סיפורים מעניינים מהשירות הצבאי.

[edan82]

יכול להיות שאתה צודק,זה בכל אופן מה שאני זוכר שהוא סיפר.

 

אולי יש כאן איזה צנף שיכול לשפוך אור על העניין.

[ליין מן]

מתוך ידע .. על בני דודנו במרחב - ובמיוחד ה "נבלות " - שכאשר נתפסים - עושים גם במכנסים.

אין סיכוי שוא יגיד, משפט כזה - אפילו בצחוק - שהוא ירד לאשה ...

או יש עליו, ריח של אשה - זה עלבון לגביהם.

אחד כזה אם נתפס - יספר הכל, גם מה שלא שאלנו, רק שלא נעשה לו בושות.

 

(זה יכול יותר להיות קטע בתחקיר, אשר ממנו המשיך הסיפור, כגון - אז אחרי שבועיים, שאנו מחפשים אותו,

בכל מקומות המיסתור האפשריים, אמרנו, הלילה נכניס לו ביקור בבית, ותפסנו אותו שם - מסכן, התגעגע לריח של ...

 

יש לקחת בחשבון כי סיפורים, עם הזמן, מקבלים תוספות והתאמות קטנות, כי העיקר זה הסיפור, ולא צריך

להתפס לקטנות - פשוט סיפורי חויות.

 

ול עידן , ושאר הכותבים, כייף לקרוא - אייל .

[אלעד]

קבלו עוד אחד:

במהלך המחצית הראשונה של השירות הצבאי שלי הייתי מדריך באחד הבה"דים שבמרכז הארץ. כל מחזור הדרכה נמשך כ-24 שבועות, כאשר בארבעת השבועות האחרונים הקורסים עברו מהבה"ד לבסיסי היחידה במערך הפרוס, שם הם הועברו במקביל לחפיפה של הצ'ונגים בעבודה השוטפת. בבה"ד המגורים של הסגל ושל הצ'ונגים נפרדים, אבל בבסיס המקסימום שהמדריכים יכולים להתרחק מהחניכים במגורים זה רק אם הם ישתכנו בקומה אחרת - וזה בדיוק מה שמניח את היסוד לסיפור הבא:

הסיפור, אם כן, מתרחש בשבוע האחרון מתוך אותם ארבעה שבועות, כשאני נמצא במרחק ימים בודדים משבירת הדיסטאנס עם החניכים שלי. השעה היא שעת ערב פנויה - אני לא מעביר עכשיו שיעור כי אני יודע שמדריך אחר נמצא איתם.

בגלל שאני בטוח שהשיעור עומד להסתיים בזמן הקרוב והצ'ונגים עומדים להגיע למגורים, להתקלח וללכת לישון, אני יושב בחדר עסוק בענייני ומחכה שהזמן יחלוף. כשהגיעה השעה שהייתי בטוח שאין כבר חניכים ערים, יצאתי גם אני להתקלח. נכנסתי למקלחת והתחלתי להסתבן. פתאום אני קולט בזוית העין שלי שניים מהצ'ונגים שלי נכנסים גם הם למקלחת ומתחילים להתקלח. תפסו אותי עם המכנסיים למטה לפני שבירת הדיסטאנס - הלכה למעשה

הצטנפתי לי בתוך המקלחון שלי, סיימתי להתקלח במהירות שיא, זרקתי על עצמי מגבת ורצתי לחדר כל עוד נפשי בי. מסתבר שהטעות כולה היתה שלי - השעה שבה חשבתי שהם מסיימים ללמוד היתה מוקדמת מהשעה בה הם סיימו בפועל, מה שהוביל לכל ההתרחשות הכל כך מביכה הזאת.

כמה ימים לאחר מכן בשבירת הדיסטאנס כבר בכינו מרוב צחוק על הקטע הזה. רק אז התברר לי שכמה שאני הייתי נבוך, הם בכלל היו בפאדיחות מכל העסק וכבר היו בטוחים שהם הולכים לחטוף על זה שהם נכנסו לי באמצע המקלחת. נו, שוין

[אלעד]

נזכרתי בעוד אחד:

אם יש בעל חיים שדוחה אותי עד כדי גועל ובחילה, זה עכבר. וככל שהוא יותר גדול, כך הגועל רב יותר.

