משבר משפחתי אשמח להתייעצות

[ChemGuy85]

תראה במציאות הכלכלית בישראל של שנת 2019 קשה לגור לבד על משכורת חציונית ולחסוך הון מהותי לרכישת דירה. אני הייתי אומר שזה כמעט בלתי אפשרי, אבל זה מאוד תלוי ביכולת הסגפנות שכל אחד ואחת, מיקום הנכס ועוד אלף ואחת פרמטרים. מצד שני הישארות אצל ההורים כן תוקעת את הילד מבחינת התפתחות פסיכולוגית לא משנה איך תסובב את זה.

 

לכן אדם צריך לקבל החלטה או שהוא תוקע היבטים מסוים בהתפתחות שלו כבן אדם ומרעיל את מערכת היחסים עם הוריו בתמורה לבניית הון עצמי או שהוא מוותר על בניית הון עצמי בשלב הזה בחיים בתמורה להתפתחות בהיבטים אחרים.

[itaysamurai]

 

נשמע לי כמו גישה סובייטית של "תביא ילדים, אחרת לא יהיה לך מי יגיש לך כוס מים כשתמות", שבאה מקודת הנחה שאני מראש גוזר על הילדים העתידיים את המטלה של לטפל באבא הקשיש, ושם קצוץ על החלומות והרצונות שלהם.

 

סובייטית/מרוקאית, אם יורשה לי. שומע את זה לא מעט מהדור של שנות ה-50 וזה מחליא כל פעם מחדש.

נראה למישהו שאני אתן לילדים שלי לטפל בי כסיעודי?

כמה טיפש אפשר להיות כדי לתת לילדים שלך לראות אותך קמל? מוגבל ברמה של עשיית צרכים? להשאיר להם זיכרון אחרון ורע אחרי שתלך?

מבחינתי, כשאני מחשב מה אני משאיר לילדים שלי, אחוז נכבד הולך בדיוק לפתרון להנ"ל.

 

קשה לי עם התיאוריה הזו, כי ככל שאותו ילד יוצא בגיל מוקדם, כך הוא יודע איך להתנהל נכון כלכלית-פסיכלוגית ולתת מעצמו יותר בשביל להרוויח את הונו. כלומר אם אותו ילד (או רחמנא לליצן, בגיר) ישב בבית ויש מי שיממן אותו, הוא לא ילך לעבוד כ"כ מהר כפי שאותו ילד יצטרך לממן את עצמו לבד.

גם בתחום הזוגיות הרבה יותר נעים להכיר בת זוג כשאתה עצמאי, לעומת כשאותו בגיר גר בבית (זה היה אחד הטיעונים של צחי שלא הסכים).

אז נכון, אותו בגיר ישלם סביב 20,000 ש"ח עבור חדר בדירה ישנה ומתפרקת, אבל לפחות הוא יתחיל לחיות חיים עצמאים ויפתח את עצמו.

 

אפשר לראות את זה בכמה אופנים. הורה שיכול, למה שלא ייתן לבנו/בתו את השקט והריכוז המירביים כדי שיצליח בלימודים?

בלי רעשי רקע של עלות מחיה, שותפים, עבודה הכרחית. כולה הבדל של 3-4 שנים שאחריהם ברור שהבנאדם יוצא מהבית.

[gbguy]

זה לא באמת 3-4 שנים, זה יותר בכיוון של 4-10 שנים (מגיל צבא עד יציאה מבית הורים), לדעתי הפרק זמן הזה הוא קריטי בתחום התעסוקה הזוגיות וכמובן הכלכלי.

שמצד אחד, הבוגר צריך לדעת להתנהל מול אנשים מבוגרים ממנו שתפיסת עולם שונה מאותו דור, להתמודד מול בעיות בירוקרטיות מבלי עזרה של ההורים אלא רק יעוץ. לעומת זאת העניין הכלכלי בעניין הזה.

בוגר שסיים בגיל 28 את הלימודים בלי שום ניסיון תעסוקי לעומת בוגר שסיים בגיל 28 שיודע קצת להתנהל במדינה הזו, לדעתי הבוגר שקצת פחות חסך באותם שנים יתקדם מהר יותר בעבודה בגלל ניסיון החיים שלו ובהתאם ההכנסות יגדלו, לעומת אדם שנשאר בבית ההורים כי אמא ואבא דאגו לו להכל.

כלומר אני חושב שזה זמן קריטי לדעת להתנהל עצמאית לפני שנכנסים להקמת משפחה.

[itaysamurai]

גיל צבא בוודאי שלא נכנס פה לתחשיב, אף אחד לא מצפה שתעזוב את הבית עם שכר אדיר של 700 ש"ח בחודש.

