מה מרגישים אחרי שמוכרים רכב ?

[chesy]

לא נראה לי שאני אמכור את האיביזה בחיים, זה אוטו ראשון שלי פרטי ונקשרתי אליו ממש חזק, כל כך כיפי לנהיגה והספקתי כבר להיות איתו במלא מקומות בארץ... אני פשוט אוהב כל חלק באוטו הזה, כל יללת מנוע גורמת לי לEARGASM.

זה אוטו שאני אוריש לילדים/נכדים שלי בעז"ה...

[bagira]

אנשים פה עם לב של אבן!

 

אני, כל רכב שמכרתי עמדתי בדמעות, נפנפתי לו לשלום ולא הבנתי מי זה הבן אדם הזה שנוהג פתאום באוטו שלי.

 

המועדפת האמיתית שלי, 205 GTI ששירתה אותי נאמנה במשך 7 שנים, עד היום אני חושב עליה ותוהה איפה היא, האם מטפלים בה היטב? האם שומרים עליה?

[Cerebral Cortex]

נפרדתי לפני שנתיים מאודי 80 שנתון 83 יד ראשונה של אבא שלי.. 200,000 ק"מ.

 

רק שבתור היותי סטודנט שלומד בירושלים וגר בראשון, אני נוהג לשם כל יום והיה די ברור שהאוטו לא יחזיק.

חלפתי ביפנית קלה (אוטומטית השם ישמור) שיכולה לבצע תעבודה.

גם אם היית מחזיקה, העדר המזגן היה קשה מנשוא.

 

סירבתי למכור את האודי ב1000 שקל לכל מני פירוקיות למניהם כי פשוט כאב לי הלב על האוטו.. האוטו היה במצב מעולה וכלל בתוכו שנים של חלומות וזכרונות שלא ניתנים להערכה בכסף.

 

בסוף אבא שלי חטף קריזה ושלח אותה לגריטה,

שבוע של פנים נפולות ועדיין צובט לי בכל זכרון.

 

 

את מה שעשו לה שם אני רואה מדי פעם בסיוטים שלי בלילה...

 

I hear you brother.

 

קודם כל, אני ממש לא מבין במקרה שלכם ספציפית איך הייתם יכולים לעשות את זה. מדובר כבר ברכב אספנות שמבחינת טסטים, אגרות וביטוח ההוצאות הן כמעט מגוחכות לעומת רכב חדש או מיושן. רכב אספנות זה מעמד יותר מיוחד מרכב מיושן. אין מה לזרות לך מלח על הפצעים אבל עם כאלה תנאים של אוטו במצב מעולה ובכלל יד ראשונה בחיים לא הייתי גורט אותו. ה 3,000 שח האלה לא עושים אף אחד עשיר או עני.

 

דבר שני, מכונית היא בסך הכל מכונה שמורכבת מאוסף של מתכת, פלסטיק, גומי וכיוצא בזה. אין לה רגשות, היא לא מסוגלת לבטא רגשות, היא לא מרגישה כאב ולא הנאה. הדבר היחידי שהיא יכולה לבטא זה נאמנות אבל זה בתנאי שדואגים לטפל ולתחזק אותה בצורה ראויה.

אנחנו אלה שמאינשים( מלשון לאייש) את המכונית. אנחנו אלה שכביכול נותנים לה נשמה ואישיות. בסופו של דבר היא מהווה בעצם מין ספר זכרונות וחויות שהיו לנו בחיים עם המכונית. זה לא חברה, זה לא אישה וזה לא ילדים. יוצאי מן הכלל מוכניות, אופנועים, משאיות וכיוצא בזה שהיו בבעלותם של אותם בעלים במשך עשורים. ברור שיש הבדל בין מכונית שהייתה ברשותך כמה שנים לבין מכונית שהייתה ברשותך 20 ומשהו שנים ויותר. זה עוד זה עוד יותר משמעותי אם אתה הוא הבעלים הראשונים שלה. מה שבעצם המכונית עושה לבעלים היא בעצם כמו מכונת זמן. יש את אלה שהנהיגה במכונית מזכירה להם את ימי נערותם, אנשים שבאו והלכו, זכרונות וחויות על דברים, מקומות, זמנים ואנשים שהיו ואינם עוד.

