התרחבות המשפחה (נולדה לי עוד ילדה) ובעיות היום יום

[renaultfreek]

שלומות

 

בשעה טובה לפני כשבועיים וחצי נולדה לי בת שניה.

אין מאושר ממני ומאשתי, אפילו הבת הגדולה (אשר בקרוב תהיה בת 22 חודשים) מראה התעניינות גדולה ואהבה כלפי התינוקת החדשה.

לאחר הלידה קבלתי שבוע חופשת אבהות, ואחרי החופשה הגיע הבום.

איזה בום? חזרה לשיגרה, לעבודה וניהול משק הבית.

את האמת? לא חשבתי שזה יהיה כזה קשה, הרי יש לי כבר ילדה? אבל מה שלא זכרתי זה שאין לנו יותר מדי עזרה.

חמותי בת 73, וגרה לא הכי קרוב, ההורים שלי גרים בארץ ובעצמם עסוקים עם הנכדים, אחות של אישתי גרה רחוק ולה יש גם 2 ילדים.

 

אז המצב הוא כזה, אישתי אשר נמצאת בחופשת לידה (חצי שנה), דואגת לנקיון, לאוכל, לקניות להניק את התינוקת, להאכיל את הגדולה, להלביש, להחליף ועוד.

 

ואני? תקוע בעבודה מ7 בבוקר עד ת17:00 אוכל את הלב, אוכל את הלב שאני לא יכול לעזור לאישתי בזמן שהיא הכי צריכה אותי, אז נכון שהיא מבינה שכסף צריך לבוא, אבל עדין קשה, מעייף ומתיש באותו זמן (במיוחד ששעות השינה נעלמו לגמרי), ואישתי? רק מבקשת יותר עזרה, יותר עזרה אשר אני לא מסוגל לתת לה עקב היותי בעבודה.

 

אני מגיע הביתה ב18 בערב, משם לאכול להכין את הגדולה לישון, להחזיק את הקטנה בזמן שהאישה משכיבה את הגדולה, ואז נהיה כבר 20:00 בערב, להכין את הקטנה לקראת שינה, להמתין לאישה שתסיים את מה שהיא צריכה וב21:00 הכי מאוחר 21:30 כבר במיטה.

 

אז הלימודים אשר היתי אמור להתחיל דחיתי, יציאות עם החברים מחקתי לבנתיים, עסק הצילומים נכנס להקפאה לבנתיים, ואת הזמן שנותר אני מנסה להעביר כמה שיותר בין האישה, הבית הילדה הגדולה והתינוקת.

את האמת אני מרגיש גמור, לנסות להסביר למשפחתי על מה שעובר עלי ועל זה שאשתי ואני צריכים עזרה,

מתקבל בתגובה "גם אנחנו עברנו את זה, וגם האחים שלך", לנסות להסביר להם, שלאחי שאני אוהב (בכל הרצינות), יש עזרה תמידית מתקבל באתה רצית חו"ל זה מה יש.

אני מרגיש שבמקום להנות עם המשפחה, נוצר מצב אשר כולם (אני ואישתי) לחוצים עד אשר זה מתפוצץ.

למזלי יש לי בוס מתחשב אשר נותן לי לקחת חופשות מתי שאני רוצה, וזמן לסידורים שלי.

 

איך אתם הצלחתם לתמרן בין הכל? מה הסוד? האם במהלך השנים זה משתפר?

[vladclar]

יש לי ארבעה ( הקטן בן 7 ) - אשתי אהבה כל רגע איתם, לא היה לה קשה, לא רצתה שחופשת לידה תיגמר. גם לנו לא היתה עזרה מההורים.

כנראה אשתך פסיכולוגית מקבל את העניין קשה יותר. תשקלו לשלם לעוזרת בית , לפחות ניקיון הבית לא יהיה על אשתך. גם בייביסיטר לכמה שעות יכול להיות מועיל ( אשתך צריכה זמן לעצמה וזמן להשלים שינה ביום ).

[phpclub]

קודם כל, המון המון מזל טוב !!!

 

 

אז בוא נתחיל בזה שהמשפחה שלך צודקת, רצית חו"ל, והיית צריך לקחת בחשבון את החסרונות של זה.

