Jump to content
  • מאמרי משתמשים

    כתבות, מאמרים, סקירות, מבחנים, מדריכים ועוד שנכתבו בידי חברי הקהילה. רוצים גם? שלחו הודעה פרטית לחבר הפורום "פבל" ותקבלו הסבר מפורט.
    • discoTD5
      המשך שיתוף הפעולה עם אתר car-pad.
       
      לקסוס השיקה היום את ה NX החדש. אם זה נשמע לכם בנאלי ו'עוד דגם יוקרה' אז עבור לקסוס ועבור המתחרים ה NX הוא השחקן המוביל בסגמנט של D-Suv פרימיום, עם מעל 3700 מכוניות שנמכרו מינואר 2015 ועד 31.12.2021, פער של מאות מכוניות מהדגמים המובילים המתחרים, שאף אחד מהם הוא לא פראייר.
       
      בעולם אגב, אם כבר שאלתם נמכרו 1,050,000 NX-ים, מתוכם 175,000 באירופה בה הוא מהווה 30% ממכירות לקסוס.
       
      עבור לקסוס בישראל, ועבור הצרכן הישראלי מדובר ברכב משמעותי, ודגם חדש הוא תמיד מעניין.
       

       
      למרות דמיון חיצוני גדול לדגם היוצא, מדובר ברכב חדש לחלוטין על פלטפורמת GA-K עם שיפור קשיחות המרכב ב 30%, ועיצוב פנימי בו משלב היצרן עולמות מסורתיים של עיצוב ושפה בשילוב טכנולוגיה מתקדמת של הינע היברידי ופלאג אין. המימדים גדלו בסנטימטרים בודדים, למעט מימד הגובה שנותר ללא שינוי. בסיס הגלגלים צמח בשלושה ס"מ ל 2.69 מטר, והאורך הכולל גדל ב 2 ס"מ בדיוק.
       
      תכנון סביבת הנהג נעשה תוך שימת דגש מיוחד להפעלה קלה ואינטואיטיבית של מערכות הרכב מבלי להוריד עיניים מהכביש, וכרגיל בדגמי לקסוס, הקפדה על איכות חומרים וייצור ברמות הגבוהות ביותר.
       
      מולטימדיה בגודל 14'' תהיה סטנדרטית בכל רמות האיבזור, עם אפל קארפליי אלחוטי, ואנדרואיד אוטו שעדיין יחייב אתכם לחבר את הסלולרי בכבל תקשורת. ה NX יהנה גם מהפעלה קולית חכמה, כרגע רק באנגלית ורוסית.  
       

       
      אם אתם חובבי NX בנזין – לא הפעם. הפעם הלקסוס NX תשווק רק בדגם היברידי והיברידי פלאג אין. מסתבר כי מתוך 644 NX שנמכרו ב 2021, 629 מתוכם היו היברידיים ורק 15 היו עם מנועי בנזין.
       
      דגם הכניסה ה 350H, יגיע בשתי רמות גימור Kyushu ו Hadori כאשר כבר ברמת הגימור הבסיסית הרכב יהיה מאובזר ברמה גבוהה מאוד כמצופה מלקסוס, והמחיר יהיה זול מהמחיר בו שווקה ה NX הבסיסית היוצאת. רמת הגימור הגבוהה, Hadori מצויידת בנוסף גם בהנעה כפולה ועוד יותר פינוקים. דגם זה ישווק רק בגירסה היברידית.
       
      הדגם הבכיר, ה 450H+ יהיה כבר PHEV כלומר רכב פלאג אין הייבריד אמיתי, רק עם הנעה כפולה קבועה, לרבות כאשר הסוללה תתרוקן, הרכב ישאר היברידי מלא. הסוללה של דגם זה היא בקיבולת של 18.1Kwh והיא אמורה להספיק למעל ל 70 ק"מ בנסיעה משולבת עירונית ובינעירונית, ועד כמעט ל 100 ק"מ בנסיעה עירונית טהורה. טווח זה כמובן תלוי בסגנון הנהיגה, אז אם אתם נוהגים לנהוג עם 'רגל עד הפח', כנראה שתראו טווח קצר יותר לנסיעה חשמלית טהורה.
       

       
      דגם ה 350H יהנה ממנוע 2.5 ליטר עם 244 כ"ס, 7.7 שניות מ 0 ל 100 בדגם ה 4X4, ו 8.7 שניות ל 100 קמ"ש בדגם ה 2X4. דגם ה 450H+ פלאג אין נהנה מ 306 כ"ס, ויאיץ מעמידה ל 100 קמ"ש ב  6.3 שניות.
       
      בעולם הבטיחות, כבר מרמת הכניסה, ה NX מגיעה עם מערכות בטיחות מלאות, לרבות כל מה שיצרן מציע בדגם, ובכל הדגמים ה NX מקבל ציון 7 לפי הגדרות משרד התחבורה.
       
      האחריות שתוצע ללקוחות לקסוס תעמוד על 5 שנים או 100,000 ק"מ לדגם ההיברידי, או 8 שנים ו 160,000 ק"מ על הסוללה לדגם הפלאג אין הייבריד. גם כאן תוצא תכנית הארכת האחריות של לקסוס, אותה מנצלים מרבית הלקוחות, ובעלות סמלית מקבלים אחריות לסוללת הרכב.
       
      לפי אנשי לקסוס צפי המכירות עומד על כ 1000 כלי רכב בארץ (התפלגות של חצי להייבריד וחצי לפלאג אין) עם תקווה שהיצרן יוכל להגדיל את ההקצאה לשוק הישראלי בעוד כ 200 כלי רכב שגם הם ימכרו בקלות יחסית.
       
      המחירים של ה NX תחרותיים למדי לסגמנט, עם מחיר התחלתי של 289,900 ₪ ל NX350H ברמת גימור Kyushu, 312,900 ל NX350H ברמת גימור Hadori 4X4. דגם ה 450 פלאג אין הייבריד יציג מחירים של 324,900 ₪ ל NX450H+ ברמת גימור Kyushu , 335,900 ₪ לרמת הגימור Hadori ועד 359,900 לרמת הגימור F-Sport הבכירה ביותר בהיצע.
       
      על חווית המשתמש וחווית הנהיגה אספר לכם כאשר יתואם מבחן מסודר.
       
      תמונות נוספות ו-וידאו של ה NX בצבעי הסוואה על מסלול הניסוי של לקסוס, כאן. 

    • לאחר חודשיים וכמעט 4K ק"מ עם הרכב שלי (וולוו PHEV)  הגעתי למספר תובנות לגבי תצורת ההיברידי פלאג אין.
      אני מניח שחלק מהעובדות מטה נכונות רק לרכב שלי ואינן רלוונטיות לרכבים היברדיים אחרים. 
      את הנתונים אספתי באופן אישי (לא מידע מהרשת) מתוך סקרנות ורצון למקסם את מערכת ההנעה החשמלית ברכב.
       
      מספר מושגים ונתונים יבשים:
       רכב היברידי פלאג-אין:  רכב המכיל שתי מערכות הנעה,  חשמלית ומבוססת מנוע בנזין.  
       מערכות ההנעה יכולות לעבוד יחדיו או בנפרד.
      את הסוללה ניתן לטעון מעמדת טעינה ביתית או ציבורית.   קיימות אופציות טעינה נוספות ופחות יעילות, פרוט בהמשך. 
      ניתן להשתמש ברכב יום-יום גם ללא טעינת הסוללה על חשבון יעילות נמוכה של מערכת ההנעה החשמלית ועליה בצריכת הדלק. 
       מערכת החשמל מספקת טווח של 30-40 ק"מ בחשמל בלבד. 
       
      לרכב שלושה מצבי נהיגה עיקריים:  Pure, Power ו Hybrid
      Hybrid - במצב זה הרכב מנהל את מערכות ההנעה לקבלת חיסכון מיטבי בדלק.
        מנוע החשמל והבנזין יעבדו ביחד או לחוד בהתאם למהירות, עומס ומצב טעינת הסוללה. 
      Power -  הרכב מנהל את מערכות ההנעה לקבלת ביצועים וכוח מירבי.
        במצב זה מנוע הבנזין יעבוד באופן קבוע, המנוע החשמלי יעבוד במקביל בהתאם למהירות, עומס ומצב טעינת הסוללה. 
      Pure -  מצב חשמלי מלא.   הנעת הרכב תעשה בעזרת החשמל בלבד עד תום הסוללה. בהגעה לתום הסוללה יכנס לפעולה מנוע הבנזין.  
         כאשר הסוללה מלאה ניתן להגיע לטווח של עד 40 ק"מ בחשמל בלבד.
       
      אופציות בניהול טעינת הסוללה:
      Charge - מאפשר לטעון את הסוללה בעזרת מנוע הבנזין תוך כדי נסיעה. מעלה את צריכת הדלק ופוגם בביצועים.
      Hold - משמר את טעינת הסוללה ולא מאפשר כל שימוש במערכת ההנעה החשמלית.  בד"כ בשימוש באירופה בערים שאוסרות כניסת רכבים מזהמים למרכז העיר. הנהגים שומרים על סוללה טעונה עד להגעה למרכז העיר ואז משחררים את הנעילה. 
      בלימה רגנטיבית מצב "B" בבורר ההילוכים -  בזמן בלימה והאטה, הרכב מנצל את האנרגיה הקינטית לטעינת הסוללה.
       
      עובדות ומספרים:
      טווח טעינת ופריקת הסוללה -  15%-95%
      בטעינה ביתית הטעינה פוסקת ב 95%
      במצב Hybrid מנוע הבנזין נכנס לעבודה קבועה בקיבולת של מתחת ל20%.
      במצב Pure מנוע הבנזין נכנס לעבודה קבועה בקיבולת של מתחת ל16%.
      את הקיבולת הנותרת, הרכב ינצל לגלישה במהירות איטית ולזחילה בפקקים. 
       מערכות המיזוג, החימום, החשמל (כולל טעינת מצבר 12V) ותגבור הבלמים עובדות במצב חשמלי מלא. 
      ניתן לעמוד זמן מאוד ארוך בחניה עם מזגן, אורות ומוזיקה בלי לפרוק את מצבר ה 12V וללא עזרת מנוע הבנזין. 
       מנוע הבנזין נכנס לעבודה תחת עומס מלא לעזרת המנוע החשמלי כאשר הוא קר לחלוטין.
       בשל העובדה שמנוע הבנזין עובד לסרוגין, בנסיעות של עד 50 ק"מ וסוללה מלאה, במצב Hybrid מנוע הבנזין לא מגיע לטמפרטורת עבודה.
       מנוע הבנזין עובד מספר שניות או דקות מדי פעם, הוא עובר מחזורים רבים של קרור וחימום.
       הק"מ שעובר הרכב לא מייצג נאמנה את הבלאי של השמן והעומס על מנוע הבנזין.
        באופן תאורטי, הרכב מסוגל לעבור מאות ק"מ בחודש ואלפי ק"מ בשנה בעזרת מנוע החשמל בלבד (בתנאי שהרכב נטען יום-יום). עדיין יש להגיע לטיפול מדי 15K ק"מ או שנה.
       
      טיפים למיקסום המערכת החשמלית :
       הסוללה ברכב קטנה יחסית, רצוי להטעין את הרכב בכל יום למי שנוסע מעל 20 ק"מ ביום. 
       העברת בורר ההילוכים למצב B - בלימה רגנטיבית בתחילת כל נסיעה.
       נסיעות קצרות של עד 40 ק"מ רצוי לבצע במצב Pure.  נסיעות ארוכות יותר במצב Hybrid.
      לאחר תום הסוללה במצב Hybrid, כ4 ק"מ לפני ההגעה ליעד ניתן לעבור למצב Pure ולסיים את הנסיעה בחשמל בלבד. 
      לאחר תום הסוללה במצב Hybrid, אם ידוע מראש על כניסה לאזור עירוני מאוד צפוף ופקוק, מומלץ להטעין את הסוללה מראש ע"י 
       אופציית  Charge ונעילת הטעינה ע"י Hold.   כאשר מגיעים לאזור הצפוף והפקוק לשחרר את הנעילה ולעבור למצב Hybrid או Pure.
      אם ידוע מראש על עומס גבוה שדורש את עזרת מנוע הבנזין כגון עליה מאוד ארוכה,  ניתן להעיר את המנוע הבזין מראש כדי לחמם אותו  ע"י מעבר למצב Power.
       
      בתקווה שזה ישמש לעזר לבעלי רכבים דומים.
      טיפים והערות נוספות יתקבלו בברכה. 
       
       

       

    • מעט מאוד אייקונים מוטוריים מחזיקים בעוצמת מותג והילה כמו הריינג' רובר. כשמושק ריינג' חדש, זו בהחלט חגיגה לחובבי רכב באשר הם, ובעיקר לבעלי הממון שבהם.
       
      היינג' החדש הושק באולם התצוגה החדש והיפה של לנדרובר בכפר סבא. למה כפר סבא? כי המתחם המסורתי של לנדרובר בפתח תקווה עומד להיות מגדל משרדים יוקרתי, וכשתסיים בנייתו, תחזור הנהלת החברה ואולם התצוגה למושבה הותיקה.
       

       
      הריינג' החדש הוא הדור החמישי של משפחת היוקרה הבריטית. השושלת המפוארת התחילה אי שם בשנת 1970 עת הציגה החברה קונספט חדשני – רכב פאר עם יכולות שטח גבוהות. הריינג' המקורי קיבל בשלב מסויים את התואר המחייב 'קלאסיק' ובשנת 1994 פינה את מקומו לדור השני. ב 2004 הוצג הדור השלישי וב 2012 הדור הרביעי. משנת 1993 משווק הריינג' רובר בישראל, ומיום השקתו ועד היום נמכרו ללקוחות בארץ 450 ריינג'ים, לא כולל את כל אלו שהגיעו בייבוא אישי.
       

       
      הריינג' החדש משווק בשתי רמות גימור ה HSE לפשוטי העם מקרב האלפיון העליון ו Autobiography לאלו שהצליח להם יותר עם האקזיט.
       
      בשלב ראשון משווק הריינג' עם שלושה מנועים – D350, דיזל 3.0 ליטר עם 350 כ"ס ו 71.4 קג"מ, P400 בנזין 3.0 ליטר עם 400 כ"ס ו 56.1 קג"מ, ו P530, בנזין 4.4 ליטר, V8, עם 530 כ"ס ו 76.5 קג"מ. גירסאות PHEV (בסוף 2022) ו BEV (ב 2024) ישווקו בעתיד גם הן, כאשר ה PHEV נהנה מסוללה גדולה המאפשרת טווח נסיעה חשמלי של כ 100 ק"מ!
      אבל זו רק ההתחלה, לכל גירסאות הריינג 'חדש יהיה היגוי לארבעה גלגלים, כאשר עד 9 קמ"ש ההיגוי יסייע בכניסה לחניות וסיבובים הדוקים עם היגוי נגדי עד זוית של 7.3 מעלות. מעל 50 קמ"ש ההיגוי יהיה מקביל.
       
      הריינג' רובר החדש לא שוכח שהוא רכב שטח, ומספק מרווח גחון מקסימלי של 29.5 ס"מ ומחשב הרכב יכול להחליט שהוא מגביה את הרכב בעוד 7 ס"מ. כמובן שג כאן תמצאו את הטריין ריספונס של לנדרובר כולל זחילת סלעים, עם הילוך כח למי שבאמת יקח את המפלץ לשטח.
       
      לאנשי השטח חשובים מאוד גם הצמיגים, אז אם פעם חשבנו שצמיגי 18'' הם מוגזמים, אז גירסת ה HSE תגיע עם צמיגי 21'' כסטנדרט, האוטוביוגרפי עם 22'' כסטנדרט, וניתן יהיה להגדיל ל 23'' כמו רכב התצוגה באולם שנהנה מצמיגים במידה 285/40R23 (תוספת של 16,300 ₪).

       
      חושבים שזה הכל – אתם טועים. 
       
      לראשונה הריינג' רובר יציע גם גירסאות 7 מקומות. גירסאות אלו זמינות בכל רמות הגימור, עם כל המנועים. בסיס הגלגלים של הריינג' הארוך עומד על 3,197 מ"מ, כלומר קרוב מאוד מאוד ל 3.2 מטר! זאת בהשוואה לבסיס הגלגלים ה'קצר' העומד רק על 2,997 מ"מ, כלומר כמעט 3.0 מטר. האורך הכולל אם מעניין אתכם עומד על 5,052 מ"מ לקצר, ו 5,252 מ"מ לארוך.
       
      בזכות ההיגוי הנגדי, על אף מימד האורך, הריינג' נהנה מרדיוס סיבוב של 11.4 / 12.0 מטר בהתאם לגירסה.
      תוספת המחיר לגירסת השבעה מושבים אחידה בכל הדגמים ועומדת על 70,000 ₪.
       
      העיצוב הפנימי של הריינג' רובר החדש שומר על המאפיינים של הדגם, ובחלקם 'מתכתב' אפילו עם הריינג' הקלאסי המקורי. התחושה היא של עיצוב נקי מאוד, וכדי לשמור על הנוסעים שלא יחושו תעוקה, תוכנן המרכב תוך הפחתה משמעותית של רעשי דרך, כולל ביטול רעשים אקטיבי כסטנדרט.
       
      הייתי מעוניין לבחון את האפקטיביות שלו עם הילדים שלי ברכב. המאושר שיזכה להיות בעמדת הקברניט של הריינג' יהנה מלוח מחוונים דיגטלי בגודל 13.7'', וממסך מולטימדיה 'צף' בגודל 13.1'' במרכז הדשבורד. נוסעי הרכב יתפנקו מריפודי עור החל מגירסת הליסינג הבסיסית, ולטבעוניים שבינכם תהיה גם גירסת דמוי עור תעשייתי.
      המרווח הפנימי מרשים מאוד, כמצופה מרכב בגודל כזה.
       
      המתלים אדפטיביים כמובן עם דגימת פרמטרים שתתבצע 500 פעמים בשניה, כולל שליטה על זויות הגלגול. תאורת הדרך של הריינג' מציגה גם היא רמה חדשה עם Digital LED, טווח מוצהר של 500 מטר ו 1.2 מיליון מיקרו מראות היכולות להתמקד ב 16 אובייקטים בו זמנית. כל מה שיש לי לומר על זה הוא שזה גדול מהבנתי וצריך לראות ולהתנסות עם זה 'על אמת'.
       
      טווח המחירים של הריינג' מתחיל ב 1,299,000 ₪ לדגם ה HSE D350, ועד 1,489,000 ₪ לדגם ה P530 אוטוביוגרפי. לדגם בעל 7 מקומות תוסיפו 70,000 ₪ .
       
      באפריל הקרוב יגיעו רכבי הדגמה ראשונים, ובמאי מתוכננות מסירות ראשונות ללקוחות. אגב, נציגי היבואן מציינים כי הזמנות ראשונות, ולא בודדות כבר נמצאות ברשותם.
       
      בסיכומו של דבר, הריינג' רובר החדש לוקח את חווית השטח אולטרא פרימיום כמה שלבים למעלה בפאר, באיבזור, בתשומת הלב לפרטים וגם במחיר.
       
      מתחרים – אני לא רואה ממש שיש לו.
       
      קרדיט לתמונות: יח"צ / שמואל כהן, יח"צ יצרן, יואב פולס
       
      בשיתוף car-pad. 



    • מצורף תקציר / עיקרי המבחן לאיוניק 5 כפי שפורסם השבוע ב car-pad. המסקנה אגב היא אותה מסקנה. 
       
       האיוניק 5 היא המכונית הכי מסקרנת שנחתה בארץ בשנים האחרונות. עד כדי כך.
       
      מדובר במותג חדש של חברת יונדאי, שכל כולו ממוקד בכל רכב חשמליים לחלוטין. כשנהגתי עליה לנהיגת התרשמות לפני כמה שבועות היה לי ברור שמדובר משהו אחר ושונה, אבל אחרי 72 שעות עם הרכב הבנתי עד כמה האיוניק 5 שונה, חריגה ומדויקת.
       
      קשה לי להסביר לכם עד כמה האיוניק 5 מושכת תשומת לב מהסביבה. נהגים מאטים ליד האיוניק 5, בוחנים אותה לעומק מאחור ומלפנים, מרימים אצבע של 'לייק' וממשיכים לדרכם, ילדים בגיל חטיבת ביניים שנעצרים בסוף יום לימודים ליד הרכב ומסתכלים בהערצה, ועוד.
       

       
      המרכב הוא מרכב האצ'בק כלומר חמש דלתות. משהו בזויות המרכב מזכירות את הלנצ'יה דלתא של 82', אבל שם זה נעצר. האיוניק 5 ענקית. ממש ממש גדולה. בסיס הגלגלים שלה הוא 3.0 מטר, כאשר הגלגלים ממוקמים ממש בארבע פינות המרכב. האורך הכולל שלה הוא 4.635 מטר, והרוחב 1.89 מטר. עד שלא עומדים לידה קשה לתפוס כמה מרכב ההאצ'בק שלה גדול. העיצוב החיצוני במבט ראשון עגלגל משהו, עד שאתם מבינים שאין בה קו אחד 'עגול' למעט בתי הגלגלים. כל המרכב הענק בנוי מקווים וזויות.
       
