גיבוב טקסני

[oryo]

על דונאטים ופלוצים

**

 

ההורים כאן בביקור, באו לפגוש את הנכדים ולתת גם לנו כיף על הדרך.

חבריי היושבים בציון רגילים לקסם הזה שקוראים לו ״סבא וסבתא״, בולען אנושי אליו ניתן לזרוק ילדים ולברוח מהר מהר, וכמעט תמיד זה נגמר בטוב. 

היות ואנחנו עם תינוק בן חודשיים בבית + ילדה בת שנתיים החל מאחה״צ, ואני עובד יותר מדי על העסק - לערב כולנו מגיעים סחוטים, ובמקום שנבלה זמן איכות עם המשפחה אנחנו בקושי מחזיקים 20 דק׳ ואז קורסים על הספה בצורה מביכה. בואו נגיד ככה: ריר על החולצה לא אומר שצריך להחליף אותה, מקסימום מגבון וגם זה רק אם צפויים להגיע אורחים.

 

הביקור מתקדם, הטיסה חזור מתקרבת, ואשתי הקדושה הזמינה סיטרית וקבעה לי ולהורים שלי דייט במסעדה. קצת זמן איכות.

הלכנו למסעדה יפנית ואכלנו כל מיני דברים טעימים, כאשר באופן מבדר שתי המנות הטובות ביותר היו ריזוטו עם טראפל וואגיו שצורבים עצמאית על אבן רותחת. היה גם סשימי מצוין ועוד כמה דברים נחמדים, אבל המזל המאעפן שלנו גרם לכך שדווקא המנה האחרונה שהגיעה לשולחן - סושי עם טורו טונה (טונה שמנה) וטראפל, משהו שנשמע מדהים, היתה גרועה. השאירה טעם רע (פיגורטיבלי וליטרלי).

 

אבל - היה לי קלף מנצח בשרוול.

כשהמלצרית שאלה אותנו לקינוחים מיד אמרתי לא תודה, ובמקום זה הצעתי להורים שלי לחתוך מהמסעדה לקריספי קרים.

 

עכשיו צריך להבין משהו -

קריספי קרים זו לא סתם רשת דונאט׳ס, זה מקום קסום בו חלומות הופכים לבצק אוורירי וקליל וערגה מתנקזת לבלילת סוכר כלשהי שנמצאת בדיוק במידה הנכונה של ׳מתוק, אבל לא מדי׳. כשלקחה אותי קולגה לשם בפעם הראשונה חשבתי שהיא התחלקה על המוח: ״למה את מבזבזת לי את הזמן באיזה חיקוי של דאנקין דונאטס?!״ - אבל אחרי הביס הראשון התנצלתי נמרצות. זו היתה אהבה מביס ראשון הן עבורי, והן עבור המשפחה, וידעתי שלא משנה כמה פלצנים הקינוחים יהיו הם לא ישתוו לאוריג׳ינל גלייז של קריספי. 

(מזכיר לעצמי לתרגם לאנגלית ולדרוש מהם תמלוגים)

 

חשבון ויוצאים, אני שם את המאפס על קריספי קרים ורואה את הבשורה: המקום יהיה סגור כשתגיע. השעה 8:54, המקום נסגר ב9:00, זמן הנסיעה 10 דק׳.

אין זמן לחשוב, do or die. נכנסים לרכב ואני מיד מתחרט על הבחירה שביצעתי כשיצאנו מהבית - הטסלה בגראז׳, אני הפעם עם הגולף (התעצלתי לפרק את הכסא של הילד).

 

קצת על הגולף: מדובר ברכב שרכשתי בזמן שאחי היה כאן בביקור ארוך, חשבתי שזה יהיה נחמד אם יהיה לו משהו להסתובב איתו במקום לקחת לי את הרכב כל הזמן. הדבר הנכון לעשות היה לרכוש איזו קורולה משומשת, אבל אני לא אוהב רכבים גנריים, אז התלבטתי בין אבראת׳ קומפטציונה, במו m235 ו-GTI.

