אוסף של מחשבות *אזהרה - ארוך*

[nitch]

נוער חרא היא תופעה עתיקת ימים, עתיקה כימי הישוב.

שמועות שלא ניתן להוכיח או להפריך טוענות כי שמעון פרס העיד על יוספוס פלביוס בזמנו שהוא נוער חרא גם כן.

[יוסי פרנקוס]

הנה משהו שעוז אלמוג (סוציולוג ואחד המרצים היותר טובים שהיו לי) כתב היום בפייסבוק:

 

הייתי הורה תקיף לילדי והשתדלתי להציב גבולות ולעמוד על עקרונות. אבל בתחום אחד של חינוך אני כישלון מחפיר - בהורות כלבית. הכלבון שלי גדל להיות סוציומט מפונק, שאימץ את המוטו מהשיר המוכר של יעקב רוטבליט: "אני שוכב לי על הגב/ מביט על התקרה/ רואה כיצד חולפים ימי/ בבטלה גמורה". בגרסה הכלבית של השיר צריך להוסיף: שוכב לי על הגב ומצפה לקיצי-קוץ.

אבל בעוד שרוב הכלבים די סטלנים, שלי סטלן וגם תובעני. בכל פעם שמתחשק לו (וזה קורה הרבה) הוא מגרד לי ברגל בחוזקה ומסמן: "תביא ממתק!". לפעמים אני מנסה לסרב. אבל אז הוא נועץ בי מבט מתחנחן, נושף באפו ומאותת בקוצר רוח: "תביא, תביא!" בשלב הזה אני נשבר.

משפחתי קוראת לי "זונת ממתקים" - ממתקי כלבים, שעולים די הרבה. פעם, לאחר שננזפתי בפעם האלף, אמרתי להם: "לכלב הוקצבו 15-20 שנים לחיות, אז למה למנוע ממנו רגעי אושר?" העניין הוא, שיש לזה מחיר. הכלבון שלי כל כך התרגל לקבל ממתקים, ללא שום תנאים, שבכל פעם שאני ניגש ללטף אותו הוא קופץ עלי בתנועת "טוב, אז תביא ממתק". בקיצור, אני מטרה קלה לסחטנות.

לאחרונה הרהרתי שגדל כאן דור של הורים מהדגם שלי, בהבדל אחד: הם מתנהגים כך לילדיהם. הם יודעים שהנתינה החד צדדית היא רעל, מבינים שההתנהגות שלהם מעצבת אופי לא טוב. אבל בכל פעם שהם מנסים להיות קצת קשוחים וערכיים - הם נשברים. כי הקטנים כל כך יודעים ללקק ולעשות עיניים, שאי אפשר לעמוד מולם. ההורים הפכו ל"זונות ממתקים" והילדים שלהם מאד מתוקים, אבל אגואיסטים שחבל על הזמן

[killerbinn]

אז לי מפריע שדור ה-Z חייב הכל מהר ועכשיו. האינטרנט והפייסבוק עשו הרבה דברים טובים, אבל גם גרמו לילדים פחות להתאמץ. הם לא קוראים, לא מתעניינים, לא משקיעים מאמץ וחשיבה בדברים. הם עושים לייק ו-share בלי אבחנה, מאבדים קונטקסט ולא מבינים למה זה חשוב שהם יכתבו כמו שצריך, ידברו כמו שצריך או יתנהגו כמו שצריך. הם לא מבינים בכלל מה זה הצריך הזה.

 

בתור אחד שחווה זאת על בסיס יום-יומי, לא נותר לי אלא להסכים. דוגמא דרסטית תהיה שבמהלך צ'אט עם חבר שלי, לאחר שהוא התקשה להבין את שהסברתי לו, הוא הטיל עליי את הפצצה הבאה: "מזותמרת??"

כמובן שתיקנתי אותו מיד; "מה זאת אומרת"*, והתגובה שלו הייתה "מה? לא הבנתי. בסה"כ שאלתי מזתומרת..."

יאמר לזכותם של יוצרי Beavis And Butthead שהם ניבאו את התופעה הזו לפני כשני עשורים...