      האיוניק 5 מתעלמת מחוקי העיצוב המסורתיים. בחזית הרכב פס צר שחור, ובשני הצדדים שלו יחידות תאורה מלבניות. על הדלתות, החל מהקצה האחורי של הרכב ועד הקצה הקדמי של הדלת הקדמית תמצאו Z ענקית. החלק האחורי מתכתב עם החזית. פס שחור דק, משני הצדדים שני מלבני תאורה אחורית, ושוב משחק של קווים. מבט מהצד גם ידגיש לכם צורת חץ המופנה אחורה. אין מבט בו תסתכלו על האיוניק 5 הזו ולא תמצאו משהו שלא ראיתם קודם.
       
      גם בתוך הרכב ממשיך העיצוב החדשני, עם מסך ענק בגודל 12.25'' מול הנהג, ועוד אחד בגודל זהה במרכז הדשבורד. זה שמול הנהג הוא לוח המחוונים המאפשר לבחון מבין מספר רב של תפריטים ותצוגות, כולל אותו פיצ'ר שלא ברור לי איך לא אומץ על ידי יתר יצרני הרכב המציעים מסכים דיגיטליים – כשאתה מאותת ימינה או שמאלה, נפתח לך בלוח המכוונים מסך המציג באמצעות מצלמה את מה שנמצא לצידך ומאחוריך באותו הצד. מסך המולטימדיה שבמרכז הדשבורד שולט על מרבית מערכות הרב לרבות מיזוג חלל הרכב, קישוריות מלאה לאנדרואיד אוטו ואפל קארפליי.
       

       
      אפילו פרט בנאלי כמו תא כפפות הוא בעצם מגירה ענקית הנשלפת באופן אופקי.
       
      מאחורי ההגה תמצאו מוט בורר ההילוכים -  חוגה קטנה שבקצה של כפתור P.
       
      שני פדלים מאחורי ההגה שולטים על פונקציית ה i-Pedal שהיא שם ביונדאית לבלימה רגנרטיבית.
      המושבים עצמם עם ריפוד דמוי עור בהיר, ומיליון אפשרויות כיוונון. בין הנהג לנוסע קונסולה מרכזית הנעה על מסילה קדימה ואחורה.
       
      אחרי שכיוונתם לעצמכם את מושב הנהג, אתם עוברים למושב האחורי לגלות מרווח מרשים מאוד – לאורך, לרגליים, לברכיים ולראש.
       

       
      על הצד הטכני אחראי מנוע חשמלי בהספק 217 כ"ס ו 35.7 קג"מ. לגירסת ה 4X4 מנוע בהספק 305 כ"ס ו 61.7 קג"מ. קיבולת הסוללה 72.6 קוט"ש והטווח המוצהר 481 ק"מ, כנראה אופטימי מדי לשימוש בפועל.
       
      המשקל של האיוניק 5 עומד על 2065 ק"ג לרכב המבחן ואם תבחרו בגירסה הזולה יותר תחסכו 63 ק"ג בלבד.
      גם עם המנוע ה'קטן' האיוניק 5 טסה קדימה בנחישות מספקת לחלוטין, עם תאוצות מ עמידה ל 100 קמ"ש בתוך 7.4 שניות, ומהירות מקסימלית של 185 קמ"ש. היא עושה את זה בקלילות וללא מאמץ. היא פשוט מאיצה בלי דרמות.
      המתלים לרוב עושים עבודה מצוינת בנסיעה שגרתית אבל לפעמים נכנעים למשקל הרכב. שלא תתנו לזה להוציא לכם את הרוח מהמפרשים – בנהיגה נורמלית וגם קצת מעבר לזה האיוניק 5 נוחה להפליא, גם בעיר וגם מחוץ לעיר.
       
      רכב של 2 טון ובסיס גלגלים של 3.0 מטר, כאשר מרבית המשקל (הסוללה) נמצא בחלקו התחתון של הרכב בין הגלגלים, מייצר אחיזת כביש נהדרת, ויכולת פניה מרשימה, על גבול ה 'כיף לי כאן'.
       
      צריכת החשמל של הרכב עמדה לאור שלושה ימים וכמה מאות ק"מ על 17 קוט"ש ל 100 ק"מ בממוצע. על סוללה של 72.6 קוט"ש זה אומר טווח ריאלי לחלוטין של 427 ק"מ וזה כאשר לא ממש ניסיתי לחסוך בחשמל.
       
      מבחינת בטיחות, האיוניק 5 מצוידת במרבית אמצעי הבטיחות המוכרים, בלימה אוטונומית, תיקון סטייה מנתיב, בקרת שיוט אדפטיבית ועוד, וציון הבטיחות שלה בהתאם – 7.
       
      למרות כל האמור לעיל, לא הכל מושלם בממלכת האיוניק 5 – עבודת המתלים היתה יכולה לעבור פיין-טיונינג, ויש ליונדאי אנשים שיודעים לכייל מתלים. הפלסטיקה בדלתות הענקיות מרגישה פשוטה משהו, וברכב המבחן כבר היו מעט שריטות על הדיפון הפנימי. יכול להיות שניקוי קל היה מחזיר להם את הברק, אבל התחושה היא של פלסטיק זול משהו.
       
      המחיר של האיוניק 5 כפי שנבחנה אצלי עומד על 216,900 ₪, כאשר גירסת הבסיס מתחילה ב 189,900 ₪. גירסת ה 4X4 תעלה 238,900 ₪.
       
      הסיכום שלי הוא פשוט. אני רוצה לעצמי איוניק 5. 
       
      מצורף לינק למבחן המלא שפורסם באתר car-pad .

       

       

       

    • תקציר המבחן ל e-208 בהמשך לשיתוף הפעולה עם אתר car-pad.
       
      התכנסנו כאן קהל נכבד, על מנת לסכם את ה 208 החשמלית שנמסרה לי אצל היבואנית ב'אחי הנה המפתחות, מאמין שתסתדר' – יעיל וקולע לטעמי.
       
      אם אתם קוראים כאן, אתם כבר יודעים שהיה לי קראש על ה 208 הרגילה, ולטעמי היא הסופר מיני הכי טובה שיש, זה בנוסף להיותה גם הכי יפה בשכונה. את ה 208 הרגילה בחנתי ממש כאן, שווה לקרוא קודם מה אני חושב עליה ואז לחזור למבחן החשמלי. 
       

       
      לא אחזור על התיאור החיצוני, וגם לא הפנימי, זה פשוט פיג'ו 208.
       
      ההבדל הוא כאמור במפרט הטכני של ה 208, וכאן היא מקבלת מנוע חשמלי בהספק של 136 כ"ס (לעומת 130 כ"ס לגירסת הבנזין) ו 26.5 קג"מ שזמינים מ 300 סל"ד (שלוש מאות...) ועד 3600 סל"ד. למעשה כמו עם כל רכב חשמלי, שיא המומנט של המנוע זמין לנהג מעמידה, ובעוצמות העולות באופן משמעותי על אלו של מנוע בעירה פנימית.
      סוללת ה 208 בקיבולת 50 קוט"ש והיא מורכבת מ 216 תאים המורכבים בזוגות, ובעלת יכולת טעינה מהירה עד 100KW.
       

       
      ההבדל המשמעותי לחובת ה 208 החשמלית הוא בסעיף המשקל, וכאן היא משלמת את מחיר התחשמלותה – המשקל העצמי של הרכב עומד על 1530 ק"ג שמנמנים.
       
      תחילת הנסיעה שקטה לחלוטין, כשה 208 החשמלית מזנקת ממקומה בנחישות אופיינית למכוניות חשמליות. זה אומר שתחילת נסיעה מעמידה, לא הרבה מכוניות יעמדו בקצב שלה, למרות שהתאוצה הרשמית ל 100 קמ"ש עומדת על 8.3 שניות. זה מהיר למדי, אבל לא מהיר מאוד. זה חזר על עצמו שוב ושוב.
       

       
      אבל ל 208 החשמלית עוד כמה קלפים בשרוול החשמלי שלה. כמו כל 208 היא ניחנה בהתנהגות כביש מרשימה. בכל סיבוב עם ה 208 החשמלית היא מזכירה לך שהיא 208 לכל דבר ועניין, ובעלת היגוי נפלא על אף המשקל המכובד. המתלים עושים את עבודתם באופן מרשים מאוד ומטפלים היטב בתוספת המשקל. ה 208 החשמלית נשארה אחת המכוניות המהנות לנהיגה, דבר שמרבית החשמליות זונחות כתכונה לא רלווטית.
       

       
      הטווח הרשמי של ה 208 החשמלית עומד על 339 ק"מ. טווח זה משתנה מאוד כתלות באופי הנהיגה. באופן הפוך לחלוטין מרכב עם מנוע בעירה פנימית, רכב חשמלי יהיה חסכוני בנסיעה עירונית, ויהיה 'שתיין מיץ חשמל' בנסיעה מחוץ לעיר. נסיעה לעבודה, דרך של 28 ק"מ, ללא נסיון לחסוך בחשמל, נהיגה מהירה וקצת אגרסיבית הורידה מהטווח של הרכב 54 ק"מ, ממש פי שתיים ממה שהיה צריך.
       
      עד עכשיו ליטפנו את ה 208 החשמלית, וכמו אחותה מונעת הבנזין גם החשמלית לא מושלמת. ראשית אותן הערות שהיו לי על ה 208 הרגילה תקפות גם כאן. המרווח במושב האחורי מוגבל מאוד, לא ניתן לכוון את גובה חגורות הבטיחות הקדמיות, חסרה תאורה למראות סך השמש הקדמי, מפרט בטיחות חסר לטעמי, ותג מחיר גבוה מאוד.
      ה 208 הזו תעבור לבעלותכם בתמורה ל 149,990 ₪. אני מניח כרגע בצד את המשבר החמור בתעשיית הרכב, ומסתכל כאילו אין משבר שכזה. 150.0 אש"ח זה הרבה כסף. אתם יכולים כמובן לרכוש את אחות התאומה, האופל קורסה החשמלית ולהשאיר בכיס 5000 ₪ שיספיקו לכם לחשמל לרכב לכמה שנים טובות.
       

       
      ה 208 החשמלית נשארה רכב נפלא כמו אחותה זוללת שאריות הדינוזאורים.
       
      לקריאת המבחן המלא שפורסם באתר car-pad של יואב פולס ניתן להקליק כאן. (המסקנה אגב היא אותה מסקנה. מצוינת עם זאת יקרה).

    • לפני שאתם מתחילים לקרוא, ובכלל זה נכון לכל סקירה של רכב, תזכרו שאת הסקירה כתב אדם שהגיע לבחינת הרכב ולכתיבה עם סט תפיסות, דעות ובחירות שעשה עד היום בחיים. וכשאתם קוראים מבחן לרכב, חשוב להבין שלפעמים לא מדובר בעובדות 'מוחלטות' אלא בתחושות שיש להעביר לקורא. כלומר יש עובדות מוחלטות. רכב שעושה 0 ל 100 ב 15 שניות, זה 15 שניות. אולי 14.5 אולי 16 אבל זה לא 9 שניות. ויש תחושות כמו נוח לי או לא נוח לי. 
       
      על המבחן שפרסמתי אצלי באתר קיבלתי לא מעט תגובות, לשני הכיוונים - החל מ 'אחי היית מה זה עדין' ועד 'פחחח...מי נותן לדביל כמוך לכתוב? אתה אשכרה לא מבין כלום'. אז יש מקום לשתי הדעות ובגדול אני מסכים עם שתיהן.
      ואחרי כל ההקדמה, אני רוצה שתקראו, תקראו מבחנים נוספים שכתבו עיתונאי רכב ובלוגרים, ואם אתם שוקלים רכישה אז לעולם אל תוותרו על נסיעת מבחן, וזה לא משנה באיזה רכב. 
       

       
      למבחן עצמו:
       
      לא מזמן סיפרתי לכם על נחיתתו של הסקייוול ET5 והנה הוא מתייצב למבחן מסקרן.
      לא אחזור על מה שכבר רשמתי, בבקשה תקראו את הכתבה לרגל השקתו על מנת שתיכנסו לקונטקסט הכללי בו יש לבחון את הרכב.
       
      חיצונית, הסקייוול הוא רכב מרשים. מדובר בג'יפון גדול בסגמנט D-SUV, מידה אחת מעל ספורטאז' / טוסון / 3008. החזית נאה, עם גריל שחור בחלקה העליון, סמל סקייוול במרכז, יחידות תאורה מענייניות עם פס לד אופקי שבקצה החיצוני הופך לאנכי ו'תוחם' את רוחב הרכב. במרכז החזית פגוש בצבע המרכב, ומתחתיו שבכה שחורה המכילה גם פנסי ערפל. חיבור יחידות התאורה עם הגריל השחור ממשיך לאורך מכסה המנוע לתפיחה קלה, ומתחבר עם קורה A. מבט מהצד מזכיר מאוד לטעמי את הקודיאק של סקודה, וזה נאמר לחיוב. שקע טעינה על כנף ימין קדמית, חיפויים שחורים לבתי גלגלים ולתחתית הרכב. אל תטעו לרגע, מדובר במרווח גחון של 16 ס"מ צנועים. הקורות הקדמית והאחורית בצבע הרכב, ואילו באמצע הרכב הקורות שחורות, פס כרום עדין מקיף את קו החלונות וזהו. עדין ונאה. מאחורה מישהו בכל זאת לא הצליח להתאפק ודאג לפס אדום בולט לרוחב כל הרכב, עם כיתוב SKYWELL מואר באדום, ופנסי ערפל עצמים בגודלם במרכז הגובה. כן אהבתי את המיקום המיוחד שהושאר למספר הרישוי האחורי, וניכר שהקדישו לזה מחשבה.
       

       
      סה"כ הרכב חף מהצטעצעויות 'סיניות' מיותרות, נראה גדול (והוא באמת גדול) ומרשים, גם אם לא נושא עימו בשורה עיצובית פורצת דרך.
       
      פנים הרכב נאה למדי. דשבורד נקי, במרכזו מסך מגע בגודל 12.8'', ופס דמוי עץ מרשים ונאה לרוחב כל הדשבורד ועל החיפוי הפנימי של הדלתות. מתחת למסך המולטימדיה פתחי מיזוג שיקפיאו אתכם, מתגי שליטה על המיזוג, וקונסולה 'צפה' עם חוגה כבורר הילוכים, ומעצור יד חשמלי. לצידם מעמד לשתי כוסות עם מכסה נגלל, ותא מקורר בין הנהג לנוסע שלצידו.
       

       
      מול הנהג לוח מחוונים – מסך בגודל 12.3'', עם מגוון תצוגות. ההגה נאה, בעובי נכון עם חלק תחתון פחוס במקצת.
      מושב הנהג נראה נהדר עם מגוון אפשרויות כוונון כולל הדום שנפתח למקרים בהם אתם רוצים לנוח בשכיבה נעימה ולשמוע ציוץ ציפורים מהרמקולים, או רעשי פיצפוצי מדורה או גלי ים ועוד.
       
      כאן מגיע 'אבל' – בתיאוריה להגה אפשרויות כיוונון מקובלות של גובה ומרחק. בפועל, טווח הכיוונון לא מספק, וכך גם כיוונון המושב. לאורך שלושה ימים לא מצאתי תנוחת נהיגה שתהיה לי נוחה ומספקת. חשוב לומר שזה מאוד סובייקטיבי, ומה שלא נוח לאחד, יכול להיות מושלם לאחר, ונתקלתי גם במקרים הפוכים בהם לי היה נוח ולאחרים פחות.
       
      מאחורה המרווח לנוסעים מרשים ומספק בהחלט. כמה מספק? שתי הבנות שלי ישבו ישיבה מזרחית ברכב, וביניהן ישב הבן, ולראשונה מזה הרבה זמן הם לא נשמעו תלונות של תתרחק/י ממני.
       

       
      בצד הטכני נמצא מנוע חשמלי בהספק של 204 כ"ס ו 32.6 קג"מ. סוללת הסקייוול בקיבולת 72 קוט"ש, והרכב יכול לקבל טעינת AC בהספק 6.6kw (11 שעות לטעינה מלאה) או DC עד 145 קוט"ש.
      רשמית הטווח עומד על 520 ק"מ מרשימים לפי נתוני יצרן, ולפי WLTP 460 ק"מ. בפועל אני סבור שהטווח הריאלי נמוך מכך משמעותית, ואתייחס לזה בהמשך.  
       
      תחילת הנהיגה ברכב, אני לומד אותו והוא לומד אותי. התאוצה חזקה ובהחלט מספקת להיעלם כמעט לכל רכב בכביש עם 7.9 שניות מעמידה ל 100 קמ"ש. בפועל בכל לחיצה על דוושת החשמל, הרכב יאיץ במהירות מהמקום.
       
      המתלים משדרים שהם עסוקים משהו, וזו תחושה שגם אחרי שלושה ימי נהיגה עם הרכב לא מצאתי את המקום המדוייק לשים עליו את האצבע. עם משקל של 1920 ק"ג, וחברה שזה עתה עושה את צעדיה בעולם הדינמי של הרכב מרגישים שהמתלים יכולים לעבור מקצה שיפורים. בעצירה מוחלטת מורגשת עוד תנועת נדנוד קטנה, שעד שלא הסבתי את תשומת לב אחד הנוסעים לתנועה הזו הוא לא הרגיש בקיומה, ואחרי שהסבתי את תשומת לבו הוא לא הפסיק לחוש אותה. במעבר על שיבושים משמעותיים כמו פסי האטה, הבולמים לא מצליחים לרסן את המרכב הגדול בתנועה אחת, ונדרשת להם תנועה נוספת. לעומת זאת, בכביש מהיר עם עושים את עבודתם היטב.
       
      דוושת הבלמים שונה גם היא בתחושתה ממה שאתם רגילים. בחלקה הראשון היא קפיצית משהו, ולא נראה שמייצרת את הבלימה שאתם מחפשים, ואז אתם לוחצים חזק יותר, והרכב בולם באגרסיביות יתר ממה שאתם רוצים.
       
      לסקייוול אין בעיה לשייט במהירויות שבין 100 קמ"ש ל 130 קמ"ש, והוא עושה את זה בלי דרמות. עם זאת, נהיגה במהירויות כאלה מביאה את הרכב לצרוך חשמל באופן מואץ ומוגזם.
       

       
      גם אם נניח לנתון של ה 520 ק"מ כנתון תיאורטי, די מלחיץ לנהוג ברכב חשמלי שאתה רואה איך הוא מוריד ק"מ מהטווח שנותר עד הטעינה בקצב כפול מהטווח שאתה נוסע בפועל, ואני אסביר.
      יצאתי לנסיעה כאשר על צג הרכב היו עוד 515 ק"מ. כשהגעתי למחוז חפצי בגליל המערבי, דרך של 150 ק"מ לערך, על הצג נותרו כ 230 ק"מ בלבד. כלומר 150 ק"מ בפועל צרכו מהטווח של הרכב כ 285 ק"מ. כמעט פי שתיים. התופעה הזו חזרה על עצמה גם בחזור. דרך של 113 ק"מ צרכה חשמל של 203 ק"מ. כאן נכנסים חישובים של אחוזי סוללה ולא טווח, ולפי החישובים שלי הטווח הריאלי של הרכב עומד על כ 380 ק"מ בלבד. היצרן יכול אגב לתקן את זה באיבחת עדכון גירסה, שאומרת לרכב שסוללה טעונה במלואה תראה טווח של XXX ק"מ. עניין של שניה וחצי ויוסיף הרבה בטחון לנהג שלא מבין למה נשתים לו ק"מ בלי הכרה.  מהנסיון הפרטי שלי, העליות לגליל המערבי גזלו הרבה מאוד חשמל מהרכב, ללא פרופורציות כמעט לק"מ בפועל, כך שאני מעמיד בספק גם טווח נסיעה של 300 ק"מ, כאשר יש לציין כי הרכב היה עם חמישה אנשים ומזגן עובד.
       
      ידוע לי כי במהלך ההשקה, נהגו עיתונאי רכב בסקייוול, לא ריחמו עליו אפילו טיפה, ואחרי כ 300 ק"מ עדיין נותרו כ 20% מהספק הסוללה, כלומר טווח של כ 375-380 ק"מ ריאלי.
       
      כך או כך, אני בהחלט ממליץ ליבואן / יצרן להציג טווח ריאלי בסוללה ולא כמו שמופיע היום.
       
      אם הזכרתי מזגן אז אני לא מכיר רכב עם מיזוג כל-כך חזק שגם כשאתה קובע טמפרטורה של 24 מעלות, קר לך ברמה שאתה בטוח שתיכף מגיעים לרכב פינגווינים להתקרר בו.
       
      לסקייוול מפרט בטיחות מקיף הכולל בלימה אוטונומית, תיקון אקטיבי לסטייה מנתיב, בקרת שיוט אדפטיבית, זחילה בפקקים ועוד ועוד. בהתאם הסקייוול מקבל ציון בטיחות של 7 מתוך 8 בסקאלה של משרד התחבורה.
      בגיזרת האיבזור הסקייוול מצוייד במפרט מרשים ומלא בהתאם לרמת הגימור.
      ממשק המשתמש המנהל את הרכב מהמסך הראשי, מורכב למדי, ומצריך התעמקות כזו שהיו דברים שלא הפעלתי / כיביתי עד שלא הגעתי לעצירה מלאה יכולתי להפנות ריכוז להפעלה.
       
      לסקייוול אין אנדרואיד אוטו כמו שאנחנו מכירים אלא נדרש להוריד אפליקציית easy connection – נראה לי מיותר, ונכון יהיה שיהיה אנדרואיד אוטו / אפל קארפליי, ורצוי ב BT.
       
