וואלה 30 שנה בארץ? כבר לא עולה חדש? או שעדיין?

[sperial]

זה בכל צבא בעולם, ולא רק צבאות.

[DareDevil]

לפני 8 שעות, rev-Match כתב:

מאוד מקווה ששומר חומות האחרון לא היה פרומו למה שיהיה פה בעוד לא הרבה שנים. 

 

פרומו אחושרמוטה

[yoni2sh]

לפני 8 שעות, rev-Match כתב:

מאוד מקווה ששומר חומות האחרון לא היה פרומו למה שיהיה פה בעוד לא הרבה שנים.

 

שומר חומות גרם לי להמון רגשות מעורבים.

כשהייתי נער,ולאחר מכן בצבא,וגם אחרי השחרור,הייתי טס לבקר את אבא שלי ז"ל שירד לארה"ב בתחילת שנות ה 80.

והדבר המעניין בסיפור שלי,הוא שאבי לחם במלחמת העצמאות,מבצע קדש,ששת הימים,ויום הכיפורים.

אם הוא היה חי היום,הוא היה מעל גיל 90.

 

שמעתי ממקור ראשון,את הסיפורים של דור תש"ח,ואין להתבלבל בהם !

הם אף פעם לא יפספסו הזדמנות להשמיד אותנו,ואנחנו,עם הזמן שוכחים את זה,או לפחות חלקנו.

 

 

[zvigolden]

שרשור מרתק.

מענין לקרוא את חוויות ההגירה הטובות והפחות טובות שעולות כאן.

אני צבר כמה דורות מהצד של אבי ז"ל.

סב - סבי עלה לצפת מאוקראינה בעקבות האדמו"ר שלו בשנת 1834 , איבד את משפחתו הראשונה ברעידת האדמה בצפת בשנת 1837 ואנחנו מצאצאי הזיווג השני שלו.

סבא רבא של סבתי הגיע לארץ ישראל מבסרביה וכך יצא שמשפחתנו אמנם סבלה עוני , מחלות , תמותת ילדים וטרור ערבי אך לא פגשה נאצים וגם לא קומוניסטים.

 

גם אני סבור שהעלייה מברה"מ לשעבר הזניקה מאוד את המדינה .

אנשים חרוצים , תרבותיים ומשכילים שלא הקימו מפלגה שתיילל עשרות שנים אחרי העלייה איך דפקו אותם

עריכה אחרונה ב-21 לנובמבר, 2021 על ידי zvigolden

[Buki]

כמה "תמונות" לאו דווקא קשורות אחת לשניה. 

 

 

1. הפעם היחידה שהרגשתי ממש עשיר הייתה בחודש - חושיים לפני ההגירה. זה אחרי שכל מה שלא צריך נמכר, כל מה שצריך נשלח לארץ דרך הים ואת הרובלים  אי אפשר היה להמיר לשום מטבע. אז "חבל לזרוק" ואפשר לבזבז כל מה שנשאר, אחרי פתיחת החסכונות ומכירת כל מיני חפצים נשאר לא מעט. אז הסתובבנו עם חברים וקנינו כל מה שבא לנו, במסגרת המבחר המצומצם שהיה בחניות. כייף....

 

ממש לקראת העזיבה ההורים הפקידו בבנק המקומי סכום כסף יפה לגיבוי, למקרה שנצטרך לחזור. הכסף הזה עדיין שם. אחרי כל האינפלציות, נפילת המדינה, הקמת מדינה אחרות, החלפת מטבע וכו' אני בספק שיש ממי בכלל לדרוש אותו וכמה הוא שווה היום. לא בדקתי. 

 

 

2. לכיתה א' היו הולכים בגיל 7, לא 6. בגלל זה בארץ כולנו היינו גדולים בשנה מהתלמידים הישראליים, בגילאי בית הספר שנה זה הפרש משמעותי. 

 

אני הספקתי לסיים 8 שנות לימוד לפני המעבר. זאת אומרת בארץ הייתי צריך להתחיל ללמוד בכיתה ט'. 

 

אבל הגענו באמצע שנת הלימודים, ועם כל הבלגן שהיה נרשמתי לפי הגיל לכיתה י'. 

 

לא למדתי כמעט באותה שנה, אלא בעיקר את השפה העברית ועוד כמה שיעורים ייעודיים לעולים. 

עקב כך התעודה שלי בסוף השנה הייתה ריקה ונשארתי בכיתה י' לשנה נוספת אותה כבר סיימתי בצורה נורמלית והמשכתי האלה. 

 

בכיתה ט' לא הייתי בכלל. 

 

היו גם הרבה מורים עולים, בעיקר במקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה וכו'. חלקם ידעו עברית בקושי וזה הווה בעיה נוספת. 