[sronis]

דווקא זאת דוגמה ממש לא דרסטית. גם אני משתמש במזתומרת לפעמים. זה הרי נעשה במודע בשביל לקצר, כמו המון קיצורים אינטרנטיים. הבעיה מתחילה כשנאמרים או נכתבים דברים לא במודע, כמו י' הגוף-ראשון-עתיד שמחליפה את הא' וכן הלאה.

[killerbinn]

לא מפריע לי השימוש ב"מזתומרת" כמו שהשתמע מדבריו שהוא לא ידע שזה קיצור של "מה זאת אומרת".

וכן, הצורה הנכונה של "אני" גוף ראשון עתיד מתחילה ב-א'. לפעמים אני תוהה כמה אנשים זוכרים את זה....

לא ביקשתי מאנשים להתנסח כמו אלתרמן או ביאליק בחיי היום-יום, אבל אני שומע "אני יבוא" הרבה יותר מ"אני אבוא".

[sronis]

אם הוא לא ידע שמזתומרת זה קיצור של מה זאת אומרת אז המצב שלו באמת קשה...

[יוסי פרנקוס]

הוא לא ידע שזה קיצור של "מה זאת אומרת".

 

[kookoo]

מתנצל שלקח לי הרבה זמן להגיב, העדפתי לחכות שיהיה לי זמן פנוי לכתוב תגובה איכותית.

 

רוכב בודד:

אני מקבל ומסכים עם רוב מה שכתבת מלבד בדבר החברות ואמונה בגורם האנושי, וגם שם בצורה חלקית. יש גרעין מאוד מוצק במה שאתה טוען אבל הניסיון שלי מלמד שאפשר גם אחרת, ישנם אנשים שאפשר באמת לסמוך עליהם, הם ספורים לצערי, אך קיימים.

 

ספריאל:

את אשר התעודה מוכיחה ידוע לכל, התהייה היא האם אפשר אחרת, בצורה יותר משתלמת לעובד ולמעסיק? לדעתי את היישום ניתן לפסול, את הרעיון הראשוני לא.

 

לגבי ה"יכולת השכלית", אם לא תגובתו של רוני לא הייתי אפילו טורח לציין את זה כי אין לי שום סימוך כתוב או מבעל מקצוע אך כעת משיש גם קול עם יד בעניין אכתוב את דעתי. לפני מספר ימים, אחותי בת ה14, ניגשה אליי ושאלה אותי כמה אפסים יש במספר מיליון, היא משובצת ל5 יחידות מתמטיקה והציונים שלה רחוקים מלהיות רעים. חומר הלימוד של כיתה ט' היום מזכיר לי את מה שאני למדתי בכיתה ז', ולפני שקופצים הספקנים יש בינינו הפרש של 11 שנים. יש לי חבר שהשווה מבחן 5 יח' מתמטיקה משנות ה60 שעשה אבא של חברה שלו לזה שהוא ניגש אליו לפני שלוש שנים, הוא לא הצליח לפתור אף שאלה מהמבחן של שנות ה60. סתם בשביל הפרופורציה, אני פגשתי את החומר לבגרויות שלי יומיים לפני המתכונת בצורת חומר מודפס מהאינטרנט. יודעים מה? יש לי 27 יח"ל בממוצע 76 ללא אף נכשל בבגרות. הרי לכם פרופורציה לרמת הקושי של הבגרויות של 2006.

 

שני הצורות התפתחות טכנולוגיה שציינת מתארות התפתחות לצורך רווח כספי ולא רווחת העולם. אכן דילגתי על 2 הקטגוריות האלה אך אלה שהשקיעו את הממון והמאמץ בפיתוח לא עשו זאת לשם עבודת שמיים אלא תוך רצון ליצור מוצר שמכניס כסף.

 

אכן התכוונתי לטכנולוגיות לא רווחיות. צנזרתי חלק שלא היה אמור להיות מצונזר, במקור כתבתי שאותן טכנולוגיות שנראה שאין בהן פוטנציאל רווח הן אלה שמגולות ע"י אותם סטודנטים, גילויים שעליהם אינם זוכים לתגמול. אותם גילויים נשארים להרקב במרתפי האקדמיה עד שמישהו מוצא להן שימוש ואז המגלים המקוריים לא זוכים אף להערכת תודה, הרי הידע שייך לאוניברסיטה, לא כך?

