קושי עם בת זוג: האם יש עילה לפרידה?

[vadim6385]

אתה יכול לנסות דרך אתרי הכרויות,ככה אני הכרתי.

 

[gbguy]

חלאס. שחרר את עצמך מהמחשבות שאתה לא מספיק טוב או לא מספיק אמיץ או השד יודע מה.

היום אתה בן 24 ואין לך מה להשוות את עצמך לבחור נשוי בן 37 עם שני ילדים ולא לבחור קשיש בן 48 עם שלושה ילדים.

אתה בן 24 ואתה בתחילת החיים שלך. תן לעצמך ללמוד מי אתה ומה אתה, ואל תשפוט את עצמך. תהיה אתה.

אני מרגיש שאני מי שאני בתחום המקצועי (אני מתחיל מיזם למוצר של שיכחת תינוקות באוטו, מוצר שאף אחד לא חשב לפי הבדיקה שלי בשוק).

אבל בתחום החברתי אני מרגיש כמו ילד בגיל 5: כאילו לא עברתי גיל ההתבגרות והייתי ילד טוב מדי. עכשיו אני צריך להתמודד עם החיים, כאשר לכל הסביבה מסביבי יש להם כלים חברתים.

המשפט האחרון אמרתי אך ורק בהקשר שאתם חושבים שהזוגיות שלי לא טובה.

אני החלטתי לנסות לתקן את הזוגיות הזו רק כי היא תמיד תמכה בי בכל דבר שהרגשתי שאני יכול לעשות. היא אף פעם לא הייתה נגד, ואם היא הייתה נגד, בדרך כלל הייתה לזה הצדקה שאני לא ראיתי. אני לא חושב שהיא רעה אלי ואכזרית אלי, אלא היא במצב חברתי יותר גרוע ממני, ובגלל זה יש לנו אחד את השניה.

[ran]

תחזור לחדר כושר,תחזור להתנדב,תשכח אותה ותכיר חברים וידידות חדשות,תחייך החיים יחייכו בחזרה.

 

Sent from my G7-L01 using Tapatalk

[MiKa_P]

רגע. אתה מדבר על איך להכיר בחורות, אבל זו לא באמת הבעיה שלך.

לא דיברתי על חוסר ביטחון עם נשים, אלא על חוסר ביטחון. נקודה. זה שזה בא לידי ביטוי מול נשים זה סימפטום ולא הבעיה.

אתה מתאר מציאות חיים שבה אתה מתנהל מתוך ריצוי. ילד טוב של אמא, בן זוג טוב לחברה. מאפשר מאוד, לשתיהן, גם איפה שלא צריך, ולהרגשתי- לא מתוך טוב לב אלא מתוך פחד מלהיות "לא בסדר" וכנראה גם פחד מעימותים.

אפילו בת הזוג שלך היא הראשונה שהכרת, היא דומה לך באופי אז אין מה שיאתגר אותך לצאת מהקליפה שלך.

העובדה שאמא שלך יורדת על החברה בכל הזדמנות, אבל נלחצת מהמחשבה שתיפרדו רק גורמת לי לחשוב שאמא שלך לא מאמינה שאתה יכול להסתדר לבד או למצוא מישהי אחרת שתסתדר איתך, ואם גדלת עם המסרים האלה ממנה אז אין פלא שההערכה העצמית שלך ברצפה.

לייצר ריבים עם חברים... אני יכולה רק לנחש שזה קרה כשהם התקרבו מספיק בשביל להכריח אותך לשנות דברים בחיים שלך או להתעמת עם המציאות שלך (או עם אמא). לייצר ריבים כדי להרחיק אנשים מהחיים שלך היא תוצאה של פחד, והשאלה היא מה פחדת שיקרה אם תשמר את החברויות האלה.

ועכשיו, כשאתה רק חושב על פרידה (למרות שבפועל ביטלת אותה במו ידיך, שעות ספורות אחרי שביצעת את ההחלטה הקשה הראשונה שלך בקשר הזה) אתה רץ לחפש מנטורים, מישהו שידאג לך ויהיה הראש והפה והרגליים שלך.

אבל תכל'ס, רק הבוקר ביקשת סליחה מהבחורה שאתה שוכר איתה דירה ומנהל איתה זוגיות. זה מה שמטריד אותך עכשיו? איך תכיר בחורות?

