הלכתי לטייל

[roee]

כבר יצא לי לטייל בקליפורניה כמה וכמה פעמים, וגם לכתוב על זה. הפעם אין הרבה תמונות; לא לקחתי את הניקון (כי לא חשבתי שאמצא את עצמי בסיטואציה הזו בכלל) ובמילא לא היה יותר מדי זמן. במקום, אכביר במלל. זה הולך להיות ארוך בצורה לא סבירה, אז אם יש לכם עבודה ומשפחה, עדיף שתמשיכו הלאה.

 

לכל אותם אלו שיושבים בבית של ההורים שלהם ולוחצים על ריפרש בשביל לקבל פוסט חדש, אני הולך לספר לכם סיפור.

 

הסיפור מתחיל כנסיעת עבודה בנאלית והופך באחת לאורגיה של שיקול דעת מוטעה שמתודלקת בדלק סופר פרימיום. כך בחרתי להביא את הדברים, ואם לא טוב לכם, תמצאו מישהו אחר שיביא לכם אותם כי זה מה שאני יודע. אני יושב כאן בדלתא מSFO לJFK אז יש לי המון זמן, אני מקווה שגם לכם.

——

 

בתחילת נובמבר, קיבלנו בחברה החלטה שכדאי שכמה מאיתנו ניסע לבקר בסניפים שבפלורידה ובקליפורניה. זה טוב לשמור על קשר.

יצאנו שלושה (וגם חזרנו שלושה; אל תחפשו כאן טרגדיות) לפלורידה באמצע נובמבר. הייתם כבר בפלורידה? אני מניח שלא. זה מקום אליו זקנים באים בשביל למות; היא הרבה יותר אמריקה מאשר קליפורניה (לפחות צפון קליפורניה, איפה שנוצרה מסה קריטית של אינטלקט שמושך עוד אינטלקט, המשכורות גבוהות והאדם הממוצע הוא בכלל אסיאתי). אם אני צריך לתאר אותה בשלוש מילים, זה יהיה ״שטוח, לח, תנינים״. אם ארבע, נוסיף גם ״משעממת״. כלומר, יש מקומות יותר נידחים בארה״ב, בוודאי, אבל אנחנו הישראלים לרוב לא מסתובבים בהם. נקודת ההשוואה שלנו היא סן פרנסיסקו או מנהטן או מקסימום לוס אנג'לס וביחס לאלו, פלורידה היא סתם חתיכה חלקה במיוחד מקרום כדור הארץ שמשמשת בעיקר כמפלט למשפחות קובניות ומרכזי קניות ענקיים. ומשום מה, בלי שאבין לגמרי מדוע, הגיעו אליה המון ישראלים. אולי הלחות מזכירה להם את תל אביב.

——

 

אין לי המון לספר על פלורידה. לפחות מהזווית המוטורית, קיבלנו מNATIONAL קורולה. אז זו האמריקאית די מפונפנת ביחס לאירופאית, אבל המנוע חלשלוש והתיבה - מבלי שבדקתי - מרגישה כמו CVT. אם זו באמת תיבה רציפה, אז מילא, אבל אם זו פלנטרית, אז מישהו פישל בצורה מביכה, כי תיבה טובה לא אמורה להרגיש ככה. בסך הכל מדובר באוטו מבאס למדי, ואמנם נכון שלרוב אתה רוצה להעביר את הרגשות שלך דרך הכתב, אבל אני לא רוצה לבאס אתכם.

——

 

אפילו לא שניה אחת מוקדם מדי, החזרנו את הקורולה ושמנו את פעמינו לקליפורניה. הטיסה בJETBLUE הייתה ראויה לציון. מחלקה אחת בכל המטוס, המון מקום לרגליים ואינטרנט חינם. כשנחתנו, הלכנו לNATIONAL בשביל לאסוף את הרכב השני. באופן מפתיע, הם שלחו אותנו לשורת הרכבים (30 מכוניות בערך) בשביל שנבחר מה שאנחנו רוצים. לא היה שם משהו יוצא דופן, אלא מגוון מכוניות אמריקאיות mid sized אפורות משהו. עמדה שם קאמרי שחורה שבלטה על רקע היתר, ורציתי לקחת בשביל הקטע האנטי-מוטורי של לנהוג בקאמרי, אבל הייתה לה בעיה (מעבר לזה שהיא מיוצרת על ידי טויוטה) ובסוף חיש מהר תפסתי את הג׳טה שעמדה שם בשורה. אז אמנם הפנים די ספרטני ומדכא; משהו בין גולף 6 ל7 אבל מופחת אבזור להחריד - למעט חימום מושבים, פונקציה מיותרת במבט ראשון אבל עומדת בבסיס היחסים שלך עם האוטו קצת אחר כך. בכל מקרה, היתרון הגדול של הג׳טה על פני חברותיה לשורותיה - המאובזרות, מרווחות ומצודדות יותר - הוא ביחידת ההינע. נדמה לי שהמנוע הוא 1.8TSI עם משהו כמו 170 כ״ס והDSG6 המוכר והאהוב. מדובר במכונית נמרצת מאוד - לא מאוד רחוק מביצועים של GTI סטנדרטית, מן הסתם. נדמה לי שבזו הספציפית ההגה קצת משך ימינה בהאצות חזקות, אבל כלכך שמחתי שהאצה חזקה בכלל נמצאת על הפרק, שפשוט סובבתי אותו קצת שמאלה.

——

הדבר המוטורי הכי מעניין שראיתי סביב המשרד:

 

 

זו כמובן המכונית האוטונומית של גוגל. יש להם גם מערכות אוטונומיות מותקנות על לקסוס RX, אבל המכונית המטופשת הזו הרבה יותר משובבת את הנפש. כשהרובוטים ידפקו את כולנו, זה יהיה עם חיוך.

——

 

מעבר לנסיעה הלוך וחזור בין המשרד למלון, לקחנו את הג׳טה בסופשבוע צפונה לסן פרנסיסקו, עיר בה ביליתי חודשים שלמים השנה (לכו לAslam Rasoi במישן בשביל אוכל הודי, לSmitten על אוקטביה בשביל גלידה ולChocobella בWestfield בשביל שוקולד). יש לי פינה מאוד מאוד חמה בלב לסן פרנסיסקו. זו כנראה העיר האהובה עלי מכל אלו בהן ביקרתי. מזג אוויר מושלם, אנשים מעניינים ומסבירי פנים, יופי עוצר נשימה ומרכז העולם הטכנולוגי - כלומר, מרכז העולם נקודה - הופכים אותה למקום שלא באמת מצליח להמאס עלי. בסעיף החסרונות נמצא בעיקר הנדל״ן, שם כמעט ומשלמים בדולרים את מה שאנחנו משלמים בשקלים (2500 דולר לחודש בשביל דירת סטודיו של חדר אחד, 4000-5000 דולר לחודש בשביל משהו שמזכיר מקום למשפחה).

——

 

גלידה בSmitten:

 

 

מכינים אותה במקום עם חנקן נוזלי - תראו את המיקסר אפוף המסתורין שברקע. אני לא אומר את זה בקלות דעת, אבל זו מהגלידות הטובות שאכלתי.

——

 

ביום שבת נסענו דרומה למונטריי. מונטריי, מעין עיירת ים באמצע שום מקום, הרבה יותר ריביירה מוולמארט, סוג של מה שטבריה הייתה צריכה להיות אם לא היו בה טבריינים. הלכנו לאקוואריום (המדהים; מחיר כרטיס 39 דולר לאדם ובערך במחצית הביקור בו הגענו למסקנה שהתמורה עוברת בהרבה את העלות, וזה לפני שהגענו למדוזות) ועשינו את ה17 מייל דרייב. זו הייתה הפעם שניה שלי במונטריי, הראשונה הייתה לפני כמעט חמש שנים כשהייתי שם עם כלתי הטריה ומוסטנג GT. לא הרבה השתנה - אבל מצד שני, מה יש כבר לשנות?

מונטריי:

 

 

מדוזות באקוואריום:

 

 

מדוזות אחרות באקוואריום:

 

 

טכנית, זה היה בחלק של המדוזות באקוואריום:

 

 

שקיעה בSeventeen Mile Drive:

 

 

 

[roee]

עוד כמה ימים חלפו במשרד, וביום רביעי בצהריים קפצתי עם שני עמיתיי לאכול ארוחת בוקר בסן פרנסיסקו (בהצלחה למצוא מקום נחשב שאין בו המתנה של שעה… לארוחת בוקר, נו באמת). כשהגענו, זרקתי את שני התיקים הגדולים שלי אצל חבר ולקחתי תרמיל לדרך. כלאחר כבוד הסעתי את חבריי לשדה התעופה, שם נפרדנו לשלום, החזרתי את הג׳טה לNATIONAL ושמתי את פעמיי לאוויס.

——

 

אם אני מגיע לארץ זרה וזה מסתדר, אני משתדל לקחת יום-יומיים בשביל לטייל קצת, ומנסה שתהיה זווית מוטורית מעניינת. עשיתי את זה בצרפת עם SLK, בגרמניה ואוסטריה עם סדרה 3 קאב, בארה״ב עם מוסטנג GT ושוב עם קורבט C7 סטינגריי בדצמבר האחרון. הפעם הכוכבים הסתדרו בצורה החלטית מאוד: טיסה על חשבון העבודה, סופשבוע פנוי לחלוטין, ראש שצריך ניקוי אגרסיבי וחג (Thanksgiving) שבו גם ככה סן פרנסיסקו עצמה סגורה. המשותף לטיולי הנהיגה - בניגוד לסתם טיולים עם נהיגה - הקודמים שלי היה שהם נמשכו יום לכל היותר (המכוניות היו יותר, אבל לא קפצתי ממלון למלון בנסיעה אחת ארוכה). הפעם הייתי חייב, ומאחר והרגשתי שהייתי מספיק בצפון-צפון קליפורניה (יש כזה דבר בכלל, מספיק מהאזור האלוהי הזה? תערובת של פיתולים, hillbillies, שדות וים שלא תמאס עלי לעולם), ולא כזה התחשק לי לסוע לכיוון דרום (אחרי שחזרנו ממונטריי) והמערב נפסל מסיבות של העדר תשתית (יש שם אוקיינוס), נשאר לי רק כיוון מזרח. אמנם אני לא אוהב לסוע מזרחה כי זה מקרב אותי בחזרה לישראל אבל אמריקה גדולה (תודה קולומבוס) ויש קצת buffer. אז נוסעים מזרחה.

——

 

אם כבר מזרחה, אחד המקומות שרציתי לראות הרבה זמן הוא אגם טאהו. אני לא הכרתי אותו יותר מדי מעבר לתמונות (זו נקודה שנגיע אליה בהמשך - אם הגעת עד כאן, אני יכול להמיט עליך ערימות של מלל וכך אעשה), אבל אני יודע שהוא מספיק חשוב בשביל ששברולט יקראו על שמו לSUV שלהם. זוכרים שהפעם עושים טיול אמיתי, כזה של יומיים? אז טאהו ימלא יום אחד, אבל צריך משהו גם ליום השני. קליפורניה, בהיותה אינסופית, יכולה לטרטר אותך בדרכים במשך 4-5 שעות בשביל לזוז מריבוע מפה אחד למשנהו, אז הרבה מקומות נפסלו מראש; בדיעבד, זו ראיה קצת דבילית כי בעצם, בכל מקום בו תדקור את המפה מחוץ למטרופולינים הגדולים, אתה הולך להנות מכל רגע. חושבים שהכבישים הטובים בעולם נמצאים באירופה? תחשבו שוב. בכל אופן, עדיין הייתי צריך יעד ליום השני, ואז ראיתי שטאהו זה בעצם די קרוב (כלומר 4 שעות) מיוסמיטי, הפארק הלאומי המפורסם, אחד מהמקומות היפים בתבל והמקור לשמו של יוסמיטי סאם. הפינה, כך נראה, נסגרה.

