התמודדות עם שליליות\וויתור אצל ילדים

[omricn]

הי כולם,

 

היום אני מעלה ברשותכם שאלה\תהיה מורכבת מעט.

הבן שלי, בן 9, ילד טוב בכל מובן; חכם, נבון, מנומס, אוהב לקרוא ספרים, אחראי וכו'. עוד תכונות רלוונטיות - קשה לו מאוד עם אי-צדק, קשה לו להתמודד עם מצבים בהם הוא עצבני ויכול להעליב ילדים, יש לו לדעתי קצת רגישות יתר לאודיו\צלילים (לאו דווקא רגישות פיזית אלא משהו מנטלי או שמה מרוקאי  ) מתעצבן כששומע שירים שלא אוהב, אבל מתעצבן בצורה לא פרופורציונלית.

בשנה האחרונה הפך להיות מעט עצלן, ותרן מראש, לא רוצה לצאת מאיזור נוחות, כל הצעה לעשות משהו\לטייל לאנשהו\לשחק במשהו נענית מיד כמעט בלי מחשבה אפילו ב-לא רוצה\לא אוהב\שונא\לא מעניין אותי וכדומה. 

אני תמיד מלמד אותו שכדי להצליח במשהו צריך לנסות ולטעות בדרך. ושלכל בעיה אפשר למצוא פתרון אם רק מנסים וחושבים מחוץ לקופסא ולא מוותרים מיד או מראש. הוא גם נוכח תמיד לדעת שזה נכון כי אני תמיד מלווה את המשפטים האלו בהוכחה פיזית ולא סתם זורק אותם באוויר, לדוגמא איזשהו חלק בקסדת קורקינט שלו שהתנתק באמצע טיול, הוא מיד הפך לשלילי, "אי אפשר לתקן את זה וזהו עכשיו לא רוצה לרכב בקורקינט הזה יותר", לאחר שהסברתי לו שהכל אפשר לתקן אם רק רוצים גם הצלחנו לתקן את החלק והוא "יצא מהבאסה" ואמר שצדקתי. העניין שהוא לא זוכר את זה הלאה אל המקרה הבא, השליליות חוזרת על עצמה.

עוד דוגמא לשליליות ללא סיבה נראית לעין - מטיילים טיול משפחתי רגוע, אוכלים פיצה, מטיילים עוד קצת (פה כבר אני פתאום קולט שהוא עצבני בלי סיבה), רוצים להצטלם תמונה משפחתית - הוא מסרב ועושה פרצוף עצבני. אני לא מייחס יותר מידי חשיבות, מתבאס קצת בעצמי אבל בכל זאת ממשיכים בטיול, מגיעים לעוד יעד ופתאום הוא מגלה עניין בצילום ובאיזור ומפסיק להיות שלילי. ממש on and off.

 

ישנם המון משתנים, כמתבקש בתיאור מצב כזה, כגון:

* כבר ילד גדול והולך הביתה אחרי בית הספר ונשאר לבד עד בערך 18:00 כאשר אני מגיע הביתה. כפועל יוצא הוא מבלה מול מסך בזמן הזה. (לא כל יום אבל לרוב).

* בשנה האחרונה בערך נמצא יותר מול מסכים (טאבלט\לפטופ\טלויזיה) בעיקר צופה בסרטונים של מינקראפט ומשחקי מחשב (אני מוודא באופן קבוע שהיוטיוברים לא מדברים בשפה לא יפה ושהתוכן מתאים לו).

 

***אני לאו דווקא מייחס את המזג שלו לצפייה במסכים, רק מעלה את זה כמשתנה (מראש אני לא רוצה שהשיח יהיה על מסכים בלבד כדי להמנע מיציאה מנקודת הנחה מוטעית והתבססות עליה).

 

עוד נקודה חשובה היא - שבבית הספר אינו משתתף בהרבה מהפעילויות כגון לעיתים בשיעור ספורט, בשיעורים אינטרקטיביים, בהפעלות מסיבות ימי הולדת בכיתה (חבילה עוברת וכד') והסיבה לטענתו - זה לא מעניין אותי\לא אוהב את זה וכו'.

