שרשור פוליטי של לאחר בחירות

[יוסי פרנקוס]

היה נחמד אם הייתם מעלים טענות כאלה. כרגע מה שאתם אומרים זה "במחנה שלך יש גם אנשים שמתנהגים כאספסוף או מאמינים בכל מיני שטויות ולכן זה מוכיח משהו" בעוד שטיעון כזה הוא פגום לוגית ורק מחליש את הטיעונים שלכם.

 

הטענה שלי היא בדיוק מה שכתבתי, שהמוטיבציה של הימין היא פחד ושנאה ושל השמאל היא חשיבה.

 

רומן אומר ש"אני חושב" את זה ושזו לא עובדה אבל חוץ מלהגיד "אבל ערבים" לא שמעתי שום סיבה לתמוך בימין.

[oryo]

האספסוף בימין יותר אלים במשמעות הפשוטה של המילה. כלומר, הסיכוי שלך לחטוף מכות ממנו יותר גדול מאשר מהאספסוף של השמאל. כיוון שהשמאל פופולרי יותר בתקשורת ובחוגי האקדמיה קיימת תופעה של "אלימות אינטלקטואלית": מעשים או אמירות שאינם מוגדרים כאלימות אבל מייצרים הרבה זעם בצד השני. דוגמאות: נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, תיקי דיין, גרבוז, האמירות האומללות של הדובר של הרצוג ולא פחות חשוב: הדיעה הרווחת בשמאל שכל מי שמצביע לימין הוא אספסוף נבער.

 

לא יודע לגבי המספרים. להערכתי נותנים הרבה יותר במה לאספסוף הימני מגודלו האמיתי אבל אין לי דרך להוכיח את זה.

סוף סוף תגובה שמתייחסת לדברים ולא פוזלת הצידה.

רוב מה שאתה מכנה אלימות אינטלקטואלית (אירוני מכיוון שחלק, אם לא רוב הדוגמאות, לא אינטלקטואלים בשיט - אבל אני מבין את הכוונה) הם בגדר התבטאויות קיצוניות. עד כאן אני מסכים לגמרי שיש "זהות" - קרי הזויים משני הצדדים. זה משהו שתמיד יהיה - בכל ויכוח: אנשים שלוקחים את הדעה שלהם לקיצון. אני בספק שאתה תטען שההתנהגות הזו היא נחלת השמאל בלבד, הרי יש אינספור אנשי ימין שמתבטאים בקיצוניות דומה - מנותקים, מתנשאים, חיים בסרט וכו'. כל צד וההעלבות/ניתוח שמתאים לתמונה שהוא מקדם.

זה שהאמרות האלו פוגעות בימנים לא נותנות לגיטימציה להתנהגות ברברית, ממש כמו שזה שעושים קריקטורה של מוחמד לא נותן גושפנקא לפגוע בצייר.

 

לכן, אני סבור שאתה צודק ושיש לא מעט 'אלימות אינטלקטואלית' כלשונך, אך שהחלק הזה הוא דואלי.

בתחום האלימות הפיזית, ההסתה לאלימות פיזית, וסימון אלו שחושבים אחרת ממך כבוגדים במדינה (ו"בוגד" זה משהו הרבה יותר חזק מ"טיפש") - שם לי נראה שיש לימין דומיננטיות רצינית יותר, בחסות הפוליטיקאים שמלבים את האש - וזה מדאיג אותי.

[יוסי פרנקוס]

היבט שלא נותנים עליו את הדעת הוא הפגיעה העקיפה של האלימות ה"אינטילקטואלית", בעיקר בהשלכות מדיניות/בטחוניות, על אחת כמה וכמה כשהנראטיב הוא שאנשים לא צריכים להיהרג.

 

הנראטיב הוא באמת שאפשר להגיע לתוצאות בלי כמויות כאלו של הרוגים.

מה ההשלכות המדיניות או בטחוניות שפוגעות?

 

מתי יישמו משהו של השמאל באופן מלא?