אבל - אני לא מבין איך ההורים שלך לא עלו על המטוס ברגע שנולדה הנכדה החדשה, לא משנה במה הם עסוקים כאן, הם צריכים לתת תשומת לב ועזרה

למי שהכי צריך אותה, וכנראה שעכשיו זה אתה, ואני מצטער בשבילך שהם כנראה לא חושבים אותו הדבר.

 

 

לי נולדו תאומים, 2 ילדים קטנים להורים טריים, שלא יודעים כלום מהחיים בגידול ילדים, האכלות, החתלות וכו'.

זה היה (ועדיין) מאוד קשה, כנראה שאתה רק עכשיו מתחיל להבין עד כמה זה לא פיקניק (ורק שתדע - אף אחד, אבל אף אחד שאין לו 2 ילדים בגילאים יחסית קרובים לא יכול להבין את זה!)

כמו שמישהו כאן אמר על תאומים - זה לא *2, זה בחזקת 2 ואפילו 3.

 

 

אבל, יכול להגיד לך שקיבלתי את זה באהבה, לפני שנולדו הילדים היה לי 9 חודשים להכין את עצמי מנטלית לכך שאין לי מושג למה אני נכנס.

היות ועשיתי הכנה עצמית, הגעתי מוכן לכך שלא יהיו לי חיים.

הכל זז הצידה (נהיגה ספורטיבית? אני כבר לא זוכר מה זה) והילדים/משפחה/משק בית תופסים כמעט את כל הזמן, כשיש 2 אתה לא יודע איפה להתחיל ואיפה לסיים.

 

הולך לישון ב 21:30 ? תגיד השתגעת ?

אני (כמעט) באופן קבוע הולך לישון ב 1-2 וקם ב 6-7, אתה חי טוב מדי עם שעות השינה שלך.

 

 

כשיש 2, כולם צריכים לתת מעצמם יותר, אשתך אני מתאר לעצמי כמה עזרה היא צריכה, אבל באותה מידה היא צריכה לתת מעצמה יותר כי זה מה יש.

 

 

מפעם לפעם יש לי "שיחות מרמור" עם אשתי, מספר לה כמה אני מרגיש שאני עושה עושה עושה ועושה ולא יוצא מזה כלום, לא מצליח להנות מהחיים

רק המרדף אחרי העבודה כדי בקושי לסגור את החודש, וזה עוד עם עזרה מההורים מדי פעם.

אבל, היא פתאום נותנת לי דוגמאות שאי אפשר להתווכח איתם.

יש לך 2 ילדים ? יש אנשים שלא יכולים להביא ילדים.

יש לך קורת גג ? יש לך אוכל על השולחן ?

אתה גר בחו"ל ? אנחנו תקועים בארץ הקומבינות.

 

 

אתה יודע, הדור של ההורים שלנו היו עובדים ב 2 ו 3 עבודות, הדור שלנו מפונק, עובדים עד 17:00 ומתלוננים.

אבא שלי היה חוזר הביתה מהעבודה ונוסע לעבוד עד 12-1 בלילה בעבודה שניה, וקם לעבודה שוב ב 5 בבוקר,

תוך כדי שהוא קם בלילה להרדים אותנו כשהיינו ילדים !

 

 

אני מנסה להכניס אותך לפרופורציה, מבין שאתה מרגיש שהחיים נגמרו, והם נגמרו, כמו שהכרת אותם.

עכשיו יש מציאות חדשה, תתמודד. נכון באסה, אבל זה מה יש, רצית עוד ילדה, לא? תוך כמה שנים יהיה קל יותר.

הילדה הגדולה עוד מעט תתחיל להיות קצת יותר עצמאית ולאשתך יהיה קצת יותר זמן פנוי.

 

 

תלמדו לשחרר קצת, הכיור מלא כלים? שישאר למחר.

הכי חשוב, בכל הכאוס הזה, אל תוותרו על הזוגיות ועל הזמן שלכם ביחד, אתם תאכלו אחד את השני בלי מלח אחרת.

[hans]

אצלי תכפיל ב-3 ואוטוטו 4 (ילדים קרובים זה לזה בגיל).

אכן, ההבדל בין 1 ל-2 הוא גדול, עם 1 תמיד מצליחים לתמרן איך שהוא.

אלה השנים הכי קשות בחיים, טירוף בלתי פוסק של עבודה וסידורים נטו בלי שום זמן לנשום או ״להתפתח״.