 

יש לציין שכאשר אני מבקש ממנו עזרה בבית או השתתפות במטלות, כדרך להוציא אותו מהישיבה מול מסך, נענה בחיוב והוא יבצע את מה שביקשתי בשמחה.

 

ראוי לדעתי לציין שאני והוא מאוד דומים אחד לשני בהרבה אספקטים, אני מטבעי אדם לחוץ, עצבני וחרדתי, למרות שבשנים האחרונות מאוד נרגעתי כי הבנתי לאט לאט שלא עוזר לי להרגיש כך. יש תקופות לחוצות יותר שאני מרגיש שוב עצבני יותר באופן כללי, מתעורר בבקרים בלי מצב רוח. אני מבין שגם הילד קיבל ממני את השליליות הזו בתורשה. אני לא משליך את השליליות שלי עליו, כשהוא שלילי זה כמעט אף פעם לא קורה כשגם אני שלילי. וכמו הילד גם אני יכול להיות שמח וחיובי וברגע אחד פתאום עצבני, בלי מצב רוח, אבל את זה אני רואה אצל הרבה אנשים וייתכן שאני חושב שזה ייחודי לי ולו ללא סיבה.

לבסוף, אציין שבאופן כללי הילד הוא ילד שמח, ונראה שנשאב לשליליות הזו משום מה. בעבר אני יכול לומר שהיו ניצנים לאופי הנוכחי אבל באופן כללי היה יותר חייכן וחיובי.

 

בעצם מה אני שואל פה? איך לעזור לו להפנים שכדאי לנסות יותר, לחוות ולהתמודד עם בעיות בצורה חיובית ולא לוותר מהר מידי, להסחף אל חשיבה שלילית ולוותר מראש על הזדמנויות. אולי חשוב יותר להבין מאין ההתנהגות מגיעה מלכתחילה אבל אני לא מזהה איזשהו אספקט עיקרי בחיים שלו שעלול לגרום לשליליות. הוא ילד אהוב, מקבל מלא אהבה ממני ומאמא שלו וגם משאר חברי המשפחה, לא חסר לו כלום כמו שאומרים.
 

אשמח לכל טיפ מהמנוסים וגם מהלא

[amosbmw]

חסר לי בסיפור אם יש לילד אחים/אחיות?

אני לא מומחה גדול עם עצות קסם, אבל א.ב. בפסיכולוגיה של האדם הוא מקומו בין האחים - האם בכור, אמצעי, ילד זקונים או בן יחיד.

 

האינטראקציה בין האחים היא סוג של בית ספר להתנהלות חברתית. ואם אין אחים, חשוב מאוד לעודד אותו לבלות עם חברים מעט שונים ממנו. 

[yoni162]

איפשהו קשה לי אפילו לרשום פה משהו בתור אחד עם אפס נסיון/credentials בתחום, אבל שני דברים שמשום מה קופצים לי מבין השורות:

• רשמת ש"אינו משתתף...והסיבה לטענתו - זה לא מעניין אותי\לא אוהב את זה וכו'." - הייתי מפקפק בסיבה. אולי משהו בפן החברתי קרה/השתנה וזה משפיע על כל שאר ההיבטים או רמת החשק בכללי
• בכללי, אולי משהו משמעותי שחסר לו או שאכזב אותו (הצעת חברות שנדחתה למשל)

[hans]

גש לאבחון.

כמעט כל הנקודות שציינת התגלו גם אצל הבכור אצלי, אבל בנוסף היו קשיים חברתיים בולטים. לקח זמן להתניע את התהליך, אבל בסופו של דבר אובחן אוטיזם בתפקוד גבוה (פעם קראו לזה אספרגר) ומפה לשם התחלנו לבנות ולתרגל תהליכים שעוזרים לו. ילד מוכשר בטירוף עם זיכרון ויכולת הסקת מסקנות שלא מהעולם הזה - רק כשזה נוגע להבנת מצבים חברתיים יש שם משהו תקוע, והנטייה היא לראות הכול בשחור לבן (מכאן השליליות - או שזה מצליח או שזה כושל בצורה מחפירה.