כשהייתי בבה"ד, אחת החיילות (להלן: ר') מהצוות שלי היתה מושבניקית מאחד המושבים שבבקעת הירדן.

בשעת ערב אני, ר' ועוד כמה חיילים מהצוות נמצאים במשרד, כשכל אחד מהנוכחים נמצא בפינה משלו, עסוק בענייניו. לפתע אחת החיילות היושבת בסמוך לקטע פתוח בתעלת PVC רחבה שהיתה צמודה לאורך כל הקיר משחררת צרחה מקפיאת דם.

כולנו סובבים לכיוונה לראות על מה המהומה, ואז ראינו שמתוך התעלה יצא עכברוש בגודל של חתול קטן, אפור ומגעיל במיוחד.

אמרתי כבר שעכברים מגעילים אותי, אז פשוט עזבתי את כל מה שעשיתי וברחתי החוצה מהמשרד, תוך שאני מרגיש בחילה מתגנבת לה במעלה הגרון. כנראה שהעמלק הקטן היה די מבוהל מכל ההמולה שנגרמה בגללו, אז הוא זינק בחזרה לתוך התעלה ונעלם בפנים.

סוף הסיפור? מה פתאום! ר', המושבניקית העשויה ללא חת, לא תתן לעכברונצ'יק כזה לחמוק לה מהידיים, אפילו אם הוא עכברוש מפלצתי. מה עשתה? תפסה מטאטא ביד ורצה בכיוון ההפוך לכיוון שבו כל השאר רצו - ישר לכיוון תעלת ה-PVC.

כשהגיעה, החלה לתחוב את המקל של המטאטא לתעלה תוך שהיא קוראת בקול "עכברי! בוא לכאן, עכברי! צא, צא!".

ורק אני, עומד מחוץ למשרד ומסתכל עליה, מנסה להבין מי מבין שנינו כאן הוא הפסיכי: אני, שנבהל מייצור קטן ממני בכמה מידות, או היא, שרודפת אחרי כזה גועל נפש.

נו טוב, כנראה שהבעיה היא אצלה

מיותר לציין שמאז אותו ערב, לא העזתי כבר להתקרב לאותה תעלת PVC. יש גבול למה שאני מוכן לעשות.

[ToMeR]

בכל הבסיסים יש בעיות עכברים בתעלות האלה, הבעיות הגדולות יותר זה שהם אוכלים את כל הכבלים שעוברים שם.

 

זה אטרקציה כשזה קורה על בסיס שבועי

[אלעד]

נכנסתי לשוונג

• המשפט הצבאי המהיר ביותר שחוויתי
  במילואים האחרונים הסמלת התורנית המטומטמת איבדה את האפוד שלי, על כל הציוד שהיה בו. המזל שלי הוא שלא השארתי בו ציוד אישי, אבל כבר כמה ימים שאני רודף אחרי הקמב"ץ שיעשה תחקיר של האירוע, מתוך ידיעה שאם תחקיר שכזה לא יערך בהקדם, אני הולך לאכול אותה בסיום המילואים כשאצטרך להזדכות על הציוד. כמיטב המסורת הצה"לית, התחקיר נדחה מסיבות שונות ומשונות והקמב"ץ מודיע לי מקץ מספר ימים כי לא יהיה מנוס מהעמדתי לדין, שכן אני אחראי לציוד שלי ואני זה שחתום עליו. לא עזרו כל ההסברים שלי שהאפוד לא היה באחריותי בזמן שאבד והעדויות של חבריי המילואימניקים שתמכו בגירסתי. מיואש לגמרי מכל המצב הגעתי ליום האחרון של המילואים בידיעה שאני עומד להכנס למשפט אצל המב"ס, וכבר התחלתי להשחיז את חרבותיי ולצחצח את טיעוני ההגנה שלי. המשפט מתחיל, אני נכנס למשרד המב"ס ומתייצב מולו עם כומתה מושאלת. בחדר נוכחים גם הקמב"ץ והקת"ח. הריטואל המוכר מתחיל:
  "האם אתה אלעד ס, מ.א. XYZ?"
  "כן, המפקד"
  "אוקיי, זכאי", מפטיר המב"ס ומסיים את משפט הבזק, ומיד ממשיך ופונה לקת"ח והקמב"ץ: "האפוד הזה חייב להיות בבסיס. עשו תחקיר ותמצאו אותו!"
  ואני? מעולם לא הייתי כל כך מאושר לזרוק לפח את כל טיעוני ההגנה שלי.
  
