סיפורים מעניינים מהשירות הצבאי.

[Night Driver]

אלעד, העכברוש שלך הזכיר לי סיפור מהסדיר.

 

* עלינו לקו והשארנו את אחד השוקיסטים כשומר סוללה בבסיס. אנחנו חוזרים אחרי 3 חודשים לבסיס, השוקיסט פותח את דלת חזרו ואנחנו חוטפים גל סירחון של נבלה. אנחנו שואלים אותו "X אתה לא מריח את הסירחון? מי מת אצלך בחדר?" והוא משיב בשמחה "גם אתם מריחים את זה? הייתי בטוח שזה רק נדמה לי". אח"כ בחיפוש בחדר נמצא עכברוש מת בקיטבג שלו.

 

* בשנתי האחרונה בסדיר ההייתי מדריך. הקורס שלנו יצא למסע תגית מהבסיס לחורבות שיבטה (רואים אותן בעין מהבסיס). כמובן שלא כל המדריכים יצאו למסע ואנחנו היינו אמורים להצטרף עם הננ לטכס התגיות (וגם להביא אותן). בינתיים שקענו במשחק וויסט וכששמנו לב לשעה כבר היינו באיחור של חצי שעה. מיהרנו לחורבות וכשהגענו גילינו שכל הקורסים כבר הגיעו פרט לשלנו כי מפקד הקורס פשוט הלך לאיבוד בדרך עם כל הקורס.

 

 

* במילואים עלינו לאימון ברמה (גדוד תותחנים נגרר כשאני מצוות על גיפ פתוח אפילו בלי חלון קדמי בפרואר). מצאתי מקום לפריסה של הסוללה, חרשתי אותו עם הג'יפ כדי לוודא שהתותחים לא יתחפרו (רוב האימון עסק בחילוץ התותחים ששקעו בבוץ) והכנסנו את הכלים. תוך כדי כניסה אחד החחיילים מגלה מוקש.

 

מיד הוצאנו את כל החיילים החוצה והזמנו חבלן. עמדנו עד 3 לפנות בוקר בגשם שוטף עד שהוא הגיע ואומר לנו "אתם לא רואים שזה מוקש תרגול?" הוא בטח ציפה שנדרוך עליו כדי לבדוק אם הוא מתפוצץ.

 

 

 

* כשהיינו בלבנון אני והקצין של הצוות יושבים בעמדת התצפית כשאחד החיילים שלנו נכנס בחיוך וא6ומר "נדלק הפקפק". אנחנו מסתכלים עליו ומנסים להבין מה הוא רוצה להגיד כי זו השעה שצריך להדליק אותו. ואז הוא אומר " נדלק נדלק". אנחנו קמים, יוצאים החוצה ורואים מדורה בגובה מטר שבמרכזה פקפק. הטמבל תדלק, הרטטיב את כל הפקפק בבנזין והניע.

 

 

* היינו אמורים לעלות לקו והשארנו שומר על הזחל"ד שלנו בראש הנקרה כשזחל"ד חונה על הרמפה. החייל החליט להיות ראש גדול והניע את הזחל"ד כדי שהמצברים לא יתרוקנו. התוצאה היתה זחל"ד עומד מאונך שתול עם האף באדמה כי הטמבל שלא היה לו אפילו רשיון הניע בהילוך.

 

 

* כשהייתי אמור לעזוב את הבסיס בבקעה ולעבור לשבטה התברר לי שהייתי חתום על זחל"ד חירום מזווד שהוארדנו שנה קודם לאוגדה ושכחנו להעלות חזרה. המזל שלי היה שרס"ר האפסנאות שם היה דביל מוחלט אז ביקשתי ממנו לראות את הקבלות שאני חתום עליהן כדי לארגן את הציוד והעלמתי את הקבלה.

[Fire Storm]

מזה פקפק?

[שביט]

פק פק זה הכינוי לגנרטור קטן שלוקחים לשטח, כדי שהמצברים של הכלים לא יתרוקנו מהשימוש בקשר (וכמובן כדי להטעין את הפלאפונים ).

