שאלה בנוגע ל"מוסריות" ההגירה מישראל

[bagira]

כשיוצא לי לדבר עם אנשים על הגירה, לרוב אני נתקל באמוציות מאוד חזקות, מיד מגיבים בסגנון של "מי שלא טוב לא שיעוף מפה, לא צריך טובות מאף אחד", שלא לדבר על ה"נפולת של נמושות" הידועה ושאר כינויי גנאי לאדם שלא פשע, לא עזב עם חובות, פשוט החליט לחפש את האושר (או העושר) מעבר לים.

 

תארו לכם שאם הייתם מחליטים לעבור מפתח תקוה לראש העין, אז ראש עיריית פ"ת היה עולה לשידור וקורא לכם בכינויי גנאי! (טוב, בעצם במחשבה שניה גם את זה צ'יץ האידיוט עשה בזמנו).

 

בשום מדינה בעולם לא תיתקל בתגובות כאלה, מדובר בהליך טבעי לעבור ממדינה למדינה ואם ספרדי עובר לצרפת או גרמניה לניו-יורק, אף אחד לא יבקר אותו או יעיר לו, זה עניין שבשגרה.

 

אז על מה בעצם מתעצבנים מי שמתעצבן? תחושה של בגידה? תחושה של אנטי ציוניות? חוסר אמונה בצדקת הדרך?

או שאולי זאת קנאה על זה ש"החרא הזה הולך להשאיר אותנו שקועים לבד בבוץ והולך לעשות חיים בפלורידה", מה בעצם מדליק את מי שכ"כ מתעצבן? מאיפה באות כל האמוציות האלה?

[AssafO]

אני אישית בגישה של "שא ברכה" לכל מי שמעדיף ומנסה את מזלו במקום אחר.

 

לדעתי אלה שמתעצבנים ומגדפים רואים את הכל בצורה יותר קיצונית. נראה לי שמבחינתם אפשר לדמות את המדינה לצבא ואת האזרחים לחיילים. בשנייה שחייל עוזב הוא הוא עורק ובעצם עוזר לאויב.

 

 

אסף

[bagira]

שמבחינתם אפשר לדמות את המדינה לצבא ואת האזרחים לחיילים. בשנייה שחייל עוזב הוא הוא עורק ובעצם עוזר לאויב.

 

לא חשבתי על זה ככה אבל זה בהחלט מתאים לתגובות ששמעתי מאנשים!

 

זאת מין תפישת עולם כזאת של "אתה לנו או לצרינו", או שאתה חלק מהמערכת או שאתה אויב מספר אחד למערכת.

[matanfr]

 

תארו לכם שאם הייתם מחליטים לעבור מפתח תקוה לראש העין, אז ראש עיריית פ"ת היה עולה לשידור וקורא לכם בכינויי גנאי! (טוב, בעצם במחשבה שניה גם את זה צ'יץ האידיוט עשה בזמנו).

 

בשום מדינה בעולם לא תיתקל בתגובות כאלה, מדובר בהליך טבעי לעבור ממדינה למדינה ואם ספרדי עובר לצרפת או גרמניה לניו-יורק, אף אחד לא יבקר אותו או יעיר לו, זה עניין שבשגרה.

 

אני חושב שהתשובה נמצאת בנסיבות ההסטוריות שהובילו להקמת מדינת ישראל-ובמנטליות של העם היהודי. אם לאדם מספרד קל לעבור לצרפת/גרמניה/ניו יורק/כל מדינה אחרת-זה בגלל שלא רודפים אותו שם בגלל המוצא שלו והוא לא חווה אלימות/פיגועים/מלחמה/טרור על בסיס אתני/דתי.אני אוסיף את התחושה ש"האדמה של אירופה ספוגה בדם של המשפחה" (כפי שסבתא שלי שברחה מפולין ערב מלחה"ע ה2 טוענת).