ניסיתי הקיש לכך שלולא עבודות הגמר ועבודות המחקר של שואפים לתארי השכלה גבוהה היינו נותרים ללא מרבית הטכנולוגיה של ימינו. ולכן אם מערכת התעסוקה תאמץ את השיטה שהצגתי חלק גדול מהצמיחה הטכנולוגית יבלם בשל סיבה אחת "חוסר רווחיות מיידית".

 

עניין אחרון בעניין האחרון – אתה קורא לזה כח, אני קורא לזה חופש. אני לא מחפש לשלוט בדבר מלבד בעצמי.

 

נ.ב.

בפעם הראשונה שנתקלתי בסדרה חייכתי מהמילים וחשבתי שזאת הברקה של כותבי הסדרה. אף פעם לא חשבתי שזה חלק משיר. הוספת לי עוד אומן לפלייליסט.

 

 

פנדוב:

אולי אלה הרהורים שיעברו, אך במקומם תמיד מגיעים אחרים. עוברים תקופת דגירה שבה אני מנסה לחשוב על פתרונות או אלטרנטיבות למצב הקיים. בדרך כלל אני מגיע למסקנה שבשביל לשנות את המציאות המודרנית שלנו צריך לשרוף את כל העולם ולבנות אותו מחדש. נראה שהכל כמו מגדל קלפים, הזזת אחד, כולם נפלו. יש יותר מידי גורמים שתלויים אחד בשני.

אני יודע שאלה לא שאלות מקוריות במיוחד ובוודאי כבר נבחנו בעבר. החלק שמפחיד אותי שאף אחד לא הצליח לתקן את אשר דורש תיקון. האם זה אומר שזה ישאר ככה לנצח? כמה אנשים בכלל מבינים עד כמה חלקים כל כך מהותיים מהסדרי עולם שלהם פסולים מהשורש?

תורסטיין וובלן אכן הטיל כמה תאוריות מעניינות, אני אישית שועשעתי מהעובדה שבמשפט אחת כתוב שהוא טוען שאין אמת אוניברסלית שתתאר התנהגות אנושית ובמשפט אחריו כתוב שהוא הציג אמת אוניברסלית שמתארת התנהגות. בכל מקרה התאוריות שלו לא תקפות לגבי, לפחות לא עד כמה שאני יכול לשפוט את עצמי והמניעים שלי.

את הקישור קראתי, קראתי גם חלקים מקטעים אחרים שהוא כתב, הבחור רב אומן בהצהרות נחרצות.

 

 

רוני:

הפערים בין ה"חכמים" ל"טיפשים" גדל, הטיפשים הם קהל צריכה הרבה יותר קל, וגם יש להם רוב טבעי. אז אתה מוצא אותם שורצים בכל מקום ואילו החכמים נדחקים לשוליים בניסיון לא לסבול מהנגע. זאת הסיבה העיקרית שאתה רואה יותר טיפשים בכל מקום.

אני חושב שזה לא הוגן לשפוט אדם על החלטות שהוא קיבל בגיל 14, הרבה אנשים לומדים דרך הרגליים, עד שהם לא פוגשים את העולם האמיתי הם לא באמת מצליחים להבין למה אונסים אותם 12 שנים בבית ספר, משם הם נפלטים ל3 שנים של טירטורים בצבא ואז הם עוד צריכים ללכת מרצונם החופשי ללכת ללמוד עוד לפחות 4 שנים? לשלם אלפי שקלים על פסיכומטרי? שיפורי בגרויות ומכינות? וכל זה אמור לרצות ילד בן 14? בגיל הזה עניינו אותי דברים הרבה יותר פשוטים. בטח שלא ללכת לעוד 4 שנים של לימודים אם אני לא חייב.