——

 

עבודת ההכנה שלי כללה בעיקר לבנות מסלול בגוגל maps ואז לגרור את הקו לכבישים שגוגל לא רצה שאני אסע בהם כי הם דפוקים והוא דואג לי. על חלק הלינה הופקד airbnb, ועל התחבורה הופקדה, כהרגלי, אוויס.

הרבה מכוניות מעניינות יש לאוויס. לארה״ב יש היסטוריה של השכרת מכוניות שרירים לכל דבעי, החל מהשלבי GT350-H של שנות השישים, דרך מוסטנגים מלוא החופן, צ׳רגר׳ים, קמארואים ועד תצוגת הכוח שמנתה בערך 20 קורבט סטינגריי חדשות שנפרקו בSFO כשהייתי שם בדצמבר. רק אל תנסו לשכור משהו אירופאי. בדיקה באתר העלתה שיש דיל של קמארו SS ב340 דולר ליומיים וזה נשמע די טוב. זו אומנם קמארו, אבל החדשה (2016) קיבלה ביקורות טובות למדי ואותו מנוע מרהיב, מלהיב ומגניב שזכרתי מהקורבט. עכשיו, כנראה שאפשר לקבל אותה בפחות כסף מזה; כשאתה מעמיס את כל הביטוחים (ואתה מעמיס את *כל* הביטוחים, כי זו אמריקה ואתה רוצה לזכור את הטיול לכל החיים ולא בגלל שהוא מוטט אותך כלכלית) והמיסים השונים (ובחיי שהחשבון נראה מגוחך, אקראי ומסועף כמו חשבונית מהמכס), הגעתי ל574 דולר ליומיים. ממש לא זול, וכאמור, אני חושב שהייתי מסוגל להוציא אותה בפחות מזה עם קצת תכסיסי דלפק, אבל לא רציתי לקחת סיכון שהטיול שלי יהיה עם פחות מ400 כ״ס. על הנייר, חסרון אחד ענקי יש לקמארו וזה שדה הראיה החוצה. בספקטרום שבצידו האחד הוא לשבת בחדר בחושך עם כיסוי עיניים ובצד השני הוא אופנוע, היא בערך כמו לסוע בפילבוקס. אני מניח שזה בערך מסתדר כי זה יותר אוטו לנראות שלך מאשר לראות שלך, אבל עם כזה מנוע אתה לפחות רוצה לדעת מה מגיע מקדימה.

מה שבאמת רציתי הייתה, כמובן, הקורבט. פסגת ההיצע הספורטיבי של אוויס, היא עולה 490 דולר ליום (עם ביטוחים) והגבלת קילומטראז׳ של 150 מייל ליום; הרבה מעבר לתקציב שלי, בהתחשב בכך שצפויים לי בערך 800 מייל של נהיגה. חישוב זריז מעלה שהייתי צריך לשלם משהו כמו 980 דולר ועוד בערך 375 דולר על המיילים. לא בא בחשבון.

——

 

קדימה ליום רביעי, וכזכור אני מפקיד את מרבית מטלטליי אצל חברי הותיק מהעיר, ויוצא עם תרמיל לSFO, מוריד את החברים בטרמינל, מחזיר את הג׳טה ומגיע לאוויס. ההזמנה במערכת, ושניה לפני שאני מקבל את המפתח של הקמארו, אני עושה את עיני הכלבלב הכי טובות שלי (לא טובות בכלל) ואומר לגברת שבדלפק שאני כמעט מרגיש רע שאני שואל, אבל אולי במקרה יש להם קורבט פנויה שאפשר לקבל במקום הקמארו? יש לי Avis Preferred וכל זה, בטח נוכל לארגן משהו, גברת? נכון? היא תבדוק. היא יוצאת לחניה, וחוזרת עם פני פוקר (נו, מה אכפת לה). אלו החלטות שחורצות גורלות כאן, גברת, על שום מה את אדישה? אני ממולל את אצבעותיי בעצבנות ונשען על הדלפק בשביל לא להתמוטט מהלחץ. הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה כשאשתי ילדה, אבל שם ידעתי כבר בדיוק מה אני אקבל.

——

 

״תרצה את השחורה או את האדומה?״ היא שואלת ו״אדומה״ היא התשובה האוטומטית. הומאג׳ לGTI שלי, או סתם אי הסכמה עם שחור כצבע לרכב, אבל מה זה משנה. אני מחייך לעצמי אבל מיד מנסה להסתיר את ההתרגשות. כן, כבר עשיתי 300 מייל עם קורבט, אבל הפעם זה לגמרי אחרת.״100 דולר ליום תוספת והיא שלך״, היא אומרת, ״המחיר הרגיל הוא 150״. אני מגעיל את עצמי, אבל מגייס כל נים באסטיונרי מגעיל ושולח אותה למנהלת בשביל שתראה מה אפשר לעשות בשבילי. אני שוכר שם הרבה, אני שוכר מכוניות יקרות יחסית, זה בכלל חג עכשיו, אני מישראל, זה יום רביעי וגולדן סטייט במאזן מושלם - תעזרי לי כאן, גברת.

״75 דולר ליום תוספת״.״מה עם הגבלת המיילים? אין לי כזו בחוזה, אנחנו משדרגים… ״אין לך הגבלה״. ״אז שאני אבין נכון, זה 150 תוספת עבור יומיים ואני לא מוגבל במיילים?״



——

 

המפתח לקורבט על הקאונטר, אני אומר בליבי תודה לכל מי שהיה משמעותי בחיים שלי ותרם לכך שאגיע לרגע הזה. אני רץ לקורבט האדומה שלי לפני שמישהו משנה את דעתו. אני לא יודע אם להתעכב בשביל לסדר הכל באוטו כמו שאני אוהב או פשוט לעוף מהחניה שלהם לפני שמישהו יקלוט שאני לא בעצם לא שוכר אוטו, אלא קונה מהם הרפתקה, אבל לקחתי את הסיכון וסידרתי מראות, בלוטות׳ וכיסא לפני שיצאתי. לחיצה על מתג הstart והיא מטרטרת במשך שתיים-שלוש שניות ואז נובחת על סביבתה באגרסיביות, כאילו אומרת ״מי זה מעיר אותי ולשם מה״. התיירים שהגיעו לעיר בשביל החג מסתכלים עלי בקנאה בזמן שהם נשפכים לקורולות שלהם.

——

 

קצת אחר כך:

 

[roee]

אחד הדברים המגניבים בקורבט הוא גג הטרגה. זו פיסת גג בודדת וקשיחה שאפשר פשוט להסיר ולשים בבגאז׳ בכל פעם שאתה רוצה שאלוהים יראה אותך נוהג. יש לזה את כל היתרונות של גג רגיל - למעשה, זה מרגיש בדיוק כמו גג רגיל - וכל היתרונות של מכונית פתוחה, בלי אף אחד מהחסרונות. טוב, לוקח שתי דקות לפרק או להרכיב את הגג ואי אפשר לעשות את זה בתנועה אלא אם אתה חלק ממופע, אבל זה מתגמד לעומת הקשיחות המבנית, ניהול הרוח המוצלח והמשקל הקל של הגג הזה. פורשה הם היחידים לדעתי שעוד מייצרים גג טרגה, אבל שם, אבוי, מדובר במנגנון חשמלי כבד למדי עם גג מפונפן. זה של הקורבט פשוט להפליא (הוא גם חצי שקוף, שזה מגניב מאוד, עד שיש שמש לפחות, אבל מתי *זה* כבר קרה בקליפורניה) וידני בצורה מרעננת.בגלל שגם פנסיונרים קונים את האוטו הזה, יש גם גרסת קבריולה עם גג חשמלי. זה כנראה הדבר הכי מיותר ומגעיל מאז שראיתי במטבחון של החברה בקליפורניה שמישהו אוכל ביצה קשה שמגיעה באריזה, כבר מבושלת.

——

 

אני מקבל את האוטו עם הגג מאופסן בבגאז׳ ומי אני שאשנה סדרי עולם. יוצא מאיזור השכרת הרכב, צומת ראשונה ימינה, מכת גז בראשון ו — יש לנו נורות מהבהבות בלוח המחוונים! 60+ קג״מ מומנט שפוגשים את כדור הארץ דרך צמיגים אחוריים קרים תמיד יהיו מתכון לאקשן.יוצא ל101 צפון לכיוון סן פרנסיסקו, מוצא פתח קטן בתנועה, נותן גז בשלישי - ו*אלוהים ישמור* שכחתי כמה שהאוטו הזה חזק. כמובן שלפני שנה סחטתי לו את המיץ על Highway 1 אבל ההרגשה הפיזית תמיד תופסת אותך לא מוכן. 3.7 למאה, אתם קולטים? 3.7. זה בערך הזמן שלקח לכם לקרוא את המשפט הזה.

——

 

יש הרבה מכוניות חזקות, במקצתן נהגתי, אבל הקורבט ממש ברוטאלית. זה לא רק הכוח, זה גם הסאונד, וזו גם המכה (ספק מכוונת, ספק הכרחית) שחוטפים מהtransaxle בהעברות הילוכים במצערת מלאה. אבל זה בעיקר הכוח.

——

 

תחנה ראשונה היא ה״עדן טבע מרקט״ האמריקאי - הלא הוא Whole Foods, איפה שאפשר לקנות דברים אורגניים חסרי טעם במחיר מופקע. סופרמרקט בארה״ב שלא מוכר קולה? מישהו on a mission. אבל יש להם גם כמה דברים טובים, ולא יהיה לי איפה (כי חג) או מתי (כי יש דרך ארוכה) לאכול. שם את הקורבט בחניה וסוגר לה את הגג; האוזניים שלי כואבות מהרעש בדרך (בסך הכל 20 דקות) ואני מרגיש שלוק מהשמש. הגג ישאר סגור בנתיים.קונה, מתניע, טוען את המסלול בmaps ויוצא מהעיר דרך הbay bridge וה580 מזרח, ישר לתוך פקק מהגיהינום.

_____

 

היציאה מהעיר לכיוון הBay Bridge:

 

 

הפקק שעל הגשר, וממשיך עוד הרבה מזרחה:

 

 

זה גשר נורא יפה:

 

 

———

 

אתם לא מתארים לכם כמה גרוע הניווט של גוגל. ההראות מגיעות בצורה אקראית לחלוטין - לפעמים הניווט מורה לך, במפתיע, לקחת את היציאה הימנית כשאתה בנתיב השמאלי מתוך שלושה במהירות כביש מהיר ובמרחק 100 מטר ממנה, ויש לו הרגל מפגר למדי לירות אוטומטית - וחד פעמית - את ההוראות לפניה הקרובה עוד לפני שיצאת מהצומת, אם הפניה קרובה מאוד (נניח שתי צמתים עוקבות). זה מבלבל וזה מטריד ופעמים רבות לא הייתה לי ברירה אלא להסתכל במסך בשביל להבין לאן אני באמת נוסע. למה לא וויז? כי המסלול שלי כבר היה טעון במmaps, כמובן, אבל מהנסיון שלי וויז פשוט עדיף בצורה מוחצת. למעשה, וויז היה די פופולרי בסן פרנסיסקו בביקור הקודם שלי (הפעם לא נסעתי יותר מדי בuber אז לא ראיתי מה עושים המקומיים). מה שבאמת מאכזב הוא שלא מדובר על ניווט ברחוב סלמה, אלא החצר האחורית של גוגל עצמה. כשגוגל טובה, היא הכי טובה, וכשהיא גרועה זה כאילו שהעולם עצמו מתפרק.

