הורים שלא חוגרים את ילדיהם בנסיעה

[DJI]

איך שאתה לא הופך את זה lanosforce, אתה צריך לחנך את הילדה שלך לשבת חגורה בנסיעה.

[lanosforce]

ברור - אבל איך שאתה לא תהפוך את זה, זו הילדה שלי ואני אעשה את זה בדרך שלי וכל עוד אני מרגיש בטוח יותר לנהוג בצורה מסויימת, אעשה זאת.

 

מעולם לא אמרתי שאתם טועים - אמרתי שיש לי את הנסיבות שלי ואת השיקולים שלי.

[GoRide]

האם אי פעם יצא לי שמישהו פשוט דפק עצירת חירום באמצע כביש מהיר - כן! זה קרה לי וראיתי את המוות מול העיניים - בוא פשוט נאמר שמאז אותו המקרה מרחק אני שומר. ויתרה מכך אם קורה המקרה הנדיר הזה שאני מדבר עליו - אני נזהר עוד יותר ויותר מכך - אני הרבה יותר עירני והרבה יותר פנוי לשלוט בהגה מאשר לנהוג תחת הסחת דעת.

 

ואם זה היה קורה כהבת שלך היה יושבת לה מאחור בהנאה צרופה ולא חגורה?

שוב - החוק היבש במקרה הזה מעניין לי אתה יודע את מה.

 

אני עושה את השיקול שלי.

 

אתם תעשו את שלכם.

 

החוק היבש אומר שאני צריך לתת זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה. החוק היבש אומר גם שאסור לדרוס הולכי רגל.

אבל החוק היבש מעניין לי אתה יודע את מה.

אז שהילדה שלך, שאתה כ"כ אוהב, תחכה בגשם במעבר חציה, אני לא אתן לה זכות קדימה. אני אולי אפילו אתן גז ואתיז עליה מים.

ואם היא תרד לכביש אני אדרוס אותה בכיף.

זה השיקול שלי. תעשה אתה את השיקול שלך.

איך זה נשמע עכשיו?

 

החוק הוא מעל השיקול שלך. בעיקר כשיש פתרון לבעיה שלך, שאתה לא בוחר לעשות אותו סתם כי אין לך כוח ואתה "עייף".

ורק לאמר עוד דבר אחד קטן - אל תחשבו שאני לא עובד על לחנך את הילדה - אני מעלה כל פעם את התקיפות ואת חריפות ההסברים ובונה את המודעות - ברגע שאני מרגיש שהגיע הזמן - אני אקח את הגישה ה"נכונה" של אין יותר, גמרנו.

 

 

שאלתי אותך קודם ולא ענית?

מתי לדעתך יגיע הזמן? מה יהיה הסממן שיגרום לך להגיד: "עד אתמול זה היה בסדר, ומהיום כבר לא?"

מה גורם לך להאמין שהתקפי הבכי יגמרו ולא יתגברו?

[falou]

אבל במקרים הנדירים האלה ובאמת אני מדבר על משהו שנמדד באחוזים בודדים - כאשר הילדה מראה על מצוקה - בגלל הבעיה שציינתי - אנחנו משנים את השיקול שלנו לזה שמסכן אותנו כנגד החוק - במודע.

 

שים לב, אני לא שופט אותך.

אני גם לא חושב שמה שאתה עושה זה נורא ואיום.

 

בסופו של דבר, תאונה זה עניין סטטיסטי, ולא בהסתברות מספיק גבוהה כדי שאם 5% מהזמן בעיר הילדה תהיה לא חגורה זה אומר שהיא בסיכון גבוה לפגיעה.

ההערה שלי כוונה בעיקר לעיקרון.

זה חשוב להתעקש על דברים מסויימים, כדי שהילד ילמד שיש דברים שלא זזים.

 

הרי, אם הילד שלך צריך לעבור הליך רפואי כואב, ואתה צריך להחזיק אותו שלא יזוז... אתה מחזיק. צורח וכואב ודואב, והלב נקרע, ו... אתה מחזיק.

מה לעשות...

זו החובה ההורית.

[lanosforce]

או קיי - הזמן לדעתי יהיה כשאני אראה שאני מדבר אליה ויכול להגיע אליה והיא לא מתחילה להכחיל.