בגלל הרעש שהוא עושה (פק פק פק פק פק...) ניתן לו הכינוי הזה.

שביט, שהיה יומיים במילואים ועבד נטו כ 4 שעות- צה"ל יעיל!!!

 

מה שמזכיר לי, אפרופו עכברים- יום ראשון, נכנסים לחדר האוכל בפו"מ. יש את השולחן שעליו הלחם והכלים, ולשולחן יש גם מדף תחתון, שבו יש עוד צלחות. מזיזים את המפה ורואים עכבר, דבוק לאחת הצלחות.

אני בהתחלה חשבתי שזה סתם בדיחה, קירבתי את ידי לעכבר וראיתי שהוא זז קצת ונושם... הקטע המצחיק (והמעצבן, מצד שני) הוא שאחראי המטבח לא נתן לאנשים להתקרב ומאוד "כעס" על זה שמפיצים את השמועה שיש עכבר בחדר האוכל.

באופן מפתיע המשכנו לאכול ולא התרגשנו מהעניין.

[שביט]

מישהו מוכן להסביר לי את הקטע איתו? מה זה רנג בכלל? כי בטקס סיום שאחשלי השתתף בו כולם כזה התייחסו אל טאיטו כאילו הוא מינימום המשיח.

 

רנ"ג זה ראשי תיבות של רב נגד, וזוהי הדרגה הכי קבועה שאפר להגיע אליה בקבע ללא קצונה. הסיפור עם טאיטו הוא שהאיש משרת כרס"ר בה"ד 1 לפחות משנת 71, כשאבא שלי היה צוער, ובאמת, כל צמרת צה"ל "עברה" אצלו, שכן כולם עשו קורס קצינים ב37 שנה האחרונות...

אחד הסיפורים הידועים עליו, הוא שרחבת המסדרים בב"ד 1 "שייכת" לו, ולאף אחד אסור לעלות עליה ללא אישור ממנו, כולל שאול מופז שבא לבקר בבסיס כשהיה רמטכ"ל והיה צריך את אישורו של טאיטו לעלות על הרחבה... הבנתי שגם הדבר הראשון שצוערים עושים כשהם מסיימים בה"ד 1 הוא לרוץ על הרחבה כאוות נפשם

[Tzvika-Pick]

אחלה סיפורים! איזה שירות מגניב היה לכם.

 

הנה אחד קטן משלי.

 

לקראת סוף השירות גם אני זכיתי להדריך קורס של צ'ונגים. לקראת סוף הקורס, אחרי שלמדו את החומר התיאורתי העמסנו את כולם על סאוונה ונסענו לבסיס נטוש בצפון כדי לתרגל קצת מעשית. במרכז הבסיס ישנו בונקר שלא אויש מזה כשנה, ובוא אנחנו אמורים לישון ולעבוד. כשהגענו לבסיס שלחתי את החיילים לנקות ולארגן את הבונקר לשינה, ואני הלכתי להשמיש את המזגנים. המזגנים, אגב, היו שלל מסיני או משהו כזה, אחרת קשה לי להסביר את הכיתוב בערבית על חלק מהלחצנים.

 

מפה לשם, יומיים ישנו בבונקר כשריח צחנה אדיר ממלא את כל הבונקר - ריח של נבלה. הפכנו כל פינה בבונקר ולא מצאנו את מקור הריח. בסוף הגיע הקצין שלי עוד מפתחות לחדר קשר שהיה נעול עם דלת פלדה. החדר סגור כולו, אין חלונות או פתחים נוספים בתקרה או בקירות. במרכז החדר שפן סלע עם ראש מנופץ וטלפון אדום עם שפורפרת מורמת. כנראה שהקטן ניסה להזעיק עזרה או אולי לרגל למען הסורים.