מדובר על גילאים של21 עד 25-26 שבהם אתה אמור להספיק לטייל, לעבוד קצת וללמוד.

 

אין לזה נוסחה. אני לא אומר שאתה טועה, רק שיש מספר אופנים להסתכל על זה.

לי למשל היתה את האופציה להישאר בבית וזה די היה no brainer כי הלימודים היו קרובים ויכולתי להחזיק רכב (וזה גם היה בית פרטי עם קומה נפרדת).

להגיד שהכל היה נפלא עם ההורים? ממש לא. אבל בסיכום זה היה שווה.

לאשתי לא היתה שום אופציה כזו, היא היתה חייבת לעזוב למרחק של 150 ק"מ וגם לעבוד בשתי עבודות תו"כ לימודים לא קלים.

התפתחנו אחרת? הפריע ליחסים? חוץ מלהתראות פעם בשבוע-שבועיים (שזה די חרא), פגע בנו? על הכל אני עונה "לא".

כך ששוב, כל מקרה לגופו. לא כל אחד שנשאר מאוחר בבית הופך אוטומטית לפרזיט ולא כל אחד שלועס את העולם מגיל 21 יצא בהכרח אדם משופשף ומעשי.

[BloodFist]

אנשים פה רואים את זה מאוד בצורה של שחור לבן.

אני יצאתי מהבית בגיל 25.5-6 באמצע הלימודים כאשר מצאתי עבודת סטודנט.

אחותי יצאה בתחילת הלימודים בגיל 23 (גרה במעונות).

אחי כרגע בן 26, גר אצל ההורים לומד ועובד (קצת), חי בבית בצורה 'עצמאית' דואג לבשל לעצמו, קונה לעצמו דברים, עוזר להורים בכל מה שהם צריכים, חי 'בקומה לבד' לא רואה שום בעיה בזה שיסיים את הלימודים ורק לאחר מכן יעבור, וגם ההורים שלי לא...

ולא, אני לא חושב שזה פוגע לו בשום התפתחות כלכלית/נפשית.

 

Sent from my HTC 10 using Tapatalk

[ChemGuy85]

גיל צבא בוודאי שלא נכנס פה לתחשיב, אף אחד לא מצפה שתעזוב את הבית עם שכר אדיר של 700 ש"ח בחודש.

מדובר על גילאים של21 עד 25-26 שבהם אתה אמור להספיק לטייל, לעבוד קצת וללמוד.

 

תתפלא יש לא מעט אנשים שעזבו את הבית גם בגיל הצבא.

 

בשלות נפשית לעזוב את הביתה לא מתחילה בגיל 21 אלא בגיל 0.

 

ילדים שקיבלו העצמה ותמיכה נפשית מהוריהם וגדלו בסביבה שאפשרה להם לפתח ביטחון עצמי ומיומנות חברתית כנראה יעזבו את הבית הרבה לפני ילדים שלא קיבלו תמיכה דומה ופיתחו סוג של נכות נפשית שמקשה עליהם לנהל חיים מלאים ועצמאיים. ויש כאלה שעוזבים את הבית עם הרבה מאוד כעס ומשקעים גם בגלל היעדר תמיכה ותקשורת לאורך השנים. לא כל עזיבה מהבית נעשת באופן "בריא".

עריכה אחרונה ב-24 ליוני, 2019 על ידי ChemGuy85

[Ron Poh]

עוד נקודה - למה ש"הבן שלי יזרוק אותי לבית אבות"?

 

למה ומאיפה תהיה לו בכלל את היכולת הזאת?

 

ואם כבר בן אדם הופך לסיעודי, למה שלא יהיה במקום שבו הוא יקבל טיפול מקצועי, במקום להיות נטל על המשפחה שצריכה לתכנן את החיים שלה סביב קשיש סיעודי?

 

נשמע לי כמו גישה סובייטית של "תביא ילדים, אחרת לא יהיה לך מי יגיש לך כוס מים כשתמות", שבאה מקודת הנחה שאני מראש גוזר על הילדים העתידיים את המטלה של לטפל באבא הקשיש, ושם קצוץ על החלומות והרצונות שלהם.

 

 

סובייטית/מרוקאית, אם יורשה לי. שומע את זה לא מעט מהדור של שנות ה-50 וזה מחליא כל פעם מחדש.

נראה למישהו שאני אתן לילדים שלי לטפל בי כסיעודי?

כמה טיפש אפשר להיות כדי לתת לילדים שלך לראות אותך קמל? מוגבל ברמה של עשיית צרכים? להשאיר להם זיכרון אחרון ורע אחרי שתלך?

...

לא מאחל לאף אחד/ת שהוריו יהיו סיעודיים.

