על סרטים, מוזיקה, פלצנות ועליבות

[sronis]

לדוגמא דאבסטפ. אתה אומר שזה קשקוש רנדומלי של צלילים אלקטרוניים כאלה ואחרים שנשמעים כעיוותים חסרי משמעות. אני אומר שמדובר במוזיקה הדורשת יכולת מוזיקלית גבוהה על מנת ליצור אותה.

 

אתה בא לטעון על פלצנות ועליבות, אני טוען שאין אחד שיכול לחוות דעתו על תחומים כה רחבים ונרחבים מבלי שאחר יטען נגד- ואי אפשר להשוות בצורה אובייקטיבית. גם השוואה סובייקטיבית, מכורח המושג, לא מאפשרת דיון וויכוח "צודק".

 

לצורך העיניין, אחרי ששמעתי דאבסטפ אני יכול להאזין למוצרט ואז לLed Zeppelin, ועדיין אני אהנה מכל אחד בתורו.

 

אם תרצה לנהל וויכוח, נניח בבחירת זמר/להקה/יוצר בז'אנר מסויים, אשמח להצטרף. מפה ועד להשוואה בין רוק נניח לדאבסטפ המרחק גדול.

 

רגע רגע, לא טענתי שדאבסטפ זה קשקוש. התכוונתי שנורא קל לקרוא לכל מיני חיבורים של צלילים אלקטרוניים מעוותים דאבסטפ, ברייקביט, טריפהופ או מה שלא תרצה ולהגיד שזו אמנות, או שזה שווה האזנה. יותר מזה - יכול להיות שאכן נדרשת יכולת מוזיקלית גבוהה לייצר את המוזיקה הזאת, אבל זה לא מה שהופך אותה בהכרח לאיכותית (ושוב, שיהיה ברור - יש מוזיקה כזו שהיא בהחלט איכותית!). זה נורא אופנתי לראות מישהו שקצת יוצא מגבולות הז'אנר ולהכתיר אותו כאמן דגול, אבל בשבילי לפחות, בסופו של דבר, מבחן ההאזנה הוא שקובע.

הקטע עם הפלצנות נובע מהאבחנה הזו שלמבקרים יש נטייה לחפש את המוזר והמיוחד בכדי להצדיק לעצמם את המקצוע (או מסיבה אחרת שאינה ברורה לי לחלוטין). הקטע עם העליבות, לעומת זאת, מדבר בעיקר על תרבות המיינסטרים שרצה כמו עדר אחרי האדל התורנית, או אחרי יצירות מופת כמו ה-WTF הזה.

[falou]

אני לא שומע אדל (לא מוסיקה שאני מזדהה איתה), אבל יש גם פלצנות שפוסלת אוטומטית את המיינסטרים.

 

מודה, לא קניתי את האלבומים האחרונים של קולדפליי. יש לי את השניים הראשונים בלבד. הם אלבומים מאוד נחמדים, של מוסיקה טובה. לא עושה צמרמורת (כמו שהשתפכו רב המבקרים על האלבום הראשון), אבל מוסיקה טובה.

גם כמה מהשירים החדשים יותר שלהם שיצא לי לשמוע, נשמעים טוב (חלקם מאוד). הם בהחלט נראים מצויין בהופעה חיה. זה לא שהרמה שלהם עלתה או ירדה, הם פשוט לא מצליחים להמציא את עצמם מחדש, וכשאתה שומע את אותו הדבר פעם שלישית, זה כבר לא נשמע חדש ואותנטי.

 

וכמה הרכבים/אמנים הצליחו להמציא עצמם מחדש יותר מפעם אחת, ובהצלחה?

ככה, מהראש, אני יכול לחשוב על מיילס דייויס. אולי דייויד בואי. משינה יצרו מס' אלבומים עם כיוונים שונים, יותר בהפקה, פחות בבסיס (להוציא את האלבום השני, שהוא באמת משהו מיוחד).

 

ועדיין, יש כזה דבר מוסיקת פופ טובה, כזו שעושה שמח, כזו שגורמת לך לרקוד, ועדיין בעלת ערך מוסיקלי והפקתי. בזמני ילדותי היו יורקים על אבבא (ובוני-אם). זה נחשב נחות. היום זו קלאסיקה של הפופ, ובוודאי במקרה של אבבא, יודעים להעריך את האיכויות המוסיקליות-מלודיות של השירים, כמו גם איכות השירה וההפקה.

קח את Thriller. אלבום פופ מופתי. שוב, לא משהו שמרגש את נימי הנפש העדינים, אבל מוסיקת פופ טובה.

 

אני בטוח שיש עוד הרבה דוגמאות לפופ אפקטיבי.

 

במילים אחרות, הרב לא תמיד טועה.

לא צריך לבחור בין פלאפל לפילה, אפשר גם וגם.

[liorwohl]

loca people לפי דעתי שיר מאוד עמוק ורציני, צריך פשוט לשמוע אותו בציניות המירבית. אם מנסים לקחת אותו ברצינות ברור שזה ישמע אידיוטי לחלוטין..