[Meishar84]

לא יודע מה אתם מדברים,

הרכב היחיד שהיה לי ממש לא נמכר, אלא הוחרב ע"י נהג שיכור

 

בכל מקרה, אני גם סובל מהטקס הנ"ל. למרות שהאסטרה שלי מפוצצת שריטות מעצבנות (גוש דנית), אבל לא דפיקות.

[Sameer_tuning]

נהגתי להחנות את הרכב מתחת לחלון החדר שלי, וכל לילה לפני השינה הייתי מעיף עליו מבט.

אתמול, באתי להסתכל מתוך הרגל, ולא מצאתי את הרכב .

 

בקיצור, בכיתי המון .

[`Infinity]

אני בכלל לא הייתי בארץ כדי להיפרד מהגולף שלי עד היום אני מרגיש צביטה בלב כשאני רואה אחת דומה.

ועוד שעתיים באים אנשים לבדוק את המרצדס, אני מקווה שזה לא יגמר בהעברת בעלות, לפחות לא השבוע עד שאחזור לגרמניה.

[Black Joker]

כשמכרתי את הסובארו הישנה של סבא שלי ז"ל, שהייתה אצלנו מהניילונים במשך 17 שנים, הרגשתי שאני פשוט פושע. הרגשתי שזה לא חוקי לעשות את מה שעשיתי. הייתי חזיר, פתאום רציתי הגה כוח וחלונות חשמל ולמען השם, נעילה מרכזית. חייבים להתקדם בחיים.

 

כאשר מכרתי הפולו, ירדו לי דמעות במכון בדיקה והקונה פשוט היה בהלם. אחרי שמכרתי אותה, עליתי הביתה, עוד פעם ירדו לי דמעות וישר התיישבתי וכתבתי בפורום הודעה.

 

כמ כל דבר בחיים, הזמן עושה את שלו ומתבגרים. היום אני מחזיק מכונית ואפילו לא נתתי לה שם ! עדיין, כאשר אני מחנה ויוצא מהמכונית, אני מחייך אליה ואומר לה שהכל בסדר.

 

כנראה שיש דברים שלא יעברו אף פעם.

[סאפיר]

לפני שנתיים אני ואבא שלי מכרנו את הקסארה שלו, היא הייתה הרכב הראשון שנהגתי עליו ואהבתי, הו כמה שאהבתי אותה.

ביום המכירה ישבנו שנינו בבית ושאלנו את עצמנו למה לעזאזל עשינו את זה. הרגשנו כמו זוג מטומטמים. ועוד בשביל 15 אלף שקל.

עד היום כשאני נוסע ברחוב ואני קסארה אני ישר בודק את המספר, אולי רק כדי לדעת שהכל איתה בסדר.

 

אתמול פרסמתי את הוולקן שלי למכירה וכבר סירבתי לשלוש הצעות, אני פשוט מרגיש שאני לא מסוגל לתת לה ללכת עדיין, עוד לא מיציתי. מה שהכי מעציב אותי זה שאם כשאחזור מחו"ל ארצה לקנות אותה חזרה (ואני בטוח שאני ארצה) אני לא אוכל, כי מישהו אחר יאהב אותה, ומי שזה לא יהיה בטוח יתאהב בה, כי איך אפשר שלא.

רק לחשוב על זה מעלה לי גוש בגרון

[Sameer_tuning]

ואוו .. איזה זכרונות עצובים העליתי לאנשים פה.

 

יהיה טוב. אנחנו נורמליים !, לא משוגעים .

[Noa90]

לפני כשלושה שבועות חשבתי למכור את הרכב שלי, העדפתי למכור אותו לחסוך קצת ולקנות בעוד זמן מה רכב אחר,

ולחסוך קצת לטיול קצרצר בחו''ל.

פירסמתי ביד 2 ועל גבי הרכב, היה קונה רציני שכבר רצה לקחת את הרכב לבדיקה, לאחר שהיו הרבה אנשים שצלצלו סתם בכדי להטריד ולחקור על "אוויר"... (למדתי על בשרי לא לפרסם מודעות מודבקות על גבי השמשה ברכב...)

ופשוט לא יכולתי להתנתק ממנו, ירקתי דם עבורו, איתו לבד באמת למדתי לנהוג ולתפוס ביטחון על הכביש.

לא הייתי מסוגלת פשוט.

 

כשסיפרתי את זה ל-2 חברים קרובים, התגובה שלהם הייתה: את מגזימה זה בסך הכל פח וכו'...

