נמאס לי להיות רווק - איפה למצוא את האחת?

[nitch]

בנור, לאף אחד בעולם אין 100% הצלחה באתרי הכרויות.

אבל לרוב המוחלט, זה גם לא 0% הצלחה.

ככל שתפנה יותר, כך יענו לך יותר. ככל שיענו יותר, כך תוכל לייצר קשרים יותר בקלות.

 

אגב, גם למה שאתה כותב על עצמך בתיאור העצמי שם יש משמעות. כן, זה לא יהפוך אותך אולי לרווק הכי מבוקש שם, אבל גם זה משמעותי. ואולי גם זה משהו שכדאי לבדוק למי שמתלונן על הפלטפורמות האלו.

היו מקרים. נרשמתי לאתר, שילמתי על חצי שנה כי יצא יותר זול, אחרי חודש יצאתי לדייט ראשון עם מישהי שדיברתי איתה מהאתר במשך חודש.

אנחנו כבר 8 שנים ביחד מתוכן נשואים חמש וחצי, ועד היום אני מקלל אותה כל בוקר כשהיא מתעוררת על החצי שנה מנוי ששילמתי על פארש

עריכה אחרונה ב-17 לאוגוסט, 2017 על ידי nitch

[gbguy]

צודק לגמרי...

לפעמים זה מתסכל, אבל מנסה שוב ושוב להסתכל על זה כ- "בחורה זה בונוס..." , "קשר זה בונוס".

שלא משנה באמת באיזה "סטטוס" אני אהיה.

גם חו"ל זה בונוס, וגם לנסוע על רכב חדש הוא בונוס.

השאלה היא פשוטה: אתה רוצה או לא? רוצה, תציב מטרה: להכיר. איך? תגדיל את מעגל האנשים סביבך. אל תשדר של לחוץ לחברה. אבל בהחלט אל תפסול אנשים סתם.

 

סתם דוגמה לדייט שהיה לי לפני הבת זוג שלי: יצאתי עם מישהי מתיכון לים. היא רצתה אותי כמה פעמים. היינו ידידים טובים. הלכתי אולי לנסות באמת לצאת לדייט לכיוון של אהבה.

היינו בים. נכנסו, יצאנו. שכבנו על החול. הסתכלתי אליה ואמרתי לעצמי "לא, אני לא רוצה את הזוגיות הזו". נפרדנו לשלום.

המזל שלי שהיא גם הבינה את זה.

 

מסקנה: לא כל דייט מחייב כימיה טובה, אבל ניסיון כן.

[ALÞћÃ]

Meh, למחוק.

[Benor]

^חבל אני דווקא אוהב את תובענותיך.

[falou]

זה לא נכון.

 

בת זוג בחיים זה לא "בונוס". זה לא מכונית וזה לא יותר כסף וזה לא תוסף לחיים. חיים עם בת זוג אלו חיים אחרים לגמרי. זה מצב קיומי אחר, אפילו יותר מלעבור למדינה אחרת. כל הקיום שלך משתנה, כל קבלת ההחלטות, ואפילו התודעה העצמית שלך. אתה מפסיק להיות אחד ומתחיל לעבוד בצוות של שניים. וכשמגיעים ילדים, אז בכלל...

[vadim6385]

לדעתי זה גם לא מתאים לכל אחד, ולא כל אחד מתאים לזה.

 

זה ממש להכניס בן אדם לחיים, וזה מפחיד.

[falou]

זה מתאים לרב האנשים לאורך רב ההיסטוריה. או יותר נכון, אלו שזה לא התאים להם, לא הצטיינו בלהפיץ את הגנים שלהם, בלשון המעטה...

 

לכן אני סובר שרב האנשים יותר מפחדים להיות לבד, והסטטיסטיקה בתחום די מגבה את הדעה הזו.

 

אני לא חושב שאני מסכים עם ההמלצה בסרטון, אבל זה בהחלט משהו לחשוב עליו:

 

[Smiro]

לדעתי זה גם לא מתאים לכל אחד, ולא כל אחד מתאים לזה.

 

זה ממש להכניס בן אדם לחיים, וזה מפחיד.