 

ייתכן שאצל הבן שלך יש משהו שונה לגמרי ובכל מקרה כל ילד דורש טיפול שונה לגמרי. המערכות בארץ שסובבות סביב הילדים - עזרה בבית הספר וכו', ברמה מאוד גבוהה ברגע שאתה לומד להכיר את המערכת. הייתי מתחיל להתייעץ עם המחנכת/יועצת ומקבל משם קלט לשלב הבא.

ואם אתה מגיע לאבחון, שלם על אבחון פרטי בלי לחכות חודשים תור, ותקבל אחר כך החזר. או שלא  העיקר להתחיל להבין את הבעיה.

 

 

 

[airwolf1980]

גם הבן שלי (9) וברוב הדברים שכתבת נראה כאילו אתה מדבר על הבן שלי. כמובן שיש הבדלים קטנים פה ושם.

מה שאני מנסה לומר שקודם כל תוריד לחץ, לפי מה שכתבת יש לבן שלך גם הרבה חוזקות.

חכם, אוהב לעזור בבית, חוזר לבד מבית הספר ונשאר לבד בבית באמת שאפו.

לדעתי כל פעם שהוא שלילי לגבי משהו או מוותר בקלות, אל תנסה למשוך אותו לפיתרון חיובי, כי אז הוא מתרגל לוותר ולתת לך למצוא את הדרך להתמודד.

 

 

 

 

[לירון .ה.]

מחזק את @hans גש לאיבחון מקצועי.

יש לי הרגשה שיש מה שנקרא ויסות חושי, קריאת מצבים חברתיים. 

יש היום נערים בני 16 שמאובחנים בפעם הראשונה, ומה שאפשר היה לעזור מגיל 6, מתחיל 10 שנים מאוחר מידי.

יש היום המון יכולות בתוך החינוך הרגיל,לעזור ולתמוך.

וגם זה יתן לילד שלך הבנה ממה נובע הקושי.

חשוב להגיע לנקודה, ולא לחשווב/לקוות שזה יחלוף לבד.

 

[vadim6385]

לפני 5 שעות, omricn כתב:

הי כולם,

 

היום אני מעלה ברשותכם שאלה\תהיה מורכבת מעט.

הבן שלי, בן 9, ילד טוב בכל מובן; חכם, נבון, מנומס, אוהב לקרוא ספרים, אחראי וכו'. עוד תכונות רלוונטיות - קשה לו מאוד עם אי-צדק, קשה לו להתמודד עם מצבים בהם הוא עצבני ויכול להעליב ילדים, יש לו לדעתי קצת רגישות יתר לאודיו\צלילים (לאו דווקא רגישות פיזית אלא משהו מנטלי או שמה מרוקאי /cdn-cgi/mirage/995223da5567224038cafa0a95ac87b850d5bf53c8e623a5eed38d06bf27c4c3/1280/https://carsforum.co.il/uploads/emoticons/icon_smile.gif.b1eda5b7cba44759db7bd8e18120d216.gif ) מתעצבן כששומע שירים שלא אוהב, אבל מתעצבן בצורה לא פרופורציונלית.

בשנה האחרונה הפך להיות מעט עצלן, ותרן מראש, לא רוצה לצאת מאיזור נוחות, כל הצעה לעשות משהו\לטייל לאנשהו\לשחק במשהו נענית מיד כמעט בלי מחשבה אפילו ב-לא רוצה\לא אוהב\שונא\לא מעניין אותי וכדומה. 

אני תמיד מלמד אותו שכדי להצליח במשהו צריך לנסות ולטעות בדרך. ושלכל בעיה אפשר למצוא פתרון אם רק מנסים וחושבים מחוץ לקופסא ולא מוותרים מיד או מראש. הוא גם נוכח תמיד לדעת שזה נכון כי אני תמיד מלווה את המשפטים האלו בהוכחה פיזית ולא סתם זורק אותם באוויר, לדוגמא איזשהו חלק בקסדת קורקינט שלו שהתנתק באמצע טיול, הוא מיד הפך לשלילי, "אי אפשר לתקן את זה וזהו עכשיו לא רוצה לרכב בקורקינט הזה יותר", לאחר שהסברתי לו שהכל אפשר לתקן אם רק רוצים גם הצלחנו לתקן את החלק והוא "יצא מהבאסה" ואמר שצדקתי. העניין שהוא לא זוכר את זה הלאה אל המקרה הבא, השליליות חוזרת על עצמה.