האבראת׳, לה יש לי חיבה אישית גדולה, עולה כאן גרושים (יכולתי לרכוש אחת ב$7000, 595 קומפ׳ ידנית שמורה יופי). זה אמנם היה הרכב הכי cost effective, אבל היא הייתה כ״כ חלושס, וכ״כ לא פרקטית, שהחלטתי לוותר. מה אכפת לי שהרכב חלש ולא פרקטי אם אני לא נוהג בו? יש לי תשובה ממש מצוינת אבל בדיוק שכחתי אותה.

אז מצאתי בימרית ב$30,000 וכבר שמתי עליה מקדמה, לבנה ידנית - בדיוק מה שהד״ר המליץ. במו 235 זה רכב עם מקום מאוד חם בלב שלי, היות ואני סבור שהוא הפתרון האופטימלי למשוואה המורכבת מעיצוב/התנהגות/ביצועים/מחיר, בחבילה האחרונה של במו לפני שהם הופכים לדרעק (סדרה 2 החדשה היא, איך לומר בעדינות… פיכסוש). כמו כן אני חושב שסדרה 2 הקודמת היא הרכב עם הפרופורציות הכי מושלמות, בגזרת הלא-סופרקארס. את ההזמנה ביטלתי ברגע האחרון כי הפנמתי שדי חלאס אין הגיון לרכוש רכב כ״כ יקר שישב אצלי בחניה בלי שנוגעים בו, עם כל החיבה (הרבה, מאוד) שלי לרכב הזה.

לכן ״התפשרתי״ על הרכב הכי נכון - GTI Autobahn (הגרסא המאובזרת) שמלבד הגיר האוטומטי מדי, היתה די מושלמת. נרכשה מאיזה סבא׳לה שקנה אותה לאשתו, שמורה ומטופלת היטב, קצת יותר מ10k$, אני די בטוח שאני יכול למכור אותה ברווח כעת… רשמתי התפשרתי במרכאות, כי תחזירו אותי עשור אחורה והרכב הזה הוא pretty much רכב חלומי עבורי. אני זוכר איך כשהייתי סטודנט בטכניון היתה אחת קבועה במעונות שפינטזתי לעצמי שאולי, איכשהו, אם אהיה ממש חרוץ, יום אחד תהיה לי.

הגולף רכב מאוד נכון, למיטב הבנתי מעצב הרכב למד בהוגוורטס וכך הצליח לדחוף המון שימושיות בחבילה מאוד קומפטית למראה. הוטהאצ׳ אמיתית, יש שיאמרו זו שהמציאה את המושג - או לכל הפחות עשתה לו דמוקרטיזציה. עם זאת, למרות כל היתרונות, יש לה חסרון אחד משמעותי: כשהיא יוצאת מהמפעל היא נשמעת כמו הקורולה שבכוונה לא רכשתי. זו הנקודה שאתם שואלים ״אבל מה אכפת לך איך רכב שאתה לא נוהג בו נשמע״ ואני עונה שיש לי תשובה ממש מושלמת אבל בצירוף מקרים לא ברור היא בדיוק הלכה לאיבוד.

בכל מקרה קצת אחרי הרכישה אמרתי ״טוב שיהיה״ ועשיתי לה סטייג׳2 עם דאונפייפ וממיר קטליטי רחב, ששדרג את הסאונד והעלה את ההספק באחוז ניכר, מ220 כ״ס היא אמורה לשבת על 290 כ״ס בערך. לא באמת משנה יותר מדי, בשביל סוסים יש צעצועים אחרים באורווה, אבל לגמרי אהבתי את הדרמה והעומק. פתאום הרכב מרגיש יותר כמו רכב ספורט ופחות כמו קורולה שזזה נחמד.