מה עם השאלות החשובות יותר, כמו: איך אתה עושה מה שהחלטת שטוב בשבילך ונפרד ממנה? איך אתם מסתדרים סביב הדירה? איפה תגור אח"כ ומה האפשרויות הכלכליות שלך? ואני מקווה שאין לך מחשבה לחזור לגור עם אמא. גרת בכלל לבד פעם? רחוק מההורים? אם לא- זה הזמן. ואחרי שתסתדר, תזמין את החברים מהלימודים לערב בירות ופיצה, או ללמוד ביחד לאיזה מבחן.

אתה חייב להיות קצת לבד, לפתח עצמאות, ולהתחיל להכיר את עצמך.

 

זה לפחות מה שעולה בי ממה שאתה כותב.

[Murzilka]

בתחילת השרשור חשבתי שהבעיה היא ביחסים עם ההורים.

אתה לא מתקשר עם ההורים שלה ומרגיש לא שייך באירועים משפחתיים בצד שלה (מנחשת שאין יותר מידי כאלה) והעובדה שהיא לא מוכנה לתקשר עם אמא שלך הציגה אותה בתור החברה הביצ'ית. קצר כזה עם המשפחות בהחלט לא נשמע בריא. אבל נראה שהסיפור עם אמא שלך לא חד צדדי, הגיע הזמן להציב גבולות גם לאמא, זה לא הופך אותך לילד פחות טוב, אבל אתה צריך להבין שאתה המגשר בין החברה לאמא ואם צד אחד פוגע בשני בצורה כל כך חסרת טאקט זה הזמן להציב גבולות. שני הצדדים צריכים לנהוג בכבוד הדדי.

 

קטונתי מלשפוט זוגיות במיוחד כשאני לא מכירה את שני הצדדים, אבל נשמע ששניכם בתקופה לחוצה מאוד בחיים. קודם כל: תקשורת תקשורת תקשורת. פתחו את הקלפים אחד מול השני, תציפו מה מפריע לכם, משם תראו אם אתם רואים פוטנציאל לקשר הזה מעבר לסיום חוזה השכירות, אם כן, שווה להשקיע ולעבוד עליו. אם לא, חבל על כל רגע, תנצלו את התקופה שבין הסמסטרים כדי למצוא מחליפים לדירה ותמכרו להם את הריהוט. חבל למשוך את הקשר הזה כמו מסטיק עד שלא תוכלו לסבול נוכחות אחד של השני באותו הבית (אגב, זה שאתה עדיין קורה לזה דירה ולא בית לא סימן טוב).

[gbguy]

לא אשקר, ואני מגלה על עצמי דברים שלא חשבתי תוך כדי הקלדה.

אני לא מכחיש את בעיה המשפחות של שנינו. אין לי ספק שזה דבר לא בריא לעתיד הזוגיות שלנו.

חזרתי הביתה אחרי יום לימודים אל הדירה, אחרי חיבוקים ונשיקות ישבנו ודיברנו. השאלה הראשונה של חברה "האם אתה באמת רוצה לחזור?", עניתי לה שכן. שאלה "למה בכלל חשבת להיפרד?", ואמרתי לה שאולי דרך שבו אני אהיה לבד, אחפש לעצמי חברים חדשים, אולי שם ארגיש יותר בנוח מהחיים שכרגע אני חי, כי כרגע אני מרגיש כאילו אני גדול בכמה עשרות שנים.

אני החלטתי שאני נשאר, כי לא בגלל חוסר חברתי אני מפרק את החברות שלי איתה. יש לי איתה נושא שיחה, יש לי איתה קשר טוב (למרות שאני מרגיש שאני נותן לה חוסר ביטחון כל פעם במריבות האחרונות).

לגבי לחזור לגור עם אמא: חס וחלילה. היא הציעה ואני דחיתי על הסף. אולי גם אני פוחד להיתקע עם התשלומים לדירה, כי כנראה חברה שלי תרצה את הדירה שבה אנחנו חיים.

 

נ.ב.

אני קורא למקום שבו דירה כי אני לא מרגיש משויך לעיר, וגם מבחינתי הדירה הזאת זה דבר זמני.

[malcishua]

...כרגע אני מרגיש כאילו אני גדול בכמה עשרות שנים...

כבר בהודעה הראשונה שלך היתה לי הרגשה, ועכשיו אחרי שקראתי את השורה הזו אני בטוח, שזה בעצם שורש הבעיה פה.