לא מאחל לאף אחד/ת שיהיה סיעודי ושיזדקק לעזרת אחרים.

 

מי שחושב שטיפול במוסד/בית אבות הוא ברמה טובה יותר מאשר בבית טועה ולעיתים טעות מרה.

מי שחושב שבמקומות יקרים נותנים יחס הולם למטופל גם כאן לא תמיד הוא צודק.

 

אם יש אפשרות שבן משפחה ייטפל בזקן הסיעודי בביתו זה עדיף על כל דבר אחר.

 

כולנו רוצים לזכור את הורינו כחזקים/בריאים, אלה שהניפו אותנו אל על כשהיינו ילדים קטנים, אלה שליוו אותנו בכל נקודות חיינו, אלה שתמכו בנו ואהבו אותנו ללא כל תנאי.

החיים לעיתים מזמנים לנו דברים שונים.

עדיף לטפל בהורה הסיעודי ולדעת שהחזרנו ולו במעט מאהבה אין סופית שקבלנו כילדים, מאשר לתת לאחרים לטפל (או שבעצם לא לטפל) בהורינו המזדקנים.

 

תהילים עא ט - אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כחי אל תעזבני.

 

שתהיו בריאים, אתם והוריכם, ושלעולם לא תזדקקו לחשוב על המשפט הזה.

 

נ.ב

גם כשמטפלים בהורה הסיעודי, לא זוכרים את הטיפול בו, לא זה הזכרון שנשאר, הזכרון שנשאר הוא ההליכה יד ביד לאורך כל החיים מהילדות ועד הליכת ההורה לעולמו.

עריכה אחרונה ב-24 ליוני, 2019 על ידי Ron Poh

[itaysamurai]

תתפלא יש לא מעט אנשים שעזבו את הבית גם בגיל הצבא.

 

בשלות נפשית לעזוב את הביתה לא מתחילה בגיל 21 אלא בגיל 0.

 

ילדים שקיבלו העצמה ותמיכה נפשית מהוריהם וגדלו בסביבה שאפשרה להם לפתח ביטחון עצמי ומיומנות חברתית כנראה יעזבו את הבית הרבה לפני ילדים שלא קיבלו תמיכה דומה ופיתחו סוג של נכות נפשית שמקשה עליהם לנהל חיים מלאים ועצמאיים. ויש כאלה שעוזבים את הבית עם הרבה מאוד כעס ומשקעים גם בגלל היעדר תמיכה ותקשורת לאורך השנים. לא כל עזיבה מהבית נעשת באופן "בריא".

 

מסכים לגבי הפסקה השניה.

לגבי הראשונה, לי אישית לא יצא להכיר, זה יכול לקרות כשיש לך שירות שמאפשר עבודה או תמיכה כלכלית נרחבת בין אם זה מהצבא או מההורים, אחרת אין ממש מצב לעשות את זה מסיבות כלכליות נטו, בלי קשר לבגרות.

 

לא מאחל לאף אחד/ת שהוריו יהיו סיעודיים.

לא מאחל לאף אחד/ת שיהיה סיעודי ושיזדקק לעזרת אחרים.

 

מי שחושב שטיפול במוסד/בית אבות הוא ברמה טובה יותר מאשר בבית טועה ולעיתים טעות מרה.

מי שחושב שבמקומות יקרים נותנים יחס הולם למטופל גם כאן לא תמיד הוא צודק.

 

אם יש אפשרות שבן משפחה ייטפל בזקן הסיעודי בביתו זה עדיף על כל דבר אחר.

 

כולנו רוצים לזכור את הורינו כחזקים/בריאים, אלה שהניפו אותנו אל על כשהיינו ילדים קטנים, אלה שליוו אותנו בכל נקודות חיינו, אלה שתמכו בנו ואהבו אותנו ללא כל תנאי.

החיים לעיתים מזמנים לנו דברים שונים.

עדיף לטפל בהורה הסיעודי ולדעת שהחזרנו ולו במעט מאהבה אין סופית שקבלנו כילדים, מאשר לתת לאחרים לטפל (או שבעצם לא לטפל) בהורינו המזדקנים.

 

תהילים עא ט - אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כחי אל תעזבני.

 

שתהיו בריאים, אתם והוריכם, ושלעולם לא תזדקקו לחשוב על המשפט הזה.

 

נ.ב

גם כשמטפלים בהורה הסיעודי, לא זוכרים את הטיפול בו, לא זה הזכרון שנשאר, הזכרון שנשאר הוא ההליכה יד ביד לאורך כל החיים מהילדות ועד הליכת ההורה לעולמו.

 

אני לא מסכים עם זה.