 

באותו בסיס - שלחתי זוג צעיר במיוחד לאטום כבלים שזרוקים בחוץ עם טיובה של RTV לבן ואקדח. אחרי רבע שעה שניהם חוזרים מרוחים לגמרי בRTV. מסתבר שהם הבינו שצריך להכניס את הטיובה לאקדח, אבל לא ידעו שצריך לחתוך קצת מהקצה כדי שיצא משהו, ולחצו עד הפיצוץ.

[aa123]

הדרגה הייצוגית של רב נגד היא רב סרן. כך גם בהרבה מהתנאים של הרנ"גים, לדוגמא ברכבי הליסינג שהם מקבלים (יונדאי אקסנט, כמו לרס"נים).

 

אז אולי באופן (מאוד) כללי רנ"ג הוא מתחת לסג"מ כי סג"מ "עבר את החומה" והרנ"ג לא. אבל בתכלס לרנ"גים יש המן כוח בצבא. לא יצא לי לראות שום סג"מ או סגן נותנים פקודה לרנ"ג. אחרי הכל אין חכם כבעל נסיון. ואני רוצה לראות ילד בן 20 נותן הוראה לנגד בעשור ה4 וה5 לחייו (למרות שגיל הפרישה הוא 45 בצבא אבל אני בטוח שלא חסר כאלה שממשיכים לחתום).

 

לסיכום, כמו שאמרתי בהתחלה הדרגה הייצוגית של רנ"ג היא רס"ן. אז אני לא בטוח לגבי זה שהם "נחשבים פחות" מסגמ"ים בשירות סדיר.

 

לא נכון! דרגה ייצוגית היא מה שעונדים על הכתף. רנ"ג זה רנ"ג. רנ"ג לא יכול לשפוט, רק לתת תלונה.

[Fire Storm]

רנ"ג זה ראשי תיבות של רב נגד, וזוהי הדרגה הכי קבועה שאפר להגיע אליה בקבע ללא קצונה. הסיפור עם טאיטו הוא שהאיש משרת כרס"ר בה"ד 1 לפחות משנת 71, כשאבא שלי היה צוער, ובאמת, כל צמרת צה"ל "עברה" אצלו, שכן כולם עשו קורס קצינים ב37 שנה האחרונות...

אחד הסיפורים הידועים עליו, הוא שרחבת המסדרים בב"ד 1 "שייכת" לו, ולאף אחד אסור לעלות עליה ללא אישור ממנו, כולל שאול מופז שבא לבקר בבסיס כשהיה רמטכ"ל והיה צריך את אישורו של טאיטו לעלות על הרחבה... הבנתי שגם הדבר הראשון שצוערים עושים כשהם מסיימים בה"ד 1 הוא לרוץ על הרחבה כאוות נפשם

עכשיו אני מבין למה פתאום כולם רצו.

[edan82]

קבלו שלילי חזק לגבי הרחבה של טאיטו,חד משמעית אסור לרוץ בה גם לאחר הטקס, יותר מזה, הפעמים היחידות שהצוערים יכולים לעלות לרחבה הם בתס"חים לפני הטקס ובטקס עצמו.

 

יום לאחר הטקס כבר אסור לעלות על הרחבה.

 

בקורס קצינים שלי התעוררנו בשבוע הראשון וראינו באמצע הרחבה פחית קולה.

 

במשך שבוע אשכרה חקרו את כל הצוערים,כמובן שכולם התנערו מזה וטענו שלא יודעים איך הפחית הגיעה לשם.

 

לאחר שבוע הגיע צוער שהודה שהוא ביצע את המעשה בתור מעשה קונדס והתנצל עד עמקי נשמתו.

 

טאיטו הדיח אותו מהקורס אישית בצירוף הערה לתיק שאותו צוער לא יוכל לשמש כקצין בעתיד.

 

 

אומנם לבה"ד 1 יש מפקד בסיס שהוא קצין בדרגה גבוהה,אבל תכל'ס, בה"ד אחד שייך לטאיטו,גם מפקד בה"ד שומע להוראות מטאיטו,כמו כל קצין אחר בצה"ל.

