סמינריון בנושא השואה והגבורה

[Cerebral Cortex]

למען האמת, במשך השנים האחרונות יום הזיכרון לשואה ולגבורה איבד "מקסמו" מבחינתי. על איזה גבורה אפשר לדבר כאן?

הסמינריון שאחותי עובדת עליו גרם לי לראות את הנושא בפרספקטיבה אחרת. כאשר הייתי פנים מול פנים עם ניצול השואה ושמעתי במו אוזני את עדותו הבנתי על איזה גבורה היה מדובר. הגבורה וההקרבה של אבא בכדי להציל את בנו הדהימה אותי מאוד עד אשר הרגשתי חשמל בשערות וצמרמורת בכל הגוף. הוא סיפר על אישה שנתפסה עם פת לחם יבשה וגבינה בידייה. אנשי האס אס הארורים ניסו בכל כוחם לגלות מי היה הבוגד שהעיז "לפנק" אותה אבל היא עמדה על שלה והתעקשה. היא הופשתה מבגדיה אם אפשר היה לקרוא להם בגדים בכלל, הועמדה לפני כולם והולקתה. כל הלקאה קירבה אותה אל המוות עד אשר אחרי 220 הלקאות היא מתה. אבל היא לא גילתה מי נתן לה את אותה פיסת לחם יבשה וחתיכה זעומה של גבינה. במותה היא הראתה לנאצים הארורים שהיא נעלה מהם.

בזמן לקיחת העדות, התאמצתי מאוד שלא לבכות מולו בכדי לא להכאיב לו, גם ככה זה היה משא כבד מאוד לחזור בזמן לרגעים של אז.

חשבתי בראש על כל דבר מצחיק ומשעשע שעלה במוחי באותו רגע אבל גם זה לא עזר. בשלב מסוים פשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות. בסוף הפגישה, עמדתי עם אחותי, וחיבקתי את אותו איש מיוחד, חייכן, אופטימי, שמח בחלקו בעל מוח מבריק ומחשבה חדה. למרות שאני בעל מבנה מאסיבי ומתנשא לכמעט גובה של 2 מטרים ואילו הוא קטן מימדים הוא בעצם גדול מהחיים עבורי. למדתי ממנו שיעור משמעותי ביותר על החיים ועל מהותם. זאת למרות שמעולם לא ידעתי על קיומו של האיש הרגשתי שהוא הוסיף לי מימד להשקפת עולמי. הוא רק חיזק והוסיף על מה שידעתי על החיים בעקבות הטרגדיות והטראומות שמשפחתי ואני עברנו בגיל כה צעיר. אחרי הפגישה הלכתי למשמרת ערב בעבודה. לא הייתי כאתמול שלשום. היה ניכר על פני שמשהו קרה. לא הייתי מסוגל לעשות את "הסוויץ" ולחזור לכפי שהייתי לפני.

לקח לי מעל יום שלם להירגע ולחזור למציאות שלנו. מבחינתי זה היה יותר מסיפור אישי.

חזרנו אחורה בזמן לפולין של שנות ה 30, לימים שהוא היה ילד קטן, חייכן ושמח שחי בבית אבא ואמא. לא רק שהוא שרד את השואה, דבר שמעלה תדהמה בפני עצמה אלא לספר לנו את אשר הוא עבר היה עבורו לחוות את הדברים שוב פעם ובשביל זה צריך כוח והרבה אומץ. במשך שנים הוא שמר על שתיקה עד אשר בגיל 70 הוא הבין לפתע שהוא בעצם העדות היחידה לקיומם של אנשים שפשוט "נמחקו" מעל פני האדמה. ולכן, ביום שהוא יפרד מהעולם, קיומם של אותם אנשים יעלם איתו. לפיכך, הוא חייב לספר וכמה שיותר לכל מי שיהיה מוכן לשמוע. ומאז, הוא הולך לכל מקום להרצות בפני אזרחים, חיילים, תלמידי בית ספר וכל מי שרוצה לשמוע את סיפורו. הוא מסרב לקחת כל תשלום עבור זמנו כי מבחינתו, המטרה העליונה היא לספר על אותם אנשים שהכיר וידע, לספר את אשר אירע במחנות האלה, בגיהנום על פני האדמה.

האסירים במחנות היו במצב של תשישות, רעב מתמיד, יאוש ולא ידעו מתי יגיע מותם. אוושוויץ היה מחנה ריכוז והשמדה שהשתרע על שטח של 40 ק"מ מרובעים. אשוויץ הכיל שלוש תת מחנות.

