חוויות מדרום צרפת

[alfa_draco]

צהריים, שמש חמימה, שמיים כחולים של דרום צרפת. כבר מזמן כיביתי את ה-GPS ואני מנווט לפי הנוף. מוקדם יותר הבוקר ירדתי מהכביש לעבר השבילים הצדדיים שעוברים בין כפרי אזור ardeche, משם גלשתי לעבר סכר קטן כדי לרדת קצת למים, ומשם חיפשתי ומצאתי נתיב המטפס אל הגבעה המשקיפה על הנחל, להביט בנוף.

 

הגיע הזמן להמשיך ליעד הבא, העיירה marvejols. אני מדליק את ה-GPS שוב, ומבקש נתיב. תהיתי אם הוא יחזיר אותי מיד לדרך המהירה. אבל אלוהי הכבישים היה רחום אותו יום. לא אל יהודי, ככל הנראה, לאור כמות השרצים שאני וזוגתי טרפנו במהלך ראש השנה, אבל בכל זאת רחום.

 

הנתיב המתגלה על המסך לא מסגיר הרבה, אני מתחיל לזרום איתו ובתחילה אנו מתגלגלים קצת בשבילים הכפריים, כאשר לאט מתקרב אלי נופו של הר אמיתי. לא גבעה. צוק. אני מרוצה, יהיה נחמד לטפס על הדבר הזה. לפני נוסעת פיג'ו 205 ישנה, בתוכה נהג חבוש מגבעת בוקרים. הוא נוהג בקצב סביר אבל אני מקווה שבמידה והעלייה בהר תתגלה כחביבה אוכל לעקוף אותו בהקדם.

 

אנחנו מתחילים לטפס במעלה ההר ומהר מאוד אני מתחיל לשמוח שהפיג'ו לפני. הנתיב צר, בחלקו מכוסה חצץ והרעיון של בלימת פתע עקב רכב שיגיח מולי מאחורי סיבוב עיוור לא נראה לי. אבל הפיג'ו מפלסת את הדרך והנהג ככל הנראה מכיר את הכביש היטב. הוא מתחיל ללחוץ וקובע קצב טוב, שאין לי סיבה לעבור. אני שומר ממנו מרחק של כמה עשרות מטרים ומשאיר אותו בטווח הראיה.

 

הנהיגה מעייפת, העין עוברת בין אור לצל ללא הפסק עקב העצים שסביב, הפניות חדות ואין כמעט יישורות. הכביש מתחיל לטפס, ולאט לאט מתחיל להתגלות נוף עוצר נשימה מסביב, הרים ירוקים וגאיות מכוסי דשא מאופק עד אופק. אין עוד מכוניות על הכביש. הקצב עולה. הכתפיים מתחילות לכאוב, הצוואר מציק עקב הצורך להביט כל העת לצדדים בכניסה לתוך ההייר-פינז, ואני לא בטוח אם אני נהנה או לא. עדיין.

 

כעבור חצי שעה זה פתאום קורה. כמו בריצה ארוכה, בשלב שבו העייפות והכאבים נעלמים והאדרנלין הופך את המאמץ להנאה. הסיבובים חוזרים על עצמם בעת שהכביש מטפס במעלה ההר, זה אותו מתווה שעולה כל פעם בכמה מטרים, ואני מרגיש כמו בהקפות של מסלול מאתגר במיוחד. הכאבים והעייפות נעלמת. הקצב מהיר במיוחד ואני כבר לא מבחין בנוף, רק מתרכז בפנייה הבאה ובאחוריה החבוטים של הפיג'ו המתאמצת עד קצה יכולתה. אני מרגיש חיוך רחב מתפשט על פני. אשתי כבר שותקת כמה דקות - היא מבינה שעכשיו זה אני, המכונית והכביש.

 

כמה זמן זה יכול להמשך? פתאום אני רוצה שזה לא יפסיק. העליה נגמרת, ומתחילה ירידה, ושוב - תחושה של הקפות מסלול, עוד הקפה ועוד הקפה במתווה שונה, תחושת הזמן מתמסמסת. וכעבור כחצי שעה - עוד עליה, מאתגרת עוד יותר, ועדיין הנוף ירוק מאופק עד אופק, ואין מכוניות אחרות על הכביש - רק אני והפיג'ו. אני אומר לעצמי שזה יותר מדי טוב. שלא יכול להיות שזה ימשיך עוד הרבה, הכביש חייב להסתיים. אבל זה ממשיך.

 

ככל שהזמן עובר אני מתחיל להעריך את הסיאט ליאון השכורה. אין לה את התחושות והריגוש שהאלפא שלי נותנת גם בנהיגה פחות ספורטיבית אבל כעת אני לא נוהג על המגבלות ולא מחפש הקפה מהירה, אלא סיבולת ואורך נשימה. הליאון נותנת את זה - היא יציבה בכל מצב, אוחזת, הבלמים מסרבים להתעייף, מנוע הדיזל נותן את הדחיפה הרצויה בכל עת (וזה שהוא לא מטפס בסל"ד ממש לא משנה בכביש הזה, שאין בו ישורת רק סיבובים וסיבובים). זה לקח שלושה ימים אבל עכשיו, על הכביש המדהים הזה, אנחנו כבר חברים.