עוד דוגמא לשליליות ללא סיבה נראית לעין - מטיילים טיול משפחתי רגוע, אוכלים פיצה, מטיילים עוד קצת (פה כבר אני פתאום קולט שהוא עצבני בלי סיבה), רוצים להצטלם תמונה משפחתית - הוא מסרב ועושה פרצוף עצבני. אני לא מייחס יותר מידי חשיבות, מתבאס קצת בעצמי אבל בכל זאת ממשיכים בטיול, מגיעים לעוד יעד ופתאום הוא מגלה עניין בצילום ובאיזור ומפסיק להיות שלילי. ממש on and off.

 

ישנם המון משתנים, כמתבקש בתיאור מצב כזה, כגון:

* כבר ילד גדול והולך הביתה אחרי בית הספר ונשאר לבד עד בערך 18:00 כאשר אני מגיע הביתה. כפועל יוצא הוא מבלה מול מסך בזמן הזה. (לא כל יום אבל לרוב).

* בשנה האחרונה בערך נמצא יותר מול מסכים (טאבלט\לפטופ\טלויזיה) בעיקר צופה בסרטונים של מינקראפט ומשחקי מחשב (אני מוודא באופן קבוע שהיוטיוברים לא מדברים בשפה לא יפה ושהתוכן מתאים לו).

 

***אני לאו דווקא מייחס את המזג שלו לצפייה במסכים, רק מעלה את זה כמשתנה (מראש אני לא רוצה שהשיח יהיה על מסכים בלבד כדי להמנע מיציאה מנקודת הנחה מוטעית והתבססות עליה).

 

עוד נקודה חשובה היא - שבבית הספר אינו משתתף בהרבה מהפעילויות כגון לעיתים בשיעור ספורט, בשיעורים אינטרקטיביים, בהפעלות מסיבות ימי הולדת בכיתה (חבילה עוברת וכד') והסיבה לטענתו - זה לא מעניין אותי\לא אוהב את זה וכו'.

 

יש לציין שכאשר אני מבקש ממנו עזרה בבית או השתתפות במטלות, כדרך להוציא אותו מהישיבה מול מסך, נענה בחיוב והוא יבצע את מה שביקשתי בשמחה.

 

ראוי לדעתי לציין שאני והוא מאוד דומים אחד לשני בהרבה אספקטים, אני מטבעי אדם לחוץ, עצבני וחרדתי, למרות שבשנים האחרונות מאוד נרגעתי כי הבנתי לאט לאט שלא עוזר לי להרגיש כך. יש תקופות לחוצות יותר שאני מרגיש שוב עצבני יותר באופן כללי, מתעורר בבקרים בלי מצב רוח. אני מבין שגם הילד קיבל ממני את השליליות הזו בתורשה. אני לא משליך את השליליות שלי עליו, כשהוא שלילי זה כמעט אף פעם לא קורה כשגם אני שלילי. וכמו הילד גם אני יכול להיות שמח וחיובי וברגע אחד פתאום עצבני, בלי מצב רוח, אבל את זה אני רואה אצל הרבה אנשים וייתכן שאני חושב שזה ייחודי לי ולו ללא סיבה.

לבסוף, אציין שבאופן כללי הילד הוא ילד שמח, ונראה שנשאב לשליליות הזו משום מה. בעבר אני יכול לומר שהיו ניצנים לאופי הנוכחי אבל באופן כללי היה יותר חייכן וחיובי.

 

בעצם מה אני שואל פה? איך לעזור לו להפנים שכדאי לנסות יותר, לחוות ולהתמודד עם בעיות בצורה חיובית ולא לוותר מהר מידי, להסחף אל חשיבה שלילית ולוותר מראש על הזדמנויות. אולי חשוב יותר להבין מאין ההתנהגות מגיעה מלכתחילה אבל אני לא מזהה איזשהו אספקט עיקרי בחיים שלו שעלול לגרום לשליליות. הוא ילד אהוב, מקבל מלא אהבה ממני ומאמא שלו וגם משאר חברי המשפחה, לא חסר לו כלום כמו שאומרים.
 