עד כאן יש אמנם הרבה החלטות מטופשות, אבל עוד בגדר הסביר. הפיגור האמיתי הגיע כשבאיזשהו פורום מישהו פרסם אגזוז של בורלה, ובמקום שאני אגיב ב״למי אכפת״ איכשהו חובב הדילים בתוכי החליט שלא מדלגים על צנרת טובה בזול והזמנתי את זה. כשעוד גרתי בישראל חלמתי על אגזוז של בורלה לג׳ולייטה תלתן שהיתה לי, אבל התקמצנתי מדי, אז כנראה זה פגע לי בחסך. לונג סטורי שורט הגיע אגזוז במצב שמור ומצוין שרכשתי בגרוש וחצי ($200? משהו כזה נדמה לי), וקצת אח״כ הוא התחבר לדאונפייפ.

 

כל החפירה בשביל לומר את הדבר הבא- הגולף רועשת. אני מהאנשים האלו שממש אוהבים צליל של רכב, לא כי אני ערס אלא כי זה גורם לי להרגיש כמו ילד במשחק מחשב, זה מייצר כיף ודרמה ומשדרג את חווית הנהיגה. זה מתנגש לי ישירות עם זה שאני רוצה להתחשב בזולת, ולכן כשאני ברכבים לא שקטים אני נוסע כמו דרדלה בשכונת המגורים ואני בטח לא מנסה להבהיל אנשים במעבר חציה, אבל כשאני לבד על הכביש המפותל בצד הדרך אני בהחלט מעריך את הבאקפייר הפלוצים הגרגורים וכל שאר הדברים שבפורום הזה אפשר להודות שהם די כיפיים. ואחרי כל זה אני מודה ומתוודה - הגולף רועשת. מדי. זה מוגזם וכשאני לא אתעצל אני אחזיר את הקאטבק המקורי כי אנשים אשכרה מפחדים לנהוג ברכב (הלוותי אותו לחבר שביקש עבור ההורים בביקור, יום אח״כ הרכב חזר אלי, אבא שלו נלחץ ולא היה מוכן לנהוג בה…).

 

בחזרה לחניון ולדרך לקריספי, אני מבין שאני צריך להגיע ליעד כמה שיותר מהר - אבל מבין שאני נמצא ברכב יותר מדי דרמתי עם הורים פחות מדי בקטע. אבל דונאט זה דונאט, and promises were made, אז התנצלתי מראש והזדרזתי ליעד.

הנסיעה עברה מהר, חישובים אריתמטיים שבוצעו לאחר מעשה הובילו למסקנה ש66.6% מיושבי הרכב לא נהנו מהפלוצים והפצפוצים בדרך לקריספי קרים, אבל הגענו למקום דקות ספורות לאחר השעה 9. עצרתי על 8 חניות ורצתי החוצה, רק בשביל לגלות שהדלת נעולה.

>.<

הלכתי לחלון של הדרייבת׳רו, וחייכתי לבחור הצעיר בדלפק: ״אתם סגורים כבר?״ שאלתי (פשוט כי לא ברור מהדלת הנעולה, הכסאות על השולחנות והמדפים הריקים). הצעיר משך בכתפיו ואמר שאיחרתי את המועד. ילד קקה! בעוד שאני מנסה לחשב מסלול מחדש, ראיתי איזו גברת מבוגרת יותר, מצאתי פרצה. חייכתי לה מהחלון, היא ניגשה ופתחה אותו, ושאלתי שוב האם פספסתי את המועד. היא הסתכלה עלי לרגע, וסימנה לי לבוא לכניסה.

 

הגברת פתחה את הדלת, הודיתי לה נמרצות וסיפרתי לה שההורים שלי הגיעו כל הדרך מישראל לבקר את הנכדים ושזה המקום האהוב עליהם, היא התרגשה וסיפרה שבדיוק הנכדים שלה בביקור בעצמם וכמה שהיא שמחה לבלות זמן עם המשפחה. היא ביקשה ממני להמתין קלות, הלכה לרגע וחזרה עם 3 חבילות מלאות בדונאט׳ס טריים. הקופות סגורות אז תשלום לא יכלה לגבות, התעקשתי להשאיר לה את ׳שטר החירום׳ שאני נושא בארנק, אלו היו הדונאטים הכי יקרים שרכשתי - והם היו שווים כל דולר. אבא לא הצליח להתאפק וטחן אחת כבר בדרך הביתה.