 

——

 

אותו ניווט גרוע שלח אותי קודם כל לתוך אוקלנד ורק אחרי שהייתי על סף דמעות הוא ניאות להכיוון אותי לפניה הנכונה ל80 מזרח, שעולה צפון מזרחה. הייתי אומר שהתנועה זחלה אבל זה עשוי ליצור מצג שווא שהיא התקדמה לאנשהו. רק אומר שהיה מתסכל מאוד. עזבתי את סן פרנסיסקו בסביבות 15:30, יותר משעה אחר כך עוד ראיתי אותה בחלון.

 

 

[roee]

לאט לאט התנועה ב80 נפתחה, ואחרי שעתיים חשבתי שזה יהיה נכון לעצור ואולי לאכול משהו. יש הרבה איפה לעצור על ה80, מאחר והוא מלא בחיים, לפחות עד שמתקרבים לטאהו. בוחר תחנת דלק ואפילו יש שם מקום לאכול - Popeyes, שזו רשת של ״מטבח לואיזיאנה״. זה בעצם שם מכובס לעוף מטוגן. למעשה, אני חושב שזה המקום הראשון בו נתקלתי בו *הכל* מטוגן. אין שם מנה לא מטוגנת. מזמין משהו, אוכל קצת, זה דוחה. Too much freedom on my plate. אני זורק את זה והולך חזרה לקורבט. בדיוק משפחה נכנסה לחניה שלידי, רכובה על איזה סאבארבן. זוג הורים מבוגרים ובתם בת ה20-ומשהו, והם בדיוק יוצאים מהאוטו ליד הקורבט שלי. אני עומד ומסתכל כשהם נזהרים לא לדפוק אותה עם הדלת בנוכחותי, והבת אומרת לי ״Don't worry, I won't scratch it״ - מה אתן רוצות, אני סתם רוצה להגיע לדלת ואין לי איפה לחכות. אני בטח מה זה נראה עכשיו כמו שמוק. מה, לספר להן שזו קורבט שכורה? סתם יתחיל דיון. בסוף הן נעלמות לתוך הPopeyes ואני נכנס לקורבט וממשיך בדרכי. מסתבר שלא רק מים לא מתערבבים עם שמן אלא גם אני לא מתערבב טוב עם שמן כי אני מרגיש עייף מהאוכל הדפוק הזה. אתם יודעים, בשביל אומה שעיצבה במו ידיה את ההיסטוריה המודרנית, הם ממש מפגרים לפעמים.

——

 

אני בדרך לסקרמנטו, הלא היא בירת קליפורניה. אני עובר את Fairfield ואז Davis. בדיוויס, גוגל מחליט לקחת אותי דרך העיירה עצמה ואיזשהו כביש מעקף בשדות. הכל טוב ובסדר, עד פניה של 90 מעלות בקצה שאני מחליט לעשות בצורה נלהבת עם מכת גז, רק בשביל למצוא בצד השני שוטרים שבדיוק עצרו איזה רכב בצד. לשמחתי הם לא שמו לב אלי ואני ממשיך. אני לא אראה עוד הרבה משטרה בדרך.ממשיך בחזרה ל80, ולכל מיני מקומות בפריפריה, ולבסוף גם עובר גם את סקרמנטו. סקרמנטו נראית די שכוחת אל מהמקום ממנו אני מגיע, אבל לפעמים טוב להזכר שסן פרנסיסקו היא לא באמת בירת ארה״ב אלא אפילו תופעה שולית בקנה מידה האמריקאי, ושאמריקה האמיתית היא רצף ארוך של רשתות מזון מהיר, עמוק לתוך היבשת. ה80 עדיין עמוס, לפרקים גם פקוק - שלוש שעות או יותר אחרי שהתחלתי לסוע - ובמקומות מסויימים הניווט שולח אותי לחתוך אותו דרך עיירות וכבישי שירות.

——

 

אחרי שעברתי את המטרופולין של סקרמנטו, ה80 התחיל להפתח. בשלב הזה כבר נרקמה לי תוכנית. נגיד שאני אוהב לסוע עם גג פתוח אבל קר - בערך 40 מעלות פרנייט, שזה מעט מאוד בצלזיוס, קרוב לאפס - מה עושים? לקורבט יש מושבים מחוממים (וגם מקוררים!) ותא נוסעים קטן, בשילוב עם היותה טרגה ולא קבריולה מלא אני מניח שאפשר ליצור איזה כיס אוויר קטן חמים כזה בפנים שאני אהיה ספון בו כמו גור קנגרו רך בימים. אני עומד לרדת מה80 עוד עשרה מייל וזה אומר שהגיע הזמן לתדלק. אני לא יודע לאן אני נכנס ובאמריקה תמיד כדאי שיהיה לך דלק, במיוחד באמצע שום מקום, באמצע הלילה, באמצע אוטו שאוכל דלק כאילו שדינוזאורים עוד מתים כאן.

עוצר, מתדלק, אוכל Powerbar - הדבר הכי קרוב שאני אמצא כאן לתזונה - ושם את הכובע שקיבלתי מאמזון יום לפני. נשארה בעיית הרעש. הקורבט, תודה לאל, היא לא בדיוק מופת לשלווה. בכל שברולט ספורטיבית, הרעשים כללם נחלקים לשניים, כאלו שנובעים מהיותה שברולט וכאלו שנובעים מהיותה ספורטיבית. בקורבט יש קצת מהראשון, אבל המון מהשני, וזה גרוע מאוד - עד לא סביר - עם גג למטה. אבל אדם רב תושיה אני, ויש לי אטמי אוזניים בהישג יד (באמת, אתה לא יכול לדעת מתי תמצא את עצמך בהופעה כשאתה בנסיעת עבודה… קרה לי כמה וכמה פעמים). אז אני שם כובע, אטמים, מדליק את החימום של הכיסא לדרגת צליה, מזגן על HI ומתחיל בנסיעה.

 

——

 

די מהר מתברר שעליתי כאן על משהו. בתצורה הזו, 80 מייל שעה על ה80 עם גג למטה, אטמים, קור מקפיא בחוץ, גרגור הV8 ברקע, בועה נעימה בפנים ופסייטראנס בפול ווליום (בשביל שתשמע משהו דרך האטמים ומעל רעשי המנוע והרוח) מדובר בחוויה שלהגיד עליה ש״נסעתי באוטו״ זה כמו להגיד שבסיקס-פלאגס ״נסעתי ברכבת״.כבר אמרתי לכם שהכוכבים הסתדרו בשביל שכל זה יקרה? הירח היה מלא לגמרי. סוריאליסטי.

התחלנו להנמיך לJFK. נמשיך בטיסה לארץ.

——

 

תודה שהצטרפתם, אני כבר ב777 שימריא עוד מעט מJFK. חשבתי שהייתה לי חצי שעה לעשות את הטרנספר בין הטיסות, מסתבר שזו הייתה שעה וחצי. אני לא יודע אם זה כי אני מטומטם או אם הטיסה לארץ יצאה באיחור, אבל כשפרקתי מהטיסה מSFO, דיילת הקרקע של דלתא חשבה כמוני שאני הולך לפספס את הטיסה לתל אביב והריצה אותי דרך דלתות צידיות בJFK עד לגייט. כשהגעתי לגייט, בריצה כמובן, ראיתי המון אנשים מסביב אבל לא לקחתי סיכון לשאול למה הם בעצם עומדים כאן ורצתי ישר פנימה. הדיילת שלוקחת בורדינג פאס הסתכלה עלי במבט עקום, אבל כשאתה טס בביזנס לא שואלים יותר מדי שאלות. נכנסתי והגעתי למטוס ריק, ומסתבר שזה בדיוק היה הזמן לבורדינג בשביל משפחות ונכים. הדיילות בטוח חושבות שאני בנאדם חרא. עכשיו אני הולך לשבת כאן שעה ולחכות. לפחות יש שמפניה.

 

 

 

 

[roee]

אני על ה80, עוד רגע יורד ממנו לטובת קטע קישור קצר ב50 ומשם ל49, כביש בו עוד נדון רבות. זה קטע, מקודם הייתי על דרך מהירה ועמוסה עם הגג פתוח ועכשיו זה בערך רק אני והcountryside האמריקאי. ההרגשה מהפנטת. ממשיך לסוע ומגיע לצומת T. כמובן שגוגל אומר לי להמשיך ישר ובעצם מתכוון לימינה. בשביל להוסיף חטא על פשע, הוא, בניגוד לוויז, לא אומר כשהוא ״מחשב מסלול מחדש״, אלא פשוט משנה את ההוראות. אתה אפילו לא יודע שטעית. מזעזע.

 

——

 

שלוש מכוניות לפני וטנדר ענקי מאחורי, המכוניות מקדימה פונות, כל אחת בתורה, ואני נשאר עם הטנדר דבוק מאחורה. המרחק שלו סביר, אבל איזה מרחק הוא סביר מול פורד F350 מוגבהת עד שהמדרגה של הנהג נמצאת בגובה הראש שלי? נכון שאין לי בעיה פיסית להתעופף משם, אבל יש לי שיקול דעת ובלילה חוצות את הכביש חיות. אני ממש לא שש לעבור את ה70-75 מייל שעה בתנאים האלו. הפנסים של הקורבט הם, ובכן, נקודת אור. קסנון עם אור נמוך מצויין ואור גבוה פנומנלי. בטחון מוחלט.

—-

 

ה49 ממשיך ומתחיל לטפס ולהתהדק. אנחנו עוברים לסרפנטינות וקטעים צפופים בתוך יער, מטפסים בתוך ענן. עד כמה שזה נשמע מוזר בשביל מכונית ספורט אמריקאית, הקורבט ממש מתה על זה. אחיזה אבסולוטית, בלמים אדירים, שלדה הדוקה עם מתלים שהם מופת של ספיגה ושליטה בגוף. אני נעלם לטנדר ולוחץ חזק לתוך החושך. ערפל, לילה, ירח מלא, גג פתוח, V8, אמצע שום מקום. זה מרגיש כמו עולם אחר. הסיבובים נעלמים כלכך מהר שאני על טייס אוטומטי לחלוטין. המהירות לא עוברת את ה50 מייל שעה אבל זה כביש *צפוף*, צר ומטורף. אני תופס את עצמי חושב על סיבוב אחרי שכבר עברתי אותו, כי כשהוא הגיע לא היה לי זמן - זו דרך די בטוחה למצוא את עצמך בצרות. צריך לחשוב רק קדימה. האוטו הזה אלים. הוא מסוגל לייצר כוחות, בכל ציר, שמתחילים להטריד אחרי מספיק זמן. זו חוויה פיזית מאוד, סוחטת מאוד, מספקת מאוד.

——

 

ה49 הוא כמקור השם של הForty Niners, קבוצת הNFL של סן פרנסיסקו; הוא נבנה כדרך עבור כורי הזהב שהגיעו לאיזור בבהלה הגדולה לזהב בשנת 1849. בחלקו הוא מתפתל וצפוף, בחלקו הוא פתוח, תערובת של חד מסלולי ודו מסלולי לסירוגין ובטוב טעם. עברנו עכשיו לחלק הפתוח, כביש רחב ויחסית עסוק, אבל זורם מהר, בתוך יערות ועיירות. גם כאן יש שאריות של מלח ושלג, אבל הכביש יחסית יבש ואין לנו בעיה.



אנחנו עוברים מה49 ל20 וחוזרים לישורות ועיקולים ארוכים ומהירים, עדיין בעליה. אנחנו זורמים למעלה, הכביש הוא רק שני נתיבים אבל היער פולס מאוד רחב וזה נותן טיפ-טיפה יותר זמן תגובה במקרה שאייל מחליט להתנקם באוויס. אפשר להעלות קצת קצב.אין אף אחד לפני ואף אחד מאחורי; מדי פעם מגיעה מכונית ממול, אבל לא יותר. אני מנצל את השלווה בשביל להאט בישורות עד כמעט עצירה ולהסתכל למעלה בכוכבים. אנחנו די גבוהים עכשיו והשמיים צלולים כבדולח. גם עם הירח המלא, רואים את הכוכבים היטב. מרגש, באמת. אני ממשיך לטפס.