 

 

 

3. הייתי חולה רכב מגיל קטן ותמיד חלמתי שיום אחד אקנה אוטו ואסע בו ברחוב בו גדלתי. זה יצא לפועל אבל 30 שנה אחרי, באחד הביקורים  סגרתי את הפינה הזו - נהגתי בקורולה שכורה ברחוב "שלי" 😁 אגב פה רואים את הבלוקים 16 קומות שהוזכרו בשירשור. בנו אותם כשהייתי בן שנתיים - שלוש. 

 

 

 

[Derish]

בהמשך לחוויות הביקור במדינות ברה"מ לשעבר, אצלי נרשמו מספר ביקורים באודסה שרק אחד מהם אני זוכר היטב - לפני כשלוש שנים בקיץ. אני אמנם דובר/קורא/כותב רוסית שוטפת אבל מלפני שלושים שנה, כלומר ללא הסלנג המודרני וללא המאט שנהיה כ"כ נפוץ היום בשיח היומיומי (תארו לעצמכם דובר אנגלית שלא יודע להשתמש בשורש פ.א.ק על נגזרותיו). זה גרם למספר ארועים משעשעים בהם הייתי נכנס לבית עסק ולאחר שהחלפנו כמה משפטים מקבל מבטים של דיסוננס קוגניטיבי, כאילו השפה שלי לא תאמה את הגיל והמראה. ובאווירה פחות עסקית בכלל הייתי הולך לאיבוד, בין היעדר הסלנג לבין חוסר היכולת לקלל כמו רוסי אסלי, לפעמים נראה היה שזה מוציא את כל העוקץ והעניין מהשיחה.

 

ניואנס נוסף ששמתי לב אליו הוא הקיטוב בין האוכלוסיה המבוגרת והרגועה יחסית והאנשים הצעירים (מתחת ל-45 ככה) שמתנהגים כאילו העיסוק הנוכחי שלהם הוא הדבר הכי חשוב ובוער בעולם, ושתכף הם הולכים להביא איתו את המכה. וזה די מגוחך כי במבט מהצד ברור לך כשמישהו שבא ממדינה מפותחת שהם משחקים בנדמה לי ורוב הרעיונות/יוזמות/פרוייקטים שלהם זה פול גז בניוטרל. הזכיר לי קצת סג"מים בחיל האוויר שהיו חוזרים מורעלים מהקורס ומתחילים להעמיד את כל המחלקה בשלשות. נראה שתרבות עשיית הכסף שנוצרה שם בעשורים האחרונים פשוט הפכה את זה לסמל סטטוס, כלומר אם אתה לא עובד על הרעיון הבא שיהפוך את העולם על פיו ויבדל אותך מהפלבז אז אתה לא מצדיק את קיומך.

 

תלונה מעניינת שהגיעה דווקא מקולגה בריטי שהחליט להתיישב באוקראינה מדברת על חוסר הארגון הכללי ששולט שם בכל, החל מתור לרופא שאף פעם לא קורה בזמן המתוכנן ועד לפקידים בממשלה שלא יודעים את החוקים שהם אמורים לאכוף ומכונאים במוסך שמחכים שתגיד להם מה לעשות. לדבריו, אפילו שוחד בטעם של פעם כבר לא פותר היום את הבעיה העמוקה יותר של היעדר מוטיבציה ורצון לעבוד. באסוש.

 

[Night Driver]

לפני 7 שעות, Buki כתב:

בכיתה ט' לא הייתי בכלל. 

גם אני אבל כי רוב השנה הייתי בים.

אני קורא פה ורואה את קווי הדמיון בין העליה של אבא שלי מעירק בשנת 51.

 

אבא שלי עלה בגיל 13 יחד עם אחותו הקטנה בלי ההורים שהאחים הגדולים במסגרת עליית הנוער ואיך שהגיעו לארץ הפרידו אותם לשני קיבוצים שונים.

 

ההורים והאחים הגדולים הגיעו 3 חודשים אחרי וממשפחה מאוד אמידה (סבא שלי היה סוחר וסבתא שלי ניהלה מתפרה. הם חיו בבית גדול עם משרתים) הגיעו לאוהל במעברה. את הרכוש הם מכרו קודם והעבירו את הכסף לסוכנות שהבטיחה להם את הכסף בארץ ובפועל נתנה להם רק 5% שהספיקו לכלום ושום דבר. הם הגיעו בערב ולמחרת על הבוקר סבתא שלי נסעה לרחוב רוטשילד בתל אביב איפה שהיו מתרכזים כל העירקים ואיתרה את הקיבוצים של אבא שלי ושל דודה שלי שתוך עוד יום הצטרפו לאוהל המשפחתי.

 

גם הם כמו העלייה של שנות ה 90 לא ישבו לבכות על מר גורלם אלא התחילו לבנות את עצמם. אבא שלי והאחים הגדולים התחילו לעבוד ביום וללמוד בערב, סבא שלי הלך לעבוד בשמירה (כי זה מה שהוא יכול היה לעשות בלי שפה ובלי מקצוע נדרש ועוד בשנות החמישים) וסבתא שלי הסתובבה בין חנויות בגדים ותפרה עבורם העתקים של מה שהם מוכרים שהיא תפרה בערב בבית רק במחיר נמוך יותר (הקדימה את הסינים ב 40 שנה). תוך שנתיים כמו כל עירקי טוב הם עברו לרמת גן.