 

 

נקודה אחרונה שאני רוצה להגיב עליה כרגע: זה שאותה נגינה נשמעת בכל דור ודור לא אומר שהיא לא נכונה. ולא אני לא מצהיר עמדה, סתם נקודה למחשבה לאלה שעבורם הדבר הוא הוכחה שהאמירה לא נכונה.

[sperial]

ספריאל:

את אשר התעודה מוכיחה ידוע לכל, התהייה היא האם אפשר אחרת, בצורה יותר משתלמת לעובד ולמעסיק? לדעתי את היישום ניתן לפסול, את הרעיון הראשוני לא.

 

.

 

מאז זאני זוכר את עצמי אני נתקל באמירה שמבחנים וציונים הם דרך גרועה מאוד להעריך את יכולותיו של אדם. לעת זקנה עדיין לא נתקלתי בדרך יותר טובה (כן, גם לעבודות גמר למיניהן יש מגבלות). וד"א - אשתי מנהלת בית ספר ומתעניינת מאוד בדרכי הערכה - אבל את התלמידים שלה היא מוספיה לבחון בדרך הישנה והמוכרת.

[kookoo]

זה ישמע נדוש, אבל אולי בהניתן תנאים אחרים, במערכת עולמית שפועלת בצורה אחרת, צורות בחינה אחרות היו יותר ראליות. במצב של היום אני מסכים איתך. אני רק מבקש שלא תפסול את הרעיון שיש גם דרך אחרת, יותר הוגנת שבעולם מושלם אולי הייתה גם ריאלית.

 

אני אשמח לדעת מה דעתה של אישתך לגבי רמת הקושי של הבחינות החיצוניות והדרישות מהתלמידים לאורך השנים. (אשמח אם תציין גם אם מדובר בהשכלה תיכונית או גבוהה).

[[פנדוב]

ישנו משפט ידוע עם גרסאות שונות: מי שלא היה קומוניסט בגיל 20, אין לו לב. מי שנותר כזה בבגרותו- אין לו שכל.

אינני מתכוון באזכור משפט לעמדתך הפוליטית שיכולה להיות כזו או אחרת, אלא לרצון לשנות או לפחות לא לתפוס דברים קיימים כמתבקשים מאליהם ולכן טובים [התאוריה הפונקציונליסטית בצורתה הפשטנית].שמרנות.

אצל רבים הספקנות נמחקת עם השנים, ודאי הבקורתיות הגלויה.

מאידך- רובנו לא נמציא הגלגל מחדש.

אני חוזר שוב למשפט של רוכב לילה שהזכרתי קודם. גם עצותיו של ספריאל טובות ושל כותבים נוספים. אם לוטי יצטרף לשרשור זה- תרויח.

שני דברים נוספים:

יש מקורות נוספים להעשרה מלבד פורום זה[כמובן]. אם תרצה סכוי לדיון מעמיק יותר תצטרך לתחום ולהגדירו ביתר דיוק. אולי זה גם ינפה כמה תגובות שהופכות חלק מן השרשור הזה לקישקוש שמוציא את החשק להיכנס אליו.

שנית: אין כמעט תחליף להשכלה ראלית גבוהה. אם לצידה ניתן ללמוד פורמאלית[ או לא] גם דברים אחרים, מה טוב.

[amir74]

כבר עונה לך

מת על התגובות שלך.

[dny]

יאמר לזכותם של יוצרי Beavis And Butthead שהם ניבאו את התופעה הזו לפני כשני עשורים...

גם בספר "צ'רלי והשוקולדה" יש ביקורת על דור הטלויזיה שאינו קורא ספרים ואינו חושב באופן עצמאי.

 

כבר לפני חמישים שנה ויותר התלוננו בארה"ב על היטפשות גוברת והולכת של החברה ("dumbing down of society").

 

שמועות שלא ניתן להוכיח או להפריך טוענות כי שמעון פרס העיד על יוספוס פלביוס בזמנו שהוא נוער חרא גם כן.

 

ואני שמעתי לי שמועה שאומרת שלאחר פיענוח הירוגליפים באחת הפירמידות, הירוגליפים שגילם מוערך ב-7000 שנה בערך, נמצא כתוב כי הכהנים הזקנים מתלוננים על הכהנים הצעירים יותר, שהם כבר לא מה שהיה פעם.