 

ואני יכול לאמר לך שמאז שהיא התחילה עם העקשנות של גיל השנתיים אנחנו כבר במספר נושאים רב מצליחים להגיע איתה למשא ומתן מוצלח והילדה מקשיבה לנו ואנחנו מצליחים להגיע למצב שהיא מוותרת מרצון כי היא כן שולטת במרחב שלה. וזה עובר עכשיו לרכב ולאסלה (מנסים להכין אותה לגמילה ואנחנו רואים שיש מודעות אבל עדיין אין רצון) וזה הולך ונהיה פרקטי יותר ככל שאנחנו עושים איתה יותר דיונים שכאלו - אני מדבר על החודש חודשיים הקרובים.

 

אם כבר - באיזה גיל? משקל - העברתם את הילד שלכם לבוסטר (מושב ישר) כי אני מתלבט בנושא הזה, בעקרון צריך את ה15 קילו אבל מבחינת גובה נראה שהחגורה כבר תתאים לה - אולי אני אפתח על זה שרשור נפרד.

[GoRide]

או קיי - הזמן לדעתי יהיה כשאני אראה שאני מדבר אליה ויכול להגיע אליה והיא לא מתחילה להכחיל.

 

 

אני עדיין לא הבנתי למה היא צריכה להכחיל.

 

התפיסה שלי אומרת שאני כהורה, אני המבוגר, אני האחראי, אני המנוסה, ולכן אני מוביל את התהליך (בין אם זה תהליך גמילה או תהליך חינוכי אחר כמו ישיבה חגורה ברכב).

שוב, אני מוביל את התהליך. לא הילד.

אני לא תלוי תלוי ברצון שלו, בשאיפות שלו, ובדעות שלו על העולם בכלל ועל חשיבות החגירה ברכב בפרט.

אני מתחשב בדעתו במקומות שבהם יש לו יכולת החלטה וגם זה עד גבול מסוים (מה לאכול, מה ללבוש, על איזה כסא לשבת).

אני לא שואל את דעתו בנושאים או תהליכים שבהן אין לו יכולת החלטה.

 

בניגוד לפאלו, אני כן שיפוטי.

אני שיפוטי, כי אין כאן עניין של "דעתי" ו"דעתך". יש כאן עניין עקרוני, שבו אתה שם את הדעות הפרטיות שלך (שאתה קורא להם "השיקולים שלי") לפני החוק.

וזה מצב רע. כי זה חסר גבולות.

ואני שיפוטי גם מהסיבה, שיש חלופה. יש אפשרות אחרת. יש דרך שבה תשיג שני ציפורים במכה אחת: גם תמנע הכחלה של הילד, וגם תשיג חינוך.

אבל אתה בוחר לא להשתמש בפתרון של עצירה בצד, כי "אתה עייף", וכי "זה כבר פעם רביעית שהיא משתוללת ככה", וכי "הרגע נכנסנו לעיר ועוד שניה נגיע הבייתה", וכי "ממש חם בחוץ ואין לי כוח לצאת מהאוטו" וגם בגלל ש"מה אני אחפש חניה עכשיו באמצע העיר??".

 

אז אתה בוחר בפתרון שעושה לך חיים קלים. והוא ממש לא לטובת הילדה, שחייה נמצאים בסיכון שנכפה עליה ללא בחירה.

 

 

בלי קשר, ואולי דווקא עם המון קשר, אני מאוד ממליץ על שני ספרים שפרסמה דפנה תייר "גמילה מחיתולים", ו"סמכות הורית". מאוד ממליץ לעיין ברעיונות שהיא מציגה שם. זה כ"כ טריוויאלי ועם זאת כמעט מהפכני.

עריכה אחרונה ב-5 למאי, 2014 על ידי GoRide

[lanosforce]

כן, יש לנו את הספרים דרך אגב.

 

למה היא צריכה להכחיל? - אין כאן מה להבין. זו תגובה רגשית חריפה של הפעוט.

 

זה סינדרום מוכר וידוע בחלק קטן מאוד מפעוטות עד ילדים בגילאי 5-6 במקרים נדירים במיוחד.

 

כאשר הפעוט נעלב מאיזושהיא סיבה, התסכול והעייפות מובילים אותו לעצירת נשימה - הפעוט לא מצליח לקחת אוויר ונחנק עד אבדן הכרה.