לא ניסו עדיין לעשות שלום אמיתי.

[RK]

מתי? ויתור מלא על שטח אסטרטגי (סיני) תמורת שלום. חצי עבודה, המצרים יצאו חכמים, לא לקחו את עזה. WIN בגדול, עם כוכבית - ברגע שהשליטה של המדינה (מצרים) נחלשה, קיבלנו קן צרעות עצום מטר מהגבול הכי ארוך של המדינה.

 

מתי עוד? ביציאה מלבנון. גם כאן הצלחה חלקית, קיבלנו אמנם שקט יחסי, אך מעוז מבוצר וחפור של האויב מטר מהגבול.

 

מתי עוד? התנתקות. כישלון כמעט מוחלט, פיגועים מתי שרק בא להם להסלים ואנחנו עדיין מספקים להן תשתיות.

 

אני כבר לא מדבר על אוסלו ועל העובדה שחלק ניכר ממה שמשמש נגדנו נקנה בכספי המסים שלנו.

 

הנראטיב הוא באמת שאפשר להגיע לתוצאות בלי כמויות כאלו של הרוגים.

 

איך?

עריכה אחרונה ב-23 ליוני, 2016 על ידי RK

[shugiflex]

סוף סוף תגובה שמתייחסת לדברים ולא פוזלת הצידה.

רוב מה שאתה מכנה אלימות אינטלקטואלית (אירוני מכיוון שחלק, אם לא רוב הדוגמאות, לא אינטלקטואלים בשיט - אבל אני מבין את הכוונה) הם בגדר התבטאויות קיצוניות. עד כאן אני מסכים לגמרי שיש "זהות" - קרי הזויים משני הצדדים. זה משהו שתמיד יהיה - בכל ויכוח: אנשים שלוקחים את הדעה שלהם לקיצון. אני בספק שאתה תטען שההתנהגות הזו היא נחלת השמאל בלבד, הרי יש אינספור אנשי ימין שמתבטאים בקיצוניות דומה - מנותקים, מתנשאים, חיים בסרט וכו'. כל צד וההעלבות/ניתוח שמתאים לתמונה שהוא מקדם.

זה שהאמרות האלו פוגעות בימנים לא נותנות לגיטימציה להתנהגות ברברית, ממש כמו שזה שעושים קריקטורה של מוחמד לא נותן גושפנקא לפגוע בצייר.

 

לכן, אני סבור שאתה צודק ושיש לא מעט 'אלימות אינטלקטואלית' כלשונך, אך שהחלק הזה הוא דואלי.

בתחום האלימות הפיזית, ההסתה לאלימות פיזית, וסימון אלו שחושבים אחרת ממך כבוגדים במדינה (ו"בוגד" זה משהו הרבה יותר חזק מ"טיפש") - שם לי נראה שיש לימין דומיננטיות רצינית יותר, בחסות הפוליטיקאים שמלבים את האש - וזה מדאיג אותי.

 

אני מסכים עם מרבית הדברים שכתבת, אבל לגבי דידי הויכוח למי יש אספסוף פרוע יותר אינו מעניין. גם הטענה שפוליטיקאים מלבים את האש האספסופית בצד אחד יותר מהשני היא בעייתית כי קשה מאוד להוכיח את זה.

 

דיון מעניין לדעתי יהיה:

1. האם המשנה הכלכלית של השמאל הישראלי (סוציאליזם רך) עדיפה על זו של הימין הישראלי (ליברליזם)?

2. האם החזרת שטחים נוספים לפלסטינים תקדם את האינטרסים שלנו או תפגע בהם?

3. האם המעורבות של הדת במדינת ישראל היא דבר רצוי או פסול?

4. האם כדאי לישראל להמשיך את התלות שלה בארה"ב או לפעול ליצירת קשרים עם מעצמות אחרות?

 

במקום זה רבים פה אצל מי האספסוף יותר מחורבן. זה ויכוח חסר תוחלת שמטרתו אינה ברורה לי.