 

אז אם אתם בביקור בארה״ב, לא לשכוח לבקר בקריספי קרים ולהזמין את הoriginal glaze (זה שנראה הכי מאעפן). תגידו שאור שלח אתכם, הם יסתכלו במבט מזוגג ולא יבינו מה אתם רוצים מהם, אל תתרגשו זה בנוהל.

[לירון .ה.]

לפני 5 שעות, Derish כתב:

 

פיטמאסטר, לא מאסטרפיט. זה קיים בכל הסטייטים הדרומיים, לא רק בטקסס, כל מוסד והניואנסים שלו. בערך כמו פלאפל/שווארמה/סביח בישראל.

 

ריספקט לגברת, אבל ארה"ב מדינה גדולה ויש בה הרבה אוכל איכותי (כולל בקטגוריית ה-BBQ). אין צורך להוריד את השיח לרמת YNET ולהכריז על מקום כזה או אחר כ'הכי טוב'.

 

היכולת להגיד על משהוא כהכי טוב, משקף דעה אישית. אין פה קשר לאתר אנטרנט כזה או אחר.

הגברת הזאת נבחרה כמה וכמה פעמיים להכי טובה בטקסס על ידי מגזינים שמוקדשים לדת ה BBQ.

גם הסיפור חיים שלה בנוסף למה שהיא עושה בגיל שרוב האנשים קבורים על הספה, זה בשבילי מספיק.

 

** הכתוב הנ"ל הוא על דעתו האישית של הכותב בלבד

[Gosser1860]

לפני 3 שעות, oryo כתב:

על דונאטים ופלוצים

אהבתי. כמה נק':

- צריך להיזהר בשימוש במילה וואגיו, מאז מאורעות טרנספורטר 2020-22 או בשמם השני שרשור הקורונה הגדול. זו מילה, איך נגיד, קצת בעייתית.

- טעמתי  דונטס בקריספי קרים, דאנקין דונטס ובטים הורטונס (אם האחרונים בקנדה). לא התחברתי. משהו בבלילה קצת כבד, והרבה יותר מידי מתוק (גם הגלייז הרגיל).

[MZN]

חולה על קריספי קרים, פשוט תענוג! כעסתי על עצמי שלמשך כל כך הרבה זמן אכלתי ד(רעק)נקן דונטס לפני זה.. אהבתי מאוד את הריבת תות 😛

טוב לראות אותך פה שוב, אור!

[oryo]

לפני 13 שעות, Gosser1860 כתב:

מאז מאורעות טרנספורטר 2020-22 או בשמם השני שרשור הקורונה הגדול

מתפתה לשאול מה פספסתי

[Potato]

לפני 55 דקות, oryo כתב:

מתפתה לשאול מה פספסתי

ממש ממש כלום. 

[ניקו פ.]

לפני שעה, oryo כתב:

מתפתה לשאול מה פספסתי

או בוי יש לך קריאה להשלים. 

 

אני גם לא התחברתי לדונאטס כי באמת הכל היה לי מתוק מדי, אבל אני גם לא יובב מתוק גדול וגם אני מאוד מורגל לחיך הישראלי. הקינוחים בארץ יחסית לא מתוקים לעולם ומאוזנים היטב. 

הגולף היא כנראה הבחירה השקולה, החכמה והאחראית. תמכור אותה ואת הטסלה ותמצא לעצמך 911. זה לא יהיה נוח לאף אחד חוץ ממך אבל יהיה לך כל כך כיף שאתה תהפוך לאדיש לסבל של אחרים, גם אם הם המשפחה שלך

[oryo]

כשבא לי לשחק על 2 גלגלים או 4, אני הולך על איטלקיות ולא גרמניות. 

צחוק צחוק אבל מי שבאמת חסרה היא המיאטה, רכב מדהים. 

 

אם (כש?) אתפלפ, זה לא יהיה משהו קונבנציונלי, זה יהיה משהו עם אקסוסקלטון (אטום). אני כרגע מתמקד אקטיבית בלא לעשות את זה כי זה מטופש להחריד

[Morningstar]

לפני 22 שעות, oryo כתב:

על דונאטים ופלוצים

**

 

ההורים כאן בביקור, באו לפגוש את הנכדים ולתת גם לנו כיף על הדרך.