 

גילוי נאות- מהיכרות אישית עם רנ"ג טאיטו,מדובר בבנאדם מדהים עם לב ענק,באמת אין הרבה אנשים כמוהו.

 

אגב,את השירות שלו בבה"ד 1 הוא עושה כבר המון שנים בהתנדבות.

[ליין מן]

מה שמזכיר לי, אפרופו עכברים- יום ראשון, נכנסים לחדר האוכל בפו"מ. יש את השולחן שעליו הלחם והכלים, ולשולחן יש גם מדף תחתון, שבו יש עוד צלחות. מזיזים את המפה ורואים עכבר, דבוק לאחת הצלחות.

אני בהתחלה חשבתי שזה סתם בדיחה, קירבתי את ידי לעכבר וראיתי שהוא זז קצת ונושם... הקטע המצחיק (והמעצבן, מצד שני) הוא שאחראי המטבח לא נתן לאנשים להתקרב ומאוד "כעס" על זה שמפיצים את השמועה שיש עכבר בחדר האוכל.

באופן מפתיע המשכנו לאכול ולא התרגשנו מהעניין.

 

שביט - אצלנו על דבר כזה, אחראי המטבח היה מקבל תלונה.

לא על העכבר המסכן - אלא, על הצלחות הדביקות, אשר בגללם נדבק העכבר ...

 

ובהמשך לסיפור הצלחות, ומוקש התירגול.

היינו בסיורים ותצפיות באזור הר חריף, והבקעות, חדר האוכל של היחידה, קרוואן נייד, הונח בפינת מצוק,

כאשר היינו מסיימים לאכול, את הצלחות פלסטיק הצבאיות ( לא חד פעמיות ) היינו מעיפים מהחלון, בתחרות

צלחות מעופפות - מי יזרוק יותר רחוק.

( כעבור שבוע , נגמרו לנו הצלחות , וביצענו פשיטה על המה"ס האזורי ולקחנו צלחות חרסינה..) הקת"ח של האוגדה, קרוב משפחה - טוב שיש קשרים.

פה הסיפור הטוב מתחיל.

השירותים היו, בור באדמה, עם כמה דיקטים מסביב.

כל שבוע, היה מגיע טרקטור עם כף אחורית, וחופר בור חדש, ומעביר את השירותים.

וכך מגיע הטרקטור, והמפעיל מילואימניק ( המחנך שלי מהקיבוץ ) פגישה מהסרטים, הוא מאושר, אני הלא יוצלח,

שרק עשה נזקים בקיבוץ ( ועוד כמה דברים, לתפארת המתנדבות בקיבוץ ) מפקד עליו, ונותן לו הוראות...( לחפור בול קליעה )

זה הסיפור שהוא יספר עלי בקיבוץ, ככה אני מקבל אורחים.

אחרי הקפה, הסיפורים, וההסברים, הוא מניע את הטרקטור, וניגש לחפור, אחרי 10 דקות, הוא מגיע אלי בריצה וצעקות,

( ברגל, את הטרקטור הוא עזב במקום )

אתה משוגע, שלחתה אותי לחפור, בשדה מוקשים, ( הצלחות אשר זרקנו שבוע קודם, התכסו בחולות נודדים , והוא זיהה אותם

בתור מוקשים, הייתי המום, (אני לא אדם כל כך רע ..) ניגשנו למקום, ואז קלטנו את הקטע, ופרצנו בצחוק, מסכן הוא התייבש.

אבל לסיום - אני עליתי על הטרקטור, וחפרתי את הבול קליעה.

( דרך אגב, חויות וסיפורים - מי יצא לו, להדריך - קבוצת פקודות, את אבא שלו, והמנהל בית ספר ...) נשמע טוב - שיקשקתי מפחד, כנראה לא יעזור, סמכות מנהל, או אבא נשארת בכל מצב.

אייל .

[kd2]

סיפורים מעולים , כמעט( עם דגש על כמעט ) עושה חשק להתגייס ( אבל אני אחכה לתאריך הרשמי...).