 

הרפואה לא מחשיבה את זה כאבדן הכרה וב99 אחוז מהמקרים הפעוט מתעורר לאחר כמה שניות אבל אני אומר לך שההתקף הראשון שהיה לנו איתה היא התמוטטה בקירוב ל30 שניות! והיא כבר התחילה להכחיל!

 

באתי להנשים אותה והיא פשוט התעוררה. גם אני וגם אשתי חטפנו התקף חרדה ולקחנו לנו כמה ימים לחזור לעצמנו.

 

גם אם הפעוט מתעורר, אתה עדיין נכנס למצב שבסיס הלשון יכולה לצנוח, אתה עדיין נכנס לאזור שיתכן בו נזק מוחי - ולכן מצטער, תגידו מה שתרצו, עד אשר אני לא מרגיש בטוח בעצמי להעמיד את הילדה בפני חינוך עובדתי אני אתמודד עם המצב בכל דרך שנראית לי נכונה יותר ובטוחה יותר בשבילי - לא משנה לי מה החוק אומר.

 

זה מצב מאוד מסוכן לפעוט גם אם הם "תמיד" מתעוררים וזה מצב שמעפיל על שיקול הדעת הבריא שלי ולכן השיקולים שלי הם שונים עד אשר ארגיש כי הגיע זמן לבצע עוד צעד ביצירת הגבולות של הילדה.

 

וסה"כ היא ילדה נוחה מאוד, חכמה מאוד - אז זה יקח לי יותר מזמן מהורים אחרים - אני לא מודאג.

[GoRide]

כן, יש לנו את הספרים דרך אגב.

 

אז תקראו אותם.

 

למה היא צריכה להכחיל? - אין כאן מה להבין. זו תגובה רגשית חריפה של הפעוט.

 

כאשר הפעוט נעלב מאיזושהיא סיבה, התסכול והעייפות מובילים אותו לעצירת נשימה - הפעוט לא מצליח לקחת אוויר ונחנק עד אבדן הכרה.

 

 

שוב, עדיין, אני מתעקש על הנקודה הזו: למה צריך להגיע למצב הזה של עייפות, תסכול, העלבות?

אם היא מראה סימנים של חוסר סבלנות, פשוט עוצרים בצד, שולפים אותה מהרכב לכמה דקות, מרגיעים, וממשיכים הלאה. עושים את זה לפני שהבכי הופך לקוצר נשימה.

זה נכון לגבי כל ילד, ונכון עוד יותר בילד שיש לו עניין רפואי כמתואר על ידך.

 

לבן שלי אין שום עניין רפואי חוץ מקוצים בתחת. לזכותו יאמר שהוא מפתיע אותי לא אחת עם סבלנות ארוכה מאוד. אבל גם אצלו זה נגמר בשלב מסוים, והבכי מתחיל. ואז עובר לצרחות. ואז לזעקות סירנה.

עצירה בצד מתבקשת גם ברמה הבטיחותית (אני פחות מרוכז כשהוא צורח מאחור) וגם ברמה החינוכית (אני לא מפקיר או מתעלם ממנו. אני מודע לצרכים שלו.כהורה אני מחויב לתת לו מענה).

אבל להתיר לו את החגורה כדי שהבכי יפסיק זה בדיוק כמו לתת לו למזוג לעצמו מים רותחים רק כי אין לי כוח לקום מהכיסא.

 

אני עדיין לא הצלחתי להבין, על אף העניין הרפואי שלה, מדוע אתם בוחרים בפתרון הקל והלא חינוכי של התרת חגורה, ולא בפתרון הקשה יותר של לעצור בצד.

באיזו זכות, אתה כהורה, מרשה לעצמך לשים את הבת שלך בסיכון חיים ברור, בלי שתהיה לה יכולת בחירה או תגובה?

במה זה שונה מלהשאיר את הילדים שלך יושבים באוטו מונע עם מזגן?

עריכה אחרונה ב-5 למאי, 2014 על ידי GoRide

[lanosforce]

עצירה בצד לא מפסיקה את זה, היא עייפה, לא נרדמת - חוזרים הביתה אחרי יום ארוך - לא רוצה לשבת בכסא בשניה שתנסה להחזיר אותה לרכב.

 

אתה חושב שלא ניסינו?