יש כאן תבשיל מעניין-הבסיס הוא השואה שעברה עם העם היהודי. הוסף לכך את ניסיונות הטיהור האתני שמדינות ערב ניסו לעשות פה במלחמת העצמאות ואילך (ואני עומד מאחורי דבריי-לדוגמה מלחמת העצמאות היתה יכולה להיגמר אחרת לגמרי אם לא היינו מנצחים!). הוסף לתבשיל הקודח את מלחמות ישראל וערבב מלוא החופן את פיגועי הטרור שעברנו במהלך כל שנות קיומה של המדינה-ותקבל את כושר העמידה הבלתי ייאמן של הציבור הישראלי כנגד פיגועים/מלחמות/טרור, ואת העקשנות שלנו להיאחז פה (טוב, של 99.9% מהציבור הישראלי).

 

זוהי הסיבה לכל האמוציות-הידיעה הברורה שכיהודי, אין לך באמת מקום אחר שתוכל להרגיש בו יותר בטוח-ומי שבוחר להגר למדינה אחרת בוחר לעשות את מה שהעם היהודי היה רגיל לעשות במהלך 3000 שנה-לנדוד כשהנסיבות לרעתו, במקום לנסות ולהיאחז במה שהוקם בדם, יזע, ודמעות במשך למעלה מ60 שנה.

[roee]

אני חושב שבבסיס, הציבור מנסה להצדיק בכל דרך את החיים במדינה למרות שקשה ולמרות שיש בעיות וכשמישהו עוזב, הוא למעשה אומר לאחרים שהם טעו בכל הדרך. כשאתה עוזב את ישראל, זה יותר מלעזוב איזור גיאוגרפי; אתה מפנה גב לציונות, אתה מפנה גב ליהדות, ואתה מפנה גב לכל אותם ערכים שהציבור התחנך בהם שנים ארוכות שכאן הכי טוב וזה הבית שלנו.

כשאתה עוזב את בריטניה, אתה לא מפנה גב לנצרות; אתה לא מפנה גב לקיום הבריטי; אתה לא אומר להם "אני כבר לא חלק מזה", אלא פשוט ממשיך הלאה לחיות במקום אחר. אין קולקטיב.

 

זה בדיוק כמו אדם שעוזב קיבוץ מול אדם שעוזב בניין בעיר. בקיבוץ אתה עוזב רעיון ואידיאולוגיה, אתה מפנה את הגב לחברים האחרים בקיבוץ ואומר להם למעשה "תסתדרו לבד", ואילו בעיר אתה סתם מחליף כתובת. כשאתה עוזב את ישראל, אתה עוזב רעיון ואידיאולוגיה ומסורת וחלום קולקטיבי של עם. אני יכול להבין את זה. לא שזה היה משנה לי משהו באופן אישי - להפך, תמיד אהבתי לעצבן את הסובבים אותי וזרים עוד יותר - אבל אני יכול להבין.

[אנלוגי]

 

זה בדיוק כמו אדם שעוזב קיבוץ

 

ועל כך נאמר בערך כך, ומתאים גם לעוזב מדינה.

[edan82]

אני מאוד מקווה שאותם אלה שמתעצבנים על אלה שעוזבים את הארץ מתעצבנים בגלל בורות ולא בגלל הסיבות שנכתבו פה (או לפחות רוב הסיבות שנכתבו פה).

 

אני גר בחו"ל כבר כמעט 5 שנים, לא עזבתי את הארץ בגלל שאני אנטי ציוני, חוסר גאווה במדינה, בריחה מהצבא או שלל הסיבות שצויינו פה.

 

אני נכד לניצולי שואה, וכמו שסבתא שלי אומרת- "הנקמה הכי גדולה שלי בהיטלר שהקמתי משפחה, יש לי ילדים, נכדים ונינים", אין לה שום בעיה עם זה שעזבתי את הארץ, נהפוכו, היא מאוד מאוד תמכה.