 

יש למטבע הזה שני צדדים - 1. זה מעצבן. זה חרא. אתה אשכרה חי עם בן-אדם שיש לו רצונות שהם לעתים שונים משלך, ובן-אדם שאתה צריך לחלוק איתו את פירות המאמץ שלך. כמו גם, ההרגלים שלך יכולים לא להתאים לו ושלו יכולים לא להתאים לך. תחשוב - אתה עושה מלא כסף לדוגמה, רוצה לקנות רכב ספורט. מגיע לך, אתה מצליח, אתה משתדל ועובד חזק וטוב. פתאום באה מישהי ואמרת לך לא, קונים פריוס. למה? כי אני רוצה לשמור על הסביבה. אבל - , בלי אבל. וזה יכול להיות לגבי תחומים אחרים. אז מתחילים ויכוחים ועניינים - חלקם נפתרים וחלקם לא.

 

2. אתה חולק את חייך עם מישהו. אתה חוזר הביתה והבית הוא Home. וה-Home מקבל משמעות שונה. יש מישהו שדואג לך (ואני מתכוון שבאמת אכפת לו ממך), ששותף איתך לרגשות לעתים, שרוצה שתשמח, שמשקיע בך. כשקרה לך משהו רע - אתה רוצה ומרגיש צורך לשתף אותו. כשקרה לך משהו טוב - אתה רוצה ומרגיש צורך לשתף אותו. כשקשה לך - הוא יעזור לך. גם אם קשה לו, יעזור לך. ואני לא מדבר על להרים ארגזים, אלא דברים קשים שהחיים מציבים בפנינו כמו מות קרובים וכו'. יש גם קטעים קשים בחיים שבהם האדם שלצידך, עצם העובדה שהוא עובר את זה איתך, כבר מקל עליך. אבל כמו שציינתי, יש כאלה שהקושי הזה מפרק את החבילה שלהם.

 

בקיצור, זה לא חד משמעי. כדי להפיץ גנים אינך חייב להיות בזוגיות. אתה יכול לתרום זרע בצורה אנונימית, אתה יכול לתרום זרע בצורה גלויה. הצורך האבולוציוני הזה יכול לבוא לידי מימוש. לא חייב זוגיות בשביל זה.

 

אין right or wrong. כל אחד עושה מה שטוב לו. אני למשל שונא ילדים. ואני מתכוון ש-ו-נ-א. ולא רוצה ילדים בחיים. למרות שנראה לי שיאלצו אותי - והנה זו הקרבה שאצטרך לראות אם אצליח לעשות אותה או לא. רוב האנשים שיסתכלו עליי מהצד יגידו - "מה? איך לעזאזל? מאיפה באת, מהירח? איך אפשר לא לרצות ילדים." ותגובות יותר חריפות. ואני מסתכל על אלו עם ילדים ומקבל תחושה של דיכאון שחור שאוכל אותי מבפנים. אבל זה לא אומר שאני טועה או שהם טועים. כל אחד ומה שמתאים לו.

 

מתי אתה כן טועה? ואני מתייחס ספציפית אלייך לפי ההודעות שאתה רושם לעתים - כשאתה בהכחשה. כשאתה כאילו לא רוצה משהו, אבל לא בגלל שאתה באמת לא רוצה אותו, אלא בגלל שאתה מפחד מסיבות כאלה ואחרות. וזו טעות, כי אז יכול להיות שאתה מפספס משהו טוב (לאו דווקא בנוגע לזוגיות, אלא למלא תחומים בחיים) בגלל הסיבות הלא נכונות. כמו שיש משפט שאומר שעדיף לנסות ולהיכשל מלא לנסות בכלל, או לאהוב ושישבר לך הלב מאשר לא לאהוב בכלל. להימנע ממשהו בגלל סיבות עקיפות שמפחידות אותך, זה כמו לדוגמה לא לקיים יחסי מין מפאת פחדים ממחלות.

[oryo]

אחרי כל ההשמצות משלשום זה כאב ב'אגו' ללחוץ על הלייק הזה, אבל מה לעשות - כשאתה צודק אז אתה צודק.

 

רק יכול להעיד על משהו אחד מהנסיון האישי שלי: אצלנו בזוגיות אין דבר כזה החלטה חד צדדית ("... בלי אבל"), הכל פתוח לדיון, ובסוף מגיעים להחלטה משותפת.

יש ערך שנקרא disagree, and commit - אפשר מותר ורצוי להתווכח (עדיף מאשר לא להביע דעה ולהמתין שיתפוצץ אח"כ), אבל כשנופל הפור לאחר דיון /ויכוח אז מתחייבים להחלטה גם אם היא נגד העמדה הראשונית שלך.