 

כעבור מעל שעתיים של נהיגה רצופה הכביש מתחיל להתיישר והדרך נעשית מישורית. אני מתחיל להוריד קצת את הקצב ונושם עמוק, האדרנלין מתחיל להתפוגג. אני מתחיל להרגיש את הכתפיים והצוואר הדואבים, אבל זה לא מוריד לי עדיין את החיוך שתקוע לי על הפנים כבר כל כך הרבה זמן. אני עוצר בצד ונפרד מהפיג'ו המתרחקת. אני מבין שחוויתי כעת את הנהיגה האולטימטיבית. לא שברתי אף שיא מהירות, לא שמעתי צמיגים חורקים, לא קרתה שום דרמה. אבל באופן לא ברור הכביש העלום הזה, שאני לא זוכר אפילו את שמו ומספרו, העניק לי תחושת התעלות שלא דומה לשום דבר שחשתי בעבר.

 

היו הרבה חוויות מוטוריות בשבוע הזה - נהיגה בלתי נגמרת בכבישי הפירנאים בלי אף כלב על הכביש, גשר מילו (viaduc de Millau) המדהים, הכבישים המהירים הנפלאים (המישוריים וגם המתפתלים) שבהם מגבלת 130 הקמ"ש החוקית מאפשרת לנהג להנות בלי להיות עבריין, הפליאה לנוכח העובדה שבמשך שבוע שלם לא ראיתי ולו מקרה אחד שבו נהג נאלץ לעקוף נהג אחר מימין, והעובדה שכל התרבות המוטורית הזו מצליחה להתקיים מבלי שראיתי אפילו שוטר תנועה אחד. אבל אותן שעתיים וקצת על כביש צר ומתפתל יישארו חקוקות בראשי לעד.

[ישה]

פשוט אין מילים

 

חוויתי איתך את החוויה.

 

אפילו את סצנת האשה השותקת.

[bar72]

אשתי היתה מזמן מתלוננת על בחילה בסיבובים...

[רוכב בודד]

כייף לקרוא ולחוות את החוויה!

 

ולמי שמוטרד לגבי הגברת במושב ליד - היא לפעמים נרדמת. היתה לי פעם נהיגה כייפית בניו זילנד מפיקטון מערבה: הרים, סיבובים וכל טוב כשאני בקורולה ופורש לפני משתעשעים בסיבובים. אפילו שהדרכים שם יפות עד עירפול חושים (שזה מתבטא בנסיעה במהירות אפסית)כשיש משהו מעניין בכביש - זו הנאה עם ערך מוסף. בפסגת איזה הר עצרנו לשוחח, והיא ממשיכה לישון...

[Derish]

ערן, לא הייתי יכול לנסח זאת טוב יותר...

 

זכורה לי היטב נסיעה ב-80 קמ"ש במעלה שביל הררי, מאחורי רנו קנגו עם נהג ש"מכיר את האזור".

זכורים לי גם הכאבים בכתפיים, הזיעה והנשימה שלקח כמה דקות להסדיר לאחר שנפרדו דרכינו.

גם הגשר במיו מעלה געגועים, למרות שעברתי אותו רק מלמעלה, עם הנוף עוצר הנשימה.

 

תענוג לראות עוד אנשים מטיילים באזור הזה ולהיזכר. תודה על השיתוף.

[504L]

כיף לקרוא ולהזכר בטיולים דומים באזור.

 

בשנה שעברה יצאתי עם רעייתי לקרוז ים תיכוני שארך שבוע עם חברה איטלקית(החל והסתיים בגנואה), כאשר מדי יום עגנה האניה בנמל אחר. בקורסיקה, עם קורסה דיזל שכורה, יצאתי לכבישי הרים מטריפים, המטפסים בתוך חורשות לעבר פסגות. נופים עוצרי נשימה, אינסוף היירפינים, פניה רודפת פניה, משחק אינסופי בין שני לשלישי. הקורסה, עם התנהגותה המאוזנת ומימדיה הקומפקטיים היתה בת לוויה ראויה.

 

גם רעייתי, שכבר רגילה...

 

תודה על השיתוף.

[liron412]

כייף לקרוא

[alfa_draco]

תודה, אני שמח לשתף.

 

ותודה גם לאשתי שעמדה בכל זה ללא כל סימני בחילה... למרות תזונה שבועית שהורכבה מכמות בלתי סבירה של שבלולים, צדפות ושאר שרצי-ים...

[ישה]

ערן

 

בהודעה האחרונה כבר עברת את הגבול.

 

ביחוד כשהקואליציה לא כל כך יציבה