אוושויץ אחד, אוושויץ 2 שנקרא בירקנאו ואוושויץ 3 שנקרא "מונוביץ" על שם העיירה הסמוכה לו. מחנה אוושויץ הוקם על אדמות ביצה שהכילו גזים ומים רעילים. בבירקנאו לא הייתה אספקת מים סדירה, היו שלטים בכל מקום של גולגלת ועצמות שסימנו בורות מים רעילים. היו אסירים ששתו מהמים האלה מתוך צמא רק בכדי לחלות ולמות אחרי זה ממחלות. המקלחת שלהם הייתה בור מים מזוהמים, הם הוכרחו להיכנס לבור עם הבגדים כך שלאחר "המקלחת" הם יצאו יותר מזוהמים ומסריחים מלפני שנכנסו אליו.

אחת הסיבות שהרבה החליטו למות מבלי להילחם הייתה שלהרבה מהם כבר לא היה למה להילחם עבורו, כל משפחתם נמחקה כליל מעל פני האדמה כך שלא היה להם רצון לחיות בכלל.

הנאצים הארורים לא בחלו באף דרך וצורה בכדי לקחת כל טיפת אנושיות מהאסירים ולא רק מהיהודים שהיו שם. הם מינו לתפקידיי מפתח במחנה את היהודים הנבזים, רפש המין האנושי שהיו "באזרחות" פושעים "כבדים" כמו אנסים, רוצחים, סרסורים וכיוצא בזה כך שגם מהם היה קשה לקבל יחס ואנושיות. הרבה פעמים מנת האוכל והשתיה היומית היו נתונים לגחמת ליבו של הקאפו. גם מנהלי המטבח שהיו אחראים על בישול המרק לא טרחו אפילו לשטוף את תפוחי האדמה והלפת ובישלו אותם עם הקליפה והוזהמה. כך שהתקבל מרק מסריח, מצחין אשר גרם להם לחלות בין הייתר. לפיכך, היו את אלה שאיבדו תקווה וכל רצון לחיות ולכן החליטו שאת הדבר היחידי שנותר להם, את החיים הנאצים לא יקחו מהם ולכן הם היו אלה שגזרו את מותם על ידי התאבדות על הגדרות החשמליות.

אי אפשר יהיה לשפוט אותם לעולם אלא רק להכיל את אותם אנשים שגילו על בשרם שאלוהים הפר את הברית שכרת עם היהודים אלפי שנים לפני זה ופשוט הניח להם ללכת אל מותם.

אני עדיין למד הרבה דברים מדי יום מהעבודה הזאת שעד כה הצריכה מאיתנו שעות על גבי שעות.

לפי דעתי צריך להקדיש תחום מיוחד במערכת החינוך על מנת שתלמידים ידעו מה האסירים עברו במחנות הללו.

אולי אז אנשים ילמדו להעריך יותר את המדינה שהם חיים בה ואת עצם היותם בחיים בכלל.

צדק מאוד ניטשה שאמר "מי שיש לו בשביל מה, יכול לשרוד כל איך".

דבר אחרון והוא כואב לא פחות. בשואה הושמדו כליל אנשי מדע, רוח, סופרים, פילוסופים, משוררים, מהנדסים, מדענים וחוקרים. לעולם לא נדע מה הפסידה האנושות בכך שנתנה לכזה רצח ברברי שטני להתרחש והעלימה עין.

אנשים כמו ויקטור פרנקל שאפשר להשוותו למקביל לו, זיגמנד פרויד, פרימו לוי ואחרים שנשארו בחיים והטביעו את חותמם על האנשות הם עדות להפסד הנוראי של המוחות המבריקים ביותר שהאנושות ידעה אי פעם.

עצוב.

ועכשיו אני הולך להקשיב ליהודה פוליקר "אפר ואבק".

 

עריכה אחרונה ב-11 לאפריל, 2017 על ידי Cerebral Cortex

[amirbc]

ריגשת..

לא נותר עוד זמן רב עד שאחרון הניצולים יעזוב אותנו אל העולם הבא, ואז משימתינו העיקרית תהיה להמשיך וללמוד שואה ולהנציח זכרה גם כאשר לא יהיו כאלו שחוו אותה בינינו. אני חושב שזו תהיה משימה קשה, נכדינו יגדלו לעולם בו השואה רלוונטית עבורם כמו חורבן בית המקדש או סיפור מרד מצדה ואני מקווה שנדע להמשיך וליצור בהם את המודעות שקיימת אצלנו, בעיקר בגלל שבתוכנו עדיין חיים ניצולים.