אשמח לכל טיפ מהמנוסים וגם מהלא /cdn-cgi/mirage/995223da5567224038cafa0a95ac87b850d5bf53c8e623a5eed38d06bf27c4c3/1280/https://carsforum.co.il/uploads/emoticons/icon_smile.gif.b1eda5b7cba44759db7bd8e18120d216.gif

נשמע כמו התנהגות טינאייג׳רית טיפוסית.

 

או זה או שהייתי גם ניגש לאיבחון לADHD, כי שינוי פתאומי של מצבי רוח זה אחד התסמינים.

 

או - חוסר מאזן הורמונלי אצל מתבגרים.

 

עדיף שתפנה לאיש מקצוע.

[DareDevil]

לא הייתי משאיר את העניין למערכת החינוך כפי שחלק מהאנשים פה מציעים, בעבודה הקודמת הייתי נמצא מול מורים מכלל קצוות המערכת, ואני יכול להגיד לך שעדיף לא להסתמך ב100 אחוז עליהם. אם יש אחלה מסגרת במערכת החינוך זכית אבל אם אין אז לא נורא אבל רוב ההתעסקויות שווה לעשות מחוצה לה.

גם מקומות שנחשבים בתור בתי ספר/גנים וכדומה שעיקר התעסקותם בחינוך מיוחד, התגלו בתור תת-רמה חינוכית. לדוגמה מביאים ש"ש שילמד ילד בן 4 לפעילות בבריכה (הילד נמצא על הרצף). וזה כמובן שמגלים לאחר שמקבלים דו"ח מה עשו איתו ומקבלים 2 פסקאות.

ולך, אתה לך לטיפול רגשי, כן אתה! לך. תטפל בעצמך זה לא רק הילד שנמצא במצב בעייתי. קשה לך לבד, קח את האישה. לא רוצה טיפול פסיכולוגי וגם לא טיפול נפשי אחר. לך סדנאות כאלה ואחרות.

תלמד להירגע עכשיו. כי הבסיס צריך להיות חזק. אל תשאל למה..

 

[ניקו פ.]

לפעמים קשה להבדיל בין חלק מהדברים שנכתבו כאן לבין סתם ילד שעובר תקופה לא נעימה, אולי בעיות חברתיות, אולי מאוהב בילדה שלא התחברה ואולי סתם ילד פולני. 

אני לא מומחה ואין לי מושג איך לעזור לך, אני כן חושב שלקחת לפסיכיאטר זה לא רעיון רע, רק כדי לשלול תסמונות מסוימות ולו בשביל שתהיו רגועים מחד, ואם יאובחן מאידך, אז לפחות יזכה לקבל את תשומת הלב הראויה שתאפשר לו להמשיך לפרוח. חוסר ודאות זה לא טוב אף פעם. 

עריכה אחרונה ב-14 לדצמבר, 2022 על ידי ניקו פ.

[falou]

לפני 14 שעות, omricn כתב:

אני תמיד מלמד אותו שכדי להצליח במשהו צריך לנסות ולטעות בדרך. ושלכל בעיה אפשר למצוא פתרון אם רק מנסים וחושבים מחוץ לקופסא ולא מוותרים מיד או מראש.

 

נתחיל מזה שילדים לא לומדים מהרצאות. ילדים לומדים מדוגמא (אם בכלל). אני יכול להגיד לך את זה בתור מרצה רהוט עם טיעונים טובים מאוד ויכולת מעולה להבין שאני צודק וגם לנמק למה.

 

בעצם, נתחיל מזה שהוא משתקף מהדברים שכתבת כילד מאוד חיובי ושאתה משקיע בו ובזמן איתו ויש לכם שיח טוב, שזה מצויין ואני בטוח שאתה נהנה ממנו. מכאן אפשר לבנות הלאה.

 

לפני 14 שעות, omricn כתב:

"אי אפשר לתקן את זה וזהו עכשיו לא רוצה לרכב בקורקינט הזה יותר", לאחר שהסברתי לו שהכל אפשר לתקן אם רק רוצים גם הצלחנו לתקן את החלק והוא "יצא מהבאסה" ואמר שצדקתי.