 

סבא שלי למעשה אף פעם לא התאושש לחלוטין מהמעבר ולא חזר למה שהיה אבל אבא שלי והדודים שלי נקלטו מצויין והיו ישראלים לכל דבר (חוץ מהאח והאחות הגדולים שהגיעו לארץ בתחלת שנות ה 20 שלהם לאף אחד אין אפילו מבטא פרט למתי שהם מדברים אנגלית או ערבית).

 

מה שכן, את הגעגועים והרצון לבקר בבגדד הם לא איבדו עד היום.

[Buki]

אם כבר מדברים על הדור היותר מבוגר, הסבים. 

 

כל הסבים שלי הגיעו כבר בגיל פנסיה, איזור 65-70, לא עבדו יום אחד בארץ, הסבתות (נדמה לי, לא זוכר כבר) קיבלו פיצויים מגרמניה כניצולות שואה, הסבא היה לוחם בצבא האדום אז לא הגיעו לו פיצויים, לא נחשב ניצול שואה. 

 

הם כמובן קיבלו קשה את המעבר, לא למדו עברית כמו שצריך, נשארו מחוברים לטלוויזיה ועיתונות ברוסית, אבל, וזה אבל משמעותי - עד שהלכו לעולמם, הם חיו בצניעות (כי ככה התרגלו כל החיים) אבל בכבוד ובלי שחסר להם דבר. הפנסיה שקיבלו הספיקה להם לכל ההוצאות הצנועות. 

 

 

[RK]

גם תוחלת החיים של הדור הזה הייתה, בסופו של יום, גבוהה לאין שעור ממה שהיו מספיקים לחיות לו היו נשארים שם, וגם איכות החיים.

[teyal]

בתאריך 19.11.2021 בשעה 01:02, Shay_u כתב:

ועדיין אחרי כל השנים , מפריע לי כאן שלא מחזיקים דלת למי שנכנס / יוצא אחרי, לא נותנים לרדת מהאוטובוס/ רכבת- נעמדים מול הדלת.

ונכנסים למעלית לפני שאתה יוצא, תוך כדי שמועכים אותך😀

אני צבר בן צבר וגם לי זה מפריע ואני וילדיי/אשתי/אחיי לא עושים את זה.

 

[עדי-אל]

שאלות מעניינות אותי:

חלקכם התייחסתם לזה וחלקכם לא אבל העליה הייתה מטעמים ציוניים (גם אם נסתרים) או הנקודת מוצא היתה "יש מקום יותר טוב לחיות בו אז נעבור לשם"

 

היתה להורים\סבים\סבתות התייחסות ליהדות שלהם? דיבר אליהם? סיפרו לכם? אני שואל ברמה האישית, לא ההלכתית 

[Buki]

לפני 59 דקות, עדי-אל כתב:

היתה להורים\סבים\סבתות התייחסות ליהדות שלהם? דיבר אליהם? סיפרו לכם? אני שואל ברמה האישית, לא ההלכתית 

אם נלך יותר אחורה בזמן, לשנות ה 20 וה 30 של המאה הקודמת אז הסבים והדור שלפניהם דיברו יידיש, למדו בחדר, ידעו מה זה שבת, היו מחוברים לקהילה  היהודית המאוד גדולה באוקראינה/פולין. 

 

אחרי השואה ומלחמת העולם השניה, בסיוע השלטון הסובייטי שהנתגד לכל דבר דתי לא משנה אם זה יהודי, נוצרי או אחר, התרחקנו מהיהדות ומעבר לידיעה שאנחנו יהודים, לא היה שום דבר. 

 

 

העליה הייתה תוצאה של מכלול סיבות: 

 

פתיתת גבולות של בריה המועצות. 

תחילת פירוק ברית המועצות עצמה, הכאוס הכלכלי והמדיני שהתחיל וחשש מהעתיד הלא ברור.

בריחה מאנטישמיות והיחס הלא מי יודע מה טוב ליהודים שתמיד היה.

וכמובן רצון לשפר את רמת החיים. 

 

[Mech Morphix]

שרשור מעניין, אותי מפתיע שעוד לא הוזכרה כאן המיצובישי לנסר

[pl7410]

שרשור נהדר, תודה לכל המשתפים!

[vadim6385]

לפני 4 שעות, Night Driver כתב:

מה שכן, את הגעגועים והרצון לבקר בבגדד הם לא איבדו עד היום.

מעניין, ההורים שלי רואים כל היום טלוויזיה רוסית ואוקראינית, ומודעים לכל הדקויות של הפוליטיקה שם.

 

אבל כשאני מציע לקנות להם כרטיסי טיסה לקייב לבקר את המשפחה, הם נותנים כל פעם תירוץ אחר.