——

 

מתישהו, אני שם לב לאבקה מוזרה שמפוזרת בצדדים. האבקה פתאום גם מכסה את העצים, ופתאום זה מכה בי: שלג. אני נכנס לאיזור עם שלג. הקליפורניה הארורה הזו עם הבצורת הגרועה מזה מאה שנה שלה והנה מסביבי שלג. עכשיו, זו לא בעיה כרגע. לא *יורד* שלג. יש שלג בצדדים. אבל אני לא יודע עוד כמה נמשיך לטפס, ואני נוהג במכונית עם 460 כ״ס, הנעה אחורית וצמיגים מהקיצוניים שמישלן מייצרת (Pilot SuperSport). היא בקושי, ממש בקושי אמורה לסוע בגשם בתצורה הזו. מה לעזאזל אני אעשה עם שלג?

——

 

אנחנו ממשיכים לטפס והשלג נערם בצדדים. העצים כבר מכוסים לגמרי בשלג, הם נראים בחושך כמו עצי אשוח ענקיים ומושלגים. זה נורא נורא יפה, רגע כזה שבו אתה שמח להיות חי. הכביש מתוחזק היטב והאחיזה טובה; נראה שעושים כאן לא מעט עבודה בשביל לפנות את השלג ולהמליח את הכביש (במדינות בהן ״טמפרטורה נמוכה מאוד״ היא לא 15 מעלות, נהוג לפזר מלח על כבישים מושלגים וקפואים. זה מייבש אותם ומחזיר את האחיזה). אני מגיע לאורות כתומים מהבהבים, זו אחת המשאיות שעסוקות בפיזור המלח ופינוי השלג. אני מתקרב אליה יותר מדי והמלח ניתז על החרטום של הקורבט, הנהג רואה את זה ולרגע מפסיק את הפיזור. אני נסוג אחורה והוא ממשיך, ממשיך איתו עוד מייל ובסוף מוצא קטע קצר וישר שאפשר לעקוף בו. צריך להזהר, המהלך של דוושת הגז ארוך אבל לא מאוד לינארי וביחד עם גיר לא מהמוצלחים אתה יכול לקבל מכה רצינית מאוד של כוח בשלישי ורביעי. זה בסדר על כביש יבש, אבל כאן יש מלח ושאריות קרח על קו ההפרדה איפה שמדרס צמיג לא דרך. ממשיך ועוקף גם מפלסת, הפעם גם נותן איזה שואו לעובדים באפלה, הילוך שני וגז גורמים לקורבט לקבל קצת זווית ולעוף קדימה.

 

——

 

ה20 מתחבר ל80. כן, חזרנו שוב ל80. אנחנו כבר נמצאים די גבוה - 4000 רגל? וה80 הפך מעוד סתם כביש מהיר משמים שחוצה את האמריקנה למשהו שנראה כמו סצנה מ״מפארגו״. ערפל קל, שלג מכסה את הצדדים, ראות בינונית מאוד ומשאיות כבדות עם גורמים לו להראות כמו סוף העולם. הכביש עדיין בסדר, אבל ירידה לתחנת דלק, שלא פולסה והומלחה כמו הכביש, מספרת לי בדיוק עד כמה גרוע המצב: במהירות של 5 קמ״ש אני רוצה לעצור והקורבט מחליקה קדימה. נסיון לצאת מהמקום מוביל לפרפור; בסוף היא מוצאת אחיזה ונוסעת, אבל אפילו נסיעה אחורה היא אתגר בתנאים האלו. תדלוק או עצירה בצד הדרך דורשים תכנון קפדני. בתחנה גם מתדלק מוביל מכוניות עם שני נגררים עמוסים בטנדרים ואני רק חושב על כמה שזה לא פשוט לנהוג בכזה דבר בכאלו כבישים, אפילו אם אתה על צמיגי שלג.

____

 

יש לנו שלג:

 

 

בדיוק התנאים שעמדו לנגד עיניהם של מישלן כשהם תכננו את הPilot Super Sport:

 

​

 

____

 

אני מנצל את המצב בשביל לכבות את הבקרות ולצאת מהתחנה עם סטייל, בדיוק כשנכנס ג׳יפ של הCounty Sheriff. לא נראה שאכפת לו במיוחד, זה קרח, הכל בסדר. התיבה האוטומטית קצת מפריעה, זה לא בדיוק מצב שבו אתה עוזב גז והכוח נחתך באחת. יש קצת התערבות מחשב באמצע וזה לא מורגש ביבש, אבל בקפוא אתה רוצה לשלוט בגלגלים האחוריים בצורה מדוייקת מאוד שכן אפילו אותו כוח פעוט שעובר אליהם ממשיך את ההחלקה. הפתרון הוא מעט ברקס בשביל לרסן את הגלגלים האחוריים כשצריך. אני ממשיך עוד כמה מייל ורואה תחנת חניה למשאיות בצד הדרך. נכנס, המגרש כולו מושלג ושלי. עוד קצת גז, עוד קצת רעש, כמה תמונות של הקורבט במקום לא-לה ואני ממשיך משם לכיוון טאהו.

____

 

ככה זה נראה מאחורה:

 

 

וככה מלמעלה:

 

 

 

[roee]

אני יורד מה80 אל תוך ה267, שמוביל לטאהו. הדרך לטאהו יפה, לפחות עד כמה שאני רואה באור הירח בצדדים ובקסנון שמקדימה. המישורים שפזורים נראים די קסומים מהפרספקטיבה הזו. הייתי רוצה לראות את זה גם באור, אבל בחושך זה יותר מיוחד. הטמפרטורה החיצונית היא עכשיו 8 מעלות פרהנייט. ואני באמת לא יודע כמה זה בצלזיוס אבל נראה לי שפחות ממינוס 10 (עכשיו בדקתי, זה מינוס 13 צלזיוס).. הקורבט עדיין שומרת אותי חמים, כיס אוויר נעים בפנים וחרטום אדום שמפלח את האוויר העויין בחוץ.

——

 

סוף סוף אני מגיע לטאהו. זו מעין עיירה שפזורה על גדות האגם. הדרך הראשית נראית מעט קפואה אבל עבירה מאוד, מה שאי אפשר לומר על הרחוב הצידי אליו גוגל שלח אותי כלאחד יד. אני בקושי מצליח לעצור, לרגע לא מצליח לצאת מהמקום - רברס-פרפור-רברס-פרפור בסוף המיס את הקרח ויצר קצת אחיזה - ואין לי מושג מה יהיה אם הכבישים הראשיים יהיו במצב הזה. ״בעיה״ תהיה אנדרסטייטמנט, אתם יודעים למה זה דומה? מכירים את זה שאתם חולמים על זה שאתם במצב מאוד מביך, נגיד מגיעים לעבודה בלי מכנסיים? זה מאוד דומה לסיטואציה של להתקע עם קורבט לא שלך באמצע עיירה קפואה, בלי אפשרות להתקדם, בלי אפשרות לחזור.



——

 

אני מגיע למלון שלי הלילה. לפחות זה מה שאני חושב. ברגע של קלות דעת, שכחתי לשים את הכתובת המדוייקת במפה. אני קרוב, אבל לא שם. השעה 23:30, אני נוהג בערך שש שעות נטו, בערך תשע ברוטו, חלקן במקומות שדורשים המון ריכוז. אני עייף, ועכשיו מסתבר שאני צריך לחזור את הרחוב הקפוא הזה ולהגיע לצד השני של העיירה. זה פחות מרבע שעה, אבל אין לי כבר סבלנות.

אני מגיע למלון ומבין שלחניה, שנמצאת בעליה, אני כבר לא אגיע. להבנה הזו קדם נסיון טיפשי כן להגיע לחניה, שגורם לזה שאני תקוע בעליה קלה, מפרפר, על קרח מוחלט. לא רק שאני לא יכול לעלות למעלה, אני גם מפחד לרדת ברברס למטה אם האוטו לא יעצור ואני אחליק בחזרה אל תוך הכביש הראשי, חסר אונים. עם כל וירטואוזיית הבהונות שאני מגייס, אני מצליח לגעת-לא-לגעת בבלמים ולהוריד אותה חזרה לכניסה בלי לנעול גלגלים. חונה מול הקבלה שלהם, מוציא את הדברים, סוגר את הגג, לוקח את המפתח של החדר ומסדר לי משהו לאכול. עכשיו, יש כמה תובנות מהיום הזה: צריך להערך לשלג, וצריך לקחת ברצינות את האזהרות של המארחת שלי בairbnb של מחר, זה שנמצא ליד יוסמיטי. יש לקליפורניה אתר שמדווח על מצב הכבישים בדיוק עבור תיירים עם צמיגי max performance, ואכן אני רואה שהמסלול המקורי - דרך ה88 וה89 - לא ישים בעליל מאחר והם קפואים, גבוהים ודורשים שרשראות. אני מתכנן מסלול חדש, כזה שיוריד אותי מטאהו בחזרה אל חיקו החמים של ה49 ויקח אותי ליוסמיטי מסביב, והולך לישון.



——

 

אחד מהדברים היפים בטיול כזה - או כל roadtrip באשר הוא - הן 15 השניות שלוקחות לך בין שאתה פוקח את העיניים בבוקר ובין שאתה מבין איפה אתה נמצא. ואני נמצא במלון בקתות משובב נפש על אגם טאהו, בשלג. ויש לי סטינגריי אדומה. יש בזה משהו רומנטי.



——

 

הבוקר נפתח עם עוד יותר שלג מאתמול, אבל בחוץ לא קודר כלל. להפך, אפילו שמשי. רק מה - יורד שלג.

 

 

 

״עוד שלג״ נמצא אי שם ברשימת הדברים שדווקא הייתי רוצה עכשיו לצד ״עוד איידס״. אני מפלס את דרכי החוצה מהמלון, נכנס לתחנת דלק בשביל למלא אוויר, כי ההתראה של לחץ אוויר נמוך פועלת בגלל הטמפרטורה האפסית. יש שיפוע מוזר ליד תחנת האוויר וביחד עם מצע הקרח הקבוע, אני מבין שאין לי מה לחפש שם ועדיף להמשיך הלאה לתחנה אחרת.

התחלנו עם 34 PSI בSFO, עכשיו אנחנו ב28 בגלל האוויר הקר:

 

 

המראה של הHUD מעל הדרך הקפואה מרגיש לי משום מה כמו שלב בCall Of Duty, משהו עם שלג וטכנולוגיה:

 

 

 

עוד אחד של שלג וHUD, פשוט כי זה יפה בעיני:

 

——

 

המשימה הבאה שלי היא להקיף את האגם דרך ה28. אני כרגע בצד הצפון מערבי שלו, אני צריך להגיע לצד הדרום מזרחי. זה נשמע קל.אני מתחיל לסוע והכביש, אבוי, מטפס. ואתם יודעים מה קורה כשהכביש מטפס? עוד קרח ועוד שלג. אני כבר מגיע לרמזורים כאלו שבמידה והם מהבהבים, צריך שרשראות שלג. הראשון והשני כבויים. השלישי כבר מהבהב, ואנחנו עוד מטפסים.