 

נשמע כאילו יש לו רגישות יתר לרגשות שליליים. במילים אחרות, כשקורה משהו לא טוב הווליום של המנגנון במוח שאומר: "בעיה!" יותר חזק אצלו מאצל רובינו.

בו ניקח את זה כדבר נתון.

יענו, לא להתעצבן על התגובה הראשונית, היא כמעט לא רצונית. 

צריך לנסות למצוא דרך או דרכים לנהל את המשך ההתמודדות עם התסכול.

 

קטונתי מלדעת איך, אבל זו מיומנות חשובה מאוד.

 

לפני 14 שעות, omricn כתב:

***אני לאו דווקא מייחס את המזג שלו לצפייה במסכים, רק מעלה את זה כמשתנה (מראש אני לא רוצה שהשיח יהיה על מסכים בלבד כדי להמנע מיציאה מנקודת הנחה מוטעית והתבססות עליה).

 

אני מבין, אבל זה יכול להיות קריטי למצב שאתה מתאר.

במציאות אנשים אחרים מתקנים את ההתנהגות הלא מקובלת שלנו במיידי, אפילו במבט חטוף או תנועת גוף. אם אתה מתנהג כמו פוץ עם חברים (בניגוד למשפחה), התיקון יבוא מהר וחריף.

באונליין זה לא כך.

 

לפני 14 שעות, omricn כתב:

וד נקודה חשובה היא - שבבית הספר אינו משתתף בהרבה מהפעילויות כגון לעיתים בשיעור ספורט, בשיעורים אינטרקטיביים, בהפעלות מסיבות ימי הולדת בכיתה (חבילה עוברת וכד') והסיבה לטענתו - זה לא מעניין אותי\לא אוהב את זה וכו'

 

הוא ככל הנראה מופנם. פעם שמעתי תיאור מעולה למיהו אדם מופנם. מופנם הוא לא מישהו שהוא בהכרח לא מסתדר חברתית. מופנם הוא מישהו שכל אינטראקציה חברתית לוקחת ממנו אנרגיה, וכמה שיש יותר אנשים עם יותר מגעים, זה לוקח יותר. כלומר, מופנמים לא אוהבים אירועים המוניים ומעדיפים אנשים שהם מכירים ואינטראקציות מצומצמות.

קודם כל אני חושב שצריך לשקף לו שזה בסדר גמור להיות כזה, אבל...

המסכים זו בעיה. או יותר נכון, הבריחה לאינטראקציית אונליין, שהיא ה-רבה יותר קלה, זו בעיה. זה תחליף דל לחברה במציאות.

שוב, קטונתי מלדעת איך לעזור לו לנהל יחסים מחוץ למסך באופן שמתאים לו, אבל אני חושב שזה חשוב. יכול להיות שבגילו הוא יכול להבין את העניין גם עם הסבר ישיר. פשוט להגיע איתו להסכמה של זמן מסכים מוגבל ומוסכם, ובמקביל לעזור למצוא לו פעילויות חלופיות עם חברים מחוץ למשפחה.

 

בתור אדם מופנם אני אומר לך שאפשר להיות  מופנם שיודע להתנהל בסדר גמור, ברגע שאתה מודע לזה שהבטריה שלך מתרוקנת בשלב כלשהו, עם טקטיקה נכונה. למשל, בחדר עמוס, לבחור אדם אחד ולהתמקד בו. לשאול אותו שאלות ולהקשיב למה שהוא אומר. זה הופך סיטואציה עמוסה חברתית לאינטראקציה של אחד על אחד.

 

כאן הייתי מקבל ייעוץ של מה יכול לעזור ואולי הולך דווקא לפסיכולוג התנהגותי ולא לפסיכואנליסט. יענו, למישהו שעוזר לך לתנהל באופן מעשי עם פתרונות פרקטיים, רשימת מטלות וטכניקות מעשיות להתמודדת (אפילו דבר פשוט כמו לקחת אוויר ולספור עד 10 כשנתקלים בתסכולים).

 

לפני 14 שעות, omricn כתב:

ראוי לדעתי לציין שאני והוא מאוד דומים אחד לשני בהרבה אספקטים, אני מטבעי אדם לחוץ, עצבני וחרדתי, למרות שבשנים האחרונות מאוד נרגעתי כי הבנתי לאט לאט שלא עוזר לי להרגיש כך.