כשיש אבא בבית שהיה קרבי( גולנצ'יק ) והפסיקו לקרוא לו למילואים ( הגיל הגיל...) אתה שומע את כל סיפורי הגבורה , כל יום , כל היום , כל השנה...

"בגיל שלך , בלה בלה בלה הנחיתו אותנו בצור התקלחנו בליטאני , זה לא כמו היום "צבא שוקולד" , ההורים שלי לא ידעו בכלל איפה אני נמצא , מפגד גזרה זה וזה היה איתי בטירונות היינו מבריזים ביחד לשם וההוא והאלו וההם..."

כשמפסיקים לקרוא לך למילואים , אתה מדרדר למצב הזה :-P

[itsik170]

חודש אחרי שסיימתי את הטירונות והקורס ועברתי לסדיר.

אז אחד החברים בחדר החליט שהוא משחק עם איבר מינו, מה שמאוד הרגיז אותנו.

אז אני פלטתי "הלואי שהקצינה תכנס ותראה אותך".

אחרי דקה הקצינה נכנסה בלי לדפוק בדלת כי היא חיפשה מישהו.

 

מיותר לציין את התגובות של הקצינה והחייל לאחר מכן.

[ליין מן]

אני מאחל לך KD2 , שתהיה בן אדם, כמו אביך.

אולי לך זה סיפורים, אבל אצלנו זו הייתה המציאות.

לא סיפרנו מה אנו עושים, לאחים ולחברים, האנשים היחידים אשר ידעו היו, מביני עיניין,

אבא שלי, או קרובי משפחה בצבא, אשר גם עזרו לנו בהשלמות ( ברור כי אמא שלי, לא ידעה דבר )

את כל הכאב, דאון, וחויות, שמרנו ביחידה - שם זה התחיל, ושם זה נגמר, בלי SMS , ובלי טלפון,

וגם בחופשות - בלי לדעת איך, היינו מגיעים ליחידה, לחברים.

לא היינו, רוצחים מלידה, בלי פחד בעיניים, אבל האמנו בעצמנו, ובחברים זה כל הסיפור ...

לא דיברנו הרבה ועשינו קצת .. פשוט לא דיברנו.

( אז אל תהיה - מאיץ חלקיקים - בתרגום , הרבה רעש ותוצאה כלום, תן כבוד, למד, והראה לעצמך כי אתה טוב )

 

ולידע כללי - החיבור בין הכוח של הסדיר, עם הניסיון של המילואימניקים, הוכח כטוב ביותר ...

 

גם עכשיו, אני חושב פעמיים לפני כל הודעה - ולכן אני כותב בעדינות.. כדי לתת תמיכה ל עידן ,

אשר כותב ומספר, כמו גדול .

אייל .

[avipel]

אנקדוטה מחיל הים...

 

קורס טכנאי סט"יל בבה"ד- בזמן לימוד עצמי לקראת מבחן, אני ועוד 3 חברה, שוברים את הראש כיצד אנו מעבירים את היום בכתה בלי להשתגע בגלל כמות השרטוטים שיכולה לשמש כחממה, וכמובן מתחילים לזרוק כל דבר אפשרי על השולחן אחד על השני.

לאחר 5 דקות של איפוס מטרות והפגזות חוזרות ונשנות, המפקד נכנס, וכולם משתתקים ונעמדים להקשב קשוח. " אבי גש והדלק את המזגן בבקשה", אני נגש, לוחץ על הכפתור של המזגן. לפתע כל הכתה מתמלאת בחומר לבן , כמו שלג. אני בשוק, לא מסוגל להגיד כלום. המפקד מביט עלי, אני מביט עליו. כולו מלא בפיסות של חומר לבן, נראה כמו איש שלג מסריח, וכל הפנים שלו אדומות מעצבים.

 

מסקנה: שאתם זורקים אחד על השני דברים בכתה, הזהרו לא לקלוע את גליל נייר הטואלט לתוך החור של המזגן המסחרי. כי בתוך המזגן המסחרי, ישנה שבשבת חדה שמוציאה רוח כלפי חוץ...ועוד דברים.