      אם אני מסכם את הסקייוול, אזי לחיוב ניתן לציין את המרווח הפנימי המרשים והאיבזור הנדיב. לחובתו של הסקייוול אני מוצא סביבת נהג שצריכה לעבור התאמות נוספות – כיוונון מושב וכיוונון ההגה, ממשק משתמש מסובך משהו, העדר אנדרואיד אוטו/ אפל קארפליי, וטווח ריאלי נמוך מהמוצהר. למעט החסרון הראשון – את שלושת האחרים ניתן לתקן בקלות באמצעות עדכון גירסה.
       
      המחיר של הסקייוול מתחיל ב 174,900 ₪ לגירסת הקומפורט, 184,900 ₪ לגירסת הלקשרי ו 189,900 ₪ לגירסת הפרימיום.
       
      אבל זה לא הכל,
      בין כתיבת המבחן לפרסומו, הודיעה היבואנית קבוצת 'כדורי' כי במהלך 2022 צפויים להגיע שלושה דגמים חדשים של סקייוול – דגמים עם 6 ו 7 מקומות המבוססים על הפלטפורמה של ה ET5, וכן ג'יפון קטן יותר בקטגוריית C-SUV הדומה לדגם קונספט שהוצג לאחרונה.
       

       
      המבחן הזה, כמו גם אחרים, פורסם לראשונה באתר car-pad של יואב פולס
       

       

       

       

       

       

       

       

    • קבוצת לובינסקי השיקה היום את האופל מוקה הכל חדשה בגירסאות בנזין וחשמל.
      קרדיט לתמונות: רונן טופלברג
       
      המוקה החדשה מסמלת את הכיוון החדש אליו הולך מותג אופל תחת כנפי PSA, ועכשיו גם במסגרת סטלנטיס.
       

       
      המוקה החדשה נהנית מעיצוב צעיר, עדכני ומתוחכם הפונה לקהלים שונים ממה שהמותג פנה בעבר. כזכור, בעבר הרחוק, מותג אופל היה מותג שמרן שפנה לקהלים מבוגרים ברוחם. עם המוקה החדשה המותג פונה לקהל צעיר ברוחו, מתקדם טכנולוגית חדשני ועדכני.
       
      השינוי המשמעותי והבולט ביותר לעין זה עיצוב המוקה החדשה, שלא דומה לשום רכב אחר שיסע לידכם, בין אם זו גירסת הבנזין ובין אם זו הגירסה החשמלית המלאה.
       

       
      מספיק להסתכל על עיצוב החזית של המוקה החדשה, דמוית מצפן כדברי אמיר אורזל מנהל מותג אופל – סמל ה Z בעצם מסמל את החדשנות הטכנולוגית של העידן בו נוסדה אופל. החדשנות אינה ברק כמו שגם אני חשבתי אלא Z כאשר הכוונה היא לרמוד לחדשנות של כלי הטייס החדשני המופלא – הצפלין. היום עושה אופל שימוש באותה Z כאשר קווי עיצוב על מכסה המנוע ובחזית הפגוש מצביעים על צפון / דרום, ויחידות הלד הצרות בחזית מצביעות על מזרח / מערב. הנה למדנו משהו חדש ומעניין, ומעכשיו תראו אותו עם כל אופל חדשה על הכביש.
       

       
      המוקה החדשה מדגישה ארבעה רכיבים עיקריים, בשפת אופל:
      ·         VIZOR – חזית מותגית חדשה ועדכנית בהתאם לשפת המותג
      ·         PURE PANEL – לוח מחוונים ומולטימדיה משולבים יחד באמצעות מסכים
      ·         DETOX – ניקיון עיצובי לטובת סביבה פנימית נקיה מרעשים ואינטואיטיבית
      ·         BEV / ICE – דגמים חשמליים ודגמים עם מנועי בעירה פנימית, בנזין במקרה של המוקה.
       
      המוקה תגיע בארבע רמות גימור – שלוש לבנזין, ואחת לחשמלית. לבנזין ELEGANCE, GS LINE ו  ULTIMATE ואחת לחשמלית E-ULTIMATE
       

       
      כל הדגמים שיגיעו לארץ נהנים ממערכות בטיחות מקיפות, ובהתאם מקבלים ציון 7 במפרט הבטיחות של משרד התחבורה.
       
      האחריות עומדת על ארבע שנים מלאות או 120,000 ק"מ, והאחריות על הסוללה עומדת על 8 שנים ו 160,000 ק"מ.
      מנוע הבנזין הוא מנוע טורבו בנזין 1.2 ליטר פיורטק, המספק 130 כ"ס ו 23.4 קג"מ.
       
      המנוע החשמלי הוא בהספק של 136 כ"ס, 26.5 קג"מ וסוללה של 50 קוט"ש המספקת לרכב טווח  נסיעה של 338 ק"מ.
      המחירים מתחילים ב 132,990 ₪ לבנזין אלגנס, 136,990 ₪ לבנזין GS LINE, 141,990 ₪ לבנזין ULTIMATE, ו 158,990 לחשמלית E-ULTIMATE.
       
      למי שמתרעם על המחיר ומבקש להשוות לדגמים בסיסיים של B-SUV מבהירים בלובינקי כי התחרות שלהם היא לא שם אלא ב B-SUV היקרים יותר ב high-end level מבחינת עיצוב, בטיחות, ואיבזור.
       
      כל לקוחות אופל יהנו מהצעת ערך הכוללת מחיר מחירון לרכב הנוכחי בקניית מוקה חדשה.  
       

       
      מי שביקר בחניון התחתון של מתחם לובינסקי, ראה כבר את המוקה חונה שם מזה מספר שבועות. ההשקה עכשיו נערכה לאחר שהיבואנית קיבלה התחייבות כי תקבל מעשית כ 100 כלי רכב מדי חודש, ואם ניתן אז גם יותר, דבר המאפשר השקעה שיווקית אמיתית בהחדרת הדגם לארץ.
       
      גם אולם התצוגה החדש של מותג אופל בת"א מדבר בשפה חדשנית ונקרא Mokka store TLV, ולא יהיו בו עמדות 'רגילות' של נציגי מכירות אלא שפת עיצוב וממשקים המתאימים לצרכני המוקה החדשה.
       

       
      לגבי ציונים במבחני הריסוק של ה EuroNCAP, המוקה נבחנה עם גירסת מערכות בטיחות בסיסיות שונות מהמשווק בארץ, ובהתאמה המכונית קיבלה רק ארבעה כוכבים במבחני הריסוק. בארץ משווקת המוקה עם מערכות בטיחות ברמה גבוהה יותר (מבוססת רדאר ולא מצלמה) שאם היתה נבחנת ככל הנראה היתה מקבלת 5 כוכבי בטיחות.
       
      קצת על מותג אופל,
      המותג מכוון כבר ל 2028 לייצור של מכוניות חשמליות בלבד, ללא מנועי בעירה פנימית.
      כבר ב 2022 צפויים לנחות כאן האופל אסטרה החדשה והגרנדלנד העדכני, ויחד עם הקרוסלנד תשלים החברה את קשת הדגמים המשווקת בישראל.
        

       
      הקהל אליו פונה המותג כאמור הוא קהל שונה מבעבר, והיבואנית שמה על כך דגש.
      אז לסיכום – אופל מוקה חדשה, יפהפיה, צעירה, אורבנית, מאובזרת מאוד, ונקווה שתמשוך את כל מותג אופל למעלה.
       
      המאמר פורסם במקור באתר car-pad של יואב פולס

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       


    • הסיבה שאתם קוראים כאן עכשיו את מאמר הזה היא בדיוק הסיבה בגללה עלה לאוויר אתר car-pad. יש דברים שאני סבור שהם חשובים וראויים לפרסום, ואחרים סבורים שלא. זה אחד מהם.
       
      ראשית לפני שנצלול לעומקו של פיצ'ר באאוטלנדר החדש , אציין כי התייעצתי עם כמה מחברי, כאלה שמבינים דבר או שניים בנהיגה ובכלי רכב. לדעת חלק מהם מדובר בפיצ'ר מצוין, בעוד שאחרים סבורים שהוא שגוי. אני משאיר לכם לגבש את הדעה שלכם.
       
      לעומקו של פיצ'ר- כשאתם נוהגים ברכב מודרני וחדש, ממש ממש חדש, אתם מצפים להתנהגות מסוימת וידועה מראש של הרכב, כאשר אתם מפעילים מערכת כזו או אחרת.
       
      כאשר מערכת של הרכב מתנהגת באופן שונה מהמצופה, אתם מופתעים ותוהים אם מדובר בתקלה או בהתנהגות מכוונת. כאשר זה מתרחש כחלק ממערכת בטיחות אקטיבית מקורית, זה כבר ממש ממש מפתיע. זה בדיוק מה שארע לי במהלך בחינת מיצובישי אאוטלנדר החדש.
       
      אצטט מתוך ספר הרכב של האאוטלנדר החדש:
      "כאשר מערכת ה – ACC (ACC = בקרת שיוט אדפטיבית – י.פ.) פועלת במהירות שמעל ל – 70 קמ"ש ורכבך נוסע אחרי רכב איטי יותר (מתחת למהירות שהוגדרה) ואתה מפעיל את פנסי האיתות השמאליים, מערכת ה ACC תתחיל להאיץ אוטומטית את הרכב כדי לסייע בעקיפתו והיא תתחיל לקצר את המרחק אל הרכב שלפניך. רק פנסי האיתות השמאליים מפעילים פעולה זו."
       
      הסיבה שהתכנסנו כאן היא כי הופתעתי מאוד מהפיצ'ר האמור, והייתי בטוח שמדובר בתקלה, עד שבסיוע נציגי היבואן הופנינו למקום המדויק בספר הרכב. כאשר נהגתי ברכב, והפעלנו את בקרת השיוט האדפטיבית, ציפינו שהיא תתנהג כמו בכל רכב אחר עם בקרת שיוט אדפטיבית. זה אומר שכאשר הרכב מזהה רכב איטי יותר לפניו, הוא מתאים את המהירות לרכב האיטי יותר, שומר ממנו מרחק בטוח כפי שקבעתם במערכת האדפטיבית, גם אם המהירות נמוכה יותר מהמהירות שאתם קבעתם לבקרת השיוט.
       
      כאשר הכביש לפניכם 'נפתח' מחדש, המערכת יודעת לזהות זאת, ומאיצה למהירות שקבעתם מראש. גם אם תעברו נתיב על מנת לעקוף, הרכב יזהה שהדרך לפניכם פנויה, ויאיץ למהירות אותה קבעתם.
      לא במיצובישי אאוטלנדר החדש.
       
      אתם נוהגים באאוטלנדר החדש עם בקרת שיוט אדפטיבית מופעלת. לפניכם רכב איטי, והאאוטלנדר שלכם יודע לשמור את המרחק שקבעתם מהרכב שלפניכם אלא שאם תאותתו שמאלה (רק באיתות שמאלה), ועוד לפני שעברתם נתיב, כלומר הרכב האיטי עדיין לפניכם, הרכב יעלה מיד סל"ד, יגביר מהירות ויצמצם את המרחק מהרכב שלפניכם. כל הטוב הזה, כאמור רק כאשר תאותתו שמאלה. לא ימינה. איתות שמאלה > העלאת סל"ד מיידית  > האצה  > צמצום מרחק מהרכב שלפניכם. אם לא תעברו נתיב שמאלה, במהרה תסגרו את המרחק מהרכב שלפניכם, ואז הרכב יבלום את עצמו, שכן הוא מזהה את הרכב האיטי שלפנים. חשוב לציין – הרכב מתנהג בדיוק רב כפי שמתואר בספר הרכב.
      אם אתם מאותתים שמאלה עד שנהג כלשהו יאפשר לכם להשתלב בנתיב המהיר יותר המשמעות היא שהמרחק מהרכב שלפניכם יהיה קטן משמעותית ממה שקבעתם בבקרת השיוט.
       
      רגע אתם אומרים, מה זה רע? הרכב מעלה סל"ד כדי להיות בתוך תחום הסל"ד בו המומנט הוא המירבי לטובת עקיפה. אתם צודקים – אם זה בלבד מה שהיה קורה, לא הייתם קוראים כאן עכשיו. בפועל גם המהירות עלתה, וגם המרחק מהרכב שמלפנים הצטמצם מאוד. שני הדברים הנוספים – אסור לדעתי שיקרו.
       
      מכיוון שלא נתקלתי בהתנהגות שכזו באף רכב אני משאיר לכם לגבש את דעתכם האם איתות שמאלה בעת נהיגה עם קרוז אדפטיבי פועל אמורה להגביר מהירות ולהקטין את המרחק הנשמר מהרכב שמלפנים.
       
      לעניות דעתי, עם כל הצניעות ובמחילה מאנשי מיצובישי, איתות שמאלה צריך רק...להפעיל את אורות האיתות החיצוניים בצד שמאל של הרכב. 
       
      המאמר פורסם באתר car-pad של יואב פולס. 

    • אני אתחיל מהסוף ברשותכם,
      למעט השם אין שום קשר בין האאוטלנדר החדש לבין האאוטלנדר היוצא. אני לא אכתוב אף מילה יותר על האאוטלנדר היוצא, כי זה לא יהיה הוגן כלפי הדגם החדש שהוא פשוט רכב מצוין, ומגיע לו לקבל את כל 'אור הזרקורים'.

       
      האאוטלנדר הושק לראשונה בשנת 2001 עם דגם דמוי סטיישן מוגבה קלות. בסוד אספר לכם שלדגם זה יש גירסה עם מנוע טורבו והנעה כפולה – אותו סט מנוע / גיר של המיצובישי איוולושן (ואם אתם לא יודעים מה זה מיצובישי איוו, זה בסדר, תתעלמו מהפסקה) ובמחיר מצחיק בהשוואה לאיוו המקורי תקבלו איוו-לנדר מטורף לחלוטין. ב 2006 יצא הדור השני של האאוטלנדר, ובשנת 2012 יצא הדור השלישי, זה שהתחבב כל-כך על עם-ישראל להמוניו והביא את האאוטלנדר לככב ברשימת המבוקשים. יחד עם מחיר אגרסיבי, ועסקאות ליסינג זולות הפך האאוטלנדר הזה גם לחביב ציי הרכב תוך שהוא מציע פתרון לשבעה מקומות.
       
      היום אנחנו עם הדור הרביעי של האאוטלנדר שהפעם עשה קפיצת דרך דרמטית בכל היבט.
       
      חיצונית האאוטלנדר נראה גדול מאוד, יותר גדול ממידותיו האמיתיות. רק לשם ההמחשה, האורך הכללי עומד על 4.71 מטר, בסיס הגלגלים על 2.706 מטר (בסיס גלגלים של משפחתית סטנדרטית), הרוחב על 1.862 מטר, והגובה 1.75 מטר. בזכות גובה הרכב הישיבה בפנים זקופה ומאפשרת מרווח פנימי גדול. עוד נתון מעניין הוא מרווח הגחון מעל 21 ס"מ, אבל אל תטעו לרגע, האאוטלנדר אינו רכב שטח.
       

       
      חזית האאוטלנדר החדש היא מאוד 'מיצובישית' ומורכבת. במרכז החזית גריל שחור המתרחב כלפי מעלה עם סמל מיצובישי גדול. צמוד לגריל שני עיטורי כרום גדולים בצורת C הפתוחים כלפי חלקו החיצוני של הרכב. יחידות תאורה רבועות גדולות בחלקו החיצוני של אמצע גובה הפגוש. בכל צד של החזית תמצאו עוד שני פסי תאורה דקים בחלקו העליון תאורת יום ובחלקו התחתון תאורת ערפל. על מכסה המנוע כיתוב בולט OUTLANDER. כמה בולט? כשבאתי להראות את הרכב לחבר הוא היה בטוח שהגעתי עם LANDROVER.
       
      מבט צד לרכב כל-כך גדול יכול לשעמם אם משתמשים במשטחים ישרים, אבל לא כאן. קיפול עדין בפח מתחיל מהכנף הקדמית, עולה מעט לגובה ידיות פתיחת הדלתות, ונמתח לאורך הכנף האחורית ומשתלב עם יחידות התאורה הראשיות.
       

       
      קורות הרכב מושחרות, והקורה האחורית עם השחרה בחלקה העליון ליצירת מראה של 'גג צף'. האאוטלנדר ויתר על חיפויי פלסטיק שחור לבתי הגלגלים ולתחתית הרכב לטובת יצירת מראה של 'כאילו שטח'.
      חלקו האחורי עבר גם הוא שינוי דרמטי לטובה. יחידות תאורה צרות, עיצוב עדין בדלת האחורית לשבירת המשטחים.
      סה"כ הרכב נראה גדול מאוד ומרשים.
       
      פנים הרכב עבר גם הוא מהפיכה של ממש. העיצוב מודרני ועדכני לחלוטין, ולא נראה עוד כמתיחת פנים או אילוץ. הדשבורד מורכב מכמה שכבות וכמה סוגי חומרים, בהתאם לרמות הגימור. ברכב המבחן המפואר פנים הרכב היה משולב עור בהיר, וכך גם חלקו המרכזי של הדשבורד והציפוי הקונסולה המרכזית בין הנהג לנוסע. בדגמים פשוטים יותר תמצאו את אותו העיצוב אבל בגוונים כהים. במרכז הדשבורד מסך מולטימדיה בגודל 9'' (בדגמים הפשוטים המסך בגודל 8'') עם קישוריות מלאה לאנדרואיד אוטו באמצעות כבל, ואפל קארפליי ב BT. מתחת למסך פתחי מיזוג מרכזיים, ומתחתיהם מתגי השליטה על מערכת המיזוג. מול הנהג לוח מחוונים דיגיטלי בגודל 12.3'' (בדגמים הפשוטים לוח 'רגיל' – ואחרי שנהגתי ברכב 'פשוט' אני חייב לומר שלוח המחוונים הרגיל מצויין). הגה בשרני ועבה עם ארבעה חישורים, וכמובן שליטה מלאה על מערכות השמע ובקרת השיוט. מושב נהג חשמלי מלא, ואם הורגלתם לתנוחת נהיגה 'גבוהה' – אז יחסרו לכם כאן כמה מילימטרים בגובה להרגשה. שזה לא יבלבל אתכם – מושב הנהג מצוין.
       

       
      שורת המושבים השניה מציגה מרווח מצוין, והיא נעה על מסילה לטובת התאמה למקום לשורת המושבים השלישית. זה אומר שאם המושבים משוכים אחורה עד הסוף, לא באמת ניתן יהיה לשבת בשורה השלישית. אם מישהו רוצה לשבת בשורה השלישית צריך למשוך מעט קדימה את השורה השניה, דבר שיצמצם את מרווח הרגליים.
      אם אסכם את סעיפי העיצוב הפנימי והחיצוני, את איכות החומרים והתחושה – עד עכשיו האאוטלנדר החדש עשה קפיצת מדרגה משמעותית בהשוואה לקודמו, והוא לא נופל מהמתחרים.
       

       
      גם בהיבט הטכני מדובר ברכב חדש לחלוטין. המנוע המותקן בחזית האאוטלנדר הוא מנוע בנזין בנפח 2.5 ליטר, אטמוספרי (כלומר לא טורבו) המספק 181 כ"ס ב 6000 סל"ד ו 24.9 קג"מ ב 3600 סל"ד. תיבת ההילוכים רציפה אבל בניגוד לתיבות רציפות פעולתה מנסה לדמות תיבת הילוכים רגילה, וזה דבר טוב. 
       
      עם תחילת הנסיעה האאוטלנדר מעדכן אותך שאם לא שמת לב מדובר ברכב אחר לחלוטין ממה שהכרת. מתלי הרכב מכויילים בקפידה (ביחס לסגמנט) והרכב מציג נוחות גבוהה מאוד למעשה בכל אתגר אליו זרקנו אותו. המתלים מבודדים היטב את המהמורות בכביש אבל לא מנתקים אותך הנהג מהנעשה. כנהג אתה מקבל בדיוק  את המידע שאתה רוצה מרכב כזה תוך שהוא מציג כבונוס אחיזת כביש גבוהה.
       
      שלא תחת מאמץ, הרכב שקט למדי עד שאחד הנוסעים ברכב שאל אותי אם זה רכב חשמלי. אז אולי זו הגזמה, אבל הרכב שקט מאוד ונעים.
      בלחיצה אגרסיבית על דוושת התאוצה נכנס רעש מנוע פחות נעים. גם הרעש שנכנס וגם איך שהוא נשמע, ואת זה אפשר לסדר באמצעות שינוי במערכת הפליטה, אבל אם אני עוסק בשטויות כאלה סימן שלא מצאתי משהו אחר לומר, אז תסיקו את המסקנות לבד.
       
      בנסיעה מהירה האאוטלנדר נינוח מאוד ונעים מאוד, שילוב של מנוע לא מתאמץ ומתלים מצויינים.
      אם חיפשת ולא ראיתם עד עכשיו את נתון התאוצה הרשמי של האאוטלנדר החדש, זה בגלל שהוא לא רשום בשום מקום. בברושור הרשמי והיפה של מיצובישי בסעיף 'ביצועים' רשום רדיוס סיבוב מינימלי וצריכת דלק משולבת. לקח לי הרבה זמן גוגל למצוא שבחו"ל הרכב מאיץ מ 0 ל 60 מייל לשעה (96 קמ"ש) ב 8.6 שניות. את נתון המהירות המירבית לא מצאתי, עימכם הסליחה.
       
