בסדר. אחדד את השאלה.
אתה אומר, ש"דו קיום" (בוא נקרא לזה כך לצורך הדיון) הוא אולי אפשרי. ושהיו כמה נקודות בעבר שניתן היה לממש אותו, אבל זה לא קרה.
כאן אתה מוסיף שאינך יודע להסביר, מדוע לא קרה. ודבריך על הצד היהודי משמעותם היא שגם האפשרות מוטלת בספק.
שאלתי, ואני שואל שוב: האם יש לך סיבה כלשהי, המבוססת על ראיה עובדתית או מציאותית כלשהי, שגורמת לך לחשוב שאותו "דו קיום" אכן אפשרי הוא?
כי ראיות לכיוון ההפוך קיימות בשפע.
אני מדגיש כי השאלה היא האם עם ישראל ועם ישמעאל יוכלו לחיות בצוותא, כידידים - לא האם פלוני ואלמוני, כבודדים, יוכלו לנהוג כך.
ולמה כל זה? כי לטעמי, אנו (עם\מדינת ישראל) מתחמקים בשיטתיות מלהתמודד עם השאלה הזו, שהיא בסיסית לכל הענין. ואני מעדיף להתמודד עם בעיה, מאשר "להכיל" אותה.
ובודאי ובודאי שמי שאומר שאינו רוצה ש"לנצח תאכל חרב", צריך לשאול את עצמו, האם המקום שאליו הוא שואף להגיע בכלל קיים, או יכול להתקיים. כי רדיפה אחרי דבר שלעולם לא יושג, היא שיטת מצויינת להנצחת העימות.
דני