 

שניכם נגררתם איכשהו לאורח חיים שאתם פשוט לא מוכנים אליו. זה עניין של גיל - אתם עדיין מאוד צעירים, אפילו אם לא נראה לכם - אבל גם ובעיקר עניין של שלב בחיים ושל מנטליות ובגרות נפשית. זו ממש לא ביקורת - כשאני הייתי בגילך הדבר היחיד שעניין אותי היה לסיים את התואר הראשון, ואין סיכוי שהייתי נכנס לסיטואציה כזו של ניהול משק בית עם מישהי, על כל המחויבויות והמשמעויות הכרוכות בכך.

 

הדבר שהיה עדיף לשניכם היה לחכות עם המגורים המשותפים עד ששניכם יותר סגורים על עצמכם, מבינים מה זה אומר לגור לבד - אולי אחרי ניסיון של שנתיים-שלוש במגורים עם שותפים, שהם עניין שונה לגמרי ממגורים עם בת זוג - וכנראה גם יותר מבוססים כלכלית (לא מבחינת הון עצמי אלא יותר עבודה קבועה ואיזשהו כיוון בקריירה).

 

אני אתן לך דוגמא - זוג חברים שלי שהכירו בגיל 20, ולמרות זאת עברו לגור ביחד רק אחרי שהיא סיימה תואר ראשון (הוא לא למד באוניברסיטה אלא פיתח קריירה מוזיקלית). את התואר הראשון היא העבירה בדירה עם שותפות, והוא אצל ההורים (כן, למרות מה שכתבו לך פה אין שום בעיה לגור עם ההורים במהלך התואר הראשון). בתקופה הזו הם עדיין היו הרבה מהזמן ביחד, אבל גם פיתחו חוג חברים (נפרד ומשותף), היא דרך השותפות והלימודים והוא דרך המוזיקה. הקשר שלהם היום בריא הרבה יותר בזכות זה.

 

ברור לי לגמרי מקריאת מה שכתבת שאתם ממש לא מוכנים עדיין לחיים משותפים כזוג. גם מתוך הרגשות שלך שהבעת, וגם למשל מההתנהגות שלה כשחזרה לארץ והרגישה יותר בטוחה אצל ההורים שלה מאשר איתך בדירה. התחושה היא שאתם כמו שני ילדים שנכפה עליהם להתנהג כמו מבוגרים והם בכלל לא רוצים בזה. וזה מובן לגמרי. אתם נמצאים בשלב בחיים שבוא אתם אמורים להתנסות ולהבין מי אתם ומה אתם רוצים להיות, ובשביל זה אתם חייבים גם איזשהי מידה של חופש זה מזה.

 

השאלה הגדולה היא מה לעשות כעת. האם ניתן ״לגלגל את הקשר אחורה״ אחרי שכבר ניהלתם חיים משותפים יחד? לא יודע, אני מניח שזה מאוד קשה. אבל יכול להיות שחזרה לקשר ללא מגורים משותפים (אם אתם מסוגלים לזה) יתן לכם את האוויר שאתם (או לפחות אתה, מתוך מה שכתבת) צריכים כל כך.

 

כל זאת כמובן במקרה שכן תחליט שאתה רוצה להמשיך בקשר (מה שלא ברור כ״כ, למרות ההתפתחויות האחרונות). את ההחלטה הזו רק אתה יכול לעשות. אני חושב שאתה צריך להתחיל בתרגיל פשוט: נסה לדמיין את החיים שלך בלעדיה (לא מבחינת איפה תגור וכו׳ - אלא יותר מבחינה רגשית). כמה זה קל/קשה? מה הרגשות שמתעוררים בך?

[Alon_A]

חוג חברים משותף ונפרד, ובכלל חברים זה מתכון חשוב לשמחת חיים ולאושר פנימי עוד לפני זוגיות, וכפועל יוצא גם עוזר לזוגיות.

 

לשלב שלך בחיים, גיל 24, חוג חברים זה כבר ממש קריטי. להיות בגיל 24 רק בקשר זוגי בלי חברים משלך בהחלט יכול להוביל למצב של הרגשה "מבוגרת" לגילך ולהרגשת בדידות מהחיים למרות שאתה בקשר זוגי.

 

נסה ליצור קשרים חברתיים, זה יעשה לך טוב.

 

אתה במסגרת לימודית נכון ? אין לך איזה ידיד טוב לצאת איתו לבירה ?

 

Sent from my LG-H815 using Tapatalk

[sperial]

כן, למרות מה שכתבו לך פה אין שום בעיה לגור עם ההורים במהלך התואר

אין בעיה לגור עם ההורים גם הרבה אחרי התואר הראשון. בתנאי ששני הצדדים משתפים פעולה.