      צריכת הדלק הרשמית של האאוטלנדר עומדת על 8.7 ליטר ל 100 ק"מ שהם 11.5 ק"מ לליטר אבל לפי נתוני יצרן ולא לפי WLTP. במהלך המבחן שעשיתי לרכב, בנסיעה משולבת רגילה לחלוטין הרכב עבר 10.6 ק"מ לכל ליטר. במבחן נהיגה הכי חסכוני שיש, הצלחתי לסחוט מהאאוטלנדר החביב 18.9 ק"מ לכל ליטר, וזה נאה למדי.
      האאוטלנדר מצוייד בכל מערכות הבטיחות המקוריות הנדרשות ומקבל ציון 6 בסעיף זה (6 מתוך 8 כפי שהגדיר משרד התחבורה)
       
      המחירים של האאוטלנדר החדש לא זולים – מחיר גירסת הבסיס הוא 183,900 ₪ והוא עולה עד 241,900 ₪ לגירסה הבכירה ביותר. באמצע  עוד חמש רמות גימור. מצד שני, לא תמצאו רכב שבעה מקומות יותר זול, (למעט דאצ'יה).
      בסיכומו של דבר, האאוטלנדר החדש הוא רכב מצוין. נקודה.
       
      המבחן פורסם באתר car-pad של יואב פולס

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

    • חטיבת אודי בקבוצת צ'מפיון השיקה היום דגמים חדשים, כל חשמליים, המתווספים למשפחת ה e-tron של אודי, ה e-tron GT , ה Q4 e-tron וה Q4 e-tron sportback.
       
      כמו כל עולם הרכב, גם באודי (ובקונצרן VAG כולו) מבינים שהעתיד נמצא בכלי הרכב החשמליים, ומתכוונים להשיק כ 20 דגמים חשמליים עד 2025. אנחנו היום  עם הסנוניות הראשונות ללהקה שבדרך.
       
      ה GT ותסלחו לי שאני מוותר מעכשיו על הכיתוב e-tron, היא רכב GT מרשים ויפהפה עם עיצוב מאופק מאוד אבל כשרואים את התפיחות של בתי הגלגלים האחוריים מבינים שיש ל GT הזו משהו אחר.
       

       
      ה GT מגיעה עם סוללות בקיבולת KW83.7, מנוע חשמלי בהספק של 469 כ"ס ומומנט של 64.3 קג"מ. מעמידה ל 100 קמ"ש היא תגיע בתוך 4.1 שניות. אם זה מרגיש לכם איטי מדי, לאודי יש גם גירסת RS ל GT היפהפיה, שנהנית מ 590 כ"ס ו 84.7 קג"מ. בהתאמה, היא תהיה קצת זריזה יותר מה GT של פשוטי העם, ותעשה את המיאוץ ל 100 קמ"ש ב 3.3 שניות.
       

       
      הטווח של ה GT יהיה כ 488 ק"מ לפי WLTP, ושל ה RS  472 ק"מ, זה כמובן אם תצליחו לשלוט בילד השובב מאחורי ההגה שלא ילחץ בכל הזדמנות לאמת את נתוני התאוצה.
       
      ה GT כמובן כוללת חבילת איבזור ונוחות מהנדיבות שיש – מתלי אוויר אדפטיביים, הנעת קוואטרו, מפרט בטיחות מקיף ומלא, וכמובן שאם זה לא יספיק לכם אפשר להוסיף גם חבילת היגוי לארבעת הגלגלים.
      אם אתם שואלים על המחיר, הרכב לא בשבילכם. 765.0 אש"ח ל GT ו 1,165.0 אש"ח ל RS, כולל עמדת טעינה. חלק מהמכוניות שישווקו כבר בארץ. מהרו להזמין.
       
       

       
      הדגמים הנוספים שהושקו הבוקר הם מסדרת Q4, גם ה Q4 e-tron וגם ה Q4 e-trob sportback, קרוסאובר אורבני מדליק ובגירסת ה sportback גם עוד יותר יפה.
      שני דגמי ה Q4 נהנים מסוללה בקיבולת 77kwh וטווחים של 521 ק"מ ל Q4   ו 534 ק"מ ל Sportback.
       
      ההספק של המנוע החשמלי עומד על 204 כ"ס ו 31.6 קג"מ, שמספיקים להאיץ את הרכב מעמידה ל 100 קמ"ש ב 8.5 שניות. ההנעה אגב – אחורית.
       
      בסיס הגלגלים של ה Q4 עומד על 2.76 מטר, ואכן בפתיחת הדלתות האחוריות נראה כי יש שפע של מקום לנוסעים. על אף בסיס הגלגלים הנדיב, המידות החיצוניות קומפקטיות (יחסית) והאורך הכולל של הרכב עומד על פחות 4.6 מטר בלבד.

       
      המחיר של ה Q4  מתחיל ב 290.0 אש"ח ואילו ה Sportback יעלה לכם החל מ 315.0 אש"ח. את שני הדגמים ניתן להזמין עם חבילת איבזור הנקראת באודית Tech Pack שתעלה לכם 28.0 אש"ח. בתמורה לסכום זה תקבלו וירטואל קוקפיט עם מציאות מדומה בתצוגה עילית, מערכת ניווט מקורית, תאורת מטריקס לד ועוד חבילת תופינים.
      זמינות ה Q4 קצת יותר מוגבלת לאור משבר הייצור העולמי, ולמרות זאת בחטיבת אודי צופים שיוכלו לספק מאות כלי Q4 ככל שיקצה זאת היצרן.
       
      איך הן נוסעות ? תודה ששאלתם. נספר אחרי שנתאם מבחן למצטרפות החדשות למשפחה. 

       

       

       

       

       

       

       

    • השקת Skywell ET5

      מאת discoTD5, במאמרי משתמשים,

      קבוצת 'כדורי', משיקה בימים אלו באופן רשמי את מותג סקייוול (SKYWELL) באמצעות ג'יפון כל-חשמלי חדש ET5.
       
      סקייוול היא חטיבת הרכב של מותג Skyworth הסיני, יצרן מסכים ומעבדי טלוויזיה מהגדולים בעולם. אם תשאלו מה ליצרן מסכים ולתעשיית הרכב רצוי לשאול את זה גם בהקשר של שיאומי, וואווי ואפל שהודיעו אף הן על כניסה לתחום הרכב החשמלי, תוך הבנה שיש הרבה משותף בין עסקי הליבה של החברות עם תעשיית התחבורה והרכב.
       

       
      ה ET5 הוא ג'יפון  גדול עם בסיס גלגלים מרשים של 2.8 מטר דבר שמצביע על מרווח פנים מכובד. לרכב מנוע חשמלי בהספק של 204 כ"ס, 32.6 קג"מ, סוללה בקיבולת 72 קוט"ש וטווח מוצהר יצרן של 520 ק"מ. הסקייוול יכול לקבל טעינת DC מהירה עד 145 KWH  דבר שיטעין את סוללת הרכב תוך 30 דקות מ 30% ל 80%.
       
      הביצועים כמקובל מכלי רכב חשמליים, כלומר זרישים למדי בתאוצות ומהירות מוגבלת מחשב. 7.9 שניות מ 0 ל 100 קמ"ש ומהירות מוגבלת ל 160 קמ"ש.
       
      האחריות אם שאלתם עומדת על חמש שנים מלאות או 150,000 ק"מ, והאחריות על הסוללה היא לשמונה שנים מלאות או 150,000 ק"מ.
       

       
      הסקייוול ET5 עמוס בטכנולגיה, לרבות מערכות בטיחות מלאות בכל רמות האיבזור, וציון בטיחות של 7 לפי משרד התחבורה.
       
      המחירים מעניינים לנוכח התחרות, ונכון יהיה להשוות אותם גם בהתייחס לרמות האיבזור השונות.
      גירסת הקומפורט הבסיסית תעלה 174,900 ₪, הלקשרי תעלה 184,900 ₪ והפרימיום 189,900 ₪.
       
      מילה על היבואן – קבוצת כדורי. למי שלא חי את עולם הרכב נדמה שמדובר בשחקן חדש בשוק. האמת היא בדיוק בכיוון השני. קבוצת כדורי היא שחקנית מרכזית ומשמעותית בעולם הרכב מזה למעלה מ 70 שנים, ובעלת חברת 'המאגר' לחלקי חילוף. אם אי פעם נדרשתם לחלק חילוף ברכב שלכם, שלא הגיע דרך היבואן הרשמי של מותג הרכב – מרבית הסיכויים שהחלפים הגיעו דרך קבוצת כדורי.
       
       
      בתחילת דצמבר ייחנך מתחם ייעודי למותג סקייוול הכולל מרכז שירות, מחלקת טרייד אין לכלי רכב חשמליים ועוד.
      היצרן עצמו אגב, כמו עוד יצרנים סיניים בתחום, רואה בשוק הישראלי מעבדה מצויינת ללמוד על הצרכים והמאפיינים
      של שוק מערבי עם קהל שידוע בגישתו ובנטייתו לאמץ  טכנולוגיות מתקדמות.
       
      מבחן לרכב יבוצע בימים הקרובים, ואני מבטיח לחזור לדווח .
       
      קרדיט לתמונות חוץ - עמית אגרונוב, קרדיט לתמונות חוץ - תומר פדר
       

       

       

       

       

       

       


    • המאמר המצורף נכתב בשבת בבוקר תוך כדי שיחת טלפון עם חבר קרוב.
      הוא פורסם אצלי ב car-pad  והעלה סוגייה מספיק רלוונטית לציבור כדי שגם 'וואלה רכב' ימצאו אותו כראוי לפרסום.
      קרדיט לתמונות - פבל צ'רניצקי (התמונות היותר יפות), יואב פולס (התמונה הפחות יפה). 
       
      שוק הרכב המשומש רותח. כמה רותח? רותח עד שחברת 'לוי יצחק' החברה המפרסמת את המחירון המוכר הודיעה כי ככל הנראה היא תעלה את מחירי כלי הרכב המשומשים במחירון הקרוב שיפורסם ב 1.9.21, על מנת להתאים אותו למציאות בה כלי רכב משומשים נמכרים באלפי שקלים מעל המחירון בגלל הביקוש הער. בשקט אספר לכם שמחירי המשומשות במחירון הלאומי עולים בחודשים האחרונים בלא מעט דגמים.
       

       
      כך אני מתעורר בשבת בבוקר, ומקבל טלפון מחברי א' 'חייב להתייעץ איתך'. הוא מספר לי שכבר כמה זמן קורא בכל המקומות ששוק הרכב המשומש 'חם, רותח' ומכוניות משומשות נמכרות באלפי שקלים מעל המחירון הלאומי, וזה כבר לא רק השוק של הלנדקרוזר או המאזדה מיאטה, אלא מקיף כמעט את כל המכוניות. אני שואל ב'רפי-רשפית' מדוברת 'א' ידידי, איפה זה פוגש אותך?' והוא עונה שחשב למכור את הרכב שלו, רכב שביומיום זוכה לביקוש ער, אז עכשיו על אחת כמה וכמה.
       
      בוא נחשוב יחד אני מציע לו. מכרת את הרכב ב 15.0 מעל המחירון. עכשיו מה? האפשרויות העומדות לפניך הן אלו:
      1.      לקנות רכב משומש אחר
      2.      לקנות רכב חדש
      3.      לעשות 'חופשי חודשי' לתחבורה ציבורית.
      רגע הוא עונה לי, חשבתי גם על עסקת ליסינג פרטית (להלן אופציה 4).
       
       אנחנו מנתחים את העסקאות,
      1.      לקנות רכב משומש אחר. אני מתקשה להבין את ההיגיון. הרי גם את הרכב המשומש החדש (בהנחה שאנחנו מתקדמים בשנתון ולא חוזרים אחורה) ימכרו בהרבה אלפים מעל המחירון, אז מה עשינו בזה? לא מצליח להבין את ההיגיון.
      2.      רכב חדש הוא אופציה מעניינת, בתנאי שהיבואן יכול למסור מועד אספקה סביר. בחלק גדול מסוכנויות היבואנים יתקשו למצוא לכם רכב חדש בזמן אספקה סביר. מצוקת האספקה מקיפה את כל השוק, ולא רק בארץ. מפעלי יצור שלמים מושבתים, וכושר הייצור של היצרנים נפגע מאוד (נעזוב לרגע את הסיבות). ההקצאות לשוק הישראלי מוגבלות, והיבואנים צריכים לתמרן בין אספקת כלי הרכב לשוק הפרטי, לבין אספקת כלי רכב לציי הרכב. התוצאה היא שאתם כלקוח פרטי עלולים להיתקל בבעיות אספקה. לכן בכלל לא בטוח שידידי א' יצליח למצוא עסקה ממשית עם אספקה בזמן הנראה לעין, וסביר שיידחה לרבעון ראשון 2022 במקרה הטוב. לא זאת ועוד, חלק מהיבואנים מנצלים את ההקצאות הנמוכות לצמצום הנחות והעלאת מחירים. אני לא כאן במקום השיפוטי אלא העובדתי. צריך לקחת את זה בחשבון.
      3.      רגע, כבר מסיימים את הרכבת הקלה, עד אז לא ממש רלוונטי.
      4.      עסקאות ליסינג – מחד, עסקאות ליסינג אינן עסקאות זולות, מאידך ראו סעיף 2 – אין מכוניות.
       

       
      אז נעשה מעט סדר,
      אם הגעתם למסקנה שאין צורך יותר ברכב המשומש, מכל סיבה שהיא, ואתם לא זקוקים עוד לרכב הזה, ואין בכוונתכם לקנות רכב אחר -  זה הזמן למכור את הרכב המשומש שלכם. השוק 'אש'.
      אם בכל מקרה תיכננתם לשדרג את הרכב, לרכב חדש יותר, גדול יותר או מתאים יותר לצרכים – תמשיכו בתכניות. הנסיון שלי מראה שלא ניתן באמת לתזמן את השוק, תעשו מה שנוח לכם.
       
      אבל, אם הסיבה בגללה פתאום עלה הרעיון למכור את הרכב היא מצב השוק, אז קחו נשימה עמוקה, תשתו משהו ותוותרו. שדרוג הרכב לרכב משומש חדש יותר – אתם תקבלו עוד כמה אלפי שקלים בתמורה לרכב שלכם, אבל תיכנסו להוצאה בלתי מתוכננת של כמה עשרות אלפי שקלים. אתם תרגישו נהדר שמכרתם מעל המחירון, ותוכלו לספר לחברים איזה עסקה נהדרת עשיתם במכירת הרכב, תוך שאתם מתפללים שלא ישאלו אתכם כמה שילמתם עבור הרכב החדש-ישן שקניתם.
       
      אם בתמורה לכמה אלפים נוספים החלטתם לשדרג את הרכב ולרכוש רכב חדש מהניילונים, שוב, קיבלתם כמה אלפי שקלים נוספים (האם זה מה ששינה את מצבכם?) אבל הוצאתם שוב כמה עשרות אלפי שקלים, מבלי לומר מילה על ההוצאות הנלוות כמו ביטוחים יותר יקרים.
       
      אם החלטתם למכור את הרכב ולעבור להנעה חשמלית מלאה כמו טסלה, aiways, איוניק 5 , MG או אחרים (בקרוב מאוד גם קיה), ועשיתם את החשבון הנכון של החסכון בדלק ובהוצאות תחזוקה, והבונוס של עוד כמה אלפי שקלים תמורת הרכב הישן היא הפוש האחרון למעבר – לכו על זה.
       
      אבל, אם זו החלטה אימפולסיבית של 'נדפוק קופה' ואחרי המכירה 'נראה מה נעשה', כשיש נחיצות לרכב נוסף – שתו משהו קר ותירגעו. אל תמהרו למכור, על אף המצב בשוק.

    • המהפכה שטויוטה ביצעה בעולם הרכב, ושהפכה אותה להיות אחת היצרניות הגדולות והרווחיות ביותר היא סיפור רחב יריעה- ופרק חשוב מאד בסיפור זה הוא הקורונה T40. היא הייתה הרכב עימו ביצעה טיוטה דריסת רגל מוצלחת בשוק הרכב בארצות הברית, השוק העשיר ביותר בעולם, האחראי לנתח משמעותי מרווחי טויוטה. בתוך שלוש שנים בלבד, מרגע הצגת ה-T40, הזניקה הקורונה את טויוטה מיצרן עלום-שם אל המקום השלישי בין המותגים המיובאים לארצות הברית. וזו הייתה רק התחלת ההשפעה האדירה של טויוטה על תעשיית הרכב האמריקאית, שספגה מכה אחר מכה, "הודות" למכונית צנועה זו וצאצאיה.
       

       
      הקורונה מיסדה את כל התכונות שטויוטה הפכה לשמה השני, ושתרמו כל כך להצלחתה. ולמרות שינוי בשם פעם אחת במעבר להנעה קדמית, הקורונה והקאמרי הן למעשה אותה אבולוציה המשכית- מעל חמישים וחמש שנים של אותה נוסחה בסיסית: רכבים אמינים, חסכוניים, נוחים ובגדול, כאלה שניתן לסמוך עליהם. מיותר לציין, נוסחה זו הייתה מוצלחת מאד.
       
      הגיחה הראשונה של טויוטה לשוק האמריקאי הייתה, באופן מוחלט, לא מוצלחת. בשנת 1957 הציגה החברה בארצות הברית את הטויופט קראון (Toyopet Crown) ושנה אחרי כן, החלו המכירות בחוף המערבי. טויוטה התגאו בעובדה שהמתכת ממנה היה עשוי גוף המכונית, הייתה כחמישים אחוזים עבה יותר ממתכות בהן עשו שימוש המכוניות האמריקאיות. כפי שניתן לראות, המרדף אחר איכות היה קיים בטויוטה מן ההתחלה, אבל יידרש יותר מעור עבה (תרתי משמע) כדי להצליח בשוק האמריקאי:
       

       
      אותה מתכת עבה הפכה את הקראון למכונית כבדה, ומנוע ארבעת הצילינדרים בנפח 1.5 ליטרים עשה אותה חלשה מדי עבור הכבישים הפתוחים של קליפורניה. היא סבלה מבעיות נוספות, רובן ככולן בשל התאמתה לשוק היפני, שלא היו בו הדרישות לסטייל, נוחות ופינוק המובנות בשוק האמריקאי. והיא הייתה יקרה מדי, ועלתה כמו שברולט בגודל מלא (full-size). בקצרה, היא הייתה מכונית לא-מתאימה לשוק בו נמכרה.
       

       
      אחרי כל מאמצי (וכספי) טויוטה ביצירת רשת סוכנים, מכירות הקראון הנמוכות אילצו אותה להאט את עסקי המכירה עד 1962, ולהתמקד כמעט לחלוטין רק בלנד-קרוזר, תוך חשיבה-מחדש. באופן ברור, נדרשה אסטרטגיה שונה כמו גם מכוניות מתאימות יותר לשוק.
       

       
      הקורונה דור ראשון (T10) הוצגה ביפן בשנת 1957 והייתה בחלקה עדכון לטויופט מאסטר הקודמת, שמוצבה מתחת לקראון. ה-T10 הונעה באמצעות יחידת ארבעה צילינדרים OHV בנפח 997 סמ"ק בעל 45 כ"ס, ומראש הוחלט במטה החברה לא לייצא אותה לארצות הברית:
       

       
      בשנת 1960 הופיע הדור השני של הקורונה (T20/T30), וקיבל את השם טיארה (Tiara) בשווקי הייצוא. זו הייתה מכונית חדשה לגמרי שעשתה תיקון לכל הבעיות שאחזו בקראון. ואכן, בשנת 1962 היא נשלחה למכירה בארצות הברית כדי לתמוך או להשלים את הקראון. הטיארה הייתה קלה ונמרצת יותר, עם מנוע ארבעה צילינדרים בנפח 1.5 ליטרים ו-75 כ"ס ובהמשך, בשנת 1964, עלה הנפח ל-1.9 ליטרים. והיא תומחרה ב-1,613 דולרים כדי להתחרות ישירות בפולקסוואגן, זאת על אף שהיו לה יותר דלתות, מנוע גדול יותר ומרחב פנימי עדיף בהרבה:
       

       
      אם לא עניין כמעט-המוות של טיוטה בשוק בארצות הברית בשל הקראון הכושלת, ייתכן והטיארה הייתה מסוגלת להרים את טויוטה בהצלחה. אבל רצה הגורל וטויוטה הפסידה בסביבות 1.4 מיליון דולר בשוק האמריקאי באותן השנים הראשונות- בזמנה, סכום משמעותי עבורה. לא יותר מ-318 טיארות נמכרו בארצות הברית, שכן טויוטה כמעט לחלוטין הפסיקה את המכירות בשנים 1963-64.
       
      אבל טויוטה לא הייתה מוכנה לוותר בקלות על שוק הרכב העשיר ביותר בעולם. בשנת 1965 היא חזרה לזירה לאחר חשיבה מחדש ועבודת הכנה מסודרת. כעת האסטרטגיה נשענה על הקורונה T40 החדשה, שהייתה בעלת בסיס גלגלים של 242 ס"מ, אורך של 411 ס"מ ומעט צרה (כנהוג במכוניות יפניות דאז), ברוחב של 155 ס"מ. כדי לתמוך במכונית החדשה ומאמצי המכירות, הפעם מיתגה טיוטה את הקורונה תחת שם החברה ולא כ-טויופט. כן הוחלט להשתמש בשם קורונה, שבמקורו יועד עבור שוק-האם היפני.
       