• לחוצים בדרך לאילת
  ועוד באותם מילואים: המילואים שלי מתקיימים בדרום הרחוק, באמצע המדבר. העמדה שבה אני שומר (בהנחה שאני לא ישן ) צופה על אם הדרך לאילת, כאשר יש לנו הוראה ברורה לתצפת על כל רכב חשוד ולדווח במידת הצורך.
  בזמן השמירה מתחיל לשעמם לי, אז החלטתי שזה זמן טוב להתקשר לאחד החברים לשמוע מה המצב. בינתיים, בן זוגי לשמירה המשיך להדביק את פרצופו למשקפת הצופה אל הכביש. השיחה הטלפונית שלי קולחת, הזמן עובר בנעימים, ולפתע השומר שאיתי אומר: "אחי! היא מוצצת לו!"
  אני מנתק את השיחה ובא לראות מה קרה. שותפי לשמירה מציב את המשקפת על הנקודה המעניינת ונותן לי להציץ במתרחש. אני מביט ורואה BMW סדרה 3 לבנה עומדת על שולי הכביש במרחק של כמה ק"מ מאיתנו. כמובן שבלי המשקפת אין מצב בכלל לראות אותה. ה-BMW עומדת עם החזית לכיווננו, דלתה הקדמית פתוחה ולידה עומד גבר כשפניו וגופו פונים אל עבר הרכב. הגבר לפתע זז שני צעדים לאחור, ומיד יוצא ראש של אישה בתנוחה שלא משאירה הרבה מקום לדימיון
  בכלל, במהלך השמירה גיליתי שלישראלים יש נטיה מוזרה (שלא לומר מטומטמת) לעצור לשירותים דווקא באמצע שומקום, כשיש שלטים מאירי עיניים שאוסרים עצירה באותו איזור ושבמרחק דקות ספורות בלבד של נסיעה יש מתחם גדול של תחנת דלק עם שירותים נוחים. מה שאף אחד מאותם לחוצים לא לוקח בחשבון זה שבמעלה הגבעה, בנקודה מאוד לא נסתרת, יש עמדת שמירה מאויישת ולשומרים יש משקפת עוצמתית. וכן, הם גם עושים בה שימוש

[אלעד]

יאללה, אחרון להערב.

את האדם הזה אתם מכירים?

 

 

הקשיש החביב הזה הוא אל"מ במיל' דוד רוקני. בשירות הסדיר שלו הוא היה הרס"ר של גדוד 73 בגולני, ובמילואים הוא אמון על הכנת טקס החלפת הדגלים ביום העצמאות בהר הרצל, בעזרת עוזרו הנאמן רנ"ג צדוק שוקר, אותו ניתן לראות בפעולה בתמונה הבאה:

 

 

ביום העצמאות ה-55 נפלה בחלקי הזכות הגדולה לצעוד בחוליית הדגלנים הראשית - גם בחזרה הגנרלית וגם באירוע עצמו.

האימונים לטקס נמשכים שבעה שבועות תמימים, במהלכם הסתפחתי למחוז ירושלים של פיקוד העורף וצעדתי קילומטרים של תס"חים ברחבת המסדרים של הר הרצל. לאחר השלב שבו אנחנו כבר מספיק מאומנים ללכת זקופים ומסודרים, עברנו לשלב שבו רוקני & צדוק מסדרים אותנו במקומות בתוך חוליית הדגלנים הראשית. את סחבק הצמד החליט להציב - לא פחות ולא יותר - בשורה הראשונה. הימים חולפים, החזרות הופכות להיות רוטיניות והחבר'ה נכנסים לתוך שיגרה מסויימת.

באחד הימים בזמן החזרות אנחנו יושבים בצד רחבת המסדרים, מחכים שהקטע של חוליית הדגלנים הראשית יתחיל. היות ולא כולם משתתפים בקטע הספציפי הזה, יש כמה חיילים שיושבים בצד ומנהלים שיחה קולחת, ואני אחד מהם.