 

מה שכן, זה חולף או לפחות נרגע ברגע שהילד גדל,

למשל כשהוא הולך לבד לשירותים ומתקשר מילולית היטב עם כל מי שבא איתו במגע.

אצל כל ילד הסף הזה שונה, 3, 4 או 5 שנים. אצלי הגדול אוטוטו בן 5 והוא אשכרה עוזר בבית,

יש לו זיכרון פנומנלי ואני נעזר בו בתור מכונת תזכורות לטווח הקצר. כמו פלאפון רק חמוד יותר.

 

בקיצור, סבלנות ואורך רוח, ולאישה יהיה קשה עד קשה מאוד להבין ולהפנים ולקבל שהיא לא תקבל עזרה,

אלא רק כתף לבכות עליה, אבל זה מה שיש. יותר טוב מכלום.

 

בנוגע לשעות שינה, שש גג. וגם זה עם הפרעות פיפי/בכי. בחודשים הראשונים רק שינה טרופה.

בנוגע לקניות ואוכל - תעזור איפה שאתה יכול, אני למשל נוהג לבשל בין חצות לאחת בבוקר.

כן, זה משוגע, אך זמני ל-10-15 שנים, אח״כ יהיה בסדר.

[pooh-bear]

המון המון מזל טוב!

 

אני מראש מסייג את דברי (כאבא לילדה אחת) כתאורטיים, אם כי קצת מושפעים מנסיונם של אחרים (גם כאלו שנולדו להם תאומים אחרי ילד ראשון, סיטואציה יותר מורכבת).

 

אני לא חושב שיש פה "סוד" שאתם מפספסים. הורות תמיד היתה ותמיד תהיה משימה קשה וגוזלת זמן (וכמובן גם מתגמלת מאוד, אבל אנחנו מנסים לראות פה גם את הצדדים הפחות זוהרים). הורות לשני ילדים (או ילדות) קטנים שעדיין רחוקים מאוד מעצמאות בסיסית היא כמובן קשה, מורכבת וגוזלת זמן פי כמה.

 

דבר ראשון שצריך לעשות, לדעתי, הוא פשוט להפנים את העובדה הזו ולהשלים איתה. נראה שאתם בדרך הנכונה לשם, אבל חשוב תמיד להזכיר לעצמכם (בייחוד בשעות הקשות) שלקחתם משימה לא פשוטה, וברור שיהיה לכם קשה ושהיא לא תאפשר לכם לעשות דברים שהייתם רגילים לעשות קודם. זו מתמטיקה מאוד פשוטה - בכל יום נשארו עדיין 24 שעות, שחלק לא קטן מהן התמלא בעיסוקים חדשים.

 

אחרי זה, צריך לראות מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב. הייתי מנסה לבדוק בכמה מישורים:

1. לפי התיאור שלך שניכם עמוסים מעל הראש. קחו לעצמכם כמה דקות ותנסו למצוא משימות לא חיוניות שאפשר לוותר עליהן. אולי כבר אין כאלו, אבל אם יש זה הזמן להכיר בעובדה שתאלצו לדחות אותן בשנה-שנתיים.
   
2. אח"כ הייתי מנסה להנמיך קצת סטנדרטים. לא יודע איפה אתם עומדים בעניין הזה, אבל אם הסטנדרטים שלכם גבוהים (בית מצוחצח 24/7, אוכל ביתי טרי כל יום ברמה של מסעדת שף) יכול להיות שירידה זמנית תחסוך לכם המון זמן. תנסו לראות על מה אתם מבזבזים זמן שהוא לא באמת הכרחי, לפחות כרגע.
   
3. בנוסף, וזו ממש לא ביקורת, נראה שאולי אתם צריכים לבדוק את חלוקת התפקידים ביניכם. אני די משוכנע שאפילו הגבר הלא-יוצלח ביותר יכול לעשות קניות, למשל. גם נקיונות בסיסיים וכביסות יכולים לבוא בחשבון, ואפילו, רחמנא ליצלן, הכנת אוכל. שוב, זו לא ביקורת וכל זוג בונה לעצמו את חלוקת התפקידים שמתאימה לו, אבל אם זה נראה שאשתך מתקרבת לפיצוץ, זה הזמן להפשיל שרוולים, במידת האפשר.
   