 

דני

[sronis]

רוני:

הפערים בין ה"חכמים" ל"טיפשים" גדל, הטיפשים הם קהל צריכה הרבה יותר קל, וגם יש להם רוב טבעי. אז אתה מוצא אותם שורצים בכל מקום ואילו החכמים נדחקים לשוליים בניסיון לא לסבול מהנגע. זאת הסיבה העיקרית שאתה רואה יותר טיפשים בכל מקום.

אני חושב שזה לא הוגן לשפוט אדם על החלטות שהוא קיבל בגיל 14, הרבה אנשים לומדים דרך הרגליים, עד שהם לא פוגשים את העולם האמיתי הם לא באמת מצליחים להבין למה אונסים אותם 12 שנים בבית ספר, משם הם נפלטים ל3 שנים של טירטורים בצבא ואז הם עוד צריכים ללכת מרצונם החופשי ללכת ללמוד עוד לפחות 4 שנים? לשלם אלפי שקלים על פסיכומטרי? שיפורי בגרויות ומכינות? וכל זה אמור לרצות ילד בן 14? בגיל הזה עניינו אותי דברים הרבה יותר פשוטים. בטח שלא ללכת לעוד 4 שנים של לימודים אם אני לא חייב.

 

אני מאמין שיש הרבה סיבות לכך שהפערים גדלים, בדיוק כשם שהפערים בכלכלה (בין עניים ועשירים) גדלים. אפשרות טובה היא החיים הנוחים שיש לרובנו כיום. צעירים לא מרגישים צורך להתאמץ כמו בעבר. הם לא צריכים לבנות מדינה. אפשר גם לטעון שההורים עובדים הרבה יותר קשה כי המצב הכלכלי הולך ומורע, ואין להם זמן לחנך את הילדים. וזה גם מתקשר למה שאמרת על גיל 14. ההורים שלי חינכו אותי שלימודים זה חשוב. הם ידעו להעביר לי היטב למה כדאי שאהיה חכם ואוציא ציונים טובים. יותר מזה - אני ידעתי, עוד לפני גיל 14, שאם אוציא ציונים גרועים ארגיש רע עם עצמי. אז התאמצתי.

אגב, באופן מעניין אחי הקטן, שהוא 10 שנים מתחתיי, קיבל לכאורה את אותו החינוך אבל התאמץ משמעותית פחות בלימודים. הוא מאוד חכם, אבל משום מה התקשה להבין מה הוא צריך לדעת דברים כמו היסטוריה, אזרחות וספרות, כשכל מה שהוא רוצה לעשות זה לשחק במחשב כל היום...

 

רוני

[רוכב בודד]

יש דברים שנראים בצורה שונה עם ההתקדמות בגיל ובאורח החיים.

אני סבור שמה שאתה חושב היום יקבל זוית אחרת בעוד 10 שנים, ומגוונת בעוד 20 שנים.

בגל צעיר, הרבה רעיונות נראים חשובים, אחרים שימושיים, משהו שהעולם רק מחכה לו.

אחר כך רואים שלא כל דבר באמת שווה את ההשקעה בקידומו, לא לכל דבר יש שוק וצורך.

כאשר אתה מכיר את ההתנהלות בגופים גדולים, ארגונים ואולי מוסדות שלטון - אתה מבין כי אי אפשר לשנות מהותית. בין אם יש שם חשש ממהפכה והצורך להתמודד עם השלכותיה, בין אם שמירת הריפוד לישבן וההכנסה לחשבון הבנק האישי.

נכון, לפעמים יש כאלו שמעיזים ועושים, רק שהם כה מעטים. מאוד מעטים.