חבריי היושבים בציון רגילים לקסם הזה שקוראים לו ״סבא וסבתא״, בולען אנושי אליו ניתן לזרוק ילדים ולברוח מהר מהר, וכמעט תמיד זה נגמר בטוב. 

היות ואנחנו עם תינוק בן חודשיים בבית + ילדה בת שנתיים החל מאחה״צ, ואני עובד יותר מדי על העסק - לערב כולנו מגיעים סחוטים, ובמקום שנבלה זמן איכות עם המשפחה אנחנו בקושי מחזיקים 20 דק׳ ואז קורסים על הספה בצורה מביכה. בואו נגיד ככה: ריר על החולצה לא אומר שצריך להחליף אותה, מקסימום מגבון וגם זה רק אם צפויים להגיע אורחים.

 

הביקור מתקדם, הטיסה חזור מתקרבת, ואשתי הקדושה הזמינה סיטרית וקבעה לי ולהורים שלי דייט במסעדה. קצת זמן איכות.

הלכנו למסעדה יפנית ואכלנו כל מיני דברים טעימים, כאשר באופן מבדר שתי המנות הטובות ביותר היו ריזוטו עם טראפל וואגיו שצורבים עצמאית על אבן רותחת. היה גם סשימי מצוין ועוד כמה דברים נחמדים, אבל המזל המאעפן שלנו גרם לכך שדווקא המנה האחרונה שהגיעה לשולחן - סושי עם טורו טונה (טונה שמנה) וטראפל, משהו שנשמע מדהים, היתה גרועה. השאירה טעם רע (פיגורטיבלי וליטרלי).

 

אבל - היה לי קלף מנצח בשרוול.

כשהמלצרית שאלה אותנו לקינוחים מיד אמרתי לא תודה, ובמקום זה הצעתי להורים שלי לחתוך מהמסעדה לקריספי קרים.

 

עכשיו צריך להבין משהו -

קריספי קרים זו לא סתם רשת דונאט׳ס, זה מקום קסום בו חלומות הופכים לבצק אוורירי וקליל וערגה מתנקזת לבלילת סוכר כלשהי שנמצאת בדיוק במידה הנכונה של ׳מתוק, אבל לא מדי׳. כשלקחה אותי קולגה לשם בפעם הראשונה חשבתי שהיא התחלקה על המוח: ״למה את מבזבזת לי את הזמן באיזה חיקוי של דאנקין דונאטס?!״ - אבל אחרי הביס הראשון התנצלתי נמרצות. זו היתה אהבה מביס ראשון הן עבורי, והן עבור המשפחה, וידעתי שלא משנה כמה פלצנים הקינוחים יהיו הם לא ישתוו לאוריג׳ינל גלייז של קריספי. 

(מזכיר לעצמי לתרגם לאנגלית ולדרוש מהם תמלוגים)

 

חשבון ויוצאים, אני שם את המאפס על קריספי קרים ורואה את הבשורה: המקום יהיה סגור כשתגיע. השעה 8:54, המקום נסגר ב9:00, זמן הנסיעה 10 דק׳.

אין זמן לחשוב, do or die. נכנסים לרכב ואני מיד מתחרט על הבחירה שביצעתי כשיצאנו מהבית - הטסלה בגראז׳, אני הפעם עם הגולף (התעצלתי לפרק את הכסא של הילד).

 

קצת על הגולף: מדובר ברכב שרכשתי בזמן שאחי היה כאן בביקור ארוך, חשבתי שזה יהיה נחמד אם יהיה לו משהו להסתובב איתו במקום לקחת לי את הרכב כל הזמן. הדבר הנכון לעשות היה לרכוש איזו קורולה משומשת, אבל אני לא אוהב רכבים גנריים, אז התלבטתי בין אבראת׳ קומפטציונה, במו m235 ו-GTI.