 

הכביש מתחיל להדמות למצע החלקלק ברחובות הצדדים ובתחנות הדלק, אני בראשון, מטפס מאוד לאט ומתפלל שהקורבט לא תחליט שמחליק ותתקע לי באמצע העיקול.מתישהו השיפוע מתמתן ואני עוצר לצלם תמונות של האגם המושלג. מאוד מאוד יפה ודרמטי. תמיד היה לי קטע להיות במקומות שאין לי מה לחפש בהם, וטאהו בחורף לא שונה:

 

קצת אדום:

 

 

את יפה גם מקדימה:

 

 

איך אפשר בלי דובים - בתנאים האלו, אני ממליץ להם לנסות סורנטו:

 

 

 

[roee]

אני ממשיך אבל גם העליה ממשיכה. אנחנו נגיע היום ל7000 רגל, בערך 2300 מטר. התנאים בכביש נעשים יותר ויותר קשים. אני חולף על פני כבר ארבעה רמזורים שדורשים שרשראות. אני מדדה בהילוך ראשון, נזהר לא לפתח מהירות בירידות. מרחק הבלימה שלי הוא אינסופי. המצב כלכך נורא שאני מת להשתין אבל אין לי איפה לעצור - אני מפחד שאני לא אוכל לצאת מהמפרץ בצד הדרך. אני מדי פעם זז הצידה ונותן לתנועה שהצטברה מאחורי לעקוף. ג׳יפים עם צמיגי שלג פרופר טסים על פני ב35 מייל שעה, אני אולי עושה 15 - 20 כבר מרגיש לי כאילו שהחלטתי שהבן שלי יגדל בלי אבא. יש סוף טוב לסיפור הזה: אני מצליח למצוא מקום לעצור בו ומשתין להנאתי, ממש מול חצר של מישהו (סליחה, אבל אני לא הולך לתוך היער בשביל זה, ראיתי מספיק סרטים על אנשים שהלכו לתוך היער המושלג).

 

____

 

אל תזלזלו במידת הריכוז והשליטה שנדרשות בשביל להביא את הקורבט מהכביש שנמצא 5 מטר מאחוריה עד לאיפה שהיא חונה:

 



 

מה מכונית מהירה כמוך עושה לבד במקום כזה?

 





_____

 

בסך הכל היה מדובר בקטע של שעה וחצי שעבר ב15 מייל שעה, בראשוןֿ\שני. טיפוס ואז ירידה. עצירה קצרה בSouth Tahoe (עוד עיירה) בשביל לאכול משהו. המבורגר יבש וקצת שרוף, טבעות בצל נהדרות (הם יודעים לטגן.. לסלול כבישים ולטגן, זה מה שהם יודעים). אני יוצא וצריך לתכנן במשך כמה דקות איך להוציא את האוטו מהחניה שיש לה שיפוע מתון וכולה קפואה. קר לי נורא בחוץ. אני חוזר לאוטו ועושה את הדבר היחידי ההגיוני בסיטואציה כזו - פותח את הגג, שם חימום, כובע, אטמים, טכנו, מוציא את האוטו מהחניה עם תנופה (הקורבט לא מסוגלת לטפס שיפוע קליל על האספלט הזה) ונוסע משם.

—-

 

כולם מסביבי ספונים בג׳יפים הענקיים והמחוממים שלהם, ואני נראה כמו חייזר. לא ראיתי מכונית ספורט אחת אחרת בכל הקטע הקפוא, אפילו לא איזו קאררה 4. הם משאירים אותן בבבית.. מבחוץ המצב שלי נראה הרבה יותר מבעית ממה שזה היה בפנים - בסך הכל היה לי נעים למדי. כולם גם ככה עם חלונות סגורים אז אני יכול לשמוע מוזיקה כמה חזק שאני רוצה, אף אחד לא ישים לב. זה אפקטיבי שאתה עם אטמים, כמובן.

—-

 

כבר כמה זמן שאני יורד מהר הארור הזה, ופיסת אספלט נקיה באופק גורמת לי להרגיש כמו טייס בטיפות הדלק האחרונות שרואה את המסלול נפרש לפניו. יבש! אני חוגג את זה עם כמה מטרים של פסים שחורים ביציאה מהצומת. גם ככה אספלט שחור, לא רואים.

אנחנו ממשיכים ל50, ואיזה יופי של כביש. הוא מתחיל בלטפס חזרה למעלה, אבל כאן אין בעיה של קרח והכביש מצויין. עובר דרך נופים מרהיבים לצד ההר. יש כאלו שעוצרים, אבל הנוף שמעניין אותי נמצא בעיקר מקדימה. לבסוף ה50 נפתח ועובר להיות כביש יער מהיר עם תנועה שזורמת ומעבר לסירוגין בין חד נתיבי לדו נתיבי. אני בPTSD מהמסע בקרח בהילוך ראשון, משחרר את הקורבט בשלישי ורביעי. ברביעי ב60 מייל שעה היא מאיצה חזק כמו הGTI שלי בהילוך שני, ובהילוך שלישי בקורבט אתה משתמש רק בשביל להבהיל משתמשים אחרים בכביש. אני יודע שיש GT-R וש911 טורבו S מוציאה איזה 560 כ"ס וכל זה, אבל עד לפני עשור 460 כ"ס היו באלפיון העליון של עולם הספורטיביות - 996 טורבו הוציאה 420 כ"ס, שקלה יותר ונחשבה לנשק בין גלאקטי. להזכירכם שהמשקל שלה הוא 1490 ק"ג, ואני אטרח ואזכיר שוב שהיא עושה מאה ב3.7 שניות. זה אומר שאם אתה רוצה להרגיש איך היא מאיצה, יש לך בערך חמש שניות בהאצה מהמקום וסביב שתיים-שלוש שניות בהאצת ביניים לפני שאתה מגיע למהירויות שיכניסו אותך בארה"ב לצרות צרורות. עקיפות במצערת מלאה מתחילות ב60 מייל שעה ונגמרות ב95-100 מייל שעה לפני שהספקת בכלל לחזור לנתיב שלך, ואם אתה בשלישי, זה מרגיש כמו הhot seat ברודיאו.



_____



אני תופר את ה50 בקצב טוב, עד שאני מגיע לאיזה SUV (איזה? כסוף) שיושב לי על השמאל. הוא מתקדם מהר יחסית לתנועה אבל אני בכל זאת שוקל לעקוף אותו, כי הוא בטח יתקע אותי אחר כך. עכשיו, אין באמת בעיה לעקוף עם הקורבט; הבעיה היא האנרגיה שיש לך בסוף העקיפה ומה עושים איתה. לא בא לי לגמור עקיפות על 100-110 מייל שעה בכזה כביש, אז אני מוותר לו ונותן לו להמשיך מקדימה. מסתבר שהוא לא פראייר והוא לא מאט כפי שחשבתי; להפך, הוא מתחיל לטוס קדימה בצורה מעוררת תמיהה, בשעה שהגג שלו מלא בשלג שמדי פעם מתפרק ישר עלי. הוא נוסע במהירויות שאני מרגיש בהן נוח בקורבט; אבל הוא לא בקורבט, אלא בג'יפ עם שלג על הגג. כנראה שהקורבט במראה הדליקה אותו, כי הוא עכשיו נוסע 80-90 מייל שעה בין הסוויפרים, עוקף מימין ונותן בראש באופן כללי. אני חושב שזה מישהו שיודע מה הוא עושה ומצא את עצמו במקרה עם המשפחה באותו יום. הוא זז ימינה בשביל שאני אעקוף אבל למה לי - אני לא רוצה לסוע כאן יותר מהר במילא. נשאר מאחוריו ונותן לו להוביל כלאחר כבוד. מדי פעם יש עליה או קטע מעניין אחר שנותן לי לסחוט את המנוע, אבל כאמור, מדובר בשניות בודדות.

בסוף מגיע הזמן לרדת מה50. אני מנופף לו לשלום, מוריד לשלישי, מאיץ לקו האדום, מעביר לרביעי עם המכה מהגיר שאני כלכך אוהב, מחזיק עוד כמה שניות של גז פתוח, מגיע לאיזו מהירות שזה מגיע, ויורד ל49.



_____



עכשיו אני ב49 לכיוון דרום, ואיזה כיף כאן. גבעות זהובות, שמש. קאמרי שנמצאת לפני מאותת ימינה ויורדת לשוליים בשביל שאוכל לעקוף אותה, וכך גם עושה קורולה כמה מייל אחריה. לא נתקלתי בנהיגה גרועה של משתמשים אחרים בדרך בכל הנסיעה הזו; הבעיה היחידה היא חוסר מוחלט במשמעת שמאל על כבישים מהירים, שם התנועה מתפרשת על כל הנתיבים באחת. אבל בכבישים הצדדים, נוסעים בקצב טוב, שומרים מרחק בצורה סבירה וזזים למראה של משהו מהיר במראה, כאומרים "Have a good one" כמו שהאמריקאים אוהבים לאחל, במיוחד למי שנוסע בקורבט. הבעיה האמיתית עם המשתמשים האחרים בכביש היא כמות הטנדרים העצומים האינסופית שבתאונה חזיתית פשוט יגלחו את הקורבט ביחד איתי, אבל אני משתדל לא לחשוב על זה - זה לא שיש לי המון מה לעשות, נכון? אני מגיע לשיירה שמתפרקת קצת בכל צומת, ולבסוף אני מוצא ישורת בריאה, עוקף את השלושה שנשארו לפני וממריא משם. כמה כוח יש לאוטו הזה.

השעה די מאוחרת - השקיעה ב16:40 ועכשיו השעון מראה על שלוש ומשהו. אנחנו צריכים לתפוס את השמש ביוסמיטי.

 





____



ה49 פוגש את ה16, ואנחנו פונים שמאלה בשביל להשאר ב49. ואיזו פיסת כביש מטריפה יש לנו כאן - ישורות וסוויפרים עם קטעים דו נתיביים שעוברים בגבוהות. הכל מזהיב מסביב ושלט מתריע על אכיפת מהירות באמצעות מטוס. יופי, כי זו הדרך היחידה שהם יכולים לעקוב אחרי על הכביש הזה. אני מסתכל למעלה ואין כלום, רביעי וחמישי והקצב מהיר מאוד. אני מגיע לSutter Hill ומתדלק. אני כבר מאתמול צריך למלא אוויר, הקורבט אומרת שיש שני PSI פחות בימני האחורי, אבל זה נשאר יציב מאז שיצאתי אז אני לא דואג. הולך לעמדת האוויר בתחנה וחשכו עיני - המכונה נראית כמו משהו לניקוי שיני הסוסים של כורי הזהב שפעם היו כאן. מד לחץ אוויר מהסוג הקופץ החוצה, ומקום לשים מטבעות בשביל שהמדחס בכלל יפעל. אני בסוף מבין את העיקרון וממלא, כשכל כמה שניות אני הולך בחזרה לדשבורד לראות מה הקורבט חושבת על זה. בסוף אני מגיע ל35 בכולם, מתדלק וממשיך הלאה אל תוך העמק, עדיין על ה49.



די מהר אנחנו מגיעים לעיירה קטנה בשם San Andreas. גוגל מספר לי שיש לי ימינה עוד כמה פיט, אני מסתכל על הפניה ולא מאמין לו - זה נראה כמו כניסה לשכונה. בטח פספס, וממשיך הלאה. לא, הוא מנסה שוב להכניס אותי לשכונה דרך הפניה הבאה. בסדר, אני אזרום איתך, גוגל.זו באמת הייתה שכונה, אבל היא מסתיימת די מהר ואני מגיע לצומת T עם שלט שאומר Pool Station Road. כביש תחנת הבריכה, כי נגמרו השמות בעלי המשמעות וכמה פעמים כבר אפשר לקרוא לכביש Riverside Drive?