       
      הקורונה הייתה מכונית מאד פרגמטית ויחסית שמרנית, ושיקפה את המסורתיות והאופי הארגוני של טויוטה. ובניגוד ליצרנים יפניים אחרים, שנכנסו בקשרים עם מעצבים איטלקיים נחשבים בכדי להיראות תחרותיים בשווקי הייצוא, טויוטה עשו את זה לבד- הקורונה בבירור לא עוצבה בידי פינינפארינה או ג'יוג'יארו. אבל המראה שלה היה בלתי-מקטב, ואפילו זכה לכמה מחמאות מסוקרים שסברו כי מדובר בסדאן קטן בעל עם סטייל מעוצב.
       

       
      לפי סטנדרטיים בני זמננו, הקורונה היא רכב קטן. אבל בזמנה היא הייתה מרווחת מאד וחזקה במיוחד בקטגוריה, עם מנוע OHV ארבעה צילינדרים בנפח 1.9 ליטרים ובעל 90 כ"ס, בערך כפול מפולקסוואגן חיפושית. שאר המכוניות המיובאות לשוק האמריקאי בקטגוריה היו בעלות מנועים קטנים וחלשים משמעותית: בשנת 1965 האופל קאדט (מספר 2 במכירות) הייתה בעלת מנוע בנפח 993 סמ"ק ו-40 כ"ס; הפורד קורטינה היקרה יותר הייתה בעלת מנוע בנפח 1498 סמ"ק ו-64 כ"ס. הקורונה פתחה במרוץ כ"ס בקטגוריית המיובאות ובתוך כמה שנים, כל המתחרים נאלצו להגדיל את נפחי יחידות ההינע על תפוקת הסוסים שלהן. ועדיין, שמרה הקורונה על ההובלה והייתה בעלת "יותר מנוע" מהמתחרים עד שנת 1970.
       
      מנוע סדרת R של טויוטה היה בשימוש כבר כמה שנים, ורכש לעצמו מוניטין של קשוח ובנוי היטב. מבחינת תכנון הוא היה שנות החמישים, עם בלוק וראש מפלדה, כניסות\יציאות סיאמיות מהצילינדרים (Siamese ports) ושלושה מסבים עיקריים. בהתאם לשורשי טויוטה כמרכיבה-ברישיון  של מנועי שברולט טרום מלחמת העולם השנייה, המנוע היה כמו גרסת ארבעה צילינדרים קטנה יותר של מנועי ששת הצילינדרים של שברולט טרום 1963 (אבל לא העתק). מעין סוס עבודה קטן.
       

       
      יחידת ההינע הזו זכתה לשבחים רבים בכמה ביקורות מהתקופה. על אף ששיא ההספק (90 כ"ס) הושג כבר ב-4600 סל"ד, בוחנים רבים גילו כי המנוע עלה בשמחה גם עד 6000 סל"ד. בהתחשב בכך שהקורונה נמכרה בתחילה עם תיבת שלושה הילוכים ידנית (בעלת בורר המותקן על מוט ההגה, בסטייל מאד אמריקאי), קשת הכח (powerband) הרחבה של המנוע אפשרה לצמצם מאד את השלכות המחסור בהילוך רביעי. אפס למאה בביקורות האמורות היה 16.7 שניות, זמן סביר לחלוטין בשביל התקופה (בהשוואה להרבה מכוניות אמריקאיות בעלות מנועי ששה צילינדרים), ו-וודאי שמעולה מול מתחרות ישירות דומות. במהרה, תיבה ידנית בעלת ארבעה הילוכים נוספה כאופציה, ולאחר מספר שנים הפכה לסטנדרטית, מה שהוריד את זמני אפס למאה לסביבות 15 שניות. מהירות סופית הייתה 145 קמ"ש (בין אם ידנית או אוטומטית), והקורונה זכתה לשבחים נוספים על יכולתה לשייט בסביבות 130 קמ"ש ללא בעיות.
       

       

       

       
      אם כבר הזכרנו את שברולט, אז תיבת שני ההילוכים האוטומטית של טויוטה, הטויוגלייד (Toyoglide) הייתה חיקוי מוקטן ומוצלח של הפאוארגלייד (Powerglide) האגדית של GM. יחד עם קשת הכח הרחבה והמומנט הגבוה של מנוע 1.9 ליטר, היא עבדה הרבה יותר טוב מהמצופה, והפכה את הקורונה לידידותית למשתמש האמריקאי שאולי נמשך למכוניות מיובאות, אבל נרתע מהמוזרויות שאפיינו את תיבות פולקסוואגן ודומיה דאז.
       

       
      עוד עולה מאותן סקירות ישנות הוא שבמפתיע, לטויוגלייד הייתה השפעה מועטה על ביצועי הקורונה, בהשוואה לתיבת שלושת ההילוכים הידנית. אפס למאה נמדדו ב-17 שניות, והקורונה עם הטויוגלייד שובחה שוב, בהתחשב בכך שלא היה שום דבר עם תיבה אוטומטית, אפילו קרוב אליה בקטגוריה.
       
      בלמי הקורונה גם הם קיבלו ציונים טובים בשנותיה הראשונות. הקדמיים (תופיים) היו בקוטר 9 אינץ' ועשויים מאלומיניום מסורנן (finned) ופלדה פנימית, כדי לפזר את החום טוב יותר. אפילו אחרי כניסת בלמי דיסק לקטגוריה יותר ויותר, עדיין סיפקו בלמי הקורונה בלימה טובה יותר מהממוצע, גם במרחקי בלימה וגם בדעיכה. באותו זמן, רק ביואיקים גדולים השתמשו בבלמי תוף על בסיס אלומיניום\פלדה.
       

       
      פרסומי הקורונה לא יכלו שלא להשתמש בנתוני הביצועים של 90 כ"ס העדיפים בקטגוריה, אם כי אף לא אחד יטען שהקורונה אחזה בהתנהגות כביש של מכונית ספורט המקבילה לאותו כ"ס. למרות זאת, בסקירות מאותה תקופה, התנהגות הכביש של הקורונה נחשבה כטובה למדי עד כדי מצוינת, בלי המוזרויות הבלתי-צפויות שהיו מנת חלקן של מיובאות אחרות לארצות הברית, כגון פולקסוואגן, רנו או סימקה. אפילו שהדגש בתכנון הקורונה היה מוכוון נוחות, התנהגות הכביש של המכונית הייתה צפויה, בטוחה וטובה מזו של מכוניות אמריקאיות רבות מאותן שנים.
       
       
       
       
      הקורונה התייחסה באופן ישיר לחשש המובנה באמריקאים של מחסור בכוח ברוב המכוניות המיובאות, ואכן, בערך באותו זמן בו הופיעה הקורונה בארצות הברית, החלו פולקסוואגן ואחרים להעלות את נפחי והספקי מנועיהן. בשוק האמריקאי, אפשר לומר שהקורונה הייתה סוג של היבריד; גודל ומחיר של מכונית מיובאת אבל כח ופשטות בסטייל אמריקאי. Chevy II, אם תרצו, ללא יכולות העיצוב של GM אבל עם איכויות הרכבה ותכונות אחרות שיותר מ-מפצות על כך. אין שום סיכוי שבלמי אלומיניום מסורנן היו מוצאים את עצמם על Chevy II, למשל.
       

       
      תא הנוסעים היה מעוצב בבירור כיותר אמריקאי מאירופאי, עם ספסל במקום מושבים קדמיים ולוח שעונים בסטייל אמריקאי. לא קשה להבין מדוע אמריקאים רבים בחרו בקורונה במקום בפולקסוואגן או Chevy II \ פלימוט' ואליאנט (Valiant) ערומות ומשמימות. רמת הגימור בה נמכרה הקורונה הייתה אחת ויחידה, והאבזור הסטנדרטי היה עשיר במפתיע יחסית לתקופה בה שלוש הגדולות (קרייזלר, GM ופורד) התקמצנו ברמה הבסיסית אבל הציפו את הרוכש האמריקאי באינסוף אופציות אבזור בתשלום-נוסף. וגם זה היה אחד החלקים המרכזיים באסטרטגיה של טויוטה; אין מכוניות ערומות, כמה שיותר מכונית עבור הכסף.
       

       
      הקורונה ואופן שיווקה דיברו באופן מושלם לרוכשים האמריקאים וכתוצאה, עד 1967, קפצה טויוטה למקום השלישי בסולם המותגים המיובאים (אחרי פולקסוואגן ואופל). מדובר כאן בהישג מדהים בזמן כל כך קצר, במיוחד אחרי ההתחלה האיומה של טויוטה בארצות הברית. כך, מתוך הצלחת הקורונה, פתחה טויוטה במסע להרחיב את רשת סוכניה, אשר התחילה בחוף המערבי, אחר כך התמקדה במטרופוליטנים הגדולים של החוף המזרחי ואז עשתה את צעדיה אל לב ארצות הברית.
       
      בשנת 1968, הצטרפה הקורולה בעלת מנוע בנפח 1.0 ליטרים לליינאפ האמריקאי. כבר בשנתה השנייה על אדמת ארצות הברית, הייתה הקורולה הזולה (1686 דולרים אל מול 1950 דולרים שעלתה כעת הקורונה) למכונית המיובאת הנמכרת ביותר, שוב במקום השלישי. בתמונה הבאה מוצג הליינאפ המלא של טויוטה בשנת 1968:
       

       
      זו הייתה השנה האחרונה בה נמכרה ה- 2000GT המעולה אך יקרה מדי. הקראון S50 הצטרפה לחבורה כמה שנים קודם לכן וכאן רואים גרסאות סדאן וסטיישן שלה, בנוסף ללנד-קרוזר וכמובן, הקורונה. עשר שנים אחרי התחלה כושלת בשוק האמריקאי, הייתה טויוטה לסוס מנצח. התמונה הזו מסכמת כמעט במדויק את טויוטה אז, כמו גם היום: מכוניות פופולריות, חסכוניות ואמינות, יחד עם מכונית ספורט מתקדמת בעלת הילה טכנולוגית (לקסוס LFA היום) ליידע את מי שירצה כי טויוטה הייתה (ועדיין) יכולה לתכנן ולייצר יותר ממכוניות לחם וחמאה.
       
      הקורונה קופה הארדטופ (hardtop, כלומר ללא קורות B), שהייתה חמודה אם כי גוצה, הצטרפה לליינאפ בשנת 1967, והייתה להארדטופ הזולה ביותר באמריקה. אפס למאה נשמע כמו נצח בימנו, אבל בזמנו הנתון הזה היה מקביל או אפילו טוב יותר מרוב המכוניות האמריקאיות הטיפוסיות עם מנועי ששה צילינדרים. שברולט אימפאלה עם מנוע V8 283 ותיבת פאוארגלייד הייתה מהירה רק בשתיים-שלוש שניות פחות. והיום? הקאמרי הנוכחית עם מנוע V6 למעשה בלתי מנוצחת בקטגוריה. המשכיות אמרנו? כבר מההתחלה הבינה טויוטה כי אמריקאים רוצים קצת אנרגטיות במכוניות שלהם, אבל רובם לא מצפים להתנהגות כביש מדהימה.
       

       
      איזו צורה מיוחדת- מי היה מאמין שטויוטה תטפס לפסגה באמריקה הכל כך מודעת-אופנתית, בעזרת מכונית קצרה, גבוהה, צרה וגוצה כמו הקורונה? מסתבר שיש מי שראה בקורונה הארדטופ קופה דווקא כאטרקטיבית, עם סטייל נקי וצנוע.
       

       
      GM וודאי לא האמינו, ולזכותם יאמר- עם הווגה (Vega) הם אכן הראו עד כמה יכולה מכונית קטנה להיראות מלאת סטייל. אבל יחד עם הסטייל גם איכות הרכבה נחותה, נסיעה צולעת, אמינות מזעזעת ואפילו ניצול תת-ראוי של המרחב הפנימי. שתי המכוניות הללו, הקורונה והווגה, מגלמות את ההבדל בגישות אותן נקטו GM וטויוטה. התוצאות הן... ובכן, היסטוריה.
       

       
      צמיחת טויוטה בארצות הברית הייתה מטאורית- עד סוף 1975, עקפה טויוטה את פולקסוואגן והפכה ליצרן המיובא המוביל, עמדה אותה מעולם לא זנחה, ולא נראה שהיא מתכוונת לזנוח.
       

       
      ובהמשך הדרך, אותן קורונות T40 אשר הזדקנו, היו מצוינות כמכוניות משומשות. הן היו זולות, קלות לתחזוקה ובהנחה וטופלו כראוי (ונמנע מהן גורל החלודה השכיח עבור מכוניות בשנות השישים והשבעים), הן המשיכו להיות תחבורת א' ל-ב' בסיסית אך אמינה. בדומה לסובארו DL שהישראלים כל כך אהבו, שעדיין ניתן לראות משנעות את בעליהן אפילו שלושים שנה אחרי שהיו חדשות. אין פלא שדאטסון החליטו לתקוף את טויוטה בדרך אחרת, עם ה-510 המאד שאפתנית- למעשה זו הייתה מכונית ספורט כלואה בתוך מרכב סדאן, עם מתלה אחורי עצמאי ומנוע OHC בנפח 1.6 בעל 96 כ"ס, שאהב לטפס במעלה הסל"ד:
       

       
      יצרנים אירופאים התאמצו מאד למכור לאמריקאים איך מכונית צריכה להיות לפי תפיסת עולמם, כמובן בהתבסס על מוטוריקה אירופאית ותנאים אירופאים. השפעת אירופה על ארצות הברית אכן הייתה חיובית, אבל לאותה תפיסת עולם גם היה קשה לתקשר עם רוב גדול של אמריקאים, שהיו רגילים לכוח חסר מאמץ ונוחות, כמו גם המינימום האפשרי של עלויות אחזקה או תיקונים.
       
      טויוטה לא נכנסו לארצות הברית עם רעיונות מובנים על מה ראוי שהאמריקאים ינהגו; במקום זאת, הם למדו מטעויותיהם המוקדמות, למדו את השוק ונתנו לאמריקאים מה שהם רוצים בגודל קומפקטי- ואז המשיכו בדיוק באותה הדרך לעוד רכבים בקטגוריות נוספות. זו הייתה גישה שונה לחלוטין, וה-מפתח להבנת ההצלחה של טויוטה בארצות הברית.
       

       

       

       
      וכיום, טויוטה היא ממובילי טבלאות המכירות או סמוך לכך באופן קבוע. יש שיגידו כי מאז פורד והמודל T, לא היה יצרן שטרף את קלפי תעשיית הרכבים בארצות הברית ואולי בעולם כולו- היצרנים האחרים נאלצו ללמוד את השווקים מחדש, תוך תשלום מחירים כואב (ופשיטות רגל, במקרים רבים).

    • את המאמר המצורף פרסמתי באתר שלי CAR-PAD לפני כמה ימים.
       
      אני יכול לבשר בשמחה שנולדה דת חדשה, דת בה אם אתה לא אומר שטסלה הכי טובה בעולם וכל היתר לא, אתה אויב. מרגע פרסום המאמר אני מקבל הודעות פרטיות במסנג'ר של פייסבוק ובווטסאפ (אנשים שאיתרו את הסלולרי שלי) מבעלי טסלות שמאשימים אותי בקבלת כסף מכלמוביל (מנכ"ל כלמוביל - לפרטי חשבון להעברת כסף אנא פנה בפרטי), בהיותי משוחד כי למה יש שתי מכוניות של כלמוביל ורק טסלה אחת, ועוד. 
      בקיצור - אסור לכתוב שום דבר שלילי על טסלה.
       
      למרות הכל, להלן המאמר שפורסם:
      אחרי נסיעות בקונה החשמלית, באיוניק 5 ובטסלה מודל 3 לונג ריינג', יש הרבה תובנות. 
       
      המכוניות בטווחי המחירים הגבוהים יותר, כלומר טסלה ואיוניק, ובעתיד גם קיהEV6  מעניקות חווית נהיגה שונה לחלוטין מכל מה שאנחנו מכירים. ושונה לחלוטין גם מהמכוניות החשמליות בטווחי המחירים הנמוכים יותר.
       
      נתחיל עם הקונה החשמלית.

       
      הקונה החשמלית, אם תיעשה עבודת שיווק כמו שיבואנית חזקה כמו כלמוביל יודעים לעשות, תיווצר לראשונה תחרות אמיתית ל MGSZEV  השולטת בסגמנט, שהיא מכונית מצוינת לכשעצמה ומאוד מגובשת. הקונה נוסעת מעולה, ואין מה להזכיר את שתיהן שמגיעות אלינו עם תקינה אירופאית מלאה, לג'יפונים שאין להם תקינה, דוגמתGAC GE3  ששיווקה הופסק לאחרונה, וגם לא ל JAC ES2  שהיא נאה למדי אבל מפרט הבטיחות שלך מביך, דבר שמביא לפסילה מיידית עוד בשלב הברושור. הקונה החשמלית (כמו ה MG) לא דורשת מהנהג שום הסתגלות להנעה השונה מבחינת התחושה של הנהג ברכב. היא ממש כמו קונה רגילה עם הנעה שונה. לנהג שאינו חובב טכנולוגיה ומפחד משינויים אבל מאוד רוצה לעלות על העגלה החשמלית היא תהיה נהדרת. היא נעימה ושימושית לנהג, ומספקת מרווח פנימי טוב לנוסעים מאחור, בהתייחס לקבוצת ההשוואה שלה.
       
      בין שתי אלו לבין המכוניות החשמליות היקרות יותר תמצאו ג'יפונים מצוינים כמו האייוייז U5 שהוא מוצר מעולה, עם מרווח פנים היסטרי, אבל יש לו גליצ'ים של חוסר בשלות, והקיה נירו החשמלית שהיא נחזית להיות פתרון מעניין מאוד ואיכותי, אך ככל הנראה יקר מדי. (כבר ביקשתי תיאום מבחן).  
       
      הטסלה והאיוניק 5 מביאות כבר חוויה שונה לחלוטין.
       
      הטסלה היא מכוניות מופרעת במובן הטוב של המילה. היא גאדג'ט על גלגלים. בדגם שנהגתי עליו נהיגת התרשמות מאוד קצרה, דגם ה 3 לונג ריינג', היא מעיפה אותך מהמקום בתאוצות שניתן רק לחלום עליהן לפני עשור. 4.4 שניות ל 100, וכוח זמין ברמות מטורפות. אי אפשר להסביר עד שאתה לא חווה את זה, בתנאי אמת ולא במסלול סגור.  היא פצצה טכנולוגית עם כל-כך הרבה אפשרויות ומידע. אני ממש מבין מדוע היא מייצרת לעצמה משתמשים שמאמינים שאילון מאסק הוא נביא החדש. מערכות הבטיחות שלה הן מרשימות, ומוכנות כבר לרמה של נהיגה אוטונומית שאסורה בשימוש בישראל.  הטסלה מזהה לך את הרמזור שבו אתה עומד עכשיו, עם הדגמה של כל אורות הרמזור שאתה רואה, היא כבר רואה את הרמזור הבא ומציגה אותו, מזהה מכוניות, ג'יפונים, אוטובוסים, הולכי רגל, רוכבי אפניים, ומצגיה לך הכל על המסך. אפשרויות הכיוון והשימוש הן מעל לכל דימיון. חבר שהגיע אלי עם הטסלה שלו להדגמה, היה בעל מספר רכבי יוקרה מבית המותגים הגרמנים והיפניים. מבחינתו אין בכלל שאלה איזה רכב עדיף. ההסבר שיקבלתי ממנו על הטסלה היה מקיף ומעמיק יותר מכל הסבר של נציג מכירות שעובד בטסלה, ובזה גדולתה של המכונית.  
       

       
      החסרון הכי גדול של טסלה מודל 3 הוא המושב האחורי. בגלל שהסוללה ממוקמת בתחתית, הרצפה גבוהה יחסית, ואפילו מבוגר מאותגר אנכית כמוני למשל, לא מסוגל לשבת שם לאורך יותר מחצי דקה. לילדים קטנים זה יהיה פחות קריטי. את שלושת הילדים שלי אין סיכוי לשים שם במושב ולנסוע לטייל. 
       
      וכאן מגיעה האיוניק 5, שהיא רכב משפחתי ראוי ומרשים. היא פחות מופרעת מהטסלה, ניכר כי תכננו אותה מהנדסים (זוכרים את הפוסט שלי על תרבות והנדסה – אלו ההבדלים המוחשיים מאוד) אבל היא הרבה יותר שימושית. מרווח אחורי משובח, מנוע מצוין עם זאת פחות חזקה מהטסלה. היא לא גאדג'ט עם משחקים בקונסולה הראשית או נטפליקס במסך הראשי כמו הטסלה, אבל היא הרבה יותר רכב. דמיינו מרכב האצ'בק שהוגדל X 2 בכל מימד.
       
      את האיוניק 5 תכננו מהנדסי רכב. את הטסלה תכננו ילדים מופרעים עם הנחיות להתפרע חופשי. 
       
       
       
       
      המכוניות החשמליות כאן. כדי שתכינו את עצמכם.
       
      המאמר המקורי, דעות שונות, מבחנים ועוד - תמצאו באתר שלי www.car-pad.co.il
       
      קרדיט לתמונות האיוניק 5 והקונה EV - יח"צ יצרן. 
       