[יוסי פרנקוס]

יש לנו מזל גדול שיש לנו שלום עם מצרים.

המדינה הייתה נראית שונה מאוד אם היינו צריכים להתמודד גם איתם וגם עם הפלסטינים.

בלי קשר, בגין היה ממייסדי הליכוד, אז איפה אתה רואה פה בדיוק יישום של מדיניות של השמאל?

 

ההתנתקות גם התבצעה על ידי הימין.

היא הייתה מהלך דווקא חכם שמנע מאות אם לא אלפי חיילים מתים מהצד שלנו.

רק תסתכל על כמה הרוגים היו לנו כל שבוע בתקופה שלפני ההתנתקות, רק כי היו צריכים לשמור על המתנחלים האלה.

כיום הטילים מעצבנים אבל רמת הקטל שלהם שואפת לאפס.

 

לגבי אוסלו אני לא מסכים.

היה ניסיון לפייס ולהתנתק קצת מהפלסטינים על ידי חיזוק הממשלה שלהם, וזה היה קצת תמים.

על פי מה שנראה באותו רגע, זה היה מהלך נכון, שיגאל עמיר סיכל וביבי פשוט קבר.

 

כיום אם היינו מנסים דבר כזה וגם פועלים ברשתות החברתיות בשביל שתהיה תמיכה מתוך העם הפלסטיני, יכול להיות שזה היה עובד.

[ליין מן]

כאשר אני עונה לשמאלניים בנימוקים הגיוניים, הרי אני הורס את תדמית הימין..

השמאל הרי יודע איך כל הימנים חושבים, והשמאל יודע מה הערבים חושבים, ומה הם רוצים.

בואו לא נטחן ת'מוח בלסובב את המציאות מול המראה, הדיבורים הם יותר שסתום לתסכול.

 

לדוגמא - כיבוש העם הפלסטיני - זו מנטרה אשר החל בה השמאל הישראלי, אחרי 1967.

מדינות ערב תמיד טענו מ 1948 , כי למדינת ישראל אין לגיטימיות.

היא הוקמה על שטחים כבושים של האומה הערבית - לא הפלסטינית.

שליט עיראק, עבד א-רחמן עארף התבטא באותם הימים: "קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה.

זוהי ההזדמנות שלנו למחות את החרפה שהייתה בתוכנו מאז 1948.

יעדנו ברור: למחות את ישראל מעל פני המפה. ניפגש, בעזרת האל, בתל אביב ובחיפה"

ומ 1967 אחרי מלחמת ששת הימים - הערבים טענו כי השטחים הכבושים

הצטרפו לשטחים הכבושים בפלסטינה מ 1948.

 

הם לא טענו כי נכבש העם הפלסטיני - את הטיעון הנ"ל הכניס השמאל לשיח הלאומי והבין-לאומי.

ומאז משתמשים בו גם הערבים.

 

יותר מכך - מאחר ולדברי הערבים, אין לגיטימיות והכרה במדינת ישראל.

לכן השטחים בארץ-ישראל נכבשו ע"י הישות הציונית.

הערבים לא טענו כי מדינת ישראל כובשת עם אחר (הפלסטיני) - את זה הכניס השמאל הישראלי..

בסוף אוגוסט 1967, התכנסה בחרטום ועידה של ארצות ערב ("ועידת חרטום") ובהחלטותיה,

שפורסמו ב-1 בספטמבר1967, נקבע:

ארצות ערב לא ינהלו משא ומתן עם ישראל, לא יכירו בה

ולא יכרתו איתה שלום.

 

בוועידה זו, שהוחרמה על ידי סוריה, התקבלה גם החלטה על פיה, אפשר לנסות להשיג

את השבת השטחים שנכבשו על ידי ישראל בדרכים מדיניות.

הוועידה הסכימה על הצורך לרכז את המאמצים להעלמת התוצאות של התוקפנות.