[roee]

ומה מצאתי שם, מה מצאתי; טירוף של 20 ק"מ של כביש צר וטכני בתוך עמק זרוע בחוות. בלי הרים, בלי תהום, רק כביש שעולה ויורד ומתפתל, עם CREST-ים שלא יביישו סטייג' WRC, ממש בgolden hours של אחרי הצהריים. יש סיבה שמכנים את קליפורניה הGolden State. אולי זה משחק מילים על כל הזהב שמצאו כאן, אבל יש משהו בשעות אחר הצהריים האלו בהן הכל נצבע בזהב. אבל רגע, הכביש הזה. אני שם את מצב הרוח הפיוטי בצד. ברור לי מה נפל לי כאן לידיים, ואני לוחץ. נע בין שלישי ורביעי (אין מה לבזבז סל"ד על שני), בלימות חזקות וכל מה שאני מסוגל לקחת מהקורבט בסיבובים. היא מדהימה בכבישים כאלו, מכונה מושחזת, הרמונית ומהודקת שנותנת לך להשען עליה עוד ועוד ותמיד נשאר משהו ברזרבה, לא משנה אם זה בבלימה, בהאצה או בפניה. קשה לי לתאר את הרגשת הסיפוק של תפירת כביש כזה עם מכונה כזו שנמצאת תמיד צעד אחד לפניך: אתה לא מחכה שתאיץ או מקווה שתאיט. אתה תבקש והיא תספק, כמה שתבחר, עד שתרגיש שאתה זה שלא יכול יותר.החוויה היא כלל לא של מכונית, וגם לא של אופנוע; אני הרי עם גג פתוח, בתא נוסעים קטן, עם שתי כנפיים אדומות שמאגפות את הכביש מצדדיו מול העיניים. זה עושה לי פלאשבק לטרקטורונים דווקא - ההונדה EX300 של הדוד שלי שרכבתי עליו בגיל 14. שתי כנפיים אדומות מקדימה ופאן טהור, בלי שום מטרה פרקטית באמת.

——

 

בנהיגה ספורטיבית אחראית, אתה מגיע למגבלות המוחלטות לעיתים נדירות בלבד - אתה צריך להכיר את הכביש על בוריו, אתה צריך להבין את האספלט שאתה נוהג עליו, ואתה צריך ראות טובה קדימה. יש מקומות שאני עושה את זה בארץ, אבל הם מעטים. באחרים, נהיגה מהירה עדיין משאירה לך רזרבות בשביל לתמרן כשצריך. המגבלות של הקורבט כלכך גבוהות שאתה תמיד יכול לסחוט עוד כשצריך. להביא אותה למגבלות האבסולוטיות - ולא גבולות הטעם הטוב - דורש מהירויות לא מתקבלות על הדעת וכוחות ג'י שגומרים אותך אחרי חצי שעה. אני יכול להרגיש טיפה תת-היגוי פה או את הזנב פוסע מעט שם (רק כשאני ממש מבקש את זה), אבל זה רק רמז עדין לכך שהגעתי ל80% שלה. יש עוד כלכך הרבה לתת מכאן והלאה שאתה תמיד יודע שהיא שם בשבילך. המנוע הזה קולוסאלי; אתה שומר אותו בין 2000 ל5000 סל"ד ותמיד יש לו עוד כוח כשאתה מבקש. לעיתים נדירות מאוד אתה תבקש. המגבלה היחידה שלך - כזכור מההסבר שלי על איך עוקפים עם האוטו הזה - היא האנרגיה הבלתי סבירה שאיתה אתה מגיע לסיבוב הבא. לבלמים הנפלאים שלה אין שום בעיה לעצור שוב ושוב, אבל מתישהו אתה כבר מרגיש אשם בכל פעם שאתה מבקש מהבלמים לנקות את הבלאגן שהשאיר אחריו המנוע. גם בקטעים הכי אגרסיביים, השתמשתי בכל ה460 כ"ס פעמים בודדות מאוד ורק כקוריוז, כשנזכרתי שבעצם יש לי עוד. גם עם 360 כ"ס האוטו הזה היה מדהים. במובנים מסויימים הוא היה אפילו יותר נכון. רוב השימוש שלי היה עד סביב 70%-80% מהכוח וזה המון, פשוט המון. פול גז? כן, מדי פעם, אבל לשים את האוטו ב6000 סל"ד, על שיא ההספק? פחח. המומנט ההזוי שלה (62 קג"מ ב4600 סל"ד, ואם לא הייתי קורא את זה עכשיו, הייתי מוכן להשבע שזה ב1800 סל"ד) הופך את המהירות לעניין של כמה אתה מוכן ללחוץ על הדוושה, זה לא משנה בכמה סל"ד אתה או איזה הילוך. יש בזה כמעט משהו קל ונגיש מדי.מה לא טוב? הגיר. שמונה הילוכים אוטומטי, הוא לא מספיק מהיר בהעברות ההילוכים (למעט, כאמור, העלאות תחת מצערת מלאה וסל"ד גבוה), וההורדה (המיותרת, יש להודות) לשני לא מתואמת טוב מבחינת סל"ד. יש גם driveline shunt - חופש בתמסורת - מעצבן שגורם לפעמים לכל הכוח הזה להתחבר בצורה לא נקיה לכביש. והגיר ארוך, כלכך ארוך שאין לך מה לחפש מעל שישי אף פעם; ב60 מייל שעה, הגיר לא יתן לך בכלל לעלות להילוך האחרון. איזה מין overdrive זה? בגלל המומנט, ובגלל שהאוטו הזה הוא אפקטיבית מכונה של הילוך שלישי-רביעי, זה לא באמת מוריד מחווית הנהיגה, אבל אני חייב להתלונן על משהו בשביל להדגיש כמה טוב השאר. אפילו ההגה מצויין. ומשהו בחיבור בין דוושת הגז למנוע לא עובד לי טוב, לקח לי זמן להתחבר וגם אז קשה למנן כוח בצורה מדוייקת. המהלך של הגז מאוד ארוך, ונראה ששליש ממנו נועד רק בשביל למתן את האוטו. הרגשה מוזרה קצת.עם כל ההשתאות שלי מהחוויה, אני יכול להבין למה בהקשר של נהיגה בכבישים כאלו, קאימן S, עם 321 כ"ס, חצי מהמומנט, צורך בסל"ד ותמסורת טובה בהרבה היא כל מה שאתה צריך (גם אם לא כל מה שאתה רוצה). אם אתה על מסלול, או סתם רוצה לתת בראש בקו ישר, או שבא לך לחוות משהו שתזכור הרבה אחר כך - זה סיפור אחר.



——

 

אחרי הקטע מעצב האישיות שחוויתי בPool Station Road, אנחנו מתחברים ל4, עוברים את Tulloch Reservoir - שגורם לי לשכוח לרגע מהתחרות שלי עם השמש ולהאט לרגע לתמונה שאני שולח אל אשתי עם הכיתוב "בואי נגור כאן" ומאיץ חזרה אל ה120, בואכה יוסמיטי. עוד קטע של אופק רחב, גבעות זהובות ושקיעה מושלמת גורם לי לצעוק "קליפורניה!! מה את עושה לי". המקום הזה, עם האוטו הזה מספקים לי חוויה מערערת.אני לגמרי בzone וצומת שפונה שמאלה גורמת לי להכנס חזק על הברקסים, לצאת חזק על הגז ולשרטט קווים נקיים על האספלט בביצוע שמרגיש כמו ריפליי בLive For Speed. אני מרוצה מעצמי.

——

 

Tulloch - המקום הזה נראה לי כמו פאטה מורגנה:

 

 

ודרך הHUD:

 

 

ה120 נראה, כמובן, כמו משהו מגלויה, עמקים יפהפיים בשעת שקיעה. כן, יש שקיעה; הרבה זמן כבר לא נשאר לנו, ואני עדיין לא התחלתי לטפס על הרכס שבצדו האחר נמצא הפארק. אחרי כמה דקות אני מגיע לקטע שמתחיל לטפס על הרכס, וזה נראה בערך כך:

 

מה שהתמונה הזו לא ממש מספרת היא שאתה בעצם עולה די גבוה, עם תהום פעורה מצד ימין. כנראה שתושבי המחוז נהנים מארנונה נמוכה למדי כי למרות התהום, אף אחד לא טרח באמת להתקין מעקה. מדי פעם הייתי צריך להזכיר לעצמי לא להסתכל למטה. הקצב עדיין היה מהיר - אני לא יודע לסוע יותר לאט על כזה אספלט - אבל בפניות שמאלה (קרי, אלו שאתה תעוף מהן ימינה) המחשבות שלי התחלפו, לרגע, בין "אני לא הולך למות היום" ל"אני לא רוצה למות היום".מגיעים לGroveland שלמעלה ואני ממשיך קדימה אל עבר הפארק. אני לא בדיוק סגור על איפה אני ישן הלילה, אני זוכר משהו מהשם ("משהו עם Creek"... זה היה Big Creek Shaft. אלוהים יודע על שם מה זה קרוי), אבל עכשיו רק חמש ואני נוהג, מה, שמונה שעות? יש לי עוד קצת מיץ. הכביש שיורד אל עבר הפארק רחב, זורם, מתעקל ופורט על הנימים הנכונים. אחרי שכמעט ולא עצרתי לנופים בכל הנסיעה הזו, ובידיעה שבאור אני כבר לא אגיע היום, עצרתי בנקודת תצפית שפנתה צפונה לעבר חלק מהרכסים. היו שם 6-7 מכוניות, עם כמה חבר'ה שוויצרים (זה נראה כמו שתי אמהות, שני תינוקות ואבא אחד; אני לא לגמרי מבין את הקונסטלציה המשפחתית) שלא הבינו מה פשר הדביל חסר הגג שלידן, והיה גם ג'יפ מלא במוסלמים שבדיוק התפללו לעבר הרכס (אני די בטוח שזה לא פנה למכה, אבל אני מבין למה הם יעדיפו להתפלל לכיוון הנוף ולא לכיוון המשפחה השוויצרית שלידם).

——

 

זה נוף:

 

 

וגם זה נוף:

 

——

 

אני מחליט שבמלחמה שלי עם גרמי השמיים אמנם הפסדתי את הקרב לשמש אבל אנצח את הקרב עם הירח, ונראה לי שלראות את יוסימיטי באור שכזה יהיה פרס ניחומים הולם. כמובן שגם זה התברר כרעיון טיפשי;מה רבה הייתה האכזבה כשראיתי שבעצם הדרך מובילה לכניסה מסודרת לפארק, עם שומרים והכל, שממוקמת עדיין במעבה היער וממנה צריך עוד להתקדם הרבה בשביל לראות משהו מהפארק עצמו. זו הייתה התחייבות שקצת גדולה עלי בחשכה של שש בערב, והחלטתי לחתוך את ההפסדים שלי ולחזור, אולי, מחר. אמנם מחר בבוקר אני צריך כבר לשים את פעמיי בחזרה לסן פרנסיסקו, אבל אולי עוד יהיה לי זמן לראות את הפארק בזריחה.

הסתובבתי וחזרתי לקרבת Groveland.

——

 

אני מודה שמעולם לא השתמשתי בairbnb לפני כן. הנסיעות שלי בשנתיים האחרונות היו לאיטליה (שם יש לאשתי משפחה) ולארה"ב (שם יש לי חברים טובים) או מהעבודה שדואגת גם ככה למלון. מאחר וכל הטיול הזה תוכנן בצורה די נמהרת, והייתי צריך מקום ללון בו מעכשיו לעכשיו, לא טרחתי באמת לברור את המקומות אליהם אני מגיע. במילא מלונות מושקעים כבר לא כלכך עושים לי את זה, ועכשיו אני רק צריך מפלט מהכביש.

לנסיעה יצאתי ביום רביעי, לairbnb נרשמתי ביום שלישי, שמתי תמונה נוראית בפרופיל (אני נראה שם כמו הומלס ואני מחזיק חתול פרסי שחור עם עיניים שמנסות לגנוב לצלם את הנשמה; אבל זו מה שהייתה לי בשלוף) והתחלתי לחפש מקומות לינה. מעכשיו לעכשיו, לא היו לי המון אופציות: בטאהו היו שתיים-שלוש וביוסמיטי בדיוק אחת.