    • לא בכל יום מושק יבואן רכב חדש בארץ, וכשזה קורה זו בהחלט בשורה מעניינת, ששווה ידיעה שלמה. היום הושק יבואן EV MOTORS, וכפי שמרמז השם, מדובר ביבואן המתמחה בכלי רכב חשמליים.
       
      אם יש בשורה מעניינת מההשקה היא שבאולם המרשים בנתניה נכחו גם נציגי התקשורת וגם נציגי חברות ליסינג וגורמים מתחום ציי הרכב, דבר המצביע בעיני על סימון מטרות נכון מצד היבואן.
       
      חברת EV MOTORS  השיקה למעשה ארבעה מותגי רכב שונים, לפלחים שונים:
       
      JAC MOTORS יצרנית ותיקה בסין, שמכרה ידע לפולקסוואגן הגרמנית בעסקה של מיליארדי יורו, על מנת שפולקסוואגן תקצר את תהליכי הפיתוח לכלי רכב חשמליים. ANKAI יצרנית אוטובוסים חשמליים שכמה מהם כבר נוסעים ברחבי הארץ. LEVC יצרנית המונית הלונדונית המוכרת, שעברה הסבה להנעה חשמלית יעילה. SSE חברה העוסקת הפתרונות טעינה, אגירת אנרגיה ועוד.  
      שתי החברות המעניינות יותר ללקוח הפרטי הן JAC ו SSE.
       
      JAC מציעה כרגע רכב יחיד בתצורת ג'יפון נאה למדי e-S2, עם זאת בעל חסרונות משמעותיים בדמות העדר מערכות בטיחות מודרניות. לרכב טווח רשמי של 275 ק"מ, והוא לכאורה אמור להתחרות ב MG החשמלי וב GE3 שהייבוא שלו הופסק לפני מספר ימים. אני משער שלרכב זה אין תקינה אירופאית, ולכן הוא יהיה גם תחת מגבלות שיווק, ומחירו עומד על 132,500 ₪. זה דגם שאני מניח שנכפה על היבואן רק כדי להביא את הדגמים הבאים ה e-S4 וה i-C5 שתיהן מכוניות מרשימות מאוד.
      ה e-S4 ג'יפון גדול, מרווח ומאובזר עד הגג (פנורמי, נפתח), וככל הנראה גם עם מערכות בטיחות מלאות. לג'יפון זה טווח מוצהר של כ 500 ק"מ, כאשר מחירים טרם נקבעו, אבל ככל הנראה ינועו בין 165.0 אש"ח ל 185.0 אש"ח בהתאם לרמת הגימור. הרכב כרגע בהליכי תקינה ושיווקו יחל עם סיום ההליכים, ובכפוף להקצאות שהיבואן יקבל, ההערכה שתוך חודשים ספורים יחל השיווק.
       

       
      ה i-C5 – רכב בסגמנט המשפחתיות הגדול ('מנהלים' בעברית מדוברת) עם בסיס גלגלים גדול, איבזור נדיב מאוד, טווח מוצהר של כ 530 ק"מ, וגם הוא כרגע בהליכי תקינה מתקדמים. המחיר טרם נקבע, אבל אל תתפלאו לתג מחיר של מעל 180.0 אש"ח. השיווק ככל הנראה יחל ב 2022.
       

       
      אם אני מניח בצד את ה e-S2 הרי ששתי המכוניות האחרות מסקרנות מאוד, ונראה שיש למה לצפות.
      דבר מעניין הרלוונטי לכלל רכבי JAC הוא חזית כלי הרכב. בעוד שיצרנים של רכבים חשמליים לא מצליחים לעצב חזית נאה ומזוהה ויוצרים משטחי פלסטיק לא ממש קשורים ומוזרים למראה במקרה הטוב, כאן הצליח היצרן לעצב את חזית כלי הרכב בצורה נאה מאוד.
      עוד חשוב לציין כי החברה הסמיכה / חתמה על שת"פ עם רשת מוסכי בוש המופעלת על ידי 'לדיקו', כרשת המוסכים שתספק שירות לרכבי JAC, דבר המביא את החברה לפריסה ארצית מיידית של רשת מוסכים איכותיים.
       
      חברת SSE היא חברה המייצרת פתרונות אנרגיה לטעינת כלי הרכב, החל משדות סולריים, גנרטורים המופעלים בגז טבעי ועוד. ב EV MOTORS לקחו את עולם הטעינה כמה צעדים קדימה, עם טכנולוגיית אגירת אנרגיה, ופתרונות כוללים, שחלקם מאוד מסקרנים אותי כפתרונות לציי רכב שלא רוצים להרים טלפון לחברת החשמל עם בקשה להגדלת הספקים. מהשיחות הקצרות ניכר כי אנשי EV-MOTORS מקדישים לנושא הרבה מאוד מחשבה.
       

       
      בעולם של התחבורה הציבורית, מייצגת החברה את ANKAI יצרנית אוטובוסים גדולה, המספקת פתרונות לציי אוטובוסים – עירוניים, תיירים ואפילו אוטובוס דו קומתי חשמלי לצרכי תיור. את השירות לאוטובוסים תיתן חברת 'אגד' על רשמת מוסכיה המקצועיים.
       
      הדובדבן שבקצפת, חברת LVCE – London EV Company Limited המייצרת את המונית הלונדונית, בתצורה חשמלית. EV MOTORS תשווק את המונית הלונדונית החשמלית כאשר היא עם נגישות מלאה לבעלי מוגבלויות, לרבות עבור כלבי נחייה. כל הכבוד!
      המונית הלונדונית בעלת טווח של 500 ק"מ, עם גנרטור פנימי היכול להטעין את הסוללה. למונית יידרש טיפול תקופתי קטן אחת ל 40,000 ק"מ, והיא תקבל אחריות ארוכה ונדיבה.  המחיר הצפוי יעמוד על החל מ 270.0 אש"ח, ושלוש רמות גימור.
      מכוניות נוספת על בסיס המונית הלונדונית היא מסחרית עם אותו מפרט טכני, יכולת הטענה גדולה מאוד של 5.5 קוב, ומחיר של החל מ 280.0 אש"ח ושתי רמות גימור.
       

       
      נתון נוסף ומעניין מאוד שהדגישו אנשי EV MOTORS  הוא מבחני חדירות שהם מקיימים בימים אלו, למניעת התקפות סייבר על כלי הרכב. ברכב חשמלי מודרני יש מאות מחשבים ומעבדים ויש להגן על כולם מפני מתקפה חיצונית זדונית.
       
      הסיכום לדעתי הוא בהחלט אופטימי, יש יבואן חדש, רעב, עם מוצרים מעניינים, וגישה האמורה לפתור ללקוח את ההתלבטויות – טיפולים, טעינה, אחריות רחבה ועוד.
      שיהיה בהצלחה!

       

       

       

       

       

       

       

       

       

    • חברת דוד לובינסקי בע"מ, יבואנית פיג'ו, סיטרואן, אופל, DS ו MG השיקה היום את הסיטרואן C4 החדשה.
      הסיטרואן C4 החדשה מושקת בו זמנית עם גירסאות בנזין ודיזל, וגם בתצורה חשמלית מלאה שעונה לשם e-C4.
      במטרה לקלוע לטעמי הקהל, ה C4 החדשה בתצורת קרוסאובר קופה, עם אורך כולל של 4.355 מטר, ובסיס גלגלים של 2.67 מטר לטובת מרווח פנימי לנוסעים.
       

       
      סיטרואן לא ממצמצים לרגע כשהם מכניסים לזירה הלוהטת של קרוסאוברים מעוצבים את ה C4 החדשה, מול מתחרים לא פראיירים בכלל כמו מאזדה CX30 , קיה אקסיד וקיה נירו. 
       
      העיצוב הפנימי של ה C4 החדשה שגרתי יותר ממה שקיבלנו בדגמים האחרונים של החברה, וללא ספק יעזור למשוך קהל שמרני יותר.
       
      רמת הגימור של ה C4 החדשה זהה לכל סוגי ההנעה, והיא ברמת גימור SHINE, כאשר בסיטרואן מצהירים כי לתפיסתם על הלקוח לבחור את הרכב המתאים לו, ורק לאחר מכן לבחור את שיטת ההנעה.
       
      בסיטרואן מתגאים בשפה עדכנית למותג:  Be different, Feel good ותפיסה לפיה עליהם לדאוג לרווח כלל המשתמשים ברכב או בשפתם שלהם Generate well-being for all passengers

       
      המנועים של ה C4 החדשה הם המנועים המוכרים של הקונצרן – מנוע טורבו בנזין 1.2 ליטר פיורטק המספק 130 כ"ס ו 23.4 קג"מ, מנוע טורבו דיזל בנפח 1.5 ליטר המספק גם הוא 130 כ"ס אבל נהנה ממומנט גבוה של 30.6 קג"מ, והדובדבן שבקרואסון מנוע חשמלי המפיק 136 כ"ס ו 26.5 קג"מ.
       
      הטווח הרשמי של הסיטרואן החשמלית עומד על 350 ק"מ לפי תקן WLTP, ולפי דיווחי המשתמשים בלובינסקי ברכב, טווח זה ריאלי לחלוטין.
       
      אם חשבתם עד עכשיו ש 0 ל 100 מדבר על קמ"ש, אז לא רק. עם כניסת מכוניות חשמליות לשוק, מסתבר של 0 ל 100 זה גם מהירות טעינה, וב C4 החדשה מתגאים בנתון של 5 שעות לטעינה מלאה משקע ביתי בהספק של 11 קוט"ש.
      ה C4 החשמלי יכול לקבל מתח גם מעמדת טעינה מהירה של 100 קוט"ש, וזה אומר טעינה ל 80% תוך כחצי שעה וטעינה שתספיק ל 100 ק"מ בעשר דקות.
       

       
      כל דגמי ה C4 החדשה מצויידים בבלומים החדשים של החברה אותם הכרנו לראשונה ב C5 איירקרוס, ולפי אנשי לובינסקי, הבולמים האלה יחד עם התכנון המתקדם של ה C4 החדשה יוצרים אמת מידה חדשה בנוחות לנהג ולנוסעים.
      ה C4 החדשה נהנית מרשימה ארוכה של אביזרי בטיחות מקוריים, ובהתאם מקבלת ציון בטיחות גבוה למדי – 7.
      ל C4 החדשה מסך מולטימדיה בגודל 10'', עם קישוריות מלאה לאנדרואיד אוטו או אפל קארפליי, באמצעות כבל נתונים.
      הסיטרואן C4  החדשה נהנית מאחריות של 5 שנים מפגוש לפגוש, ובנוסף לדגם החשמלי אחריות מורחבת של 8 שנים או 160,000 ק"מ לסוללה.
       
      פרט מעניין שנמסר על ידי דני שביט מנכ"ל לובינסקי הוא שלחברה יש הסמכה לשיפוץ סוללות בחברה עצמה, אבל עד היום היא לא נדרשה לכך.
       

       
      בשלב זה ההקצאות מוגבלות לכ – 100 כלי רכב, כאשר לקראת סוף 2021 או תחילת 2022 יגיעו הקצאות נוספות.
      המחירים של ה C4 החדשה מתחילים ב 138,990 ₪ לגירסת הבנזין, 146,990 ₪ לגירסת הדיזל ו – 164,990 לחשמלית.
      בהשקה יש גם תופינים בדמות הנחה או מימון או טרייד אין.
       
      אין בשלב זה הקצאה ייעודית לציי רכב, ולא מתוכננת גירסה 'זולה' עבור הלקוחות המוסדיים.
       
      קרדיט לתמונות היפות יותר רונן טופלברג / יח"צ
      קרדיט לתמונות הפחות יפות יואב פולס

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

    • לאחרונה סקרתי את האוסטין מאסטרו: האצ'באק שעל הנייר הייתה בעלת נתונים הגיוניים ויעילים, אך התקשתה לתרגם אותם הלכה למעשה בשל גורמים שונים ולאו דווקא בשל בעיות האמינות הרגילות של בריטיש ליילנד\אוסטין-רובר. התוצאה הייתה אכזבה באולמות התצוגה וכמובן, במכירות. אך מה בנוגע לאחותה הסדאן הגדולה יותר, האוסטין מונטגו?
       

       
      באביב 1984, בדיוק שנה לאחר הצגת המאסטרו, הושקה המונטגו לאחר סאגת פיתוח ארוכה וכואבת עוד יותר מזו של ההאצ'באק. זכרו, המאסטרו הייתה נגזרת של המונטגו ולא המונטגו נגזרת של המאסטרו- אבל בכל זאת הוצגה לציבור שנה קודם לכן. מבולבלים או עדיין לא?
       

       
      אחרי כל תלאות בריטיש ליילנד עליהן סופר בסקירות קודמות, החדשות הטובות היו שהמונטגו הייתה בגודל הנכון על מנת להתמודד מול מובילת השוק, הפורד קורטינה. הקונספט תוכנן כהלכה (הנעה קדמית, מתלים ראויים, מחיר הגיוני, מנועים "יותר" חדשים, מרווחת דיה ובעלת תא מטען גדול), ולמכונית היו רמות אבזור וציוד אופציונאלי ברמה טובה. החלק השלילי היה העיצוב- הוא תואר במגזין CAR ככזה שבוצע בידי "וועדה שחבריה לא נפגשו מעולם". זה לא היה נכון, אבל המכונית אכן עוצבה בידי שני אנשים שביניהם היו שש שנים- האחד במרכז העיצוב של אוסטין-רובר בקאנלי (Canley) שבקובנטרי בשנת 1976, והשני במרכז בלונגברידג' (Longbridge) בשנת 1982. אבל הם אכן נפגשו.
       

       
      תרגילי העיצוב הראשוניים עבור המונטגו (הידועה גם כפרויקט LM11) בוצעו בשנת 1976, והיו עדכניים לזמנם. אבל אז הוחלט לפתח את ה-LM10 (המאסטרו) מתוך ה-LM11, ולהתקדם עם תצורת ההאצ'באק לפני הסדאן. ושוב עלתה בעיה שבריטיש ליילנד עמדו בפניה בעבר- הצורך להשתמש בדלתות של מכונית אחת עבור מכונית אחרת, שונה מהראשונה. סיפור ה-Landcrab והאוסטין מקסי חזר על עצמו שוב בצירוף הקיעור המעוצב לאורך הדלתות, שהפעם הייתה לו השפעה מכרעת גם על עיצוב פנלי הצד הקדמיים והאחוריים של המכונית.
       

       
      בתיאוריה, העברת הדלתות בין שתי תצורות המרכבים הייתה אפשרית לחלוטין- אחרי הכל, באותן שנים רוב זוגות ההאצ'באק\סדאן, כמו הפורד סיירה, ווקסהול קבאליר (אופל אסקונה), רנו 9 ו-11, או הפולקסוואגן גולף וג'טה, השתמשו כולן באותן דלתות- אך לא פחות חשוב, תוך שימוש בבסיס גלגלים זהה. למונטגו היה בסיס גלגלים בן 256 ס"מ, כמעט 6.5 ס"מ יותר מהמאסטרו, וכך הדלתות, שהיו מתאימות להאצ'באק הקצר יותר, היו קצרות מדי עבור הסדאן הגדולה יותר, וללא ספק קצרות מדי עבור מערך שמשות הצד של המונטגו. וכך נולד חלון הצד השלישי, אשר מוקם אחרי קורה C העבה-יחסית של המונטגו. שיטות עיצוב שונות נוסו כדי להתגבר על הבעיה ולא נמצא פתרון (או סוג של פתרון) עד לכניסתו של ראש מחלקת העיצוב החדש של בריטיש ליילנד, רוי אקס (Roy Axe) לאוסטין-רובר בשנת 1982.
       

       
      רוי אקס בנה את עצמו בקבוצת רוטס (Rootes, עליה אפשר לקרוא כאן או כאן), אליה הצטרף כשוליה בשנת 1955 ובה התקדם עד לתפקיד מנהל מחלקת העיצוב בגיל 29 בלבד. בשנת 1976, הוא עבר לקרייזלר בדטרויט ושם התמקם עד שפותה חזרה לבריטניה שש שנים מאוחר יותר ע"י הרולד מאסגרוב (Harold Musgrove), יו"ר בריטיש ליילנד. מאסגרוב סבר שעם תחילת שנות השמונים, אוסטין-רובר כבר עמדה ביכולות הייצור הנדרשות כדי להתמודד בשוק באופן תחרותי, אבל נדרשה לעדכן בדחיפות את מוצריה שהיו תת-תחרותיים. באותה מידה, יחסיו עם קודמו של אקס בתפקיד, דייויד באש (David Bache, מעצב הרובר SD1 והרובר 2000), היו עכורים דיים מספיק כדי להוביל להזזתו הצידה בתוך החברה וסופו של דבר, פיטוריו בשנת 1981.
       
      כבר ביומו הראשון בבריטיש ליילנד בתחילת 1982, הספיק אקס לראות את המאסטרו והמונטגו ולטענתו, כפי שסיפר שנים אחר כך, נחרד למראה המכוניות. הוא המליץ בחום כי עיצובי המכוניות יעודכנו באופן משמעותי, כמעט מחדש. בשלב הזה, לא היה ניתן לשנות שום דבר דרסטי במאסטרו והיא עלתה לייצור כמות שהיא.
       

       
      בכל זאת, הצליח אקס לבצע כמה תיקונים בעיצוב המונטגו- הוא הוסיף חיפוי סביב בסיסי החלונות בכדי להרים ולאזן את קו החלונות, ואף העלה את בסיס החלון השלישי מעל לקו החלונות הכללי, זאת בכדי להסתיר את אחד החסרונות הגדולים של עיצוב המונטגו- קו המותניים המשתפל, שהלך וצנח ככל שהתקרב לאחור (ביחס הפוך לאופנת האחוריים המוגבהים). ולמרות אותם עדכונים, זו עדיין לא הייתה מכונית יפה בשום אופן.
       

       
      לפחות ניתן היה להתנחם במונטגו סטיישן, שוויזואלית נראתה הרבה יותר טוב בשל מסגרת חלון דלת אחורית וחלון צד שלישי השונים לחלוטין מהסדאן, בשל המרכב השונה. התוצאה הייתה אחידה, אם כי עדיין לא מסובבת ראשים:
       

       
      אקס עשה את מיטב יכולתו להעניק למונטגו תרומה חיובית נוספת בצורת תא נוסעים טוב בהרבה מהמוצע, אשר פעל לשם בידולה מהמאסטרו, אולי הרבה יותר מהעיצוב החיצוני. אפשר לומר שזה היה תא הנוסעים הראשון בשורה של תאי נוסעים מוצלחים תחת אוסטין-רובר, ולא פחות חשוב, נאה יותר מתאי הנוסעים המקבילים של פורד או ווקסהול. אקס היה גם אחראי לחזית החיצונית השונה, המעודכנת בהרבה מחזית המאסטרו.
       

       
      מבחינת יחידות ההינע, המונטגו עשתה שימוש במנועי ארבעה צילינדרים רוחביים בנפחי 1.3, 1.6 ו-2.0 ליטרים, בעלי תיבות 4 או 5 הילוכים המותקנות "בקצה" (להבדיל מיחידות ההינע הקודמות של בריטיש ליילנד עם תיבות הילוכים הטובלות באגן השמן). ה-1.3 היה למעשה דגם הכניסה הבסיסי והונע ע"י מנוע סדרה A הוותיק. ה-1.6 היה עמוד השדרה של קשת הדגמים, בעל המנוע החדש של אוסטין-רובר מסדרה S ושודך לתיבת הילוכים מבית פולקסוואגן. מנוע ה-2.0 היה מסדרה O שבעברו הניע את הליילנד פרינסס (Princess) ומחליפתה האוסטין אמבסדור (Ambassador), ושודך לתיבת הילוכים מבית הונדה. אותה יחידה, בצירוף הזרקת דלק, הולידה את ה-MG מונטגו EFi, שעשתה ככל שביכולתה להעניק זריקת מרץ למותג. לזכותה, מול מוצרים דומים של פורד או ווקסהול, היא אכן הייתה תחרותית, גם באולם התצוגה וגם מבחינה דינמית:
       

       
      לפחות בתחילת הדרך, הציגה גרסת ה-MG לוח שעונים דיגיטלי, בדומה ל-MG מאסטרו. הוא היה ברוח שנות השמונים, והוסיף מעט ברק למונטגו, אך לא הרבה אהדה מקהל הקונים. בלי רעש וצלצולים, תוך שנתיים הוא הוסר מהמכוניות כליל.
       

       
      לפיכך, כאשר הושקה המונטגו בשנת 1984 כמחליפת האוסטין אמבסדור המגושמת והמוריס איטל (Ital) המאוד-מיושנת, היא הייתה אמורה להיות קלף חזק, אולי פרט לעיצוב החיצוני. לעומת זאת, היא נתקלה בבעיה. שתיים, למעשה.
       

       

       

       
      ראשית, המכונית הייתה בפיתוח מתמשך עוד משנת 1976 ובמקורה, מוצבה מול הפורד קורטינה דור רביעי, גם היא מ-1976 (ובהמשך, דור חמישי משנת 1979) והווקסהול קבאליר דור ראשון (אופל אסקונה B) משנת 1975. אבל בשנת 1981 הוחלפה הקבאליר בדור שני (אסקונה C) בעל הנעה קדמית שהייתה להיט, ובשנת 1982 הוחלפה הקורטינה השמרנית בידי הפורד סיירה החדשנית (וויזואלית, טכנית לא ממש). וכך, מכונית שהייתה יכולה לעמוד בכבוד כנגד מתחרות מולן תוכננה, נראתה כאחת שהגיעה באיחור למסיבה, ובנוסף, נקשרה בתדמית האפרורית של אחותה ההאצ'באק, המאסטרו.
       