 

אצלנו זה עובד אחלה.

[Smiro]

זה לא החלטות חד-צדדיות, אבל בסופו של דבר ההחלטה שמתקבלת היא דעתו של מישהו אחד, שנוגדת את דעתו של השני. ואני פשוט תיארתי סיטואציה - של אתה למשל רוצה משהו, היא רוצה משהו אחר, ותמיד אצל כולם יש משפט של "אני לא מתכוון/נת להתווכח על זה" שזה בעצם ה-בלי אבל הזה. זה בא בכל מיני צורות. ואז מתחיל הוויכוח שבסופו, כמו שציינתי, מגיעים לפתרון או שלא מגיעים לפתרון. ולראייה יש זוגות שמתגברים על דברים ומגיעים להחלטה שהשני שלא הסכים איתה, משלים איתה, ויש כאלה שלא ואז מתגרשים/נפרדים.

 

לדעתי, בכל אופן, כמי שחווה זוגיות (הן בעבר והן בהווה, נקווה שגם בעתיד) זה קשה לחזור להיות רווק אחרי שחווית זוגיות. ואני לא מדבר על הבולשיט של "שכחתי איך להתחיל עם בחורות" או "אין מין זמין" וכל זה, אלא על העניין של ה-Partnership, על השותפות הזו בחיים עם אדם. קשה. למרות שזה לא אומר שחייבים להיות תקועים אחד בתוך התחת של השני. אני וזוגתי לעתים נמצאים באותו בית ולא מתראים שעות.

 

אני וזוגתי נפרדנו לפני כשנתיים. והאמת, למרות שכביכול היה לי הרבה (הכנסה טובה, רכב טוב, בית יפה, חברים, את הכלב שלי, הוריי) לכאורה שום דבר לא חסר. אני יכול להמשיך לחיות את החיים וליהנות מהם. אבל בתכלס היה חסר משהו וזה אכל מבפנים. לשמחתי פתרנו את העניין וחזרנו להיות ביחד, וזה גם היה לקח חשוב להמשך החיים. זוגיות זה חרא, אבל אתה לא יכול בלי החרא הזה. ואני עברתי מקיצון לקיצון לקיצון - הייתה לי בת-זוג כשהייתי צעיר, היינו ביחד שנתיים או משהו כזה, אבל גרנו ביחד כך שאתם כל הזמן ביחד. כשנפרדנו הייתי רווק מספר שנים ולא רציתי לחזור לזוגיות גם היו משלמים לי. היה לי טוב. לא רציתי בת-זוג. אבל הכרתי מישהי, וקרה מה שקרה ואוחנו מאורסים. והיא זו שאני אומר שכאשר נפרדנו היה לי את החוסר הזה למרות שכביכול על פניו, לא היה צריך להיות חסר כלום.

עריכה אחרונה ב-19 לאוגוסט, 2017 על ידי Smiro

[falou]

בקיצור, זה לא חד משמעי. כדי להפיץ גנים אינך חייב להיות בזוגיות. אתה יכול לתרום זרע בצורה אנונימית, אתה יכול לתרום זרע בצורה גלויה. הצורך האבולוציוני הזה יכול לבוא לידי מימוש. לא חייב זוגיות בשביל זה.

 

כיום.

אבל מי ומה שאנחנו לא נבנה על בסיס הקיום שלנו היום. רובו נבנה בכלל בזמן הקיום שלנו כיונקים חסרי יכולת חשיבה מופשטת בכלל.

זו אחת הבעיות של החיים המודרנים והסביבה שמשתנה כ"כ מהר. אנחנו מנסים להגדיר את הסביבה שלנו בכלים רציונאלים, אבל רב המאוויים שלנו בכלל נועדו לשמר אותנו בחיים כשהיינו קופים על עצים.

למשל, המשיכה שלנו לטעמים מלוחים. מלח היה משאב יקר ונחוץ מאוד ביולוגית. לכן יש לנו תשוקה למלח. היום הוא כבר לא משאב יקר, הוא זמין, זול... אבל התשוקה, היא נשארה, והיא גורמת לנו עכשיו לצרוך יותר מלח ממה שבריא לנו.

בעיה.

 

אין right or wrong. כל אחד עושה מה שטוב לו.

 

בוודאי שיש, זה רק עניין של מה הפריזמה שלך.