אחרי שהחלטנו שעבר קצת יותר מידי זמן, אנחנו מחליטים שהגיע הזמן להעיף מבט ולראות אם כבר הגיע זמננו לצאת. אני ועוד חייל מביטים על המקום שבו החוליה שלנו עומדת, ומגלים שהיא לא שם

קיבינימאט, מרוב שהיינו שקועים בשיחה, לא שמנו לב שהחוליה החלה לצעוד ורק שנינו לא הצטרפנו. בהחלטה של רגע החלטנו שנינו שאנחנו דופקים ריצה ותוך כדי הצעדה שלהם נכנס ונמשיך כאילו לא קרה כלום. בשביל צדוק הרס"ר זה היה מספיק בשביל להקפיץ לו את כל הפיוזים שעוד לא הספיקו לקפוץ באותו יום, ומיד כשהקטע הסתיים, לפני כולם הוא קרא לי ולחייל השני והודיע קבל עם ועדה כי זיכינו את עצמנו בעצם המעשה הזה בשבת בירושלים.

החלטנו שאין לנו עוד מה להפסיד, ובאנו שנינו לדבר איתו בארבע עיניים ולהתנצל על הקטע. אבל צדוק היה ממש עצבני באותו יום ואמר שסליחות זה רק ביום כיפור, או משהו כזה.

כשיום חמישי הגיע וכולם התכנסו לקבלת הפסים, צדוק כנראה היה במצב רוח טוב, אחרת אין לי דרך אחרת להסביר מדוע הוא נתן גם לשנינו פסים, תוך שהוא מזהיר אותנו שבפעם הבאה שדבר כזה יקרה מצבנו לא יהיה טוב. אל דאגה, זה לא קרה עוד.

והטקס עצמו? היה תענוג גדול והתרגשות אדירה. אם יש דבר שהייתי מוכן לחתום בעבורו קבע, זה רק עבור השתתפות חוזרת.

[aa123]

למיטב ידיעתי, רנ"ג, בדיוק כמו כל חייל (שים לב - רנ"ג היא דרגה יותר נמוכה מסג"מ פורמאלית) לא יכול לשלול לך חופשה. הוא צריך להביא איזה קצין בשביל זה. אני כמעט בטוח בכך (אני יודע שרנ"ג לא יכול לשפוט, כ\צריך לבדוק מה לגבי שלילת חופשה), אומנם כבר מזמן לא שמעתי מהשטויות האלה. (הייתי בפרקליטות, והמפקדת האחרונה של היחידה הורתה לי להכנס ולשמוע הרצאות וזאת למקרה הקלוש שתהיה בעיה במחשב ). קיבלתי היתר להביא איתי מלאי של מגזינים 'הגה' ו'אוטו' מהמשרד - וכך הייתי יושב לי רגל על רגל ליד סא"לים ורס"נים, באמצע הרצאה, וקורא לי מגזינים.

 

 

אה, ואם כבר חוויות: במשרד שלי הייתה כמות כזו של מגזיני רכב (עברית ואנגלית) בסד"ג של פעמיים בגאז' של קנגו. איך קיבלתי הוראה לזרוק את כולם לפחים תוך יום, זה לפעם אחרת.

[mcyossi]

הדרגה הייצוגית של רב נגד היא רב סרן. כך גם בהרבה מהתנאים של הרנ"גים, לדוגמא ברכבי הליסינג שהם מקבלים (יונדאי אקסנט, כמו לרס"נים).

 

אז אולי באופן (מאוד) כללי רנ"ג הוא מתחת לסג"מ כי סג"מ "עבר את החומה" והרנ"ג לא. אבל בתכלס לרנ"גים יש המן כוח בצבא. לא יצא לי לראות שום סג"מ או סגן נותנים פקודה לרנ"ג. אחרי הכל אין חכם כבעל נסיון. ואני רוצה לראות ילד בן 20 נותן הוראה לנגד בעשור ה4 וה5 לחייו (למרות שגיל הפרישה הוא 45 בצבא אבל אני בטוח שלא חסר כאלה שממשיכים לחתום).

 

לסיכום, כמו שאמרתי בהתחלה הדרגה הייצוגית של רנ"ג היא רס"ן. אז אני לא בטוח לגבי זה שהם "נחשבים פחות" מסגמ"ים בשירות סדיר.