4-5 קרובי משפחה מדרגה ראשונה שהלכו לעולמם כשהם נזקקים לטיפול סיעודי, אצל חלקם היה מעורב מטפל מה שיצר הפרדה בין

הטיפול האינטימי המביך לבין המציאות הנוראית הזו של אדם קרוב שהופך סיעודי. איתם הזכרונות בעיקר טובים, כי העצב מתפוגג לאט לאט.

עם אלה שלא רצו טיפול, זה כמעט אך ורק הזכרונות האחרונים איתם. וזה רע.

לא חושב שהשתמע מדברי שבני המשפחה צריכים להתרחק. תהיו שם, תעזרו במה שניתן, כל אחד מבין את ההשפעה המנטלית על אדם חולה כשיש סביבו משפחה. את העבודה הרפואית תשאירו למי שזו עבודתו.

[Ron Poh]

לטפל בחולה סיעודי זה לא טיפול רפואי.

אם נדרש הזנה תוך ורידית וכיו"ב, אז אין ברירה, למרות שגם כאן יש היום טיפולים ביתיים.

אם נדרש עזרה בהלבשה, האכלה, רחצה וכיו"ב, טיפול בבית הוא הכי טוב בכמה רמות על כל מוסד שהוא.

[vadim6385]

עניתי לך בפרטי

[discoTD5]

פות"ש,

1. עוף כבר מהבית. אתה רק חושב שאתה חי כשאתה גר עם ההורים. ממליץ לך בחום לפתוח בחיים בוגרים, בכוחות עצמך. גם אם מדובר בדירת שותפים.

2. המקצוע שאתה לומד הוא קשה, אבל לצידו יש גם אפשרויות השתכרות מרשימות מאוד. גם בארץ וגם בחו"ל.

בהצלחה,

[sperial]

כימאי, בדוק את כל ההודעות שלי בשרשור. כולן עוסקות בהכנת הילד לעצמאות. אני רואה את התהליך כהדרגתי, וילד (גדול) שקיבל כלים יחפש את עצמאותו. יכול לקרות בגיל 22 או 28, אבל באופן נורמלי זה יקרה.

 

gbguy - שוב אני מדבר על הדרגה. יש הבדל בין ילד בן 25 שמגיע לבית ההורים כדי לאכול ארוחת ערב ולישון ובשאר הזמן הוא עוסק בלימודים/עבודה/בילויים/תחביבים וכולי באופן עצמאי, לבין פאראזיט מוחלט שיושב בבית ולא עושה דבר. אני מדבר על הסוג הראשון. גם להתייחסות ההורים ולתנאים הפיזיים בבית יש משמעות. לבנים שלי, למשל, לא היתה ואין שום בעיה להביא בנות זוג ולקבל את הפרטיות הדרושה להם (וגם מבחינת בנות הזוג הכל היה טוב). יש הורים שאיתם זה בעייתי.

 

דרך אגב, נתקלתי במשפחות שחלקו דירה של הורים, ילדיהם הנשואים ואף נכדים. עם תנאים פיזיים והתיחסות נכונה זה נתן תקופת גישור לא קצרה עד שפרחו רחוק מהקן. שוב, עניין של תנאים ושל התיחסות מץנכונה של כל הצדדים, כולל בני ובנות זוג של הדור הצעיר.

[bagira]

ספריאל,

 

תעשה הבדל בבקשה בין סטודנט שנשאר לחיות בבית הוריו (שזה בסדר גמור) לבין בחור בן 35 עם עבודה ומקצוע שנתקע בבית הוריו כי זה נורא נח הבית מלון הזה עם הרום סרוויס והחדר אוכל והשרותי כביסה והכל...פלא פלאים, בחיני חינם.

 

איזה כיף!

 

 

אני מבטיח לך חגיגית שכל אלה שגרים אצל ההורים שלהם ומגנים על זה בחרוף נפש שזה כ"כ נכון וראוי, אם ההורים היו מגישים להם חשבון על השרותים האלה, באותו יום היו מחפשים דירה לבד.

פתאום האידיאליה והאידיאלים שלהם היו הופכים ל"מה, אני דפוק, גם לגור אצל ההורים וגם לשלם כאילו אני שוכר לבד???"

 

הרוב המוחלט (כמובן לא כולם) חושבים שהם עדיין בתיכון, מה פתאום שישתתף בגרוש בכלכלת הבית.

[ChemGuy85]

תוסיף גם את העובדה שמגורים אצל ההורים מאפשר להם לחיות את החיים הטובים - החלפת רכבים, טיסות לחו"ל, מותגים.

 

מדובר בסוג של גיל התבגרות שנמשך הרחק לשנות ה-30.

[bagira]

רואה YYY (ערוץ 11 שאגב מתגלה בעונה החדשה כערוץ מצויין!)?