מבחינה מדעית/אבולוציונית, מישהו שלא רוצה ילדים הוא טעות, ומה שהוא "אמת" אבולוציונית זה כל דבר שייגרום לך להעמיד צאצאים מוצלחים.

אנשים שהם לא "נכונים" אבולוציונית, נכחדים.

[oryo]

אז מה שניסיתי לומר זה שאצלנו לא קיים בארסנל המשפט "אני לא מתכוון להתווכח על זה", מותר להתווכח על הכל (ולעתים זה מעיק, אין ספק).

אני עם אשתי כבר 10 שנים, אני אדם ישיר ודוגל בליישם את המשפט 'פיו וליבו שווים' (קרי: להשתדל לא להחזיק דברים בבטן ולא להיות צבוע - לומר את הדברים גם כשזה לא נעים כרגע, מתוך מחשבה שזה עדיף על לשמור בבטן ולהתפוצץ אח"כ) כך שמתחילת הקשר תמיד העלתי לדיון דברים שהפריעו לי, והיא מצידה כמעט לא התווכחה על כלום - אבל כל כמה זמן היה איזה 'מגה וויכוח' כזה בו היא העלתה מלא דברים קטנים שהצטברו. עם הזמן היא החליטה שהשיטה שלי טובה יותר גם מבחינתה ומאז כבר שנים שאין לנו וויכוחים כאלו - כשדברים מפריעים אז מתווכחים עליהם באותה נק' זמן (+/-), ואין את האפשרות לומר את המשפט שהעלת אף פעם.

כיום אנחנו רבים מעט מאוד פעמים ויש לנו תקשורת בריאה, ואני אישית סבור שתקשורת זה ה-דבר הכי חשוב בזוגיות - BY FAR.

גם לי יש דברים ש'על הנייר' אני לא מתכוון להתפשר עליהם, לכאורה, היות כי אם זה יתנגש עם דברים שאשתי רוצה אז זה יעלה לדיון - ואז לגמרי ייתכן שאיאלץ להתפשר.

 

כמו שאמרת, זוגיות זה TRADE OFF, ואני הגעתי למסקנה שעדיף לי להתפשר על דברים מסוימים ולהיות בזוגיות שלי, מאשר לא להתפשר ולהתהולל. בכלליות כל המהות של מונוגמיה זה בדיוק זה.

 

כמו אל-הורות, אני מאמין שגם אנשים שאינם מאמינים במונוגמיה יכולים לחיות חיים שלמים ומאושרים לא פחות. אבל הפואנטה היא לעשות זאת מתוך *בחירה*, ולא מתוך חשש וכד'.

 

--

פאלוס (עם הארגומנט האבולוציוני זה ממש מתבקש P: ) - מבחינה אבולוציונית נטו ניתן לטעון שכל מי שלא מביא מקסימום ילדים הוא "נחות" על הספקטרום האבולוציוני, ואם תגיד לי שמעט ילדים --> ילדים יותר איכותיים ולכן עדיף, אוכל לטעון שפחות ילדים --> יותר זמן להשפיע על העולם ולכן עדיף... זה דיון עקר (חה חה), ללכת לכיוון המדעי כשמדברים על סוגיה חברתית זה מאעפן, אולי אני זוכר לא נכון אבל נדמה לי שאתה לא מקבל טיעונים 'אבולוציוניים' כשאיזה טבעוני מסביר לך שהאדם אינו בנוי אבולוציונית לקרניבורה.

עריכה אחרונה ב-19 לאוגוסט, 2017 על ידי oryo

[Smiro]

גם אני דוגל לומר את מה שיש לך על הלב, ולא לשמור. מהסיבה הפשוטה ביותר - כי למה לי? אני חי פעם אחת עד כמה שידוע לי, למה לי לסבול? אם משהו מפריע לי, עליי לפתור זאת. למה שאחיה בזוגיות אם איננה עושה לי טוב? ועל כן אנחנו דוגלים בלפתור ישר בעיות.

 

פאולו - אני לא מסכים עם הטענה. כי אם נדגול באבולוציה, עלייך להעמיד כמה שיותר צאצאים, לחסום מזכרים אחרים להעמיד צאצאים כשאתה יכול להעמידם, ומי שהוא עקר / עקרה הוא סוג של פסולת שיש להיפטר ממנה (כי הרי בטבע, החלש מחליש את הקבוצה ויש להמיתו). כמו כן, מי שנכה או לחלופין יש פגם גנטי כל שהוא - גם כן, יש למנוע ממנו להעמיד צאצאים. כך שאם למשל יש לך במשפחה היסטוריה של מחלות שנמצאו כי יש להן חותם גנטי שניתן להעביר, יש למנוע ממך להעמיד צאצאים שכן יהיו נחותים, וגם כן - להיפטר ממך וכל קרוביך כדי להיפטר מאותו הגן הפגום. בקיצור, לנסות להביא טיעונים מדעיים בעניין הזה לדעתי זה לא נכון.