 

הדירה שבה אני גר שימשה קודם אם עם שני ילדיה הנשואים, כולל נכדים. איני יודע מה היו היחסים, אבל העובדה היא שזה פעל היטב משך אי אילו שנים (לנה, שימי לב שאני משתמש במושג "דירה" למרות שלפי המינוח שלך זה "בית" לכל דבר. עניין טכני, כיון שמדובר בדירה שאינה בבית בודד. עדיין מדי יום אני חוזר "הביתה"). גם הבנים שלי ממש לא ממהרים לעזוב את הקן, ואני חייב לומר שבכך הם דומים גם לי וגם לאשתי.

 

יש הורים שמאפשרים חופש פעולה מלא גם כאשר אתה גר אצלם. יש הורים שדוחפים את האף והאצבעות שלהם גם כאשר הם גרים בחיפה ואתה בבאר שבע.

 

התחושה היא שאמו של פות"ש היא מהסוג השני, וזה עלול להפריע גם במערכות יחסים עתידיות, אם הוא ובנות זוגו לא ידעו להציב לה גבולות.

עריכה אחרונה ב-3 לינואר, 2017 על ידי sperial

[bobi]

שאלת השאלות היא מה הסיבה שבגללה אתה רוצה להמשיך בקשר?

האם זה בגלל אהבה?

או בגלל פחד להשאר לבד?

 

אם זה בגלל אהבה (הדדית) אז ברור ששווה לנסות להציל את הקשר.

אם זה בגלל שאתה מפחד שלא תמצא אף אחת אחרת, עדיף לפרק את הקשר כמה שיותר מהר, כי בטווח הארוך הבעיות רק יחמירו ולא יעלמו.

 

לפי התשובות שלך זה לא ברור לחלוטין, אתם הרבה זמן ביחד אז ברור שגם עברתם הרבה דברים אישיים ביחד אבל לא בטוח שזאת באמת אהבה, או רק שני חברים עם חוסר ביטחון שפיתחו קשר רומנטי ועברו לגור ביחד?

מצד שני אתה גם התחלת לדבר פה על איפה תוכל להכיר בנות אחרות ומהחשש שלך שאם תעזוב אותה לא תכיר מישהי אחרת, אז יתכן שכן יש לך בראש את הרצון לפגוש מישהי אחרת אתה פשוט אף פעם לא ניסית, כי כל חייך עד כה אתה לא יצאת ממערכת היחסים הנוכחית.

[gbguy]

אני כן אוהב אותה. היא כן עושה לי טוב בחיים.

אני רואה את הפרידה כטריגר לחיים טובים יותר: חברים.

הבעיה שלי היא שאני נכנס לעצבות כאשר אני לבד (יום ראשון הייתי בחופש, במקום ללמוד חשבתי למה לא טוב לי). היא כן מנסה לדחוף אותי לדברים טובים, כשהיא מצליחה זה ממש מרגיש. סתם לדוגמה: אני לא משקיע הרבה בלימודים, חשבתי כבר שהכל אבוד: במועד א' בחדוא 2 קבלתי 13, הרגשתי שהכל אבוד. היא אמרה לי בוא נלמד ביחד, תלמד לידי, אם תהיה לך שאלה תשאל. כמה שעות כאלה בכמה ימים גרמו לי לעלות את הציון ל-80 במועד ב'.

אבל בשבועיים האחרונים הרגשתי חי עם אמא שלי, לדוגמה: לא היה לי זמן רגע להנות מהחיים, ראיתי פרק עובדה (תוכנית שאני אוהב) ביום מנוחה. היא התעצבנה עלי כמו כל שבוע שאני לא משקיע, והפעם היא אמרה "די להפסיק להיות כמו זקן". יצאתי איתה ביום שבת לקניון, היא אמרה לי שאני נראה כמו אבא שלי.

אני מאמין שאפשר לתקן כי זו רק תקשורת בנינו כרגע לא טובה.

לסיום הייתה לי שיחה איתה, שאלה אותי אם אני רוצה לתת צ'אנס או שזה בגלל שהיא בכתה. עניתי לה: הבנתי שהבעיה היא בעיקר בי, בגלל שאין לי חברים (הודעתי לה שעכשיו אני מחפש חברים). היא לא יכולה למלות את החלל הזה. אבל היא צריכה להבין שלפעמים אהיה יותר איתן מאשר איתה (לדוגמה אם ארצה לצאת בערב איתם בלעדיה). היא הבינה והסכימה.

בקשתי ממנה לחשוב ולדבר שוב על הבעיות עם אמא שלי. אמרתי לה גם שאני לא רוצה שזה יגיע למצב שהילדים של שנינו יחיו עם 2 משפחות שונות שאין להם קשר מלבד קשר זוגי של שנינו.