 

בעוד שבטאהו, החדר היה למעשה חדר מלון לכל דבר שעושה חלטורות בתקופות חלשות דרך airbnb, החדר ביוסמיטי היה ממש חדר בבית של מישהו, בקהילה שמפוזרת במעמקי היער שליד Groveland. בחיי שאני לא מבין איך אנשים ישנים בלילה בתוך העצים האלו ואיך הם חיים בלי לראות שמש ביום.הצטערתי להפריע לפסטורליה של המקום עם הווקליות של כלי התחבורה שלי; השאלה "מה יקרה אם קורבט מתניעה ביער ואף אחד לא שומע" תשאר במחוזות ההיתוליים בלבד. תמרנתי לחניה (ממקומת, בנוחות, בדיוק מלפני מיכל גז פרופן ענקי), החזרתי את הגג למקום ופרשתי לחדרי.כאן המקום לציין שהזוג ממנו שכרתי את החדר היה חיובי להפליא: עוד לפני שהגעתי, הם הזהירו אותי מכבישים עם קרח, דרכים חסומות, קור, העדר מקומות לאכול בהם בחג ועוד אי אלו פיסות מידע שגורמות לי לחשוב, ברטרוספקט, שהייתי צריך לסוע ללוס אנג'לס וזהו.

 

החדר עצמו היה, ובכן, אותנטי. פרונט שלם של אייל מפוחלץ היה תלוי על הקיר; המסכן בטח גם רק רצה לראות את יוסמיטי. אבל היו בחדר המון דברים מעניינים, מפות ואפילו קרם שיזוף וצידנית עם קרח לטובת מי שמטייל בשמש של הפארק ובירה מעולה במקרר (Alaskan Amber) למי שרוצה לטייל במחשבות.

——

 

שימו לב לזווית של ראש האייל - חשבו על הכל:

 

——

 

כשהגעתי, המארחים היו בארוחת Thanksgiving במקום אחר, וכשהם חזרו סוזאן באה לבקר אותי ולראות אם הכל בסדר. כן, הכל נהדר, ודיסקסנו את התוכניות שלי לפארק מחר בבוקר. חשבתי להתעורר בשש, להגיע לעמק בשבע, לראות את הזריחה, לצאת משם בשמונה ולהגיע לסן פרנסיסקו מתישהו לפני שתיים בצהריים. היא מנסה לספר לי על אטרקציות כאלו ואחרות שפזורות בפארק והן אכן נשמעות מרתקות - מפלים ושבילים קסומים - אבל לי יש עבודה לעשות כאן - אני לא מתכנן לצאת מהאוטו.לפני שנפרדנו לשלום ללילה, היא שאלה אותי כדרך אגב אם יש לי שרשראות שלג ברכב. נו, כמה שרשראות מוכרים שמתאימות לצמיג 285/19? ברור שאין לי. אל תדאג, היא אמרה, יש לנו שרשראות להלוות לך, אתה צריך רק שהן יהיו באוטו כשאתה נכנס לפארק אבל לא צריך להרכיב - תחזיר אותן אלינו בדרך החוצה מהפארק. נהדר! אני לוקח אותן, מסרב בנימוס להודו שהם הביאו לי מהארוחה והולך לישון.

——

 

בוקר יום שישי, היום האחרון לטיול הזה, ויש לי פינה לסגור: היום רואים את הפארק. אני עוד מתעורר לפני השעון, אבל טיפוס של בוקר אני לא ממש ואני לא בחוץ לפני שבע. מוריד את הגג ונכנס לתצורת כפור, מתנצל בליבי בפני כל מי שספון בסביבה השקטה הזו בבוקר המקסים ולוחץ על מתג ההתנעה. התוכנית היא נסיעה מהירה לפארק, סיבוב זריז בעמק למטה על הכביש המעגלי ויציאה חזרה מה120 לכיוון המפרץ.כבר אמרתי לכם שקר כאן? בקרת היציבות נדלקת לי בפניה של 5 מייל שעה בלי שאני בכלל מנסה, אבל ברגע שהכל תופס קצת טמפרטורה האחיזה טובה ואני ממשיך בקצב זריז לעבר שערי הפארק, מרחק של בערך חצי שעה.

הכניסה נראית כמו כניסה למחנה צבאי, רק אחד קסום, שבנוי מעץ. הבחור בכניסה בודק שהבאתי איתי שרשראות (בטח שהבאתי), גובה ממני 25 דולר ושולח אותי למפרץ בצד בשביל להרכיב אותן. מה? כן, מסתבר שחייבים עכשיו שרשראות על הגלגלים. מבט על הכביש מגלה שהוא כנראה צודק, אבל אין לי שרשראות מתאימות ולא זה מה שימנע ממני לראות את פלא הבריאה שהוא יוסמיטי. אני עוצר בצד לכמה דקות, מתחבט אם להביא את ישראל לארה"ב ובסוף מחליט שכן ומתגלגל משם מעדנות בשביל לא למשוך תשומת לב כשרק גומי "Max Performance Summer" מפריד ביני לבין הקרח.



——

 

יש כמה יתרונות למצב הזה: יצאתי מההלם השלג הראשוני של אתמול וגם הכביש כאן קצת יותר רחב, שומם ומזמין ואני משתעשע בסחיפות כוח ארוכות על המשטח הקפוא. כמובן שעצירה מ20 מייל שעה עדיין לוקחת 50 מטר, אבל אין באמת בשביל מה לעצור. אני מגיע לשיא הגובה (6000 רגל?) ומשם מתחיל להתגלגל למטה. הכל כבר באמת לבן, אנחנו לא על "כביש עם קרח" אלא על משטח לבן פרופר, כשרק השלג שנערם על גדותיו תוחם אותו לכדי דרך שימושית.

אני ממשיך למטה, ורואה מדי פעם ג'יפ או טנדר עובר מולי בעליה. למעשה, הנה אחד כזה בדיוק כשאני יוצא מהסיבוב. למעשה, זה ג'יפ של הפארק ריינג'ר, והנה הוא גם הדליק אורות כחולים-אדומים מהבהבים. והנה הוא גם עשה פרסה והתחיל לסוע אחרי.

 

למקרה שהתיאור של "פארק ריינג'ר" משתמע לשתי פנים, מדובר למעשה במשטרת הפארק עם סמכות של משטרה לכל דבר בפארקים לאומיים בארה"ב (כי משטרה מקומית, משטרת הState, וFBI לא מספיקים - מה שחסר בשביל חברה מתפקדת, כמובן, הוא גם משטרה לטבע, כזו עם אזיקים).אין הרבה מה לעשות אלא לעצור בצד, אלא אם אני רוצה בטיול הזה להגיע לגוואנטאנמו, ואני עוצר, שם את הידיים על ההגה (יותר מדי סרטים אמריקאים כנראה) ומחכה. לפחות דרך הגג הפתוח השיחה מאוד לא אמצעית; אני שואל אותו Am I in trouble, officer. הוא מבקש תעודות ושואל אותי למה אין לי שרשראות על הרכב. אמרתי לו את האמת (יש לי, אבל לא במידה הנכונה), והוא שאל אותי למה אני לא קורא שלטים - אני חייב כאן שרשראות. הוא מדבר אל הקשר שלו ומבקש ממני לעשות פרסה ולעצור מאה מטר למעלה. אני מנסה לעשות פרסה בצורה הכי לא דרמטית שאני מצליח, אבל זה קצת קשה כי הקורבט פשוט מחליקה; היא לא מוכנה לסוע אחורה ובקושי מוכנה להסתובב. בסוף אני מצליח בצורה אלגנטית לסובב אותה למעלה הכביש אבל ברור לי שהתצוגה המביכה הזו נותנת לשוטר תחמושת, עוד מעבר לזו איתה הוא החל את המשמרת. אני מטפס 100 מטר למפרץ חניה בצידי השלג, ועוצר שוב.

 

הריינג'ר, ועכשיו גם החבר שלו - שניהם נראים כמו all american boys מפוסטר גיוס לקולג' - מתייעצים מה לעשות עם הישראלי בעל היוזמה, ובסופו של דבר מחליטים לשלוח אותי החוצה מהפארק בלי עונש. רחמיו של הריינג'ר השני נכמרו והוא סיפר לי, רגע לפני שאני נוסע משם, שאם אני בעצם אחזור אחורה ב120, אני אוכל להגיע לפארק מסביב, דרך ה140, ושם הדרך נמוכה יותר ואין בה שלג כלל. תודה, אבל זה סיבוב של שעתיים שאין לי. עכשיו כבר תשע בבוקר ויש לי עוד שלוש שעות עד סן פרנסיסקו. האמת, שגם אם הייתי ממשיך לתוך הפארק באין מפריע, אני לא בטוח שהייתי יכול לחזור בזמן.

 

מספיק לי לפעם הזו; יצאתי מאפיזודת הטפשות האחרונה שלי בלי נזקים בכיס או בנפש ואפילו נשאר לי עוד קצת זמן - בא לי איזה כביש נהיגה רציני בדרך חזרה. אני יוצא לכיוון המארחים שלי, בשביל להחזיר להם את השרשראות.

 

[roee]

העמודים האחרונים כבר נכתבו מהבית בארץ. אני כותב לאט עכשיו, פסקה כאן ופסקה שם, משחזר את הדברים מהזכרון. אין לי ספק שבהנתן עוד 12 שעות טיסה הכל כבר היה יורד לדפוס, אבל life gets in the way.

דבר אחד שהנסיעה הזו עשתה היא לגרום לי לשחרר את האחיזה בGTI שהייתה שלי 8 שנים, מאז היום שלקחתי אותה מצ'מפיון ב20.4.07 (אני זוכר את הטלפון בבוקר שאומר לי שהיא מוכנה) ועד שמכרתי אותה ב2.12.15. האוטו הראשון שקניתי בעצמי, ומכונית שבאמת האמנתי שלא תהיה לי טובה ממנה; יהיו מהירות ממנה, יהיו חזקות ממנה ויקרות ממנה, אבל מכונית שסחבה אותי כמעט תשע שנים בכל עליות ומורדות החיים, ועדיין מרגשת ולא מרוששת.



בסופו של דבר, מה ששבר אותנו היה התא המשפחתי. עם ילד קטנטן וכלב גדול, גולף כבר לא באמת מספיקה, בטח לא גולף שלוש דלתות. כלומר, הצלחנו להכנס, אבל זה היה כרוך בchecklist מטורלל של מה-נכנס-איפה עד רמת הגלגל המתפרק של העגלה והזווית שבה היא מונחת על הכיסא הקדמי בשביל שאני אראה את מראת ימין מצד אחד אבל עדיין אוכל להוריד הנדברקס בצד שני. נשברתי, ותגובת-הנגד הייתה לקנות את האוטו הכי גדול ואלגנטי שנכנס לי בתקציב: קיה סורנטו דיזל. אולי אם כבר אני לא יכול לקבל משהו ספורטיבי באמת, אז אני אחליף את החוויה הספורטיבית בחוויה חדשה.



כשחזרתי אל חיק הGTI אחרי הנסיעה המטורפת הזו, הבנתי שבעצם אני יכול לעזוב אותה עכשיו. עוד היו לי תוכניות לשמור אותה כרכב שני, אבל זה לא היה הגיוני כלכלית. אחרי הנסיעה הזו חזרתי מכוייל מחדש; הGTI, על לא עוול בכפה, כבר לא הייתה באמת מהירה, כבר לא הייתה באמת חדה; אבל ידעתי שכל אלו יחזרו עם מספיק זמן. לא, מה שבאמת עזר לי לעזוב היא הידיעה שתמיד תחכה לי קורבט בSFO, עם כל רשת הכבישים של קליפורניה פרושה לגלגליה, כשאני באמת צריך את זה.