איך ניתן להגיע לאותו ניצול, האם אפשר לקבל את פרטיו ?

[oryo]

תעיפו מבט באתר של 'זכרון בסלון' (google it)

[ישה]

יד ושם מנסה להגיע וגם מצליח והקליט / הסריט עדויות רבות של ניצולים.

 

הסיפור מרגש

[Cerebral Cortex]

נכון, ארגון יד ושם מנסה ככל יכולתו להנציח ולהקליט עדויות. אבל, במידה ומשפחה שלמה הושמדה, אם אין מישהו שיעיד על קיומה היא עלולה "ללכת לאיבוד". ניצול השואה שאיתו נפגשתי העיד על קיומו של אביו, אחותו אמו ודודתו. אלמלא הוא ייתכן שאף אחד לא היה יודע על קיומם בכלל. היום הניצול בן 86. עד לפני 16 שנים כאשר הוא היה בן 70 הוא לא דיבר מילה על מה שעבר עליו. בשלב מסוים הוא הבין שהוא לא יחיה לנצח ומאז הוא עושה ככל יכולתו לספר , לתעד ולהנציח את האנשים ומה שעבר עליהם בכדי שהדורות הבאים ידעו מה קרה. המשאלה הגדולה של הנספים לפני מותם הייתה שיזכרו אותם. ברגע שאדם נעלם מהעולם ואין זכר לקיומו זה כאילו שהוא לא היה קיים בכלל.

אחת הסיבות מדוע אני רושם את הסיפור כאן זה בכדי לגרום לאנשים להעריך עוד יותר את עצם קיומם, את החיים שלהם ואת העובדה שהם חיים במדינת ישראל עם צבא ומשטרה ישראלים. בחלומות הפרועים של היהודים לא חשבו שהמלחמה תיגמר והיהודים יקימו מדינה משלהם. מי היה מאמין? אם במלחמת יום כיפור כמעט כל תושבי ישראל חשבו שזה הולך להיות הסוף של המדינה אז מה חשבו אז?

[חולגי]

תודה על השיתוף.

אכן לא כולם הובלו כצאן לטבח (ע"ע מרד גטו וורשה למשל), וגם היו גיבורים ומעשי גבורה שלא נעשה בהם שימוש בנשק דווקא...(ולראייה - הסיפור שסיפרת).

יחד עם זאת - לא נתפס המספר הזה של שישה מליון שנטבחו נרצחו וחוסלו בדרכים אכזריות כאילו ואחרות.

זה כמו לתאר עיר גדולה, שלמה, שתוך 5-6 שנים הוכחדה (רק לצורך המחשה).

עוד מעט, באמת לא יהיה מי שיעיד ממקור ראשון על הנושא ונצטרך להסמך רק על ספרים וסיפורים שקראנו ושמענו.

אני מודה לך על העלאת הנושא. (אני בן לניצול שואה, שאבי גם הוא, לא סיפר יותר מדיי על הנושא...).

[Cerebral Cortex]

למען האמת שנינו צריכים להודות לאחותי. אישה אמיצה שבעשור החמישי של חייה עזרה אומץ והחליטה לגשת ללימודים לתואר שני. אני בסך הכל הצטרפתי אליה בתור "איש הסאונד". היא כתבה ואני הקלטתי את העדות של ניצול השואה. למדתי דברים שלא ידעתי מעולם, דברים שאף אחד לא סיפר באף מקום, דברים שאתה למד רק ממקור ראשון מאלה שהיו שם. לעומת זאת, ככל שאתה חופר לעומק אתה מגלה דברים זוועתיים שלא נתפסים על ידי שום שכל אנושי. כמו שאנחנו קמים בבוקר ורואים םרחים וציפורים ככה הם היו קמים השכם בבוקר ורואים גופות מוטלות מכל עבר. ויש עוד דברים כל כך נוראיים שאני לא רוצה לכתוב אותו כאן כי ישנם כאלה שאולי לא מסוגלים לגלות איזה זוועות הלכו שם. אני יכול לומר לך שהייתה שם פדופיליה, הנאצים הארורים היו משתמשים בילדים קטנים לפורקן מיני. אתה מבין? הרי באוושויץ 1 היה בית בושת שהורכב מנשים לא יהודיות. אנשי האס אס וכל הסגל הפיקודי הלא יהודי של המחנה שהצטיין בתפקידו היה זכאי "למפגש" עם יצאניות, אלא מצידן "התחרו" על הזכות להיות שם. "עובדת" בבית הבושת זכתה לפינוקים מכל טוב שרק אפשר לבקש. תמרוקים, סבונים, בגדים ושמלות פאר שנשדדו מהיהודים וכל מה שהן יכלו לבקש. ולמרות זאת, היו בני בליעל ארורים שהעדיפו ילדים יהודים קטנים.