4. אם מצבכם הכלכלי מאפשר, אפשר כמובן לעשות out-sourcing כמעט להכל. אוכל, נקיונות, כביסות, שמירה על הילדים, ווטאבר. אם לא, לא. בהינתן חסכונות מסויימים, אפשר להבין שיש צורך בעזרה לתקופה מסויימת (נניח, שנה), ושבמהלך התקופה הזו תהיו קצת גרעוניים. זה לא סוף העולם, בהנחה שזו לא הופכת להיות בעיה כלכלית.
   

 

לגבי המשפחה, זה נושא רגיש. אני בדעה שאיפה שיש עזרה זה מצוין, איפה שאין אפשר לבקש, אבל אי אפשר להכריח. אם זה לא בא (וכמו שאני מבין את הסיטואציה שלכם, היכולת לעזור מאוד מוגבלת) פשוט צריך לוותר ולהתמודד.

 

בסוף, אתם רק צריכים להשאיר את הראש מעל המים לכמה חודשים, עד שהקטנה תתחיל לישון כמו שצריך. אחרי זה הכל יהיה הרבה יותר פשוט.

 

ושוב, מזל טוב! לדעתי עוד כמה שנים (אלא אם הסיפור יחזור על עצמו עוד שנתיים) תהיו במקום אחר לגמרי, ותצחקו על התקופה הזו.

[avargel]

שמח להתעלק על השרשור.

 

גם לי נולד בן בשעה טובה ומוצלחת לפני כשבועיים, שהצטרף לאחותו הבכורה בת הארבע וחצי.

 

בהחלט אין שינה נורמלית (אצלנו יש גם בעיית משקל קלה, מה​ שאומר כל שעתיים שעון מעורר להאבסת הרך הנולד, תהליך של כמעט שעה...)

 

 

במקביל האושר גדול כמובן, אבל בהחלט יכול להזדהות עם רוב הנאמר לעיל.

 

דוקא אצלנו ההורים לא מאוד רחוקים, אבל אין יותר מדי עזרה מהם בקטע הטכני.

 

 

צריך לקחת נשימה ארוכה ועמוקה, להיעזר במיקור חוץ בכל מה ששייך (במגבלות התקציב), ולדעת להנות מהתהליך.

 

קל לומר, בפועל כשהעיניים שלך נעצמות וכל הגוף פשוט יוצא מאיזון, אפשר לצאת ברגע משיווי המשקל וחלילה להתפרץ על הילדה או הקולגות.

 

 

צריך המון זהירות והמון סבלנות ובעיקר תנסה כן לדאוג לעצמך להשלמת שעות שינה פה ושם, כולם מסבב זקוקים לך רענן דוקא עכשיו.

 

 

יאלה רץ להחליף טיטול (-;

 

נ.ב. הודעה זו נכתבה בזמן שממתין למכונה שתסיים סחיטה בדרך לתליה...

[Nemesis]

^^ מייבש כביסה זו מכונה שמשנה חיים

[YaronNahum]

תקח עזרה בתשלום , משהי שתגיע כל יום לכמה דעות , תקפל כביסה , אולי קצת נקיון. תשגיח על הקטנה כדי שאשתך תוכל להקדיש תשומת לב לגדולה.

שהעזרה תגיע ב שעות שהגדולה חזרה מהמסגרת ועד שאתה חוזר..

ומזל טוב , זה קצת קשה בהתחלה אבל הולך ונהיה קל יותר ככל שד הן גדלות.

[leon1.8]

בוקר טוב והרבה מזל טוב!

כולם נתנו תשובות מפורטות, יפות ומאוד הגיוניות אבל בואו נדבר רגע על רגש...

 

אצלי הבת השניה הצטרפה למשפחה לפני חודשיים, כמעט שכחתי איך קוראים לי מאז.

אין לי שניה אחת לעצמי, חברים שואלים אם ראיתי איזו תכנית והתגובה היא צחוק אדיר ו"אין לי זמן לזה".

 

איך מוצאים זמן לעצמינו? איך ממשיכים להרגיש טוב עם ה"עצמי" שכבר נעלם ולא ממש קיים?