האבראת׳, לה יש לי חיבה אישית גדולה, עולה כאן גרושים (יכולתי לרכוש אחת ב$7000, 595 קומפ׳ ידנית שמורה יופי). זה אמנם היה הרכב הכי cost effective, אבל היא הייתה כ״כ חלושס, וכ״כ לא פרקטית, שהחלטתי לוותר. מה אכפת לי שהרכב חלש ולא פרקטי אם אני לא נוהג בו? יש לי תשובה ממש מצוינת אבל בדיוק שכחתי אותה.

אז מצאתי בימרית ב$30,000 וכבר שמתי עליה מקדמה, לבנה ידנית - בדיוק מה שהד״ר המליץ. במו 235 זה רכב עם מקום מאוד חם בלב שלי, היות ואני סבור שהוא הפתרון האופטימלי למשוואה המורכבת מעיצוב/התנהגות/ביצועים/מחיר, בחבילה האחרונה של במו לפני שהם הופכים לדרעק (סדרה 2 החדשה היא, איך לומר בעדינות… פיכסוש). כמו כן אני חושב שסדרה 2 הקודמת היא הרכב עם הפרופורציות הכי מושלמות, בגזרת הלא-סופרקארס. את ההזמנה ביטלתי ברגע האחרון כי הפנמתי שדי חלאס אין הגיון לרכוש רכב כ״כ יקר שישב אצלי בחניה בלי שנוגעים בו, עם כל החיבה (הרבה, מאוד) שלי לרכב הזה.

לכן ״התפשרתי״ על הרכב הכי נכון - GTI Autobahn (הגרסא המאובזרת) שמלבד הגיר האוטומטי מדי, היתה די מושלמת. נרכשה מאיזה סבא׳לה שקנה אותה לאשתו, שמורה ומטופלת היטב, קצת יותר מ10k$, אני די בטוח שאני יכול למכור אותה ברווח כעת… רשמתי התפשרתי במרכאות, כי תחזירו אותי עשור אחורה והרכב הזה הוא pretty much רכב חלומי עבורי. אני זוכר איך כשהייתי סטודנט בטכניון היתה אחת קבועה במעונות שפינטזתי לעצמי שאולי, איכשהו, אם אהיה ממש חרוץ, יום אחד תהיה לי.

הגולף רכב מאוד נכון, למיטב הבנתי מעצב הרכב למד בהוגוורטס וכך הצליח לדחוף המון שימושיות בחבילה מאוד קומפטית למראה. הוטהאצ׳ אמיתית, יש שיאמרו זו שהמציאה את המושג - או לכל הפחות עשתה לו דמוקרטיזציה. עם זאת, למרות כל היתרונות, יש לה חסרון אחד משמעותי: כשהיא יוצאת מהמפעל היא נשמעת כמו הקורולה שבכוונה לא רכשתי. זו הנקודה שאתם שואלים ״אבל מה אכפת לך איך רכב שאתה לא נוהג בו נשמע״ ואני עונה שיש לי תשובה ממש מושלמת אבל בצירוף מקרים לא ברור היא בדיוק הלכה לאיבוד.

בכל מקרה קצת אחרי הרכישה אמרתי ״טוב שיהיה״ ועשיתי לה סטייג׳2 עם דאונפייפ וממיר קטליטי רחב, ששדרג את הסאונד והעלה את ההספק באחוז ניכר, מ220 כ״ס היא אמורה לשבת על 290 כ״ס בערך. לא באמת משנה יותר מדי, בשביל סוסים יש צעצועים אחרים באורווה, אבל לגמרי אהבתי את הדרמה והעומק. פתאום הרכב מרגיש יותר כמו רכב ספורט ופחות כמו קורולה שזזה נחמד.