 

אז אתה מבין את עניין הווליום בראש שכתבתי עליו קודם...

זה לא שהבנת, הזדקנת. כלומר, עם הירידה בכמות ההורמונים ועם הניסיון וההפיכה של מצבים שונים למוכרים, החרדה יורדת. מיתרונות הגיל...

 

לפני 14 שעות, omricn כתב:

אני לא משליך את השליליות שלי עליו,

 

הוא קולט אותך מאז שהוא נולד, אם אתה רוצה ואם לאו. אתה לא יכול לשלוט בזה.

 

לסיכום, אני חושב שאתה מבין אותו מצוין ומאוד קשוב אליו, וזה יפה מאוד. הייתי בודק טיפול נקודתי לבעיה שלו שיעזור לו לאמץ התנהגויות שיסייעו לו להתמודד חברתית. במקביל, להבין שאינטראקציה אונליין זה טוב, אבל זה לא יכול להיות תחליף לחברויות בעולם האמיתי. הייתי מחפש מטפל/ת שמתמחים בעזרה לילדים מופנמים. בגדול לא נראה לי שהילד הוא מי יודע כמה בעייתי, ובהחלט יכול להיות שעם הזמן יימצא את מקומו. אני מכיר כמה שנשמעים דומים לו שהסתדרו אחלה בחיים, גם אחרי שבילו את כל הנעורים מול המחשב.

ועדיין, אם אפשר לשפר, אז... למה לא?!

 

נ.ב. יש לו חברים קרובים?

 

 

 

 

[omricn]

ראשית מגיע לכולכם אחד כזה ענקי.. וואוו, תודה!

 

 

 

אגיב באופן כללי למרות שמכל תגובה ותגובה לקחתי המון וחלקכם קלעתם בול בהרבה מובנים.

 

לשאלה האם יש לילד אחים, אצלנו המצב הוא מעט שונה - אני ואמא שלו גרושים מאז שהיה בערך בגיל 2.5, משמורת משותפת 50-50, גרים קרוב אחד לשניה, לשנינו מערכות יחסים ארוכות מאז. אני ואמא שלו ביחסים טובים מאוד, לה יש בן זוג קבוע ב6 השנים האחרונות שאף הוא גרוש ושני המתבגרים שלו נמצאים אצלם בבית כ2-3 פעמים בשבוע, האינטרקציה שלו איתם טובה מאוד, הם ילדים טובים. בצד שלי - גם מערכת יחסים של 6 שנים, גרושה + ילדה בת 11, התחתנו לפני קצת יותר מחצי שנה בחו"ל (גאורגיה) יחד עם הילדים בטיול מקסים שכולנו היינו בהיי ממנו והיה מושלם (גם הילד, עשה חיים והיה סופר חיובי ומקסים בכל השבוע הזה). האינטרקציה שלו עם בתה של אשתי ביום יום היא ממש כמו אחים "אמיתיים", לפעמים רבים ומציקים, לפעמים נעלמים ביחד שעות במשחקים ושטויות. האינטרקציה שלו עם אשתי מעולה, הוא מאוד אוהב ומכבד אותה. בכלל - הוא גדל אל תוך ה"סיטואציה" הזו ומבחינתו אין שום דבר שלילי בה, משיחות שלי איתו כמובן ומידיעה שהוא אפילו מתגאה בכך ולא מתבייש אף פעם לומר ולהסביר לכולם על המשפחה שלו.

לגבי חברים, יש לו כ5 חברים קרובים מאוד, הם באותו ראש, אוהבים אחד את השני ונהנים יחד, למרות שהייתי רוצה לראות אותו יותר באינטרקציות איתם מחוץ לבתים.

בנושא הויסות החושי וקריאת מצבים חברתיים, גם אני לעיתים שונה באספקטים האלו, עד היום לפעמים התגובה שלי למצבים חברתיים היא לא "כמו כולם", עם הסביבה או אפילו ב1 על 1 עם אשתי. 