על הבסיס שהאדמות הכבושות הן אדמות ערביות.

והעול של השגת האדמות מחדש מוטלת על כל מדינות ערב.

בכל מקום אשר נרשם "הבעיה הפלסטינית" - דובר על הפליטים אשר ברחו ועזבו את ארץ-ישראל.

ועל האדמות הכבושות - לא כיבוש העם הפלסטיני..

והשבת האדמות הכבושות לאומה הערבית.

עד-אז, כמדיניות לא נרשם או נאמר ע"י הערבים - כי יש עם פלסטיני, או הקמת מדינה לעם הפלסטיני.

מאחר ועד 1967, השטחים היו ברשות מדינות ערב - והעובדה, לא הוקמה מדינה פלסטינית.

כי הערבים לא אמרו שיש עם פלסטיני.

 

יוסי - הנה כיום מדינות ערב והפלסטיניים, מישמים את רצונות השמאל, זה לא מספיק.

 

 

אייל.

עריכה אחרונה ב-23 ליוני, 2016 על ידי ליין מן

[יוסי פרנקוס]

אייל, אני לא יודע אם זה רק אני אבל ממש קשה לקרוא את ההודעה שלך.

 

השמאל הישראלי לא הכניס את זה לשיח הבינלאומי.

השמאל העולמי אולי, וזה הגיוני כשאתה חושב על כל מה שקרה באותן תקופות בעולם, שפתאום היו שינויים פוליטיים וחברתיים רדיקליים והמון אנשים התחילו להבין שאולי מלחמות זה לא דבר כל כך טוב, שזכויות אדם זה כן טוב ושמותר להם לדבר ולתת את הדעה שלהם לממשלה (מלחמת ויאטנאם, דרום אפריקה וכו').

 

אגב, גם כיום לא מדובר על כיבוש שטחים פלסטינים אלא על כיבוש של חברה אזרחית על ידי צבא ששולט בה.

כמעט אף אחד לא מתייחס לשטחים כאל שטחים כבושים אלא מתייחסים להשלכות של הנוכחות של החיילים שלנו בתוך אוכלוסיה אזרחית.

 

 

מבחינת הסכם חרטום:

סבבה, מבחינת ההסכם בין הערבים הם לא יכירו בנו.

 

בתכל'ס יש לנו שלום עם ירדן ועם מצרים, ואם נקבל את היוזמה הערבית גם תהיה נורמליזציה עם כל מדינות ערב.

 

אנחנו צריכים להתקרב כמה שאפשר למדינות האלו ולקיים איתן יחסים טובים.

זה גם יקרב אותן למערב ויאפשר להן להתפתח בצורה יותר הומניסטית ולצאת מהשלשלאות של הדת, וגם יעזור לכלכלה שלנו.

יגיע רגע שלא יהיה להם שווה לשנוא אותנו אפילו כי אנחנו היחסים איתנו יהיו מרכיב חשוב בכלכלה שלהם.

ירדן למשל לא יכולה לחזור בה מהסכם השלום כי יש לנו יותר מדי מפעלים וחברות שפועלות בה.

אם הם יחליטו שהם לא אוהבים אותנו, פתאום יש להם חצי מליון מובטלים.

הלוואי וככה יהיה בכל המדינות האלו.

 

אני מבטיח לך שאפילו אצל הפלסטינים, אם יהיו לנו מפעלים וחברות שבהן עובדים פלסטינים ומקבלים משכורת טובה, כל כך לא יהיה שווה להם לתקוף אותנו בשום צורה כי פשוט העם עצמו לא יספוג את זה.

הם יעדיפו לעבוד עם תנאי מחיה טובים ולא לאבד את זה.

[ליין מן]

הרצונות שלי, בדיוק כשלך - האם שאלתה, או למדתה באמת מה הרצונות של הצד הערבי..

 

במידה ויהיו בחירות חופשיות אצלם - אולי החמאס יקבל שוב את השלטון כבעבר, כמו בעזה..