עד כאן יש אמנם הרבה החלטות מטופשות, אבל עוד בגדר הסביר. הפיגור האמיתי הגיע כשבאיזשהו פורום מישהו פרסם אגזוז של בורלה, ובמקום שאני אגיב ב״למי אכפת״ איכשהו חובב הדילים בתוכי החליט שלא מדלגים על צנרת טובה בזול והזמנתי את זה. כשעוד גרתי בישראל חלמתי על אגזוז של בורלה לג׳ולייטה תלתן שהיתה לי, אבל התקמצנתי מדי, אז כנראה זה פגע לי בחסך. לונג סטורי שורט הגיע אגזוז במצב שמור ומצוין שרכשתי בגרוש וחצי ($200? משהו כזה נדמה לי), וקצת אח״כ הוא התחבר לדאונפייפ.

 

כל החפירה בשביל לומר את הדבר הבא- הגולף רועשת. אני מהאנשים האלו שממש אוהבים צליל של רכב, לא כי אני ערס אלא כי זה גורם לי להרגיש כמו ילד במשחק מחשב, זה מייצר כיף ודרמה ומשדרג את חווית הנהיגה. זה מתנגש לי ישירות עם זה שאני רוצה להתחשב בזולת, ולכן כשאני ברכבים לא שקטים אני נוסע כמו דרדלה בשכונת המגורים ואני בטח לא מנסה להבהיל אנשים במעבר חציה, אבל כשאני לבד על הכביש המפותל בצד הדרך אני בהחלט מעריך את הבאקפייר הפלוצים הגרגורים וכל שאר הדברים שבפורום הזה אפשר להודות שהם די כיפיים. ואחרי כל זה אני מודה ומתוודה - הגולף רועשת. מדי. זה מוגזם וכשאני לא אתעצל אני אחזיר את הקאטבק המקורי כי אנשים אשכרה מפחדים לנהוג ברכב (הלוותי אותו לחבר שביקש עבור ההורים בביקור, יום אח״כ הרכב חזר אלי, אבא שלו נלחץ ולא היה מוכן לנהוג בה…).

 

בחזרה לחניון ולדרך לקריספי, אני מבין שאני צריך להגיע ליעד כמה שיותר מהר - אבל מבין שאני נמצא ברכב יותר מדי דרמתי עם הורים פחות מדי בקטע. אבל דונאט זה דונאט, and promises were made, אז התנצלתי מראש והזדרזתי ליעד.

הנסיעה עברה מהר, חישובים אריתמטיים שבוצעו לאחר מעשה הובילו למסקנה ש66.6% מיושבי הרכב לא נהנו מהפלוצים והפצפוצים בדרך לקריספי קרים, אבל הגענו למקום דקות ספורות לאחר השעה 9. עצרתי על 8 חניות ורצתי החוצה, רק בשביל לגלות שהדלת נעולה.

>.<

הלכתי לחלון של הדרייבת׳רו, וחייכתי לבחור הצעיר בדלפק: ״אתם סגורים כבר?״ שאלתי (פשוט כי לא ברור מהדלת הנעולה, הכסאות על השולחנות והמדפים הריקים). הצעיר משך בכתפיו ואמר שאיחרתי את המועד. ילד קקה! בעוד שאני מנסה לחשב מסלול מחדש, ראיתי איזו גברת מבוגרת יותר, מצאתי פרצה. חייכתי לה מהחלון, היא ניגשה ופתחה אותו, ושאלתי שוב האם פספסתי את המועד. היא הסתכלה עלי לרגע, וסימנה לי לבוא לכניסה.

 

הגברת פתחה את הדלת, הודיתי לה נמרצות וסיפרתי לה שההורים שלי הגיעו כל הדרך מישראל לבקר את הנכדים ושזה המקום האהוב עליהם, היא התרגשה וסיפרה שבדיוק הנכדים שלה בביקור בעצמם וכמה שהיא שמחה לבלות זמן עם המשפחה. היא ביקשה ממני להמתין קלות, הלכה לרגע וחזרה עם 3 חבילות מלאות בדונאט׳ס טריים. הקופות סגורות אז תשלום לא יכלה לגבות, התעקשתי להשאיר לה את ׳שטר החירום׳ שאני נושא בארנק, אלו היו הדונאטים הכי יקרים שרכשתי - והם היו שווים כל דולר. אבא לא הצליח להתאפק וטחן אחת כבר בדרך הביתה.