 

כמו שציינתי מקודם אני גם חושב שזה מצב שנגרם בגלל שיש לידה הורה במקום שההורים שניהם ישבו בחזית הרכב, היא רואה את האמא ומרשה לעצמה לדרוש פינוק (גם אני כשאני רואה את האמא אני מתחיל להתגלח עליה ) אז הדבר הראשון שאנחנו הולכים לנסות זה להשאיר אותה עם עצמה במושב האחורי - שתירגע לבד עם הדברים שלה במקומם.

 

חוץ מזה - בעיני לפחות זה לא המצב הנכון שהורה יושב במושב האחורי, אני לפחות בתור ילד לא זוכר אף פעם שאחד ההורים ישב איתי מאחורה.

 

היכולת שלנו לקיים איתה משא ומתן גם הרבה יותר בשלה להצבת גבולות מאשר היה כמה חודשים אחורה - אל תשכח - סה"כ בת שנתיים, הכל כאן נמדד בשבועות, חודשים.

 

ושוב מחזיר את הפרופורציה למקומה - מדובר על מקרים נדירים שמסתכמים עדיין על כף יד אחת ויש מודעות לבעייתיות שבדבר - כל המטרה שלי כאן היא לאמר שבין אם החוק צודק או לא - החיים נראים קצת אחרת לפעמים.

 

זה לא שחור ולבן - לפחות לא אצלי.

[חן ג.]

אם כבר - באיזה גיל? משקל - העברתם את הילד שלכם לבוסטר (מושב ישר) כי אני מתלבט בנושא הזה, בעקרון צריך את ה15 קילו אבל מבחינת גובה נראה שהחגורה כבר תתאים לה - אולי אני אפתח על זה שרשור נפרד.

 

אף פעם לא הבנתי למה אנשים רצים להחליף לילד מושב לפני שהוא במשקל ובגובה המתאים (הגיל עצמו לא משנה). הכסאות היא פשוטים שאני מכיר נועדו להחזיק ילד לפחות עד למשקל של 18 קילוגרמים ואז בדרך כלל צריך לעבור לכסא עם מגבלת משקל גבוהה יותר לפני שאפשר בכלל לדבר על בוסטר. כמו כן, לילד עד גיל שנה וחצי לפחות עדיף לשבת נגד כיוון הנסיעה, דבר שלא ניתן לעשות בבוסטר.

 

בכל מקרה, אם הילדה שלך הגיעה למגבלת המשקל או גובה (ביחס לחגורות ולקצה המושב) של הכסא אבל הינה עדיין גבולית למושב מגביה, לך על מושב מגביה עם רתמות משל עצמו. הוא לא נחשב "בוסטר" ממש ומספק לילדים בטווח הגיל-משקל-גובה הזה פתרון ביניים נוח ובטיחותי.

 

כמו כן, אני מצטרף לדבריו של GoRide וממליץ לעולם אבל לעולם לא להסיע ילדה לא חגורה. נכון שהילדה עושה צרות וזה מסיח את הדעת אבל בדרך כלל אפשר להתמודד עם זה ואם יש בעיה אמתית, אפילו בריאותית לילדה (שזה עדיין פחות מסוכן מסכנת התנגשות), אפשר לעצור בצד במקום בטוח, לטפל באירוע ולהמשיך. הרגלת הילדה להיחגרות תוביל לפחות צרות ממנה ותרגיל אותה לחגור גם כשתצא מהכסא הנוכחי.

[GoRide]

עצירה בצד לא מפסיקה את זה, היא עייפה, לא נרדמת - חוזרים הביתה אחרי יום ארוך - לא רוצה לשבת בכסא בשניה שתנסה להחזיר אותה לרכב.

 

אתה חושב שלא ניסינו?

 

ברור שזה לא מצליח.

הילדה לא טיפשה. היא יודעת שאפשר אחרת.

להיות חגור זה לא כיף גדול לאף אחד, ואם עוד דקה של בכי תשיג את המטרה, אז שווה להתאמץ.

היא לא עושה את זה באופן מודע. זה קורה באופן בלתי מודע.

 

כמו שציינתי מקודם אני גם חושב שזה מצב שנגרם בגלל שיש לידה הורה במקום שההורים שניהם ישבו בחזית הרכב, היא רואה את האמא ומרשה לעצמה לדרוש פינוק (גם אני כשאני רואה את האמא אני מתחיל להתגלח עליה ) אז הדבר הראשון שאנחנו הולכים לנסות זה להשאיר אותה עם עצמה במושב האחורי - שתירגע לבד עם הדברים שלה במקומם.