      איכות הרכבה ירודה מבית המפעל בקאולי (Cowley) שבאוקספורד, לא עזרה. משך שנים, סיירי חילוץ של ה-RAC וה-AA (המקבילים של "שגריר" הישראלים) התייחסו לשולי הכביש כ"מפרץ מונטגו" (Montego Bay). כאנקדוטה, מכסה מנוע שנפתח במהירות של 100 קמ"ש הוא לא פיצ'ר חיובי, כפי שכמה רוכשים בריטיים גילו על בשרם.
       

       
      שנית, למונטגו הייתה מתחרה מבית; ביולי 1984 השיקה רובר סדאן משפחתית חדשה בשם הרובר 213/216 בכדי להחליף את הטריומף אקליים (Acclaim). היא הייתה מבוססת על ההונדה סיביק דור שלישי, אך בניגוד לאקליים, הייתה בעלת מנועי רובר ובעלת עיצוב ותא נוסעים מבית רובר. מכונית זו נמכרה באולמות התצוגה לצד המונטגו והמאסטרו, וללא ספק הציעה אופי, איכות ומוניטין עדיפים על אלו של צמד האוסטין:
       

       
      בתוך שלוש שנים הסתמן בבירור כי גם המאסטרו וגם המונטגו היו כבולות בתדמית אפרורית, ואוסטין-רובר הגיבו ביצירת גרסאות מושכות יותר ע"י שימוש בטריק הישן של הוספת אבזור בכדי לספק למכוניות איזושהי משיכה באולמות התצוגה, ותוך שמירה על מחירים "שווים לכל נפש". כך למשל, בשנת 1987 הושקו דגמים משודרגים של המאסטרו והמונטגו, שעשו שימוש בסכמת שני צבעים כדי להזכיר לקונים את הרובר 825 היוקרתית. וכדי שלא תתבלבלו, אפילו קראו להן Duotone:
       

       
      ניסיונות השיווק של אותן מכוניות היו מכוונים ישירות לקונים פוטנציאלים צעירים יותר מהקליינטורה הרגילה של המותג, והובילו לאחת מהפרסומות הזכורות ביותר משנות השמונים בבריטניה. סוף סוף קלטו אוסטין-רובר את רוח העשור ההוא:
       
       
       
      גרסת דיזל הופיעה בהמשך, וגם MG טורבו בשנת 1985, שהייתה בעלת תיאבון רב לצמיגים קדמיים. היא הייתה ל-MG המהירה ביותר אי פעם, המכונית המהירה בקטגוריה ואוסטין-רובר עשו ככל שביכולתם כדי להישען עליה בשיווק וכמקדמת מכירות. המכונית נתפסה כ-בונת מוניטין חיובי עבור המותג, וכסממן להתחדשות כל החברה. מאמץ אמיתי להשתנות היה שם, אין ספק:
       
       
       
       
      לאחר שנים, חלה הבנה בהנהלת אוסטין-רובר כי המותג אוסטין משמש הלכה למעשה כמחסום בפני המכירות וכך, חרף התנגדות הדילרים של אוסטין, הופסק המיתוג הנ"ל- כל המכוניות נמכרו מעתה בשם הדגם בלבד. השם אוסטין אסף אליו כל כך הרבה מוניטין שלילי עד שבשנת 1988 שקלו ברצינות למתג מחדש את המונטגו כרובר 400. המהלך בוטל מפני שסדרת R8 של רובר, אשר פותחה בשיתוף עם הונדה עבור הרובר 400 (וההונדה קונצ'רטו) הייתה כמעט מוכנה. למרות זאת, בשווקים אירופאים רבים המכונית מותגה כרובר מונטגו. גרסאות רבות נמכרו תחת שמה של רמת הגימור ולא אותיות או מספרים, כגון מונטגו מייפייר (Mayfair):
       

       
      כל מאמצי השיווק הסתיימו בסביבות 1990, כאשר הרובר 400 עלתה לאולמות התצוגה, אך המונטגו המשיכה להימכר עד 1994. האגדה מספרת כי בתחילת אותה שנה, בזמן השתלטות ב.מ.וו. על אוסטין-רובר, היו"ר ברנד פישצריידר (Bernd Pischetsreider) הופתע לגלות מעיתונאים כי המאסטרו והמונטגו עדיין נמצאות בייצור- בשלב ההוא הן נמכרו במספרים זעומים בעיקר עבור ציי רכב של ארגונים כגון המשטרה, חברות תחזוקה ואפילו הצבא, והורכבו באופן כמעט-ידני בפינה נידחת של המפעל בקאולי. במהרה הפסיקו ב.מ.וו. את הייצור סופית בשנת 1994. וכך, בתהפוכות שרק הגורל יכול לספק, מפעל קאולי, במקורו בבעלות וייצור מוריס, הרכיב דווקא את האוסטינים האחרונים (היריבים המרים בעבר). לעומת זאת, מפעל האוסטין האגדי, לונגברידג', דווקא הוא הרכיב את המוריסים האחרונים (המוריס איטל).
       

       
      המונטגו זכתה להיות הסדאן הכל-בריטית בגודל בינוני האחרונה (פרט כמובן לתיבת ההילוכים הגרמנית), אבל באותה מידה, תיזכר גם כאכזבה גדולה.
       

       
      בחלקה, האשמה נופלת בחלקה על האופי, או יותר נכון, המחסור באופי ייחודי של אוסטין. גורם נוסף הוא הקשר עם המאסטרו האפרורית, וכמובן, המכונית עצמה. כל מוניטין של אמינות רעועה נולד איפשהו, ולמונטגו לא היה חסרות סיבות למוניטין שכזה. במיוחד בבריטניה, שם לשוק המוסדי היה משקל רב בהצלחת רכבים בקטגוריה הבינונית (מכוניות מסוג הפורד קורטינה, ווקסהול קבאליר, והמונטגו עצמה), אפילו סרטים מסוג זה לא עזרו:
       
       
       
      אותו אופי אנמי לא הפריע במיוחד למונטגו סטיישן שרכשה תדמית של מעין וולבו קומפקטית (כמעט), וניתן היה לאבזר אותה בשורה שלישית, הפוכה, של מושבים ולזכותה אולי יירשם המגב האחורי הראשון שנע ב-180 מעלות מצד לצד... אבל בכנות, היא כנראה הייתה "בסדר" יותר מאשר "יוצאת-מן-הכלל":
       

       
      סה"כ, משך עשר שנים נבנו יותר מ-570,000 מונטגו (ויותר מ-600,000 מאסטרו) בבריטניה, שם שרדו בסביבות 500 יחידות, מספר זעום באופן בלתי-רגיל בהשוואה לכמות הייצור. המכונית האחרונה שירדה מפס היצור, זכתה לתהילת עולם כנמצאת במוזיאון המוטורי הבריטי כשעליה מתנוססות כל חתימות המעורבים בייצורה:
       

       
      המאסטרו והמונטגו המשיכו את חייהן בעולם הבא של רכבים שייצורם פסק; אוסטין-רובר התקנאו בהצלחתן של פיאט ורנו במכירת מוצרים שחייהם הסתיימו למדינות מתפתחות. כך, כשהסתיים הייצור בבריטניה, נמכר פס ייצור המאסטרו והמונטגו לחברה בולגרית. המיזם כשל, ורק כ-2000 יחידות יוצרו מקיטים שחלקם יוצאו מהמפעל בקאולי. סביב סיפורים על רשלנות, כביכול-שחיתות וכניסת סקודה לבולגריה, כל העסק קרס והקיטים מצאו עצמם בחזרה בבריטניה. לא ייאמן, אבל חלק מאותם קיטים הורכב במדינה ע"י חברה עצמאית, ומכוניות נמכרו אפילו מאוחר כשנת 2001 (!).
       

       
      המונטגו נמכרה לחברת סיפאני (Sipani) שבהודו, בעסקה שאולי הייתה אמורה לדמות את ההעברה המוצלחת של המוריס אוקספורד דור שני משנת 1955 לאותה מדינה בסוף שנות החמישים, וגם היא הייתה אז מכונית שזה עתה יצאה מייצור. אך במקרה המונטגו, ייצור המוני מקומי מעולם לא תפס והסתכם בכמה מאות יחידות בטרם נזנח. המונטגו מצאה את עצמה בסין, יחד עם המאסטרו, והתכנון נמכר לחברת איצונג (Etsong). צאצאים מבוססי המונטגו נמצאים עדיין בייצור, אם כי הקשר העיצובי בינם לבין המקור מבית בריטיש ליילנד הפך לכמעט בלתי אפשרי:
       

       
      אולי זה לא רע כל כך.
       


    • המיצובישי כבר בת 7, לא ילדה.. וכמו תמיד הגיע הזמן לסיכום.
      גם השנה הסיכום יתמקד בעלויות אחזקה ויהיה קצר.

       
      עוד פעם??
      בעת עצירה בתמרור עצור, רכב גלש ופגע בפגוש האחורי של הספייס, הנזק לא גדול בעיקר שני מעיכות קטנות בפגוש וכמה סדקים של הצבע שנראים רק מקרוב. סגרנו ביננו על 500 שקל אחרי שקיבלתי הצעת תיקון מפחח, בנתיים לא תיקנו.
      העניין שהפגוש הקדמי שנבצע לפני כמה שנים דהה ומעט מתקלף, כמו כן גם הכנף מעל תא המטען שעשויה מפלסטיק.
      חושבים אם לצבוע לפני מכירה או להשאיר כך בנתיים.
       
      אחזקה
      השנה לא היה משהו מיוחד בטיפול והוא עלה כ-550 שקל.
      אם כי כמה חודשים לאחר מכן בדקתי את פילטר מזגן בגלל ריח בעת הפעלת המזגן, הוא לא הוחלף בטיפול אלא רק נוקה עם לחץ אוויר.
      מה אגיד לכם חשכו עיניי, מלא אבק, בין המסילות פשוט גושי אבק. לפי שיגרת טיפולים, החלפת הפילטר צריכה להתבצע כול שנה. החלפתי בעצמי לאחר קניתי פליטר חילופי ב 35 שקל, החלפה לוקחת דקה.
       
      טסט השנה עלה 985 ש״ח, הרכב נכשל על צמיגים קדמיים שהוחלפו בעלות 580 ש״ח של חברת קלבר.
      ביטוח מקיף וחובה לשנת 2020-2021 עולה 2348 ש״ח.

      תקלות
      חברים זה מיצובישי, לא סיטרואן, ברור שאין.🤪
      עניין אחד שקיים עוד משנה שעברה, לפעמים יש רעידות בעת שילוב לרוורס או קדימה ונעלם בעת עזיבת הבלמים, הפעם אקבע תור אצל היבואן, אולי התושבות כבר עשו את שלהם.
       
      סיכום
       אחרי 7 שנים 131 אלף ק״מ, הרכב אמין נקודה. פשוט לשים דלק ולנסוע. אישתי כבר ממש רוצה להחליף, במיוחד אחרי שהחלפתי לקקטוס והנסיעה בסיטרואן מעט נעימה יותר נגיד זאת כך.
      כניראה שנה הבאה.
      אבל המיצובישי לא מאכזבת, חסכונית, זולה לאחזקה ואמינה.

       

    • כלמוביל הציגה היום את האאוטלנדר החדש באופן רשמי.
       
      את ההיסטוריה (וההיסטריה) של האאוטלנדר לבית מיצובישי אין צורך לספר. 
      אי שם בשנת 2001 נפל דבר. עד אז, מי שחיפש רכב עם שבעה מושבים, מצא או מיניואנים, או ואנים בגודל מלא. 
      ב 2001 מיצובישי הנחיתה את האאוטלנדר. עכשיו, אפשר קרוסאובר גם עם שבעה מושבים. 
      גם משפחות גדולות יכולות לגלות את החוויה בנסיעת שטח ושבילים מתונים. והכי חשוב, במחיר שווה לכל כיס (כמעט) 
      והשאר היסטוריה. האאוטלנדר הפך ללהיט מכירות ובעיקר להיט בציי רכב במקומות עבודה, שם-קבלת SUV כדוגמת האאוטלנדר היתה סוג של סמל סטטוס. 
      ב 2012 הוצג הדור השלישי, (שהתבסס על הדור השני מ 2006) ומאז, לא הוצג שום שינוי למעט מתיחות פנים קוסמטיות. 
      בישראל נמכרו נכון לעכשיו, יותר מ 50 אלף אאוטלנדרים. מרשים. 
       
      לקראת 2016 הבינו במיצובישי שיש להם בעיה. 
      הלקוחות רצו שינוי. ולא שינוי קוסמטי. 
      האאוטלנדר התיישן והפך לאט לאט ללא רלוונטי. לא מספיק למרוח את הפרונט בכרום. המנוע ותיבת ההילוכים הרציפה היו חלשים ואיטיים, עיצובי ריהוט הפנים והדשבורד ההזדקנו, ולא בכבוד.  
      והלקוחות התחילו לפזול לעבר המתחרים, שמצידם הורידו מחיר והגדילו את רמת האבזור ורכיבי הבטיחות האקטיביים והפסיביים כבר ברמות המחיר הנמוכות. 
       
      במקביל, מיצובישי נקלעה לצרות כאשר נחשף כי שיקרה והציגה ללקוחות במשך 25 שנה נתוני צריכת דלק מזוייפים שהיטיבו עם הרכבים. 
      כתוצאה מכך נאלצה מיצובישי למכור כ 35 אחוז ממניות החברה לניסן, שהפכה לבעלת הטון בחברה. 
      במקביל, החליטו במיצובישי (או בניסן..) שהגיע הזמן לחדש. גרסת GT שהפכה ב 2019 לקונספט "אנגלברג" שאמנם היה PHEV אבל נבנה מחדש מבפנים ומבחוץ. 
      ניסן, בעלת הבית, תרמה את המנועים, את המרכב ועוד הרבה מתוך קרביו של האקסטרייל החדש, ומיצובישי את העיצוב ואת תיבת ההילוכים הרציפה והנה יצא לו לעולם האאוטלנדר החדש. 
       
      האאוטלנדר החדש עבר שינוי מהותי. 
      המתלים והשלדה עברו להשתמש באלומיניום במקומות שונים כדי לחסוך במשקל,  
      מידות הרכב צמחו בכל המימדים.  
      4.71 מטר לאורך, 1.86 מטר לרוחב, 1.75 מטר לגובה ובסיס גלגלים של 2.70 מטר.  
      למרות זאת, במבט שטחי, עושה רושם שתא הנוסעים ובמיוחד השורה השלישית, לא זכו לבשורות גדולות, אבל נצטרך להמתין לנסיעה.
       
       
      המנוע המשמש את האאוטלנדר בנפח 2.4 ליטר ו 181 כ"ס עם 25 קג"מ. שינוי משמעותי לעומת 150 כ"ס ו 19 קג"מ  במנוע היוצא. 
      בשלב מאוחר יותר, כנראה ברבעון השני של 2022, יגיע לכאן גם דגם ה PHEV. 
      תיבת הילוכים כאמור, רציפה, CVT של מיצובישי ויש אפשרות לבחור בדגמים עם הנעה קדמית או כפולה ברמות הגימור הגבוהות. 
       
      עיצוב הרכב מסמל את השינוי הגדול ביותר שעבר על האאוטלנדר. 
      ישנם שינויי עיצוב רבים ותוספות טכנולוגיות שהיו חסרות מאד עד עכשיו. 
      איכות החומרים ברמה גבוהה מאד, העיצוב החיצוני חד ונועז ומזכיר במעט את ה RAV4 של טויוטה ובשילוב של צמיגים בקוטר 20 אינטש, מתקבל מראה נקי מודרני ונעים לעין. 
       
      העיצוב הפנימי נאמן לאופנה האחרונה של מינימליסטיות, נקי וחלק ולמרות שמיצובישי השאירו את בקרת האקלים עם שליטה מכאנית ולא העבירו אותה למסך, עדיין אין תחושה של עומס. 
      ידית ההילוכים הפכה לאלקטרונית ולידה כמיטב האופנה, נוסף בורר (שנמצאת בדגמי ההנעה הכפולה) המאפשר בחירה בין שישה מצבי נהיגה שונים כדוגמת נהיגה על חול/שלג/בוץ וכדומה. 
      הבידוד שופר גם הוא. 
       
      מבחינת בטיחות, מיצובישי באופן מסורתי נותנת את המקסימום האפשרי בכל רמות הגימור בניגוד לחברות אחרות. 
      בכל הרכבים נמצא בלימה אוטונומית, בקרת שיוט אדפטיבית, בקרת ערנות,  ניטור שטחים מתים ואפשרות לבלימה אוטונומית, אורות ומגבים אוטומטיים ובקרת סטיה מנתיב (מדובר ברטט בהגה ולא הפניה אקטיבית שלו.) 
      ברמות הגימור הגבוהות יותר ישנן גם מצלמות היקפיות. 
      דבר נוסף שראוי לציון אלו כריות האויר, שהאאוטלנדר מתהדר ב 11(!) מהן.
      מעבר לסטנדרט המוכר, ישנן עוד 2 כריות למושבי השורה השניה, כרית לרגלי הנוסע וכרית בין מושב הנהג לנוסע, למניעת התנגשות ראשים קטלנית בזמן תאונה צידית.
       
      כלמוביל מציעים לא פחות משבע רמות גימור (חמש רמות גימור ובנוסף שתי גרסאות הנעה כפולה לרמת הגימור LUXURY ו LUXURY TTH) 
       
      ברמות הגימור הגבוהות האאוטלנדר מגיע עם:
      מולטמידיה דוברת עברית התומכת באנדרואיד אוטו ובאפל קאר בחיבור אלחוטי במסך 9 אינטש, לוח מחוונים אלקטרוני בגודל 12.3 אינטש, תצוגה עילית, 10 רמקולים ו SUB, בקרת אקלים לשלושה איזורים (נהג, נוסע ויושבי השורה השניה) , ריפודי עור סינטטי (ואמיתי ברמת הגימור הגבוהה ביותר) משטח טעינה אלחוטית עם 15W, מה שמאפשר לטעון את הסלולארי ולא רק לשמור על רמת הסוללה.   
      כל רמות הגימור מגיעות עם תאורת לד מלאה מלפנים ומאחור. תאורת הלד עצמתית יותר מתאורת ההלוגן הקודמת ומאירה שטח נרחב יותר. 
       
       
      למעט רמת הגימור הבסיסית, האאוטלנדר מגיע עם:
      חישוקי 20 אינטש, גג פנורמי נפתח, וכניסה והנעה ללא מפתח.   
      בנוסף פנסי ערפל LED, מראות צד מתקפלות , מחוממות ונגד סנוור, 4 חיבורי USB ועוד ועוד.. 
       
      לנוחותכם, מצורף קישור לרמות הגימור השונות. 
      4445_Outlander_Catalogue_2021_New_DIGITAL.pdf (mitsubishi-israel.co.il) 
       
      וכמה זה יעלה לנו? 
      אלו רמות הגימור השונות והמחיר בהתאם. 
       
      אאוטלנדר Executive אוטו' - 178,900 ₪ 
      אאוטלנדר Instyle אוטו' - 189,900 ₪ 
      אאוטלנדר  Premium אוטו' - 199,900 ₪ 
      אאוטלנדר  Luxury אוטו' - 214,900 ₪ 
      אאוטלנדר  Luxury 4X4 אוטו' - 224,900 ₪ 
      אאוטלנדר  Luxury TTH אוטו' - 224,900 ₪ 
      אאוטלנדר  Luxury 4X4 TTH אוטו' - 234,900 ₪ 
       
       
      לסיכום, 
      האאוטלנדר החדש, סוף סוף באמת חדש. הוא מצטרף כשווה מול שווים לפיג'ו וסקודה, מובילות הסגמנט היום ואנחנו סקרנים לדעת, איך כל העסק הזה נוסע על הכביש והאם יש כיסוי לצ'ק השמן שהונח על השולחן. 
      אסור לשכוח שכבר היום, בהזמנה המוקדמת ולפני שהלקוחות בכלל ראו את הרכב, הוזמנו לא פחות מ 2500 רכבים. כך שהולך להיות מעניין. מאד. 
       
       
       
       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       
       
       

       

       

       
       
       
       

    • האוסטין מאסטרו, שנולדה במקור מתוך פרויקט LC10, תוכננה ע"י בריטיש ליילנד (BL) להיות מחליפת האוסטין אלגרו והאוסטין מקסי. תחת צוות בהובלתו של ספן קינג (Spen King, לשעבר ראש מחלקת תכנון והנדסה של רובר הנחשב כאבי הרובר 2000 P6 משנת 1963, הריינג' רובר משנת 1969 והרובר 3500 SD1 משנת 1976), היא פותחה כמכונית קונבנציונאלית עם דגש על מרחב פנים ונוחות. הימים בהם BLMC (British Leyland Motors Corporation) יצאו בתכנונים הרפתקניים המובילים אל ביצועים בלתי מספקים, עברו סופית מן העולם.
       