הרי החמאס כבר קיבל רוב בבחירות הקודמות בעזה ובשטחים,,

והוקמה ממשלת חמאס בכלל הרשות הפלסטינית.

 

רשימת חמאס "הרפורמה והשינוי" זכתה לרוב בבחירות למועצה המחוקקת, פרלמנט הרשות הפלסטינית,

בינואר 2006. ראש סיעת התנועה בפרלמנט, אסמאעיל הניה, היה ראש ממשלת הרשות עד לפיזורה

 

או-אז הם העיפו את האחים הערבים שלהם מגגות הבניינים -

האם גם אתה רוצה להיות טייארה/עפיפון בידיים שלהם.

 

 

אייל.

[יבגניפ]

במקום זה רבים פה אצל מי האספסוף יותר מחורבן. זה ויכוח חסר תוחלת שמטרתו אינה ברורה לי.

הויכוח הזה באמת לא מעניין, אבל שים לב מאיפה הוא התחיל.

ציטטת את גבי טאוב. אני הסברתי למה לדעתי טאוב טועה.

משם זה הידרדר אצל מי האספסוף יותר מחורבן, אבל זה באמת לא משנה.

זה לא משנה משתי סיבות. האחת היא שגם ככל שמתקרבים למרכז, מה שמבדיל את הימין המדיני מהשמאל המדיני הוא המוכנות הגבוהה יותר להשתמש באלימות, והשניה היא שהימין שולט בארץ. וזה בדיוק מה שניסיתי לכתוב בהקשר של טאוב.

 

כשם שרוזה לוכסמבורג לא הייתה המנצחת בגרמניה, כל מי שצוטט על ידי סלואורייד, ועדיין חי, לא בצד המנצח בישראל.

אפשר כמובן לטעון שלא כל ימין דומה לגרמניה כשם שלא כל שמאל דומה לברהמ. ומכאן אפשר להתווכח איפה נמצאת ישראל.

אז כן, ברור, כפי שכבר כתבתי, שאנחנו לא שם. אבל כשמסתכלים על המיינסטרים, שהוא ברובו ימני, כפי שכבר הסכמנו, קל, למי שמכיר את החומר, לזהות המון נקודות משיקות, החל מהסגידה למדי צהל, ועד לאמונה בצדקתו של ״עם״ כאיזו ישות עליונה.

[oryo]

אני מסכים עם מרבית הדברים שכתבת, אבל לגבי דידי הויכוח למי יש אספסוף פרוע יותר אינו מעניין. גם הטענה שפוליטיקאים מלבים את האש האספסופית בצד אחד יותר מהשני היא בעייתית כי קשה מאוד להוכיח את זה.

 

דיון מעניין לדעתי יהיה:

1. האם המשנה הכלכלית של השמאל הישראלי (סוציאליזם רך) עדיפה על זו של הימין הישראלי (ליברליזם)?

2. האם החזרת שטחים נוספים לפלסטינים תקדם את האינטרסים שלנו או תפגע בהם?

3. האם המעורבות של הדת במדינת ישראל היא דבר רצוי או פסול?

4. האם כדאי לישראל להמשיך את התלות שלה בארה"ב או לפעול ליצירת קשרים עם מעצמות אחרות?

 

במקום זה רבים פה אצל מי האספסוף יותר מחורבן. זה ויכוח חסר תוחלת שמטרתו אינה ברורה לי.

זה לא ממש ויכוח, אין כאן עניין של הוכחה שבסופה אני אומר לך 'אה הא! רואה?' - אני מודאג מהמצב ולכן חושב שכולנו צריכים לזכור שרובם המוחלט של מחזיקי הדעות בשני הצדדים (שמאל / ימין) רוצים עתיד טוב יותר, וזה קריטי שלא לתת למחלוקת אידיאולוגית להוביל אותנו למלחמת אזרחים. אפשר להתייחס בביטול ולחשוב שזה תרחיש אפוקליפטי, אבל אם לא ניתן את הטון (כציבור) פוליטיקאים ציניים ימשיכו להשתמש בטקטיקות הפחדה פשוטות ולשסות אותנו זה בזה, בסה"כ ניכר שזה די אפקטיבי.