 

שירות צבאי עשיתי מעל ומעבר, חולצות סוף מסלול שלי נמצאות אצלי פה בארון (כולל אחת שהתבלתה ואישתי הבינה שאסור לזרוק אותה אז הלכה ושכפלה לי את החולצה...).

 

בכל הזדמנות אני הראשון לקפוץ ולשמש יועץ הסברה לצד הישראלי בסכסוך הישראלי-פלסטינאי.

 

לא הפנתי גב לציונות, יהדות או למדינה.

 

פשוט הבנתי שבארץ קשה להצליח והפנמתי שאני רוצה להצליח עוד לפני גיל 50 ושאני מוכן גם לשלם את ה"מחיר" שזה דורש (ואל תטעו לרגע, מי שגר בחו"ל, בייחוד עם ילדים, משלם מחיר).

[חולגי]

אני לפחות חושב (ואני מאמין שגם אחרים), שבגלל כל מיני סיבות (השואה, הרדיפות בחו"ל), המקום שלנו הוא פה בישראל. פה לפחות אנחנו שולטים הכי הרבה על גורלנו.

אני לא חושב שמי שעוזב לחו"ל הוא "עורק לצבא האוייב" ו"עוזר לאוייב", אלא פשוט - משאיר אותנו "יותר לבד" ומכאן הכעסים.

[shlomub]

אני בעד שכל מי שמאיים לרדת מהארץ שיעשה את זה כמה שיותר מהר ואני גם אגיד לו תודה.

 

פחות אנשים בישראל ==> פחות ביקוש לדיור ==> ירידת מחירי הדיור

 

שלא לדבר על זה שיהיו פחות פקקים, פחות תורים בסופר, פחות מועמדים על כל מקום עבודה שמתפנה - מה רע?

[yaba]

shlomub, אותי שכנעת. גם משתדרג וגם עוזר למדינה, יותר מזה לא יכלתי לבקש.

 

יותר קל להיות פטריוט מחול מאשר מישראל, שם אתה לא רואה את כל הח*א התרבותי שמתפתח פה.

[Derish]

עם ישראל אף פעם לא ידע למדוד את עצמו באופן אבסולוטי. כיום הערכה עצמית של אזרח ישראלי תלויה במידה רבה בשאלה עד כמה הצליח השכן שלו. שים לוזר בסביבה של לוזרים, והא ירגיש מלך. שים מיליונר בסביבה של מיליונרים והא ירגיש לוזר... וכו'.

 

מהנקודה הזאת נוצרת תפיסת מצב מעוותת למדי, מה שנקרא "צרת רבים - חצי נחמה". תמיד יש מישהו שחי טוב יותר, וברוב המקרים הוא נתפס כבן Zונה שהתקדם באמצעות קשרים ופרוטקציות (כי הרי אין סיכוי שזאת הייתה עבודה קשה שהביאה אותו לשם). באותו זמן, תמיד יש מישהו שחי פחות טוב, ובהשוואה אליו אפשר להרגיש טוב עם עצמך. האיזון הזה הוא תופעה מאד מעניינת בחברה הישראלית, והוא גורם למצב להיות נסבל לאורך שנים. אחרת כבר היינו רואים גל של התאבדויות במקום גל של מחאות חברתיות.

 

ואז נכנסים לתמונה המהגרים. הם פשוט שומטים את השטיח מתחת לרגליים של כולם, שוברים את הכלים ומשנים את כללי המשחק. במקום לבכות כמו כולם על כמה קשה להם, הם קמים ועושים עם זה משהו (הרי בד"כ זה נעשה לטובת שיפור רמת החיים). מבלי לחשוב יותר מדי, התגובה האינסטינקטיבית של רוב הישראלים היא להוקיע את האנשים האלה, ולמטרה הזאת כל האמצעים כשרים. בשלב הזה כבר לא חושבים בהיגיון, רק מדברים בכל מיני קלישאות והולכים על הפתרון הקל (עוכר ישראל, לא ציוני, מתבולל, לא איכפת לו מהמדינה וכו').