[ליין מן]

למיטב ידיעתי, רנ"ג, בדיוק כמו כל חייל (שים לב - רנ"ג היא דרגה יותר נמוכה מסג"מ פורמאלית) לא יכול לשלול לך חופשה. הוא צריך להביא איזה קצין בשביל זה. אני כמעט בטוח בכך (אני יודע שרנ"ג לא יכול לשפוט, כ\צריך לבדוק מה לגבי שלילת חופשה), אומנם כבר מזמן לא שמעתי מהשטויות האלה. (הייתי בפרקליטות, והמפקדת האחרונה של היחידה הורתה לי להכנס ולשמוע הרצאות וזאת למקרה הקלוש שתהיה בעיה במחשב ). קיבלתי היתר להביא איתי מלאי של מגזינים 'הגה' ו'אוטו' מהמשרד - וכך הייתי יושב לי רגל על רגל ליד סא"לים ורס"נים, באמצע הרצאה, וקורא לי מגזינים.

 

 

לידע כללי - גם רב"ט יכול לעצור יציאה ( פס , חופשה, טיול ) או כל דבר, שהוא הטבה.

לפי חוקי הצבא - חופשה מאושרת , אחת ל 28 יום ( פחות או יותר ) וכן , בהתאם לנסיבות, יחולקו פסים ...

 

כך שלא צריך משפט - פשוט נותנים חופש,או לא נותנים, לפי הוראות פקודות מטכ"ל - ואז זה עונש ..

 

וברגע שהוא, המפקד שלך, ולא משנה דרגתו .. והיו לנו הרבה ציוותים, אשר בהם סמ"ר או סגן, הובילו

צוותים או אימנו צוותים, יותר בוגרים, וגם יותר גבוהים בדרגה,

הכל לפי כתב המינוי אשר קיבלו - וזה הקובע.( לא משנה הדרגה )

אייל .

[mcyossi]

לידע הכללי של המבוגרים שבנינו, היום אין כבר פסים - זה יצא מהצבא כבר לפני כמה שנים. יש פשוט אישור שבע"פ מהמפקד שמאשר יציאה מסוימת הביתה. אם זה חופש אז זה כבר טופס חופשה בשלישות היחידתית.

[ליין מן]

לידע כללי של הצעירים בנינו ... אתה צודק, אבל לא בדיוק .

ביחידות שטח, אשר לא צמודות לאמא - בסיס קבע יש (פס ) לא קוראים לו כך.

הוא נקרא, אישור יציאה, והוא בידי המפקדים ( כל יציאה נרשמת, ולא משנה אם גם לכמה שעות )

והכייף לכתוב בו לחייל, לשם העונש - יציאה ללא נשק.

ובסיס או שלישות, רואים רק כאשר חולים.

אייל .

[edan82]

אפרופו רנ"גים, יש רנ"ג אחד בצה"ל שכל קציני הצבא (כולל הרמטכ"ל....כן כן....) מצדיעים לו.

 

 

קוראים לו טאיטו,והוא הרנ"ג המיטולוגי של בה"ד 1 (בית הספר לקצינים), זה הרנ"ג היחיד שכל קצין בצה"ל מצדיע לו, כולל רמטכ"לים.

[אלעד]

לידע הכללי של המבוגרים שבנינו, היום אין כבר פסים - זה יצא מהצבא כבר לפני כמה שנים.

זה רק מראה כמה זמן כבר עבר מאז שהשתחררתי מהצבא

[Fire Storm]

אפרופו רנ"גים, יש רנ"ג אחד בצה"ל שכל קציני הצבא (כולל הרמטכ"ל....כן כן....) מצדיעים לו.

 

 

קוראים לו טאיטו,והוא הרנ"ג המיטולוגי של בה"ד 1 (בית הספר לקצינים), זה הרנ"ג היחיד שכל קצין בצה"ל מצדיע לו, כולל רמטכ"לים.

מישהו מוכן להסביר לי את הקטע איתו? מה זה רנג בכלל? כי בטקס סיום שאחשלי השתתף בו כולם כזה התייחסו אל טאיטו כאילו הוא מינימום המשיח.