לגבי מופנמות, Introvertism, אני יכול להעיד על עצמי שההגדרה מתלבשת עלי בול, וכנראה גם הילד די כמוני כך שלפחות אני מבין אותו. אני גם אעדיף לצמצם מצבים חברתיים מרובי משתתפים, לא אוהב לצאת להפסקות אוכל עם חברים לעבודה למשל, אעדיף לשבת עם עצמי ולראות משהו, יכול להשאר ימים בבית ותמיד יהיה לי כיף וכמעט ולא יחסר לי להיות עם עוד אנשים. תמיד היה לי קשה להבין למה אנשים יבחרו להיות עם עוד אנשים כשלהיות לבד זה הרבה יותר מהנה 😄.

לאחרונה אני נותן הרבה יותר חשיבות לשינוי ההתנהלות הביתית שלו, אני מצרף אותו אלי בכל מטלה, העיקר לשנות לו את הקיבעון מול המסכים. הוא מכין איתי אוכל, שוטף כלים בעצמו (ממש טוב להפתעתי  ), עוזר בכביסות, שם מצעים, מוריד זבל. הוא אף פעם לא שלילי כשאני מבקש ממנו לבצע איתי מטלות או לעשות אותן בעצמו, עושה הכל בשמחה. לכן אני ממשיך בנוהל הזה ואף מוסיף, מבקש ממנו באמצע היום לכבות מסך ולהכין איזו יצירה או לבנות משהו מיוחד בלגו וזה אכן מתבצע.

כמובן שבאופן מודע אני גם לא עושה סיפור גדול כמו שזה נשמע בשרשור מכל הנושא, אחרי הכל הוא ילד טוב, לפעמים פחות ולפעמים מידי, בן 9 עם כל השינויים ההורמונליים\חברתיים\רגשיים\פיזיים וכו' שבאים סביב הגיל הזה, הוא גם מאוד בוגר רגשית ובוגר באופן כללי, תמיד היו אומרים עליו שזה כמו לדבר עם איש ולא עם ילד, אז את כל זה אני לוקח בחשבון כמובן.

לבסוף, אני לוקח מכם את ההמלצה לחפש טיפול רגשי\פסיכולוגי כדי לגשת אל ההתמודדות עם יותר כלים.

 

תודה רבה לכם יקרים.

[vadim6385]

ניסית לבדוק אם אולי הוא סובל מבריונות או חרם בבית ספר או מסגרת חברתית אחרת?

או לחילופין, אולי יש ילדה שהוא מאוהב בה, אבל לא יודע איך לגשת אליה או שהיא לא מרגישה אותו דבר כלפיו.

 

גילוי נאות - אין לי ניסיון עם גידול ילדים, אבל בתור בן אדם מופנם, ואחד שבתור ילד הסתדרתי יותר טוב עם מבוגרים מאשר עם ילדים אחרים (וגם סבל מבריונות), יכול להיות שאולי אדע להגיד מאיפה זה יכול להגיע.

[omricn]

כמובן שהכל יכול להיות, אבל זה לא המצב למיטב ידיעתי והבנתי. המחנכת שלו מתקשרת אלינו כל פעם כשיש משהו קטנצ'יק שקשור אליו ככה שהיתה מודעת לזה. ומסיפורים שונים אני יודע שהוא לא כזה שניתן "להתבריין" עליו, היו מספר מקרים שהיה מעורב במצבים בהם הרימו יד על חברים שלו והוא הגן עליהם וכפועל יוצא גם על עצמו (הוא 5 שנים בחוג טקוואנדו) בעיקר בעזרת דחיפות והרחקה של הגורם המופרע (המוכר לכולם ככזה). במקרים בהם הוא הגן על עצמו או על חבר טוב שלו באופן אגרסיבי אך מתון ומתוך הגנה עצמית אני תמיד נתתי לו גיבוי מלא ב110% כך שהוא לא נמנע מלשתף איתי כאשר מתרחש כזה מקרה.

[avargel]

@falou תגובה משובחת, לגזור ולשמור.

 

@omricn אתה אבא נהדר והלוואי על כל הילדים לקבל כזה קשב ואכפתיות מההורים שלהם. לא מובן מאליו.

[omricn]

@avargel תודה 🙂 Never gets old לשמוע את זה וזה מחמם את הלב כל פעם מחדש