 

אה, וכן, שכחתי - כל הדוסים שמביאים ילדים עם קרובי משפחה, ובכמויות, יש למנוע מהם מלעשות זאת.

 

האדם הוא חיה, אבל חיה מורכבת הרבה יותר משאר החיות בטבע, מה שאומר שלהכיל חוקי טבע בסיסיים עלינו זה לא כזה פשוט, יותר כמו בלתי אפשרי, שכן יש המון דברים שאיננו יודעים עדיין.

[שביט]

אצלנו לא קיים בארסנל המשפט "אני לא מתכוון להתווכח על זה

לדעתי, זוג ותיק, בטח זוג נשוי עם ילדים, שהמשפט הזה קיים אצלם בלקסיקון, צריך לעשות קצת חושבים.

אין מקום ל-וטו בזוגיות.

[sperial]

אז מה שניסיתי לומר זה שאצלנו לא קיים בארסנל המשפט "אני לא מתכוון להתווכח על זה", מותר להתווכח על הכל (ולעתים זה מעיק, אין ספק).

אני עם אשתי כבר 10 שנים, אני אדם ישיר ודוגל בליישם את המשפט 'פיו וליבו שווים' (קרי: להשתדל לא להחזיק דברים בבטן ולא להיות צבוע - לומר את הדברים גם כשזה לא נעים כרגע, מתוך מחשבה שזה עדיף על לשמור בבטן ולהתפוצץ אח"כ) כך שמתחילת הקשר תמיד העלתי לדיון דברים שהפריעו לי, והיא מצידה כמעט לא התווכחה על כלום - אבל כל כמה זמן היה איזה 'מגה וויכוח' כזה בו היא העלתה מלא דברים קטנים שהצטברו. עם הזמן היא החליטה שהשיטה שלי טובה יותר גם מבחינתה ומאז כבר שנים שאין לנו וויכוחים כאלו - כשדברים מפריעים אז מתווכחים עליהם באותה נק' זמן (+/-), ואין את האפשרות לומר את המשפט שהעלת אף פעם.

כיום אנחנו רבים מעט מאוד פעמים ויש לנו תקשורת בריאה, ואני אישית סבור שתקשורת זה ה-דבר הכי חשוב בזוגיות - BY FAR.

גם לי יש דברים ש'על הנייר' אני לא מתכוון להתפשר עליהם, לכאורה, היות כי אם זה יתנגש עם דברים שאשתי רוצה אז זה יעלה לדיון - ואז לגמרי ייתכן שאיאלץ להתפשר.

 

כמו שאמרת, זוגיות זה TRADE OFF, ואני הגעתי למסקנה שעדיף לי להתפשר על דברים מסוימים ולהיות בזוגיות שלי, מאשר לא להתפשר ולהתהולל. בכלליות כל המהות של מונוגמיה זה בדיוק זה.

 

כמו אל-הורות, אני מאמין שגם אנשים שאינם מאמינים במונוגמיה יכולים לחיות חיים שלמים ומאושרים לא פחות. אבל הפואנטה היא לעשות זאת מתוך *בחירה*, ולא מתוך חשש וכד'.

 

--

פאלוס (עם הארגומנט האבולוציוני זה ממש מתבקש P: ) - מבחינה אבולוציונית נטו ניתן לטעון שכל מי שלא מביא מקסימום ילדים הוא "נחות" על הספקטרום האבולוציוני, ואם תגיד לי שמעט ילדים --> ילדים יותר איכותיים ולכן עדיף, אוכל לטעון שפחות ילדים --> יותר זמן להשפיע על העולם ולכן עדיף... זה דיון עקר (חה חה), ללכת לכיוון המדעי כשמדברים על סוגיה חברתית זה מאעפן, אולי אני זוכר לא נכון אבל נדמה לי שאתה לא מקבל טיעונים 'אבולוציוניים' כשאיזה טבעוני מסביר לך שהאדם אינו בנוי אבולוציונית לקרניבורה.