מיותר לציין שלא למדנו בהמשך היום, וכך מצאנו דרך להעביר את היום, אבל לא בדיוק כמו שרצינו, אלא בתוך המים.

 

אבי .פ.

[אלעד]

הגיעה שעת הסיפור היומית.

כבר כתבתי באחד הסיפורים הקודמים שאת המחצית הראשונה של השירות שלי העברתי כמדריך, בעוד שאת המחצית השניה העברתי בבסיס בעבודה מעשית של מה שהדרכתי.

הרס"ר של אותו בסיס היה אדם מאוד נחמד שלא חיפש חיילים על כל פיפס קטן, והיות שהגעתי לבסיס ההוא בדרגת סמל, הייתי פטור משבוע עבודות רס"ר כך שהאינטראקציה שלי איתו היתה קטנה ביותר.

לרוע המזל, לאותו רס"ר חביב היתה ע. רס"ר בשם מיטל (יש להגות METAL במלעיל) שהיתה חיילת מטומטמת שכנראה אפילו לא עברה קורס מש"קי משמעת (לא היה לה בכלל שרוך כחול-לבן) ושאם לא היתה בצבא, סביר שהיתה עוסקת בניקוי שירותים בתחנה המרכזית. כידוע, כשאנשים מהסוג הזה מגיעים למשרות בהן יש להם כוח, מתחילה התופעה הנודעת בשם "עבד כי ימלוך" (ולהלן פרט טריוויה: לבני דודינו יש פתגם בנושא, שהתרגום שלו הוא: "מעולם לא ראה את קצה מרפקו, לפתע ראה את *וס אמו ונשתבשה עליו דעתו" - כך במקור).

הגיע זמני לעשות שבוע שמירות בבסיס. כל יום ממנה הקצין התורן חייל מכיתת השומרים לתפקיד מש"ק הג"ס, שזה תפקיד די אוילי במסגרתו המסכן התורן צריך לעבור בין כל עמדות ההג"ס בבסיס, לבדוק את תקינותן ולמלא דו"ח בעניין. כמובן שלפני אותו סיבוב דאווין, יש לעבור במשרד הרס"ר ולקבל תדריך.

מש"ק ההג"ס להיום - איזו הפתעה - הוא אני

"בחיאת! אל תשלח אותי לשם! מיטל כבר תמצא על מה להכניס לי תלונה!" התחננתי בפני הקצין התורן. למען האמת, הייתי חייל מאוד מסודר ומדוגם וסביר להניח שבתנאים נורמליים הייתי מקבל על עצמי את התפקיד ללא טרוניות, אך היות ו-NOTORIOUS METAL נמצאת כרגע במשרד הרס"ר, התנאים הם הכל חוץ מנורמליים.

"אין לך מה לדאוג, אתה בסה"כ הולך לקבל תדריך ויוצא לסיבוב. יהיה בסדר", ניסה הקצין להרגיע אותי. נו, מה אני יכול לעשות? כאשר אבדנו אבדנו.

העפתי מבט על מדי ה-ב' שלבשתי ועל הנעליים שלי כדי לראות שהכל בתחום הסביר, ועשיתי פעמיי היישר לגוב האריות.

בקושי הספקתי להכנס למשרד, ומיטל מקדמת את פניי תוך שהיא יורה עלי את השאלה "למה הנעליים שלך לא מצוחצחות?"

בקושי הספקתי להגיד לה שאני בשבוע שמירה וממילא כבר סוף היום ואי אפשר לראות את הגלח"צ מהבוקר כי כל היום הסתובבתי בשמירות ועליית משמר, והיא ממשיכה בצרור היריות שלה: "למה יש לך חגורת ב'?! מה זה הפיאות הארוכות האלה?"