 

אז אם אתם בביקור בארה״ב, לא לשכוח לבקר בקריספי קרים ולהזמין את הoriginal glaze (זה שנראה הכי מאעפן). תגידו שאור שלח אתכם, הם יסתכלו במבט מזוגג ולא יבינו מה אתם רוצים מהם, אל תתרגשו זה בנוהל.

אני רק שאלה קריספי או Stans (גילוי נאות - אני שונא דונאטס, ממש כאילו, וסטאנס זה הדבר הכי מושלם שטעמתי בחיים)

[oryo]

האמת שבחיים לא שמעתי על סטאנס, בודק אם יש לנו כאן, סיקרנת!

קריספי מאוד שונים מכל דונאט אחר שטעמתי כי (א) הבצק אוורירי וקליל ו(ב) הם לא מאוד מתוקים. גם אני לא מתחבר לדונאטס בכלל, זה תמיד בצקי/מתוק מדי. 

[Derish]

שרשורי (ותגובות) הבשר של טרנספורטר הם ה-flex העיקרי שלו בשנתיים האחרונות, בנוסף לכל הודעות ה'אני צריך לסגור פינה - תגידו לי איך ואל תשכחו שכולכם עובדים אצלי'. הבחור חי את החיים שכולנו יכולים רק לשאוף אליהם, מה שכמובן דורש הרבה hustle ו-grind כמו שאומרים אצלכם בארה"ב, ולא משאיר זמן למילים כמו בבקשה ותודה. פגשתי פה כמה טיפוסים מעצבנים לאורך השנים, כמו אספני שעונים זחוחים וילדי דיטיילינג שמשוויצים באוטו שההורים קנו להם, אבל היוזר הספציפי הזה נמצא איפשהו בטופ 5 אצלי.

 

Arguably השרשור הכי מפורסם שלו נמצא כאן, אבל בגדול כל דיון שהוא פותח או מגיב לו נראה בערך אותו דבר:

 

 

ולטובת אלו שלא יזכו לטעום קריספי-קרים אמיתי בזמן הקרוב, מומלץ לנסות להכין בבית:

 

 

[לירון .ה.]

 

לא זוכר עד כמה טוב זה היה?

אבל סגר לי פינה בלילה, והתקף לב

עריכה אחרונה ב-26 ליוני, 2022 על ידי לירון .ה.

[Mech Morphix]

Jack, על שם הדבר הזה

 

זה ג'ייק אין דה בוקס:

[לירון .ה.]

Jack in the box

זה הכוונה, אני זוכר שהיה להם איש שלג בתור לוגו, אבל זה היה מזמן.

ומשום מה ראיתי אותם רק בטקסס? 

אבל בטח יש אותם בעוד מקומות

[Morningstar]

לפני 12 שעות, oryo כתב:

האמת שבחיים לא שמעתי על סטאנס, בודק אם יש לנו כאן, סיקרנת!

קריספי מאוד שונים מכל דונאט אחר שטעמתי כי (א) הבצק אוורירי וקליל ו(ב) הם לא מאוד מתוקים. גם אני לא מתחבר לדונאטס בכלל, זה תמיד בצקי/מתוק מדי. 

מפתיע האמת, אני חושב שזה המקום הראשון שחברים לקחו אותנו אליו אחרי שהגענו לביי - ולא משנה כמה אמרתי להם שדונאטס זה דוחה - אמרו "תטעם את סטנס תדבר אחרת" - וצדקו

מה שאתה מתאר על האווריריות זה בדיוק סטאנס, אז אני מניח שיש כמה יחידי סגולה שהבינו איך דונאטס באמת אמור להיות. מקרה קלאסי של 99% שמוציאים שם רע ל 1%.

יש שם וייבים של דוכן פלאפאל ישראלי ממש טוב שלא שינה כלום 60 שנה: מתחיל ב 3, תור של 40 בשבת בבוקר, כשמסיים את מה שהכין לעצמו לאותו יום - הולך הביתה, גם אם זה ב 11 בבוקר.

 

נ.ב.

תלחץ על צטט בשביל שזה יקפיץ נוטיפקציה