"את אוהבת את הרכב יותר מאמא שלך"

חשבתי שאני ה"ווירידו" היחידה

[matanfr]

פותח השרשור, אתה בחברה טובה .

גם אם הרכב הוא חתיכת פח ופלסטיקים, אני חושב שמה שהכי תופס פה זה הזכרונות, החוויות, והארועים שחווינו במהלך הבעלות עליו. רכב לא מסוגל להביע רגשות, אך הדברים שאנשים עוברים עמו-זה מה שעושה את ההבדל.

יש אנשים שרוצים להפטר מהזכרונות ומכל אסוציאציה שהרכב גרם להם לחוות, לטוב ולרע-ולהמשיך הלאה. מקובל.

יש אנשים (כמוני) שיזילו דמעה על מכירת רכב. כשאמא שלי מכרה את הפיאסטה שלה אחרי 13 שנים, הגעתי הביתה-וחשתי כאב לב על זה שפתאום מקום החנייה שלה נותר ריק. היה קשה לי להתרגל למחליפה שלה.

וכפי שרשם קליפת המוח, ורשם מעולה:

בסופו של דבר היא מהווה בעצם מין ספר זכרונות וחויות שהיו לנו בחיים עם המכונית. זה לא חברה, זה לא אישה וזה לא ילדים. יוצאי מן הכלל מוכניות, אופנועים, משאיות וכיוצא בזה שהיו בבעלותם של אותם בעלים במשך עשורים. ברור שיש הבדל בין מכונית שהייתה ברשותך כמה שנים לבין מכונית שהייתה ברשותך 20 ומשהו שנים ויותר. זה עוד זה עוד יותר משמעותי אם אתה הוא הבעלים הראשונים שלה. מה שבעצם המכונית עושה לבעלים היא בעצם כמו מכונת זמן. יש את אלה שהנהיגה במכונית מזכירה להם את ימי נערותם, אנשים שבאו והלכו, זכרונות וחויות על דברים, מקומות, זמנים ואנשים שהיו ואינם עוד.

[BMW_525_89]

אני חושב שאנחנו המשוגעים לדבר, אלה שמדברים עם המכונית, מלטפים את ההגה וכ''ו...

צריכים לפתוח איזה מועדון קטן לשרוטים בלבד!

ככה במקום למכור את המכוניות לאנשים זרים הרכבים ימכרו לחברי המועדון ונוכל לראות אותם במפגשים!

[Cerebral Cortex]

השם ירחם (והוא לא מרחם), אני ממש לא מבין אין אנשים מכרו כאן אוטו יד ראשונה אחרי כל כך הרבה שנים. לי יש את אותו רכב שנהגתי בו לראשונה, שהיה אותו אותו שלקחתי את החברה הראשונה, שהיה אותו אותו שעשיתי בו עם החברה הראשונה משהו לראשונה. האוטו נאמן עד היום. מתניע, נוסע ובמצב מעולה יחסית לרכב מעל 30 שנים. רק שאני לא רוצה לשים עליו בלאי כמו על רכב רגיל כך שהוא מאוחסן בתנאים טובים. בגלל זה אמרתי, כשאני נוהג במכונית זה מעלה בי זכרונות מהילדות, נעורים, זמנים ואנשים של פעם שלצערי הרב לא קיימים יותר. האוטו הוא יד ראשונה נקנה מהחברה על ידי ההורים.

לסיכום, האוטו הראשון שלי נאמן עד היום. החברה(לשעבר) הראשונה שלי בדיעבד לא הייתה נאמנה מעולם. תסיקו אתם את המסקנות שלכם לגבי נשים ומכוניות.

[Slava 1982]

אתה יודע מה מרגישים? מרגישים כובד בכיס מהבוחטה של הכסף לאחר המכירה.

[shais01]

למה שטפת...?

לא רק שאני מתחבר לפותח השרשור ולצער שלו בצורה מלאה, אני יותר ממבין אותו.

התחושה היא שזו הג'סטה האחרונה שאתה יכול לעשות לרכב האהוב שלך לפני הפרידה.

שבפרידה הוא יראה הכי טוב שאפשר.

 

מכל רכב נפרדתי בצער, היחיד עליו אמרתי ברוך שפטרנו בכלל לא היה שלי - יונדאי אקסנט בליסינג.

יש יותר, יש פחות אבל מתגעגע כמעט לכולם.

גם לדיסקברי

שי