בטבע קיים ספרטרום גדול - מיצורים המעמידים לדות בודדים ומשקיעים בהם את כל הונם (כלומר היכולות והאנרגיה שלהם) ועד יצורים המעמידים אלפי ועשרות אלפי וולדות בשיטת "שגר ושכח", שכמובן 99% מהם אינם מגיעים לבגרות והעמדת צאצאים שלהם. כל יצור עם האסטרטגיה שלו.

גם אני דוגל לומר את מה שיש לך על הלב, ולא לשמור. מהסיבה הפשוטה ביותר - כי למה לי? אני חי פעם אחת עד כמה שידוע לי, למה לי לסבול? אם משהו מפריע לי, עליי לפתור זאת. למה שאחיה בזוגיות אם איננה עושה לי טוב? ועל כן אנחנו דוגלים בלפתור ישר בעיות.

 

פאולו - אני לא מסכים עם הטענה. כי אם נדגול באבולוציה, עלייך להעמיד כמה שיותר צאצאים, לחסום מזכרים אחרים להעמיד צאצאים כשאתה יכול להעמידם, ומי שהוא עקר / עקרה הוא סוג של פסולת שיש להיפטר ממנה (כי הרי בטבע, החלש מחליש את הקבוצה ויש להמיתו לא מדוייק. בדרך כלל לא "רוצחים" את ה"נחות", אבל חולשתו תביא לכך שלא ישרוד זמן רב את קרבות הקיום. זה יכול להיות גם איזה יצור זקן שהעמיד צאצאים רבים, אבל בזקנתו נחלש ונטרף. בעבר גם בני אדם היו מעמידים 8-10 צאצאים לזוג שרק מעטים מהם היו מגיעים לבגרות וממשיכים את השושלת, כיום, במדינות מערביות, דרושים 2-3 ילדים לזוג כדי לשמר את האוכלוסיה). כמו כן, מי שנכה או לחלופין יש פגם גנטי כל שהוא - גם כן, יש למנוע ממנו להעמיד צאצאים . כך שאם למשל יש לך במשפחה היסטוריה של מחלות שנמצאו כי יש להן חותם גנטי שניתן להעביר, יש למנוע ממך להעמיד צאצאים שכן יהיו נחותים, וגם כן - להיפטר ממך וכל קרוביך כדי להיפטר מאותו הגן הפגום. בקיצור, לנסות להביא טיעונים מדעיים בעניין הזה לדעתי זה לא נכון זו אחת ההתלבטויות האתיות הקשות ביותר של הרפואה המודרנית, המאפשרת לזהות בעובר או בגיל צעיר גנים של מחלות המתבטאות לאחר העמדת צאצאים.

 

אה, וכן, שכחתי - כל הדוסים שמביאים ילדים עם קרובי משפחה, ובכמויות, יש למנוע מהם מלעשות זאת.

 

האדם הוא חיה, אבל חיה מורכבת הרבה יותר משאר החיות בטבע, מה שאומר שלהכיל חוקי טבע בסיסיים עלינו זה לא כזה פשוט, יותר כמו בלתי אפשרי, שכן יש המון דברים שאיננו יודעים עדיין.

כעקרון דבריו של אור נכונים. הזוגיות היא פשרה של שני בני הזוג, ועם השנים לומדים להתפשר נכון. בפרספקטיבה של 28 שנים עם אותה אשה דעתנית וחכמה אני יכול לומר שתדירות הויכוחים בינינו הולכת ופוחתת, כאשר יש ויכוח הוא קצר יותר, וחוזרים לשגרה מהר יותר. עניין של הכרת בן\בת הזוג כולל מה שחשוב לו ועל מה הוא מוכן להתפשר.

סמירו - כעת אינך מעוניין בילדים. סביר, אם כי לא מוחלט, כי עם השנים תשנה את דעתך. נכון, ילדים הם מעמסה כבדה - רגשית, כלכלית, זמן המוקדש להם - אבל הם גם נותנים תמורה - אם זה ה"אבא" הראשון בגיל שנה ואם זה ההישגים האקדמיים או הספורטיביים או אחרים כאשר הם בני 30 ואפילו 60 (בעולם שבו אנשים רבים מגיעים לגיל 90 זה אפילו לא נדיר במיוחד).

עריכה אחרונה ב-19 לאוגוסט, 2017 על ידי sperial