      המכונית נועדה להיות חברה במשפחה של שתי מכוניות, כשלבד מההאצ'באק הייתה אמורה להימכר גרסת סדאן שתחליף את המוריס מרינה והליילנד פרינסס, ותתחרה בפורד קורטינה- מכונית זו אכן הופיעה בשנת 1984 ונקראה האוסטין מונטגו. אולם, כבר בסמוך להנעת הפרויקט, החליטה BL שיש לתת עדיפות לגרסת ההאצ'באק, בכדי שתגיע מוקדם יותר לשוק הרכב ותתחרה כשווה בין שווים מול הפולקסוואגן גולף, הווקסהול אסטרה\אופל קאדט והפורד אסקורט.
       

       
      קינג החליט לדבוק בפתרונות קונבנציונאליים, מתוך כוונה להשיג ערך טוב יותר מהמימון הנתון עבור פיתוח המכונית. לפיכך, המאסטרו עשתה שימוש במתלים קדמיים בתצורת זרועות מקפרסון- בדיוק כמו הגולף, מתלים אחוריים בתצורת מוט פיתול- בדיוק כמו בגולף, ובמקום להשתמש בתיבת ההילוכים הטמונה באגן השמן סטייל-איסיגוניס (הנפוצה ב-BL), אפילו הייתה לה תיבת הילוכים תוצרת פולקסוואגן- מתוך הגולף עצמה! עבודת הפיתוח הראשונית של הפרויקט הושלמה בתוך שלוש שנים מהצגתה של הגולף, ומה שמעניין הוא כמה מהר הפכה מכונית גרמנית זו למשפיעה בשוק הרכב. ישנן שמועות הגורסות כי אבות הטיפוס הראשונים השתמשו למעשה בסרנים אחוריים של פולקסוואגן, שנרכשו ע"י BL ממפיצים של חלקי חילוף.
       
      בריטיש ליילנד החליטו לרכוש את תיבות ההילוכים מפולקסוואגן ולא לפתח תיבה משלהם, בעקבות ניסויים בשתי תיבות; התיבה הגרמנית ויחידת אב-טיפוס מפיתוח פנימי. אמנם ההחלטה נגסה ברווחים (אליהם קיוו), אך עזרה לקצר את זמן הפיתוח הכללי של הפרויקט כמו גם הבטיחה איכות מוצר. בכל זאת, בבריטיש ליילנד עסקינן...
       
      תזמון פיתוח המכונית אף הוא משמעותי לסיפור. תכנון ראשוני החל בשנת 1975 והחלטה רשמית להתקדם מראשי החברה ניתנה במאי 1976. אכן, מבחני ריסוק בוצעו כבר בשנת 1977:
       

       
      אך לאחר הלאמת החברה בשנת 1975, ב-1977 מונה ע"י ממשלת בריטניה מייקל אדוארדס (Michael Edwardes) כיו"ר בריטיש ליילנד, עם הוראה ברורה להעמיד את החברה בחזרה על רגליה, ותוך שימוש במנדט ברור המאפשר לו ליישם מה שפוליטיקאים קוראים, "החלטות קשות", הכוללות ביטול מכוניות, דגמים ומותגים לפי הצורך.
       
      אדוארדס זיהה שתי בעיות עיקריות: לא רק שהחברה הייתה זקוקה לרכבים חדשים עכשוויים במרכז השוק, אלא גם זקוקה להם מהר ככל האפשר; לבריטיש ליילנד לא הייתה היכולת, בין אם כלכלית או טכנית, להריץ במקביל את פיתוח המאסטרו וגם את הסופרמיני החדשה, הנדרשת לא-פחות. המכונית הקטנה יותר, האוסטין מיני-מטרו (MiniMetro), הייתה הראשונה בשרשרת הפיתוח, וע"י ריכוז משאבים אפשר היה להשיק אותה כבר בשנת 1980. המאסטרו הייתה כשנתיים מאחורי המטרו מבחינת התקדמות הפרויקט, ולפיכך ניתנה קדימות למיני-מטרו שהושקה בספטמבר 1980. המאסטרו נאלצה להסתפק במקום השני, והושקה במרץ 1983.
       

       
      וכאן הבעיה הגדולה: במקור, המאסטרו תוכננה להתחרות במכוניות כגון הפולקסוואגן גולף דור ראשון, פיאט ריטמו (Ritmo), רנו 14 וקרייזלר הורייזון (Horizon), שעוד לפני הצגת המאסטרו, כבר היו מיושנות (או קרובות לכך). בינתיים, נכנסו לשוק מתחרות חדשות ועדכניות כגון הפורד אסקורט דור שלישי (1980), רנו 9 ו-11 (1981) או הווקסהול אסטרה\אופל קאדט (1979) ומול מתחרות חדישות אלו, עמדה המאסטרו להתמודד.
       

       
      גורם משמעותי נוסף היה שפרויקט LC10 החל את דרכו כמחליף המוריס מרינה ומתחרה לווקסהול קבאליר והפורד קורטינה, לא כמתמודד בקטגוריה נמוכה יותר, של גולף או אסקורט. כתוצאה מכך, המבנה המקורי היה עבור מכונית בתצורת סדאן עם בסיס גלגלים של 255 ס"מ, במידה אידאלית להתחרות בקורטינה. אבל לאור ההחלטה להתקדם בחלק הנמוך יותר של השוק בעזרת מכונית האצ'באק, LC10 פשוט הייתה גדולה מדי. המתחרים כולם היו האצ'באקים בעלי בסיסי גלגלים בסביבות 240 ס"מ ולא סדאנים במידות גדולות יותר.
       
      כך, קוצץ בסיס הגלגלים של LC10 בסביבות 7 ס"מ כדי ליצור את פרויקט LM10 שיהפוך למאסטרו, ו-LC10 הפך לפרויקט LM11 כדי להפוך בהמשך לאוסטין מונטגו. אגב, היצרנים המתחרים ביצעו כולם תהליך דומה, ואפשרו לתצורת הנעה קדמית לזלוג במעלה ולא במורד קשת הדגמים; פולקסוואגן, פורד ו-GM, כולם ראשית הציגו האצ'באקים עם הנעה קדמית בחלק הנמוך יותר של השוק, ורק אח"כ מחליפות עבור סדאנים גדולים יותר בעלי הנעה אחורית, וכך גם עשו היפנים.
       

       
      כעת הייתה לבריטיש ליילנד מתחרה לגולף ולאסקורט הגדולה מהן משמעותית (לשתיהן היה בסיס גלגלים באורך 238 ס"מ, למאסטרו באורך 250 ס"מ), ולפיכך מרווחת- או יקרה- מהן לייצור, תלוי בהשקפת המתבונן. בכדי לעזור למכונית להיראות קצרה יותר, לבדל אותה מאחותה הסדאן המונטגו ולהתאימה למתחרות, עוצב לה סרח עודף אחורי קצר במיוחד. בצירוף סרח העודף הקדמי הארוך ומיקום הגלגלים הקדמיים כמעט ישירות מתחת לקורות A, נוצרו פרופורציות לא-טבעיות ומוזרות מעט.
       

       
      ושוב, בדיוק כמו עם ה-Landcrab, המרינה והפרינסס, בריטיש ליילנד הנפיקו מכונית בגודל שונה מהמתחרות הישירות. נוסף על כך, בקטגוריה הנמוכה יותר, המיני-מטרו הייתה קטנה מעט ממתחרותיה העיקריות, מה שהפך את פער הגודל בקשת הדגמים של אוסטין לרחב יותר מהפער המקביל בין הפורד פיאסטה לאסקורט, הפולקסוואגן פולו והגולף, הרנו 5 וה-9, ווקסהול נובה והאסטרה, ניסן צ'רי והסאני, וכן הלאה.
       
      מבחינת מנועים, המאסטרו תוכננה להשתמש ביחידות הנעה משתי סדרות: מנוע OHV מסדרה A בנפח 1.3 ליטר (עם אותם עדכונים שבוצעו עבור המטרו ואפשרו לבריטיש ליילנד לקרוא לו A+); ויחידה בעלת עדכונים מקיפים של מנוע סדרה E (במקורו מתוך האוסטין מקסי משנת 1968), וכעת נקרא סדרה S. אבל המאסטרו הראשונות דווקא עשו שימוש במנוע מסדרה R, משהו באמצע בין סדרה E וסדרה S.
       

       
      מנוע סדרה R, תוכנן למעשה כיחידה זמנית ומשך ייצורו הכולל היה פחות משנתיים. בריטיש ליילנד היו במהלך עבודת הפיתוח של מנוע סדרה S, בעל השינויים המקיפים יותר, אבל הלה לא היה מוכן לייצור לפני הצגת המאסטרו, בחלקו משום שהחברה לא הצליחה לשכנע את הממשלה הבריטית למימון הפיתוח בזמן הנדרש.
       
      במקום זאת, נדחקה בריטיש ליילנד להציג את המאסטרו עם יחידת הינע חצי-אפויה, מה שעלה לחברה מחיר יקר: במהרה, מכוניות מאסטרו עם מנועי סדרה R רכשו מוניטין של בעיות שונות כגון קשיים בהתנעה "חמה", כשלים באטם ראש מנוע וקריסת גלי זיזים מוקדמת. בנוסף, הדרך בה הותקן מנוע סדרה R במכונית, גרמה למיקום הקרבורטור כפונה לחלקה הקדמי של המכונית וחשוף ל"קיפאון" במזג אוויר קר במיוחד. המנוע מסדרה S הותקן במאסטרו לא לפני 1984.
       

       
      לכל זאת התווסף עניין העיצוב, שהתקבע כאמור בשנת 1977, שש שנים תמימות טרם השקת המאסטרו. הדבר הנחמד ביותר שאפשר להגיד על המכונית הוא שהיו לה חלונות גדולים וראות מצוינת, אבל האמת שהעיצוב היה חסר מעוף ועד שהמאסטרו הגיעה לאולמות התצוגה, היא נראתה מיושנת, וודאי מול מכוניות כאסטרה\קאדט דור שני משנת 1984 או אפילו הפורד אסקורט דור שלישי משנת 1980.
       

       
      העיצוב בוצע בידי צוות בהובלתו של דיוויד באש (David Bache), ראש מחלקת עיצוב בבריטיש ליילנד ומעצב הרובר 3500 SD1. באש העדיף את העיצוב בהובלתו על פני הצעה מידי האריס מאן (Harris Mann), שהיה משמעותית יותר עדכני, אם כי בעל שטח שמשות קטן יותר. כמה עדויות גורסות כי קונספט העיצוב של מאן זכה בניקוד גבוה יותר מהקונספט של באש בקבוצות מחקר שוק, אבל צריך לזכור; התכנסות הבחירה בקונספט נעשתה בין השנים 1972-1976, בהן דיוויד באש היה בשיא כוחו, במיוחד לאחר תגובת השוק החיובית לרובר SD1. האריס מאן, מצד שני, היה מעצב הקונספטים של האוסטין אלגרו, טריומף TR7 והליילנד פרינס, מכוניות שכישלונן דבק בו (שלא בצדק).
       

       
      הקונספט של באש עבור המאסטרו היה בדיוק מה שנראה- עיצוב רציונאלי שפוגש בכל הסיבות ההגיוניות לרכישת מכונית אך אינו נוגע בשום כפתורים אמוציונאליים (הכרחיים), ובעל משיכה מוגבלת מאד באולם התצוגה. העיצוב הפנימי המשיך את הטון של החיצוני ועד 1983, הקצוות הזוויתיים שלו נראו מיושנים בהשוואה למכוניות כמו הפורד סיירה, אסטרה דור שני או הרנו 9/11. במקורה, זו הייתה מתחרה של הקרייזלר הורייזון ונראתה כך.
       

       
      מאוחר בתהליך הפיתוח ומתוך הבנה כי המכונית נראית מיושנת וחסרת משיכה באולמות התצוגה, בחרו בריטיש ליילנד להוסיף שלושה פיצ'רים למאסטרו בניסיון לספק לה איזושהי חדשנות; פגושי פלסטיק בצבע גוף, קרבורטור אלקטרוני (כדי לנסות לשלוט טוב יותר בצריכת הדלק) ואחת מהיחידות הראשונות באירופה של לוח שעונים דיגיטלי דובר (!) בדגמים היוקרתיים:
       
       
       
      איכשהו- אתם כבר יודעים את זה- כל השלושה עשו צרות: הפגושים היו רגישים לסדקים בפגיעות קלות או אפילו במזג אוויר קר, ובגלל שהיו צבועים החלפתם הייתה יקרה יותר; האלקטרוניקה בקרבורטורים הייתה לא-אמינה והכשילה את פעולתם; ולוח השעונים, שהיה אמור לומר מקטעים בסגנון "חגור חגורת בטיחות", "כמות דלק נמוכה", אמר מה שמתחשק לו בזמנים לא תואמים. נשמע מאד משעשע אלא אם אתה הבעלים של רכב כזה, בייחוד אם שילמת מלוא כספך על אחת הגרסאות היוקרתיות.
       
       


      המכונית הושקה במרץ 1983, והתקבלה בביקורות מעורבות. לאחר האוסטין מיני-מטרו, הציפיות היו גבוהות אך לאור הבעיות שפורטו בנ"ל, המאסטרו הייתה אכזבה. מבחני הדרכים שנערכו למכונית היו ברובם אוהדים, ובדרך כלל סוכמו בנוסח: "המאסטרו די טובה, נוחה, מרווחת, חסכונית וקלה לנהיגה" אבל בתוספת "מראה חיצוני משמים ותא נוסעים מיושן על אף לוח השעונים החדשני". וכמובן, אותו לוח שעונים היה חלק מהחבילה רק אם הרוכשים הוסיפו עוד כסף עבור גירסאות ה-MG או הוואנדן-פלא (Vanden Plas) היקרות יותר. המאסטרו לא הייתה יותר מ-7 בסולם 10, איך שלא מסתכלים על זה.
       

       
      המאסטרו יוצרה במפעל קאולי (Cowley) באוקספורד שכצפוי, חגג את יומה הראשון של המכונית בשביתה. לפחות המכונית החדשה אפשרה לאוסטין אלגרו למות בשקט ולהצטרף לאוסטין מקסי שהלכה לעולמה שנתיים קודם לכן.
       

       
      המאסטרו נמכרה תחת מותג אוסטין בשלל דגמים ורמות גימור, החל בדגם בסיסי עם מנוע 1.3 ליטר בעל 69 כ"ס (שנוספה לו גם גרסה חסכונית), המשך עם 1.6 ליטר בעל 86 כ"ס ממנוע סדרה R וכלה בגרסת MG מאסטרו שהייתה בטופ קשת הדגמים. בשנים 1983-84 ה-MG השתמשה במנוע 1.6 ליטר מסדרה R אשר שודכו לו שני קרבורטורים של וובר (Weber), והללו העלו את ההספק לסביבות 103 כ"ס במטרה להתחרות בפולקסוואגן גולף GTI, פורד אסקורט XR3 ודומותיהן. אמנם קרבורטורים כפולים היו חידוש-מה עבור מכונית בריטית בסגמנט אך גם היו החלטה מאוחרת ובמהרה, צצו בעיות שונות כמו חוסר-סנכרון בין הקרבורטורים, הרעבת דלק ובעיות בהתנעה "חמה".
       

       
      מה שכן, בגרסת ה-MG תא הנוסעים והגימור עלו יפה, בעזרת שימוש מושכל בצבעי אפור ואדום, בסטייל שהיה כל כך אייטיז. דבר אחד שאוסטין-רובר סוף סוף החלו להצטיין בו בשנות השמונים היה תאי נוסעים, והראשונה להרוויח מכך הייתה ה-MG מאסטרו. כאמור, ה-MG והוואנדן-פלא זכו בלוח השעונים הדיגיטלי, אשר בחלק מהגרסאות היה אופציה בתשלום. השוק הגיב לפיצ'ר זה ברגשת מעורבים- זה לא היה אבזור שהקונים יכלו להתייחס אליו בשוויון נפש.
       

       
      אבל כאמור, המאסטרו נכשלה לתת את הטון בפלח השוק אליו כוונה אוסטין-רובר. זה לא שציבור הרוכשים לא אהב את המאסטרו- פשוט, היא לא דגדגה את בלוטות החשק באופן ייחודי וכך, בחודשים הראשונים למכירתה, היא לא רשמה פעילות יוצאת דופן הטבלת המכירות. השביתה במפעל קאולי גם היא לא עזרה, כמובן.
       
       


      המאסטרו תוכננה להתחרות באסקורט, האסטרה והגולף. מבחר המנועים היה מספק דיו, אפילו אם מנוע סדרה A ביסודו כבר היה בן שלושים, והמכונית אף נחשבה לתחרותית מבחינה חסכונית. בגלל שהייתה מעט גדולה יותר מהמתחרות, היה בה יותר מרחב פנים. נוחות הנסיעה הייתה טובה כמו גם אחיזת הכביש. בהשוואה לאלגרו ולמרינה המאסטרו הייתה מהפכנית ומבחינה אובייקטיבית, בקטגוריה בה הוצבה היא הייתה הרבה יותר תחרותית מהמכוניות אותן החליפה- אבל קודמותיה לא היו המתחרות שלה.
       

       
      אבל סובייקטיבית, המאסטרו לא הציתה ולא יכלה להצית שום להבות. כרכב הבא אחרי המיני-מטרו, היא הייתה אכזבה- אמנם טובה אך לא יותר משאר מתחרותיה, ולא התעלתה על הפורד אסקורט והווקסהול אסטרה כפי שהמטרו הצליחה לעשות מול הפורד פיאסטה והווקסהול שבט (Chevette) כשהוצגה שלוש שנים קודם לכן. כפי שנמכרה בשנת 1983, לנצח המאסטרו הייתה מבוססת על תכנון ישן יותר מהמכוניות מולן התחרתה.
       

       
      בנוסף על כך, נראה היה שבריטיש ליילנד בלתי מסוגלת להוסיף למכוניות מה שנקרא "בלינג". התקופה הייתה אמצע שנות השמונים, בריטניה כבר הרימה את ראשה לאחר השפל הכלכלי והחברתי של שנות השבעים ובשלב זה "מותר" היה להרגיש נינוח עם חוסר צניעות ומשיכת תשומת לב- שתי תכונות שהמאסטרו ומותג אוסטין כולו פשוט לא אחזו בהן. כך, בתוך ארבע שנים, המאסטרו והמונטגו איבדו את סמלי מותג אוסטין ובתוך שש שנים, המחליפות (דה-פאקטו), רובר 214 ו-216, הופיעו תחת מותג אחר לגמרי, בעל אספירציות הישגיות יותר.
       

       
      באוקטובר 1984, הוחלפה ה-MG מאסטרו 1600 בידי MG מאסטרו 2.0EFi, בעלת 115 כ"ס, מהירות סופית של 184 קמ"ש וזינוק מאפס למאה של 8.4 שניות. כעת היא הייתה משמעותית שווה יותר למתחרותיה, וסוף סוף לוח השעונים הדיגיטלי בוטל במהרה:
       

       
      וכדי להתעלות עליה, בשנת 1988 הוצגה ה-MG מאסטרו טורבו, בעלת מנוע 2.0 ליטר טורבו. היא הייתה למכונית האחרונה מבית בריטיש ליילנד ללא שת"פ עם הונדה ועל אף הבודי-קיט, 152 כ"ס, 210 קמ"ש, 0-100 בשבע שניות וכיתוב "טורבו" באותו פונט שפורשה השתמשו בו (...), היא עדיין נראתה כאילו המקום הטבעי ביותר עבורה הוא רתומה לפני קרוואן:
       

       
      בשנת 1990 נוספה מאסטרו דיזל, בעלת מנוע פרקינס (Perkins) שבמקורו יועד עבור המאסטרו וואן, וכעת עשה שימוש בטורבו. אבל ייצור המאסטרו והמונטגו דעך במהירות מרגע שהרובר 214 ו-216, שהוצגו בשנת 1989, תפסו נתח שוק. החל מאותה שנה, נפל הייצור בסביבות 75% בתוך שנתיים, ה-MG ושאר גרסאות הפרמיום בוטלו בשנת 1990 והייצור הסתיים סופית בסוף 1994. המכוניות האחרונות מותגו כ"מאסטרו קלאבמן" (Clubman), שם ישן ששימש את המיני בזמנה, ועשו שימוש בפגושי מתכת- ממש כמו במאסטרו וואן והמכוניות הבסיסיות מ-1983, שנת ההשקה. פס הייצור העתיק של המאסטרו והמונטגו מצא את דרכו ראשית לבולגריה, שם יוצרו כמה אלפים בודדים ולאחר מכן, נמכר ליצרן סיני אשר ביצע ניתוח שאיחד בין מרכב ההאצ'באק של המאסטרו לחזית של המונטגו, תוך שימוש במנועי טויוטה:
       

       
      באופנים רבים, המאסטרו הייתה שכפול של המקסי- רעיון מוצלח עם ביצוע צולע. בשנת 1983, אוסטין-רובר הצהירו פומבית: "המטרו הייתה המפתח להישרדותנו. המאסטרו היא המפתח לשגשוגנו". הציבור הבריטי, ויותר נכון, ממשלת בריטניה בראשותה של מרגרט ת'אצ'ר, לא היו מוכנים לקבל שום תירוצים. אם המקסי הייתה המכונית האחרונה של BMC, אולי המאסטרו (והמונטגו) הייתה המכונית האחרונה של בריטיש ליילנד, והסיכוי האחרון לעתיד עצמאי וריווחי.
       
      וכמו המקסי, היא נכשלה.
       


×
×
  • תוכן חדש...