 

החברה הישראלית לא יודעת להתמודד עם אנשים שתופסים את הגורל שלהם בידיים ומתחילים לשנות אותו. זה לא נתפס בתודעה שלה, ולכן המח של כל אחד לוקח את הסיטואציה למחוזות מוכרים וממציא לעצמו הסברים אלטרנטיביים. כמובן שבישראל שום דבר לא הולך בדרכי נועם, לכן כל דעה כזאת חייבים להביע באופן אגרסיבי, הרי ידוע שההגנה הטובה ביותר היא התקפה.

 

אני אומר את כל זה לא רק לשם הגנת היורדים לדורותיהם, אלא מתוך נסיון ושינוי גישה שאני בעצמי עברתי. לפני שהגעתי לאירופה גם אני ראיתי את העולם דרך הפריזמה הישראלית. אחרי שנה או שנתיים בחו"ל פתאום זה הכה בי: אני יכול להיות שמח בחלקי גם מבלי שמישהו אחר יצטרך להיות אומלל. יכול להיות לי טוב גם מבלי שלמישהו אחר יהיה רע. ההבנה החשובה מכולם הייתה שאין צורך לקנא באנשים שהצליחו, אלא כדאי לנסות ללמוד מהם ולהבין כיצד הגיעו לשם.

 

זאת גישה שאפשר לאמץ בעיקר בסביבה רגועה כמו אירופה, בארץ אין לזה סיכוי. חברה שכבר עשרות שנים מחנכת את ילדיה למיליטנטיות חסר פשרות, לתחרות וניצחון בכל מחיר, לאגרסיה ולפראנויה תמידית, לא יכולה להרשות לעצמה חיים בהרמוניה. זה הורס את כל הרעיון.

 

אין לי פתרונות קסם לבעיה הזאת, אבל אני משוכנע שאם (בתיאוריה כמובן) אפשר היה להעביר את כל אוכלוסיית ישראל למקום שקט לכמה שנים, אחוז ניכר מהם היו משנים את התנהגותם לטובה. כל עוד "המצב" ו"הבטחון" מרחפים מעל ראשם, התופעות האלה תישארנה, ולאנשים ישרים והגונים לא יהיה הרבה מקום שם.

 

נחכה לתגובה של פרנקוס, סביר להניח שהוא יוכל לנסח את זה בצורה פשוטה וברורה יותר.

[Giladben.zaken]

אם תשים לב, כל היורדים מהארץ הם "אזרחים ממוצעים", מהסוג שכשהוא היה חי בישראל הוא שילם מסים.

מי שלא יורד מהארץ, זה האזרחים (הרבים בישראל) שגובים את המסים.

לכן בתפיסה, במודע או שלא במודע, היורד מהארץ משאיר אותך להתמודד עם החרא כאן.

פחות ידיים עובדות להשתתף איתנו בנטל של להאכיל עוד פיות שאוכלים יותר, שגובים את המסים.

 

ותחשבו על זה.

[nitch]

נחכה לתגובה של פרנקוס, סביר להניח שהוא יוכל לנסח את זה בצורה מעוררת מהומות וטרחנית יותר.

הרשיתי לעצמי לתקן שגיאות בניסוח שלך.

[קאררה]

קינאה.

"אתה בורח ואני תקוע עמוק עד הברכיים בחרא ולא יכול לצאת ממנו"

 

זאת דעתי.

[hans]

מין כעס כזה שמופיע בכל פעם שמתגלה מישהו שחורג מהנורמה המקובלת.

אופייני למקומות קטנים (כפר) או מדינות קטנות.

כשמוסיפים לתבשיל את הרקע לתקומה הפלאית של המדינה

מתוך אפר השואה (לשם שינוי, אין פה סרקזם) זה מה שמתקבל.