בסופו של יום, אני נאלץ ללמד את בני לתת למורה את מה שהיא רוצה לקבל וככה להצליח בקלות, כי מעט מורים מעודדים חשיבה ויצירתיות, לדעת ליישר קו עם מה שמקובל ואחרים מצפים אליו ואת הטיפוח והיוזמה לעשות לבד מחוץ למסגרת. כך תעודת ב.א. חיונית כיום, ולא משנה מה המקצוע. אני יכול לספר על אנשי תוכנה, ובתפקידים בכירים, שלמדו מחקלאות ועד תולדות סין בלי שום זיקה למקצוע בו הם עובדים, על טייס בחיל אויר שלא סיים י"א כי רצה ללמוד רק מקצועות מסויימים, ורק בגיל עשרים ומשהו השלים בגרות כדי להתקדם בטייסת (ושהאח של רוני לא יקח דוגמה...) - אבל אלו כה בודדים מול הרוב הגדול שמצטער או יצטער שלא עשה תואר במשהו.

 

לוטי שהוזכר ע"י פנדוב, כתב לו (בשרשור משהו רציני, פוסט 31) דבר יפה, כה נכון וכה מעציב כי אלו פני מערכת החינוך. היא לא תשתנה וגם לא מודה בדברים שלא בדיוק הצליחו לה.

" הרי זה מן המפורסמות שילדינו, עד שנופלים לידינו ה"חינוכיות", הם חכמים יותר משמע "רציניים" יותר.

כפי שאמר הסופר של "עליסה בארץ הפלאות"- לואיס קרול: שיעור באנגלית נכתב כך: lesson משורש less: הילדים נולדים עם דמיון מפותח ורחב שאין לו גבול ומתפתח ככול שהם גדלים ומכאן חכמתם הרבה, ואילו כאשר אנחנו "המבוגרים" (כנראה שאתה למזלך לא עונה בדיוק על ההגדרה הזו) "מחנכים" אותם, אנחנו מחליטים בשבילם על ה less הנחוץ, על המינימום שלדעתנו הם צריכים לדעת ומשכיחים מהם ובולמים להם כל דמיון שהוא מחוץ ל"קוביית" הידע הנחוץ.

וכך מדמיון מופלג וחכמה שרק לילדים יש, אנחנו משייפים אותם ומרבעים אותם והופכים אותם ל"חכמים-טיפשים" ל...אנחנו. "

 

הנה סיפור, יפה ותמים, אבל מי מקשיב לדור הצעיר שמנסה להגיד משהו מעבר לחפיפיות וחיים קלים ללא מאמץ? יקח להם זמן והם יבינו שאי אפשר בלי לימודים והשקעה בעבודה. חיים קלים יהיו רק למתי מעט.

מדען אחד, חי כל הזמן מודאג מבעיות העולם, והיה נחוש בדעתו למצוא להן פתרון.

הוא העביר ימים ולילות במעבדה שלו כדי למצוא תשובות לספקות שלו.

יום אחד, בנו בן ה-7 פלש למקום ההתבודדות שלו, נחוש לעזור לו בעבודתו.

המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה שהילד ילך למקום אחר. כשראה שזה בלתי אפשרי להוציא אותו משם, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה, ויסיח את דעתו.

 

הוא הוציא מחוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה להמון חתיכות, ונתן לילד,יחד עם גליל נייר דבק, ואמר לו: "אתה אוהב פאזלים, נכון? אז אני אתן לךאת העולם לתקן. הנה העולם כולו מפורק, נראה אם אתה יכול לתקן. תעשה את זה לבד".

הוא חשב שלילד ייקח ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל אחרי כמה שעות כבר שמע את קולו של בנו קורא לו ברוגע "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל".

בהתחלה, האב לא האמין: זה לא ייתכן, שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה!!! אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת...

להפתעתו, המפה הייתה מושלמת, כל החתיכות היו במקומן.

איך זה ייתכן? איך הוא עשה את זה? "אתה לא ידעת איך נראה העולם", אמר המדען לבנו, "איך הצלחת?"

"אבא", אמר לו הילד, "אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מן החוברת, ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי את העולם לתקן, אני ניסיתי, אבל לא הצלחתי. זה היה הרגע שבו נזכרתי בתמונה של האדם מהצד השני.

הפכתי את כל החתיכות, והתחלתי לתקן את האדם, שאני יודע איך הוא אמור להיות.

כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי אותו, וראיתי שהצלחתי לתקן את העולם.