 

כל עוד אנשים יאמינו (/יעמידו פנים) שאין כזו בעיה, שזה בסדר שגורמים מסוימים יקראו להרוג אנשים על בסיס דעה פוליטית, אז לי נראה שהמצב יחמיר.

 

בנוגע לשאלות שלך - לדעתי (ואני מגיב ספציפית אליך כי אתה היחיד שאני מצליח לנהל איתו שיחה בשפה שאני מבין)

1. ממש לא

2. כן

3. פסול מאוד, אחת הבעיות הכי קשות מבחינתי וגם מתקשרת ל(2)

4. לא יודע

 

והרחבה ל2 (ניסיתי להתחיל לכתוב על הנושא הזה, אבל זה נהיה ארוך ומעיק. אז אנסה לקצר): אני חושב שהמצב הנוכחי בשטחי יו"ש/עזה לא תקין, אנחנו "נהנים" (במרכאות, אני מדגיש) מההפקר ומחד שולטים בשטחים האלו - כן, גם בעזה, כל עוד אנחנו שולטים בעורקי התחבורה שלהם זה שלטון) - ומאידך מונעים זכויות בסיסיות. לא צריך להסביר לי את הצרכים הביטחוניים של ישראל, זה בסדר, אני יודע.

הפואנטה היא שאנחנו צריכים להחליט, לספח או למסור, ועם התובנה הזו להגדיר מה צריך לקרות בשביל שאחד מהנ"ל יתרחש. כל עוד אנחנו יושבים על הגדר ודה פקטו מציגים תמונה של שלטון צבאי אינסופי, עם כל הצער שבדבר, אני מבין למה צופה ממבט-על יחשוב שאנחנו ה bad guys.

רוצים לספח ולהתמודד עם 50% אוכלוסיה ערבית במדינה? תפדאל, תודו שזה מה שאתם רוצים.

רוצים לספח ולטרנספר את הערבים איכשהו? אחלה, תגידו שזה מה שאתם רוצים.

רוצים למסור את השטחים רק אם XYZ? מצוין (היי, גם אני!) רק תגידו מה צריך להתרחש בשביל שזה יקרה, מו"מ אמיתי וזה.

רוצים להמשיך לשלוט לנצח בשטחים האלו? יאללה, רק תודו בפה מלא שזה המצב.

 

קיצר - צריך להגדיר מתווה מדיני.

אבל ברור שכל הגדרה תהיה קשה, סיפוח זה מפחיד רצח מבחינה דמוקרטית, טרנספר זה משהו שלא נשמע טוב אלא אם זה כתוצאה ממלחמה רצינית (ולא תהיה מלחמה רצינית עם הפלסטינים כי אין להם באמת צבא), מסירת שטחים זה מפחיד מבחינה צבאית, ואחזקת השטחים זה הכי קל ליהודים אבל אליה וקוץ בה - אנחנו יוצאים מזה די רע כי וואלה שלטון צבאי אינסופי על אוכלוסיה ש(יסלחו לי חלק מהחברים בפורום)רובה חפים מפשע, זה לא בדיוק החומר ממנו מקרצים נראטיב חיובי.

 

ולכן כבר שנים שרה"מ משחק במשחק מאוד מאוד מסוכן, הוא פשוט לא מגדיר כלום, או מגדיר משהו בעברית ואחר באנגלית, או משנה, או וואטאבר. וזה פשוט מצב מחורבן.