בהזדמנות אני אספר לך מה זה אומץ, נחישות של ילדים קטנים. זה לא ייאמן עד כמה הם היו טהורים ונטולי אגו.

מאוד מרגש היה הקטע שבו הוא סיפר על המפגש עם חיילי הביריגדה היהודית. על היחס החם שלהם ועל כל פועלם למען הניצולים במיוחד הילדים שבניהם. הוא בסך הכל היה ילד בן 12 בערך (כיתה ו), עלה לארץ בלי כלום, בלי הורים ובלי אף אחד בעולם הזה שהיה קשור אליו.

מאוד מרגש.

[קורן בן אשר]

תודה על השיתוף. קראתי את הדברים וחשתי הזדהות עמוקה עם התהליך שעברת.

 

לפני כשנתיים התחלתי לנבור בפרשה משפחתית טראגית שלא הייתה ידועה לי קודם לכן, אשר קצה אחד שלה טמון כאן בארץ ישראל, וקצה האחר - "שם" במולדת הישנה. התחלתי להחשף לחומרים שאמנם ידעתי על קיומם אך לא טרחתי ממש להתעניין בהם לפני כן - תמונות, מכתבים, ספרים. בין השאר, ספר המתאר את שהתרחש בשטעטל טיפוסי בליטא שיהודיו נרצחו כמעט כולם באירועי ה"שואה ביריות" בקיץ/סתיו 1941 - דרך עדויות השורדים המעטים, ביניהם סבי.

 

ואז הכל התחבר פתאום, והכה בי כמכת ברק. התמונות, השמות - עם זכרונות עמומים של כל מיני אנשים שהיו צצים מדי פעם בביתנו בילדותי. או קשישים עריריים שהייתי הולך לבקרם עם הוריי. קשיש בן כמאה שהגיע יום אחד לבקר בביתנו לפני עשרים שנה. דודה זקנה שבאה לבקר על ערש דווי. אלה היו שארית הפליטה ממש! בודדים שנשארו בחיים לאחר שנות האימה שתוארו בספר ההוא. ארבעה-עשר אנשים שנשארו בחיים, מתוך מעל אלף גברים, נשים, ילדים וזקנים שנטבחו ביום אחד, בספטמבר 1941 . אנשים שנמחו מהעולם, אין זכר ואין שריד ואין כלום, זולת שני קברי אחים המוקפים היום בגדר לבנה ועליהם מצבה. נמחקו מעל פני האדמה וזהו.

 

אגב "אפר ואבק" -

 

איזשהו צדיק העלה לאחרונה ליוטיוב את הסרט "בגלל המלחמה ההיא" על משפחותיהם של פוליקר ויעקב גלעד, והתמודדותם כבני הדור השני עם המטען הכבד שהביאו הוריהם ניצולי השואה. הסרט קשור קשר הדוק לאלבום. שמעתי על הסרט במשך שנים אך מעולם לא ראיתי אותו, עד לפני כמה ימים שאז גיליתי אותו ביוטיוב. מניח שתמצא בו עניין.

[ישה]

דוד של אימי, מרדכי שנהבי שמו, הגה את הרעיון של יד ושם כבר בעת מלחמת העולם השניה כאשר החלו להגיע הידיעות הראשונות של השואה שהתחוללה באירופה.

 

היה זה שדחף להקימו והיה המנכ"ל הראשון שלו.

 

ככל שחולף הזמן רק עולה חשיבות המקום הזה לשימור זכרם של הנרצחים ושל מעשי הזוועה.

[ניקו פ.]

השואה היא תחביב שלי כמה שנים טובות. בין היתר נחשפתי למספר ניצולים והביפור ממבט ראשון הוא בהחלט כאפה.

יש לי סרטון מהקלטה של מפגש עם ניצול כזה.

אם יש ביקוש אנסה לבקש אישור לעלות את הסרטון באינטרנט.

[Cerebral Cortex]

תעלה את הסירטון ואז תביא אותו לכאן כקישור. זה יהיה מעולה.