 

אני עכשיו להגיד לכם שוב תודה. עבורי זה לא מובן מאליו העזרה שנתתם לי

[falou]

אני חושב שהכי טוב זה שהתחלתם לדבר. רק דברים טובים יוצאים מזה. מכאן תמצאו את הדרך שלכם, ביחד או לחוד.

 

לגבי האמא שלך, בתור אחד שחי בשבט, קרוב מאוד למשפחה, ורואה את ההורים לפחות פעם בשבוע - זה התפקיד שלך לשים להורים שלך גבול.

הזוגיות שלך, הבית המשותף שלכם, בת הזוג שלך, אלו מקומות שלך ושלה. זה לא מקומם של הורים להתערב שם (את זה, דרך אגב, למדתי דווקא מסבתא שלי...).

ההורים שלך לא צריכים לאהוב את בת הזוג, הם צריכים לכבד אותה. כשאתה ובת הזוג גרים ביחד, היא המשפחה הגרעינית שלך, ובבית שלכם ההורים שלך הם אורחים, וצריכים להתנהג בהתאם.

[bobi]

באמת חברים זה דבר חשוב, אבל בכל ריב חייבים להיות לפחות שני צדדים. אז אל תתפתה לחשוב ולומר לה שהבעיה היא רק אצלך ושזה שאין לך חברים אחרים שאתה יוצא איתם זה מקור כל הבעיות ואתה מסיר ממנה כל אחריות למה שקרה או שיקרה בעתיד בקשר בינכם.

חשוב שתבהיר לה שהיא גם צריכה לעבוד ולהשקיע בקשר הזה, כי נראה שגם להערות הפוגעניות שלה ולחוסר הסובלנות שלה לתחביבים שלך (לדוגמה תוכניות טלויזיה שאתה אוהב) או סובלנות למשפחה שלך וההתרכזות המוחלטת שלה בלימודים ובחברים שלה ללימודים על חשבונך, יש חלק במצב הזה.

 

חשוב שלא תוותר ושתעיר לה על דברים שמפריעים לך כמו הערות פוגעניות. כי גם אם תנסה להתעלם מזה זה לא יעלם וישב לך בראש ויפריע.

כלל חשוב בחיים שלמדתי על בשרי, הוא שאם אתה לא תדרוש שיכבדו אותך ולא תעיר לאנשים על דברים שמפריעים לך, אז אף אחד אחר לא יכבד אותך וזה כולל בני זוג קרובים ומשפחה.

נראה שכאן בפורום אתה יודע לנסח בצורה מדויקת את מה שמפריע לך ואתה יודע את מה שאתה רוצה, אבל אני לא בטוח שזה גם מה שאתה אומר לה.

אל תפחד ממנה או מסצינות העלבות וכעס שלה וחשוב שכמו שתגיד את כל מה שמפריע לך, כי זה לא יעלם.

כמובן שחשוב להגיד את זה ממקום של ביקורת בונה ורצון לתקן דברים ולא רק כהטחת האשמות

עריכה אחרונה ב-3 לינואר, 2017 על ידי bobi

[vadim6385]

הבעיה שלי היא שאני נכנס לעצבות כאשר אני לבד

 

לי יש את אותה בעיה. אני מתגבר על זה במציאת תעסוקה לעצמי. אם אני עושה משהו, זה מבריח את המחשבות הדכאוניות.

 

אבל חוץ מזה נשמע שיש לך את הבעיה ההפוכה משלי - אתה מפחד מלהיות לבד, אני מפחד מלשתף את החיים עם בן אדם אחר.

 

אתה מפחד מלשקוע בעצמך, אני מפחד שיגלו מה אני באמת.

 

 

יש שיר מצויין על זה:

 

[malcishua]

התחושה היא שאמו של פות"ש היא מהסוג השני, וזה עלול להפריע גם במערכות יחסים עתידיות, אם הוא ובנות זוגו לא ידעו להציב לה גבולות.

זה העניין, שהתחושה הזו מבוססת על מעט מאוד ששמענו מפות״ש על הקשר עם אימו וגם המעט הזה היה בהקשר של היחסים עם זוגתו. אני, בניגוד לרוב המגיבים פה, לא בטוח לגמרי במה שכתבת. בטח לא מספיק בשביל ״להזדעזע״ מהקונספט שיגור אצל ההורים (לא מתייחס אליך כמובן, אלא לתגובות אחרות).