אנחנו מוכרים לעצמנו את הסיפור שאנחנו החבר'ה הטובים, רבאק אנחנו באמת החבר'ה הטובים(!!!), אבל מבחינת מעשים בשטח: וואלה, אנחנו יוצאים די קקות בהרבה מאוד מישורים. וזה מבאס, לא כי אכפת לי מזכויות אדם, אלא כי אני לא אוהב להיות צבוע, ואני לא יכול לדרוש מהפלסטינים לשבת בשקט ולסתום את הפה כשברור לי שבמצב שלהם (התעלמות מוחלטת כל עוד הם לא עושים דברים רעים) אני הייתי מנסה קודם כל להגר, ואם אין אפשרות - להיאבק.

[יבגניפ]

אייל, הציטוטים שלך מהויקי לא מתכנסים למשהו לוגי. די עם הפרוטוקולים של זקני ציון על השמאל.

[יוסי פרנקוס]

הרצונות שלי, בדיוק כשלך - האם שאלתה, או למדתה באמת מה הרצונות של הצד הערבי..

 

במידה ויהיו בחירות חופשיות אצלם - אולי החמאס יקבל שוב את השלטון כבעבר, כמו בעזה..

הרי החמאס כבר קיבל רוב בבחירות הקודמות בעזה ובשטחים,,

והוקמה ממשלת חמאס בכלל הרשות הפלסטינית.

 

או-אז הם העיפו את האחים הערבים שלהם מגגות הבניינים -

האם גם אתה רוצה להיות טייארה/עפיפון בידיים שלהם.

 

 

אייל.

 

ברור מה הממשלות הערביות רצו בשנת 67.

 

השאלה היא מה העם רוצה כיום, מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהוא ישנה את דעתו ומה אפשר לעשות כדי שיחליפו את הממשלה שלהם למשהו שיעשה טוב לכולם.

זה תקף גם לגבינו, כי הממשלה הנוכחית לא באמת מתעניינת באם אנשים סובלים, אלא רק רוצה את הכיסא.

 

התנאים בשטח משתנים.

כיום לחלק לא מבוטל מהפלסטינים יש אינטרנט והצעירים רואים מציאות שסותרת את מה שמלמדים אותם.

יוצא לי להיתקל בהם ביוטיוב, באתרים כמו 9GAG, Reddit, Instagram, Carthrottle ואחרים וחלק די גדול מהם רק רוצה שיעזבו אותם בשקט.

אפילו במשחקים כמו Call of Duty אני מדבר איתם ומריצים דאחקות כאילו שהקונפליקט לא קיים.

תן להם מחשב עם משחקים והם מבסוטים מהחיים ולא רוצים אלימות.

 

אבל אם אנחנו מלמדים את הדורות החדשים שלנו ש"ערבי טוב זה ערבי מת" ושדברים לא משתנים אף פעם ותמיד ישנאו אותנו, זה מה שיקרה.

הצורה היחידה לסיים את כל זה היא לעשות נורמליזציה עם השכנים שלנו, וזה אומר לוותר על שטחים בתמורה לשלום עם כל האזור.

 

אנשים שוכחים שתהליכים חברתיים קורים גם אצלנו וגם אצלם.

צריך לגרום לזה שהתהליכים האלו יפסיקו וישתנו.

[ליין מן]

מתנצל שהמציאות, לא מסתדרת לפי הדיבורים והכתובים של האוף-טופיק, בקרספורום.

אם האוף בלבד הוא המציאות, המצב בכלל העולם כנראה טוב.

 

יבגני, האם אתם רוצים דיון אוטופי לשם הדיון, כמו סערת מוחין אינטלקטואלית.

או דיון עם בסיסים למציאות, ומשם לפתח את הרעיונות.

 

אייל.

[RK]

יוסי, אני מהטלפון אז זה יהיה די קצר. אתה לא יכול לכפות את העקרונות שלך ואת המוסר שלך על מי שלא מעוניין בהם. מוזר איך אתה וכל השמאל שמתנגד לכיבוש משום מה לא מתנגד לזה.

הם לא מעוניינים לא בשיטה, לא בעקרונות ולא בקרבה למערב.

 

Sent from my LG-H815 using Tapatalk