 

פות"ש, אני מתחבר לכל מילה שכתבת ולמעשה הקדמת אותי כי התלבטתי אם לפתוח שרשור עזרה נפשית ופשוט התמהמתי כי לא היה לי זמן

 

שכולנו נהיה חזקים נהנה מהפירות שהתאמצנו וקיבלנו!!

[oryo]

אבל - אני לא מבין איך ההורים שלך לא עלו על המטוס ברגע שנולדה הנכדה החדשה, לא משנה במה הם עסוקים כאן, הם צריכים לתת תשומת לב ועזרה למי שהכי צריך אותה, וכנראה שעכשיו זה אתה, ואני מצטער בשבילך שהם כנראה לא חושבים אותו הדבר.

 

תחושת ה-Entitlement של חלקנו לא מפסיקה להפתיע.

 

אדם שבחר להגר לחו"ל ולהרחיב שם את המשפחה, ועדיין מצפה שכל העולם ואחותו יתיישר לפי אוות נפשו, בטח ובטח כאשר מדובר בהורים שהם כידוע צמד אנשים שליטרלי השקיע את מיטב שנותיו וכספו באותו ברנש - הוא אדם שמתנהג אגואיסטיות.

 

(ואני אומר את זה בתור מי שנמצא בנעליו של פות"ש +/-)

 

אבל אמרת את זה טוב בעצמך:

הדור שלנו מפונק

טול קורה

[NirLevi]

אצלי ה-3 הראשונים היו צמודים, ונולדו בהפרש של שנה-שנתיים (פלוס מינוס).

 

אשתי עבדה בשליש משרה והחזיקה את הכל כמעט לבדה, כי הייתי בזמנו בהייטק. אין ספק שהשנים הראשונות היו מאוד מאתגרות, בכל המובנים.

 

זו תקופה קשה ולא קלה, אך אחרי שהם גדלים, זה כיף לא נורמלי ומתחרטים שלא הגיעו עוד ילדים.

 

קחו בייביסיטר או עוזרת פעם/פעמיים בשבוע וצאו להתאוורר. אל תישארו "תקועים" בסיר לחץ של הבית. זה מוביל להמון חיכוכים ובעיות.

[phpclub]

מתחילים בלהבין שאין דבר כזה "אין לי זמן" (אחלה תירוץ ולפעמים הוא גם נכון - גם אני אומר אותו כל הזמן אגב !), אפשר לפנות זמן.

כמו שמצאת זמן לכתוב את ה 5 שורות האלו, היית גם מוצא עוד 10 דקות לפתוח שרשור.

ולשאלתך, זה לא הזמן שיהיה לך זמן לעצמך, אתה צריך להפנים את זה, האסימון עוד לא נפל.

עוד שנה/שנתיים/שלוש תוכל לקחת קצת זמן לעצמך, עד אז אתה אבא במשרה מלאה, האחריות של אדם אחר בידיך - grow up.

 

 

אור,

סורי, ממש לא מסכים איתך, אני מציע לך להפוך להיות אבא ואז לחזור לכאן ולדווח לנו, לך תדע - אולי תשתנה דעתך.

הורה צריך לתת הכל לילד שלו, כך עשו אצלי, כך אני אעשה אצל הילדים, וידוע לי שתמיד יהיה אחד מהחבורה שיהיה בסטטוס "חלש" יותר ויזדקק לעזרתי יותר

אני לא אומר לעשות אפליות, אני פשוט אומר שאחד צריך יותר תשומת לב, והשני צריך יותר שיעורים פרטיים, והשלישי בכלל צריך עזרה כלכלית.

אם פות"ש החליט לסוע לחו"ל, מצד אחד צריך להבין, מצד שני אני כן מצפה מההורים לקפוץ על מטוס במהירות האפשרית, אני יודע שזה מה שאני הייתי עושה

ויודע שכל אחד מבני משפחתי היה עושה (ועושים - דברים אחרים, גם כשזה לא נוח ולא ממש מתחשק).

 

ואגב, בלי קשר לעזרה, ברמה האישית לא מבין סבא וסבתא שלא מוצאים זמן לראות את הנכדה החדשה, גם אם היא בקצה השני של העולם - לא מוזר בעיניך ?

[michaelbe6]

קודם כל מזל טוב ובהצלחה.