____



אז איפה היינו? כן, בדיוק גרשו אותי מיוסמיטי בלא עונש, ואני בדרך חזרה לכיוון Groveland. יש שמש והכביש הזה, בין עצים ענקיים כשלפרקים הרכסים של יוסימיטי נחשפים בצד ימין, כלכך יפה. אני צריך לעצור להחזיר את השרשראות למארחים הנדיבים שלי;. הם יוצאים החוצה למשמע הV8 (באמת שניסיתי להיות חרישי) ונדהמים מכמה מהר סיימתי את הביקור שלי ביוסמיטי. אז זהו, אני מסביר להם שאפילו לא התחלתי אותו. הם מבואסים בשבילי, אבל אני מסביר להם שאני כאן בשביל הכביש, ושאני עוד אחזור יום אחד. אנחנו חושבים ביחד על דרך מעניינת בחזרה לSFO, אני מודה להם על הכל, ונכנס לאוטו. השעה תשע וחצי, ואני צריך להיות בSFO בשתיים. אני חושב על המסלול בחזרה: אם אני אגיע לאיזור המפרץ מדרום (כיוון סן חוזה), אני אולי אספיק לעשות את ה35 שעולה מאיזור סנטה קרוז צפונה. נראה.



____



שמתי את Merced כיעד. לפי המפה - והעובדה שלא באמת שמעתי עליה כלום עד היום - זו נראית כמו עיירת hillbillies קלאסית. יש מסביבה הרבה יותר מדי קווים ישרים, מה שאומר שהיא כנראה נמצאת באיזה מישור חקלאי אדיר מימדים ומשעמם כצפיה בהרגלי החיזור של שיחים:







אני יורד מהרכס דרך הכביש הדפוק בלי המעקה, וממשיך על ה120. אני מגיע לצומת ימינה, ל49 דרום, אבל הניווט אומר לי להמשיך ישר. אני מתלבט לכמה שניות, עד שמגיעה תנועה מאחורי - אני זורם עם הניווט וממשיך ישר ל120. הלב שלי, אבל, אומר שאי אפשר לטעות ב49, והראש שלי אומר שהניווט של גוגל דפוק במילא ואני כנראה מנווט יותר טוב באינטואיציה - חצי ק"מ משם, אני עושה פרסה (עם גז, אלא מה) וחוזר ל49. ואיזו החלטה מצויינת זו הייתה.

 

 

[roee]

ה49 מתחיל רגוע, קצת עולה וקצת יורד, רץ לו בתוך קניון. הרבה דברים יש בחלק הזה של ה49, תנועה בכיוון שלי זה לא אחד מהם - וזה מאוד מתאים לי כאקורד סיום לנסיעה הזו. זה לא קטע מפותל במיוחד, ואני זורם לי בכיף. מה שלא תיארתי לעצמי זה שה49 יקח אותי לקטע הנהיגה הכי סוחט בכל הנסיעה הזו.

מסתבר שה49 לא מסתפק בקניון שהוא נמצא בו, ומתישהו מתחיל לטפס למעלה לרכס. במפה זה נראה ככה:

 

 

ואם אתם רוצים להבין איך נראית המפה הזו מלמטה, אז הנה (כאן בגשר מעל הנהר בBagby) - שימו לב לפיתולים באופק:

 

 

אין כאן מכוניות - כמעט בכלל, והקצת שמגיע הוא בכיוון הנגדי בעיקר - כביש סופר מפותל וטכני בעליות וירידות חזקות, קורבט במיטבה, כוחות ג'י מתישים בכל ציר, האדרנלין - והפחד - שבללחוץ את האוטו על סף תהום. יש כאן מהכל, במשך הרבה זמן, עד שאני כבר אומר תודה שהקטע הזה נגמר. אחרי בערך 1000 ק"מ בנסיעה הזו עד עכשיו, זה sensory overload מבחינתי, ואני לא בטוח מה בחוויה יכול להיות חדש. אני כבר לא יודע אם אני נוהג מהר בשביל להנות או שאני נוהג מהר בשביל לנהוג מהר; כנראה ששניהם. אני רק אגיד את זה: אתם מכירים את זה שבֿנהיגה ספורטיבית, נניח על הוט האצ', יש איזה ריחוף קליל כזה בין אחיזה להחלקה, בלימה והאצה? אתה מאזן את האוטו על הקצה כוירטואוז, מנצל את המנוע עד תום תוך החלפת הילוכים תזיזיתית, מודד את השימוש בבלמים בשביל שלא יתחממו לך… אז זהו, תשכחו מזה. הקורבט היא האנטיתזה של החוויה הזו; היא כמו לפוצץ את האספלט עם פטיש. זה לא שאין בה תחכום או דיוק - כי יש בה, גם אם לא ברמות של פורשה או פרארי, אולי - אלא שיש עוד כוח ועוד אחיזה ועוד יכולת בלימה, וכאן אתה נכנס לסיבוב יותר מהר ולבא עוד יותר מהר ופתאום אתה מוצא את עצמך מגיע לפניות על הר ב80 מייל שעה ולאוטו אין שום בעיה עם זה, אבל אתה צריך לספוג את הכוחות סיבוב אחרי סיבוב והמוח שלך בקושי עומד בקצב שרגל ימין שלך מכתיבה, ועכשיו אתה כבר על אוטופיילוט ופתאום אתה מבין שאותו אוטופיילוט גרם לך לבלום חזק ברמפה בכביש שהגעת אליה ב70 מייל שעה, והיא בכלל שוברת שמאלה בחלק העיוור שלה שיורד למטה, ואם לא היית עושה את זה בתת-מודע, אולי לא היית עושה את זה בכלל ופשוט היית עף משם לעמק. ואולי זה הזמן להאט קצת, אבל זה מרגיש כמו בזבוז כי האוטו הזה מרגיש כאן כל כך בנוח - המתלים כמעט מושלמים, המידות מתכווצות סביבך, אפילו הראות טובה - ובשביל לקבל קצת אקשן מהציר הקדמי או האחורי - משהו, כלשהו, מחאה מכאנית כזו או אחרת שתגרום לך להרגיש כאילו שאתה באמת שולט בה ולא סתם מכוון אותה מכאן לשם - אתה חייב להכנס עמוק לאיזור הפסיכי הזה. זה מתיש, מפחיד ומעייף. אבל אתה לא שוכח את זה. אני מניח שמישהו בשברולט חשב בדיוק כמוני, כי הם החליטו שמה שבאמת חסר לאוטו הזה הוא סופרצ'ארג'ר (להלן קורבט Z06, עם 650 כ"ס ו87 קג"מ, עם עוד downforce וצמיגים עוד יותר דביקים).

 

 

____

 

אחרי קטע הנהיגה הזה, אני מבין שאין לי זמן - ואין לי באמת חשק - להגיע היום ל35. מיציתי. מכאן ואילך, זה רק לאכול עוד פרוסה של אותה העוגה.בסופו של דבר אנחנו פונים שמאלה ל140, שהוא לא יותר מקו ארוך שנמשך עד Merced. אני דווקא מת על הנוף המישורי הזה, אולי כי העברתי חלק ניכר מהילדות שלי בעמק החולה. יש משהו בשדות אינסופיים, עד האופק, עם איזה קומביין פה ושם, שמשובב לי את הלב. אחרי כל האקשן, הכביש הישר הזה מחזיר אותי למציאות. אני יורד למהירות החוקית, הגג פתוח - תמיד - יש מוזיקה טובה והחיים חסרי דאגות. שרדנו את זה. אני עולה על הכביש המהיר, ושוב חוזר להרגיש כמו רוכב אופנוע, חשוף בתא הנוסעים ליד סמיטריילרים וג׳יפים. ככה אני ממשיך, עד שהשמש החזקה של אמצע היום כבר מציקה יותר מדי ואני עוצר בשביל לסגור את הגג, להוריד את הכובע, הכפפות ולהוציא את אטמי האוזניים. הקורבט, מצידה, חוזרת להיות מכונית. בלי האטמים והרעש מבחוץ, שומעים המון רעשים קטנים מבפנים; קרקוש כאן ושם, רעשי רקע שלרוב לא חוצים את סף האבחנה שלנו. זו חוויה טהורה הרבה יותר כשלמוח שלך מגיעים רק הרוח והמנוע. אבל זהו, נגמר; הגג מסמן את סוף הנסיעה.

 



 

אני ממשיך על ה99 לכיוון צפון-מערב, עובר את Modesto ונכנס ל580, חוצה את המפרץ על הגשר של San Mateo, מספיק עוד פעמיים-שלוש להחליף משלישי לרביעי ב5000 סל"ד בשביל המכה הזו מהגיר, ומגיע לתחנת הדלק שליד SFO.

____

 

הומאז' חיוור לקורבט הקודמת "שלי" שגם קיבלה תמונה ב76 (רק שהיא הייתה נקיה ואני הייתי עם הניקון וזו הייתה השעה הכי טובה של היום במקום הכי טוב שאפשר, והאדומה הייתה מטונפת, אני עם הפלאפון, בשלהי הצהריים בתחנה overpriced ליד שדה התעופה):

 

אז:

 



 

עכשיו:

 

אם הייתי צריך למצוא תמונה אחת שמספרת את רוח הדברים - מלח, ג'יפה וגומי משומש:

 

 

אני יכול לחשוב על שני סוגי גומי שכזה כיף להשתמש בהם:

 

 

_____

 

כשחזרתי, העובד שלקח ממני את האוטו ישר שאל אותי אם הייתי בטאהו. זה המלח שמסגיר, הוא הסביר לי.798 מייל בסך הכל - 1276 ק"מ - על פני 48 שעות. בערך 40 גאלון דלק ומד חיי שמן (יש דבר כזה בקורבט, מסתבר) שירד מ19% ל9%.

 

אלו עיקריי הדברים. אני מרגיש שעוד לא סיימתי עם קליפורניה. בפעם הבאה יש את Big Sur, ואולי עוד דרכים צדדיות, שוממות ודפוקות באיזור Sonoma. פעם-פעם, אולי אני אמשיך לאורגון, וכמובן שעוד אראה את יוסמיטי. מה שבטוח זה שאני אנסה לעשות את כל זה עם קורבט. איזה אוטו.

 

[sapancool]

וואו נשמע כמו חוויה מטורפת עם רכב מטורף, ממש נהנתי מהכתיבה שלך(קרוב ל50 דקות יושב דבוק למסך).

[LeonSC]

סיפור מדהים.

נהנתי מהכתיבה ומהסיפור במיוחד.

אהבתי את ה"שני סוגי גומי"

 

תודה על השיתוף.

[shayy]

וואוו! כל הכבוד. בשביל לכתוב כזה דבר צריך להיות במצב מיוחד.

הקורבט לקחה אותך מקליפורניה עד סורנטו (באנגלית יש שם עוד r...)

[RS]

מדהים, מדהים ומדהים.

 

נהנתי לקרוא ורשמתי לעצמי הערות לביקורים הבאים בסאן פרנסיסקו.

 

נ.ב, לחלוטין איתך בדעה לגבי סאן פרנסיסקו. גרנו תקופה בניו יורק, יש לי משפחה בפלורידה... ואת סאן פרנסיסקו אני אוהב יותר מכולן!

[oryo]

מדהים מדהים מדהים.

לפני חודש בערך פרסמתי כאן סיפור דומה, ולאחר קריאת החוויה שלך מה שעשיתי נשמע יחסית אליך כמו "נסעתי לכביש החוף, היו צחוקים".

 

נהניתי לקרוא, מאוד. הכתיבה מושחזת לא פחות מהסוסים של הסטינגריי.

 

מעריץ אותך על היכולת לשרוד את חוסר הגג. אני נשברתי בטמפ' גבוהה יותר - אך לי לא היה כובע גרב..... כ:

איך הרגליים שלך שרדו את הקור? שלי פשוט רעדו בטירוף למרות המושבים המחוממים ולמרות המיזוג שעבד על חום. זה בלי להתייחס לכך שהביצים שלי הרגישו כמו שקשוקה בגלל המושבים.

 

בכ"א, מבקש ממך לא לעשות חצי עבודה, השקעת בלזיין לנו במוח? אחלה, עכשיו תשקיע עוד קצת ותפרסם לנו את המסלול שעשית בלינק של גוגל מפס בבקשה.