 

חוץ מזה - בעיני לפחות זה לא המצב הנכון שהורה יושב במושב האחורי, אני לפחות בתור ילד לא זוכר אף פעם שאחד ההורים ישב איתי מאחורה.

 

אני מסכים.

גם אני נגד הגישה של לשבת עם הילד מאחור.

אין לזה שום תרומה.

היכולת שלנו לקיים איתה משא ומתן גם הרבה יותר בשלה להצבת גבולות מאשר היה כמה חודשים אחורה - אל תשכח - סה"כ בת שנתיים, הכל כאן נמדד בשבועות, חודשים.

 

יש דברים שעליהם אין מקום למשא ומתן. יש את הדעה שלי ותו לא.

כשאנחנו הולכים לגן ברגל, הילד מתעקש ללכת בלי לתת לי ילד. זה לא יקרה. כי זה לא פתוח למשא ומתן.

 

ושוב מחזיר את הפרופורציה למקומה - מדובר על מקרים נדירים שמסתכמים עדיין על כף יד אחת ויש מודעות לבעייתיות שבדבר - כל המטרה שלי כאן היא לאמר שבין אם החוק צודק או לא - החיים נראים קצת אחרת לפעמים.

 

זה לא שחור ולבן - לפחות לא אצלי.

 

עזוב את החוק. רק אתה מדבר על החוק. כולנו מדברים על הסכנה שאתה מאלץ את הבת שלך לעמוד בה בעל כורחה.

[lanosforce]

טוב - הבענו את העמדות כל אחד את שלו - אני פועל לפי השיקולים שלי כפי שאתם רואים.

 

לגבי המושב - היא כרגע יושבת על מושב מוגבה עם זוויות מתכווננות - מושב שהוא גם סל קל וגם בוסטר מתאים עד משקל 24 קילו

 

הילדה כבר מגיעה לאזור ה13-14 קילו שזה הגבול לבוסטר בעצם והגובה שלה הוא 80 ס"מ - הסיבה שרוצים לעבור לבוסטר היא בגלל שהוא הרבה יותר נוח גם מבחינת ההורה - הילד יכול לעלות לבד ולהתיישב עליו וגם הילד מרגיש יותר קרוב למושב הרכב במקום לשבת על איזו במה גבוהה ומעוגלת שנותנת לו להרגיש ניתוק מסויים ( אני די בטוח שזו הסיבה העיקרית שהיא גם מתנגדת לכסא הזה כשהיא עייפה ומעדיפה את אמא)

 

עכשיו אם לא הכסא הנוכחי של "אינפנטי" האם יש פתרון ביניים בין זה לבין בוסטר? - יש לנו בבית, ממתין - מושב מוגבה באמת שניתן לפרק ממנה את המשענת ולהשאיר רק את מושב הבוסטר אבל אין לדבר הזה רתמות עצמאיות.

[shayy]

לא יכול לשפוט אותך.

רק שבאופן כללי לאמירה כמו שמופיעה מטה:

 

אנחנו כבר במספר נושאים רב מצליחים להגיע איתה למשא ומתן מוצלח והילדה מקשיבה לנו ואנחנו מצליחים להגיע למצב שהיא מוותרת מרצון

 

הייתי אומר שיש בעיה בסיסית. משא ומתן זה מקום שבו שני הצדדים מוכנים להתפשר. יש מאזן כוחות.

במערכת יחסים בין הורה לילד זה לא תמיד נכון להתנהג כך.

יש דברים שאתה קובע וזהו. אפילו אם קשה לך לראות את התגובה. אין מו"מ. קביעה ועמידה על שלך.

בסופו של דבר זה לטובתה.

אחרת במקום שאתה תחנך אותה היא מחנכת אותך...

עניין חגורת הבטיחות הוא בדיוק כזה. אין פשרות. יש צרחות - נותנים לצרוח. מגיע לשלב בעייתי - עוצרים ולא נותנים פרס.

[lanosforce]

כמו שאתה רואה - גם איתי קשה לנהל משא ומתן אני מתמודד עם עצמי

[shayy]

מודעות לשורש הבעיה זה כבר חלק משמעותי מהדרך לפתרון...

תעבוד על עצמך - שם הבעיה ושם הפתרון. הילדה אינה הבעיה...