בואו נראה. חגורת ב' - המממ... זה בטח לא קשור לעובדה שכולי על מדי ב' והחגורה רק משלימה את זה

לגבי הפיאות - שקר וכזב. הטבע והתורשה לא חננו אותי בשיער מלא וארוך, ואני גם לא ממש אוהב שהשיער שלי גדל יותר מידי. חברו את זה עם העובדה שיש לי ספר חינם בבסיס ותגיעו למסקנה שאני תמיד מסופר כהלכה.

אבל בעוד שאני מהרהר בכל הדברים האלה, מיטל כבר דורשת ממני את החוגר שלי וניגשת לעבר מחמד נפשה, הלא הוא טופס ה-630. אני והקצין התורן שהכניס אותי מלכתחילה לכל הבוץ הזה וכעת נמצא איתי במשרד הרס"ר מביטים בה כלא מאמינים. אנחנו מחליפים ביננו מבטים, וכשהקצין מבין ששנינו חושבים על אותו דבר, הוא מנסה לומר למיטל דבר מה להגנתי, אך דבריו נופלים על אוזניים ערילות. אנחנו מביטים בה בשתיקה ממלאת בהתלהבות מופגנת את טופס התלונה שלי, ולאחר שסיימה היא התפנתה להסביר לי על תפקיד מש"ק ההג"ס - והרי זוהי הסיבה שהגעתי למשרד שלה.

 

כמה ימים לאחר מכן אני כבר מוזמן למשפט אצל הרע"ן שלי, וזאת לאחר שעדכנתי את הקצינה שלי בכל המאורעות ודאגתי שהיא תעביר לו את רוח הדברים. הרע"ן שלי היה אדם משכמו ומעלה, אדם צנוע, נעים הליכות ונבון.

נכנסתי למשפט, אוחז את כומתתי ביד ומוכן כבר להניחה על ראשי כמתחייב מכללי הטקס. הרע"ן מורה לי להחזיר את הכומתה לכותפת ומבקש ממני לשבת מולו. לאחר שזיהה אותי והקריא בפני את סעיפי האישום, כפרתי באשמה וסיפרתי לו את אשר קרה.

אני מסיים לדבר ובמשרד שוררת שתיקה ארוכה. הרע"ן משחק בעטו, מביט בטופס התלונה, מגלגל קצת את עיניו ועדיין שותק.

כשהוא מרגיש בהתעניינות שלי באשר לשתיקתו, הוא שובר אותה ואומר "אני עוד מתלבט אם להוציא אותך זכאי או לבטל את התלונה הזאת. היא פשוט כל כך דבילית שזה מעצבן אותי שבכלל מגישים כזאת תלונה".

השתיקה נמשכת עוד קצת, והרע"ן מודיע לי כי החליט על ביטול התלונה.

 

אני לא יודע מה קרה לאחר מכן מאחורי הקלעים, אף על פי שאני מאמין כי רוח הדברים הועברה לרס"ר, שדאג להעבירם למיטל. מאז אותו מקרה, לא משנה כמה חדלת האישים הזאת ראתה אותי בבסיס, היא לא העזה עוד לפנות אלי.

 

נצחון האדם הקטן על המערכת

[nitch]

Heavy Metal הזו מונתה לע. רס"ר לאחר שהייתה פקידת מב"ס, ואחרי החלפת מב"ס לא היה מה לעשות איתה.

בסופו של דבר אגב, היא יצאה לקורס נגדי משמעת, ואף התחתנה עם אחד המשתתפים. המאורע זכה לכתבה בידיעות אחרונות תחת הכותרת רס"ר הטבעות (שהייתה גם כותרת ההזמנה לחתונה שלהם).

עוד אנקדוטה לגביה ולגבי קנינו, יום קיצי אחד חצי מהמדור שלי לא הגיע לעבודה. כמה טלפונים גילו לי שכולם יושבים במכוניות הממוזגות שלהם ליד הכניסה לבסיס, בעוד שקנינו ומטל עומדים בחום ומחכים שיצאו כדי לדפוק להם תלונות על הופעה. ב11 הם התקפלו