דבר שני , מה שאני הולך לרשום, לא בא במטרה להוריד אותך למטה אלא להפך.

אז כמו שהתחלת להבין, 2 ילדים זה "קצת " יותר מילד אחד, הקשיים והאתגרים גדלים... נראה לי שהאתגר הראשון של שניכם הוא להבין שעכשיו זה כבר לא משחק ילדים (בילדה הבכורה שלנו חשבנו שאין זמן לכלום, בילדה השניה הבנו שהיה לנו ים זמן פנוי) , טיפול ב 2 ילדים קטנים זאת משימה לא פשוטה שצריכה הרבה כוחות נפשיים והרבה תמרון, קחו בחשבון שבתקופה הקרובה העייפות והצרכים האישיים שלכם הם יהיו בעדיפות שניה לילדים וזה ככה אצל כולם, אתם לא חריגים, אם תבינו זאת ותקבלו את זה באהבה ובהבנה, כנראה שתצליחו באתגרים, הזוגיות שלכם בתקופה הזאת תחווה הרבה עליות וירידות וגם זה נורמאלי אז חשוב שתבינו שזאת תקופה זמנית שעוברת, אמנם זה לא הולך להיות יותר קל בעתיד כי ככל שכמות הילדים גדלה וככל שהגיל שלהם עולה, האתגרים והקשיים פשוט נהיים אחרים, הם לא נעלמים.

אבל למרות כל מה שרשמתי ולמרות כל הקשיים, כמו שניר רשם, ככל שהשנים ייתקדמו, תבינו שזה כיף מדהים, הסיפוק שמקבלים מה"מלאכים" הללו זה סיפוק שאי אפשר לקבל משום דבר אחר בחיים, עם כל הקשיים שבדרך.

עכשיו זה נראה לכם שאתם לקראת תהום, עייפים, לא משקיעים בעצמכם, לא משקיעים בזוגיות , מתנתקים מהסביבה .. אבל זה לא תהום, מקס' שיפוע קטן, בסוף חוזרים למישור ולשגרה, הכל זמני ברגע שמתרגלים לסטטוס החדש.

הטיפ האחרון שאני רוצה להביא לך, לא לשכוח את הזוגיות למרות שזה קשה, להשתדל על בסיס שבועי או דו שבועי לעשות איזה ערב לעצמכם , אתם זקוקים לזה , זאת התקופה הקשה בזוגויות וחשוב מאוד לא לזנוח אותה.

בהצלחה.

 

מיכאל- אבא ל3 מלאכי שרת

[Ron Poh]

לא בדיוק מובן אם זאת אשתך שמתלוננת על הקושי או אתה שצר לך שאין באפשרותך להקל עליה.

 

הזכירו פה תאומים ושתאומים קשה יותר לגדל מאשר שני ילדים בהפרש שתיארת שנתיים ורך נולד.

אז אני תאום ולפני יותר מחמישים שנה...

אבי עבד ואימי הייתה איתנו לבד בבית.

גרנו בקומה רביעית ללא מעלית.

ללא מכונת כביסה ולהזכיר אז חיתלו עם חיתולי בד.

הורי אימי והורי אבי גרו במרחק של יותר מ 100 ק"מ, מושבניקים שלא יכולים לעזוב את המשק.

ואימי מספרת שהיא הסתדרה.

 

הסוד, זה כנראה שינוי תפיסה

[avargel]

למי שכתב על זה שההורים לא עלו מיידית על מטוס.

 

לא מבין איך אפשר בכלל לשפוט אותם.

 

איננו יודעים מה הסיטואציה שם, המצב הפיננסי, הבריאותי, הנפשי, הרגשי והמשפחתי.

 

 

ההורים שלי במרחק של שעה נסיעה ממני כולל פקקים, וחוץ מלבקר בבית החולים לרבע שעה לא סיפקו שום עזרה טכנית.

 

אני ממש לא בא אליהם בטענות על כך ואין לי שום טרוניה.

במקרה, אני מכיר את הקשיים שם, ויש לי את כל הכלים הנכונים לדון אותם לכף זכות.

 

לא תמיד אנו יודעים כל מה שהורינו עוברים (גם אם נדמה לנו שכן), אז לצפות מזוג אנונימי לעלות על מטוס ברגע ששמעו שנולדה להם נכדה? מצטער, אבל לא.