כרטיסים למופע האיחוד של להקת כוורת

[אלעד]

ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה

 

הייתי כותב מילות סיכום, אבל לאחר המופע נחת בתיבת הדוא"ל שלי ניוזלטר מהאתר נוסטלגיה אונליין שסיכם הכל בצורה המיטבית:

בשעה זאת, חמישי בלילה, משמיעה להקת "כוורת" את הצלילים האחרונים שלה, שהתחילו לפני 40 שנים ומתקיימים בעוצמה עד היום וימשיכו "על בטוח" עוד הרבה, מה שמוכיח שתרבות ישראלית טובה הינה אלמותית.

 

בהופעות הייתה לצופים רבים התחושה שהנה פתאום נולדה להם משפחה מורחבת, של עשרות אלפי אנשים טובים הדומים להם באהבה, הערכה, שמחה וגילויי אושר, כשמסתבר שפרישת הגילאים של משפחת כוורת היא כמו שהיה כתוב פעם על משחקי הקופסא – מ-9 עד 90, כשכולם מתחברים יחדיו למילים ממש כמו מילות הקידוש בשישי, קטעים מההגדה של פסח או מערכוני הגשש.

 

זוהי תרבות ישראלית במיטבה, תרבות מוסיקלית שלנו שנוצרה כאן אז ועכשווית גם כעת, שיוצרת את פס הקול של חיינו בארץ מאז שישראל הייתה נערה חיננית בת 25 בלבד, בשנה בה חברו יחדיו 7 המופלאים ב-1973.

לכל אחד מאיתנו יש כנראה את חווית הכוורת שלו, שגורמת לנו להיאחז במשהו רחוק מהעבר שפתאום הוא כל כך נוכח בחיינו, חוויה שיוצרת פרץ נדיר של זיכרונות רגשות מחשבות שמחה ועצב, וכשהאנרגיה הזאת שמציפה אותך בשעת הופעה עם עשרות אלפים לידך נוצרת חוויה שתישאר כנראה עד היום האחרון, שלהם ושלנו.

 

ההופעה יצרה שצף של רגשות שהגיעו לשיאים כל כמה דקות , כמו למשל כשגידי גוב שר נאחז באוויר - ואת אינך וכולם יודעים ודומעים על מי הוא חושב כעת, או כשצ'רצ'יל, נראה כאילו בכוחות אחרונים שר את שוברת לבבות קטנה והגרון שלך מתלבט קשות האם להעביר את האנרגיה למיתרי הקול כדי לשיר יחד איתו או לתת ל"גולה" הזאת שמתמקמת לך בגרון לגלוש ללב ולתת לדמעות לשיר מעצמן...

 

ושמביטים סביב רואים עוד עשרות אלפים, בהופעה כעת – 50,000, ועם כל העוצמה המוזיקלית ועשרות אלפי הגרונות הניחרים אני שומע ילד כבן 12 אומר לאבא שלו, הוא אומר איזה כיף שיש לנו בארץ דבר נפלא כזה כמו כוורת!

 

ולא הזכרנו אפילו לא פעם אחת את המילה נוסטלגיה...

בברכה,

דייויד סלע

יו"ר, המועצה לקידום ערכי המורשת הישראלית

עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין

שני דברים ששמתי לב אליהם:

1. "שיעור מולדת", השיר שאולי מזוהה יותר מכל עם כוורת, לא היה. חבל.
   
2. קשה היה שלא לשים לב לכך שקלפטר, האיש שכבר כמה פעמים ניצב על מפתנו של העולם הבא והצליח בציפורניו להיאחז בחיים ולחזור משם, סחט כל גרם אנרגיה שעוד נותר בו כדי לשיר את "צליל מכוון". הקהל לא נשאר אדיש וגמל לו בגל אדיר של מחיאות כפיים ותשואות. זה היה מכמיר ונוגע ללב בעת ובעונה אחת.
   

 

והעיר תל אביב צהלה ושמחה. בתמונה תפסתי אולי חמישית ממנה.