[sronis]

וכמה הרכבים/אמנים הצליחו להמציא עצמם מחדש יותר מפעם אחת, ובהצלחה?

ככה, מהראש, אני יכול לחשוב על מיילס דייויס. אולי דייויד בואי. משינה יצרו מס' אלבומים עם כיוונים שונים, יותר בהפקה, פחות בבסיס (להוציא את האלבום השני, שהוא באמת משהו מיוחד).

 

ועדיין, יש כזה דבר מוסיקת פופ טובה, כזו שעושה שמח, כזו שגורמת לך לרקוד, ועדיין בעלת ערך מוסיקלי והפקתי. בזמני ילדותי היו יורקים על אבבא (ובוני-אם). זה נחשב נחות. היום זו קלאסיקה של הפופ, ובוודאי במקרה של אבבא, יודעים להעריך את האיכויות המוסיקליות-מלודיות של השירים, כמו גם איכות השירה וההפקה.

קח את Thriller. אלבום פופ מופתי. שוב, לא משהו שמרגש את נימי הנפש העדינים, אבל מוסיקת פופ טובה.

 

אני בטוח שיש עוד הרבה דוגמאות לפופ אפקטיבי.

 

במילים אחרות, הרב לא תמיד טועה.

לא צריך לבחור בין פלאפל לפילה, אפשר גם וגם.

 

כל מה שאמרת נכון, אבל זה לא קשור לסיבת הפתיחה של השרשור. הרי אין לי בעיה עם מוזיקת פופ. יש לי בעיה עם מוזיקת זבל שלא סתם הופכת למיינסטרים, אלא גם "זוכה" לדירוג כמשהו איכותי (ובוא נניח לרגע שבמילה "איכות" אני מתכוון גם להצלחה כלשהי במצעדים). אדל למשל היא בהחלט מוצר איכותי ברמה כזו או אחרת, אבל מוצר שיצא מפרופורציות לגמרי. לעומת זאת הלוקה פיפל הזה זה המיץ של הזבל.

 

אגב, בנוגע להרכבים שהמציאו את עצמם מחדש - משינה היא לא דוגמא טובה כי לא מעט מהחומר שלהם מועתק (למשל madness). גם רדיוהד, כמובן, היא דוגמא מצוינת.

 

בכל מקרה, עם כל הכבוד לאבבא (שזה גייז לגמרי, אבל שיהיה ), אדל בסופו של דבר היא עוד מוצר פופי שיישכח תוך כמה שנים. בטח לא אמנית שמאפיינת דור, תקופה או ז'אנר.

[נהג מתחיל]

עם כל הכבוד לאבבא (שזה גייז לגמרי, אבל שיהיה )

 

אבבא נשמעים דווקא יופי במכוניות מסוימות, למשל מיאטה...

[Alon_A]

נהנתי רוני, זאת בערך הדעה שלי על כל הפלצנות הזאת של השואו-ביז.

 

אין לי כוח ושום רצון להכנס לYNET לקרוא את השטויות הללו אבל אשמח לדעת האם הייתה התייחסות לסרטו האחרון של וודי אלן, Midnight in Paris, בעיני הסרט הינו יצירת מופת אמיתית, ישבתי ובהיתי במסך עם חיוך ענקי על הפנים.

ובתור פריק של סרטים (אין כבלים בבית, רק NETFLIX וDVD) אני יכול לאמר שראיתי המון סרטים, זה קוטף את המקום הראשון אצלי.

 

+100 ל Midnight In Paris, סרט מקסים, חכם וכל כך מהנה !!

[urban.racer]

לדוגמא דאבסטפ. אתה אומר שזה קשקוש רנדומלי של צלילים אלקטרוניים כאלה ואחרים שנשמעים כעיוותים חסרי משמעות. אני אומר שמדובר במוזיקה הדורשת יכולת מוזיקלית גבוהה על מנת ליצור אותה.

 

טוב. אני חובב מוזיקה אלקטרונית, סבבה? סבבה. אני מאוד אוהב דאבסטפ, מאוד. אבל להגיד שהיא מוזיקה שמצריכה יכולות גבוהות מאוד? תרד מהעץ. זה שאתה -אומר-, א', לא אומר שזה נכון, ואם אתה אומר תביא סימוכין. כן, יש אומנים מאוד מוכשרים בתחום, אבל העיקר זה זבל. מה זה זבל? המיץ של הזבל. כל אמני הדאבסטפ הטובים הגיעו מזרמים אחרים. עצם עיקרון ה2 סטפ שעליו מבוסס הדאבסטפ הוא פשוט ולא מסובך. לצור טראק עם 1000 עורצים זה לא בעייה, לעשות את זה טוב? עולם אחר. לרוב לוקח לי שעה פלוס מינוס של נבירה בBEATPORT כדי לצוד טראק טוב 1.