הגיע הזמן להגיד שלום לכלבה שלי :(

[mazinya]

אחרי 16 שנים ו 10 חודשים, בסופש אני הולך להרדים אותה. קיוויתי שתמות מתוך שינה כדי שלא אצטרך לקבל את ההחלטה הזו אבל הלב שלה כנראה חזק מדי בשביל זה. לא גידולים, לא סכרת, לא מחלת לב לא עוד מני מחלות שונות.

אפילו את השיניים עדיין לא איבדה. כולן במקום.

 

אין לה סחוס מאמצע הגב עד הזנב מה שמקשה עליה לעמוד וללכת בלי ליפול. ואחרי שנפלה כבר לא יכולה לקום. הייתי חוזר הביתה כמה פעמים ומוצא אותה בתוך השתן והצואה שלה כיוון שלא יכלה לקום. כבר איבדה שליטה על השתן, השמיעה שלה הלכה מזמן, ראייה כבר גם כן בקושי ואני חושב שגם יש לה דמנציה - היא בוהה בקירות לכמה דקות בלי לזוז. בזנב מזמן הפסיקה לקשקש ואני חושב שאולי היא כבר לא מזהה אותי. קניתי, עשיתי ונתתי כל מה שיכלתי, אבל לא עוזר. היא לא מסוגלת לקום אחרי שנפלה והראש שלי כל היום בדאגות שמא נפלה ולא קמה ושוב שוכבת בתוך השתן של עצמה. צריך לתכנן את היציאות שלי מהבית במדויק ולחזור מהר הביתה מתוך דאגה שלא נפלה ולא יכולה לקום. הלוואי ויכלה להגיד לי איך היא מרגישה ושהיא באמת סובלת ורוצה שיגמר. היה מקל עלי את ההחלטה. אני יכול עוד להמשיך איתה אבל אני מבין שאני אאריך לה את החיים לטובתי ולא לטובתה.

החיים באמת לא הוגנים אם החברים הכי טובים שלנו חיים שנים כלכך מעטות.

 

כרגע לא חושב על להביא עוד כלב. אני מודע לעיסקת החליפין... 10-15-17 שנים של אושר ושמחה ובסוף כמה שבועות-חודשים של כאב על אובדן. לא יודע אם אני אהייה מסוגל שוב פעם לעבור את כל התהליך הקשה הזה של הזיקנה. וברור שהרגע הזה שוב יגיע גם עם כלב חדש. מאוד קשה לי לראות אותם מזדקנים ודברים שהיו עושים פעם כבר לא יכולים לעשות יותר וזה רק הולך ומחמיר. כנראה אני לא מספיק חזק בשביל זה.

 

אלה מכם שהרדימו כלבים ולקחו אחרים. איך עשיתם את זה בידיעה שיגיע היום ושוב תצטרכו לעבור את הכאב הרגשי הזה?

עריכה אחרונה ב-25 למאי, 2015 על ידי mazinya

[SmartCoupe]

כואב הלב. אצלי בבית מגיל צעיר מאוד אנחנו מגדלים כלבים, הייתה תקופה של 4 שנים בערך שהיו לנו 2 כלבות במקביל עד שהזקנה הורדמה (מצב דומה למה שאתה מתאר פה), השניה (רוטוולרית) התהפכה לה הקיבה ולא תפסנו את זה בזמן (כולם היו בצבא). ועכשיו יש לנו ג'ק רסלית קטנה ופצצה של אנרגיה.

[oryo]

עצוב, מאוד עצוב. משתתף בצערך.

 

כמו שאמרת, בשלב הזה מדובר בטובת הכלב.

 

תתמקד בזמנים הטובים, אני בטוח שיש הרבה יותר כאלו מאשר זמנים קשים.

צריך לזכור שמוות זה חלק מהחיים, עם כל הצער שהדבר - זו המציאות. תחשוב כמה מזל היה לה שהיא זכתה לגדול אצלך, וכמה מזל היה לך על שזכית לכלבה כה אהובה, ותלמד להשלים עם העובדה שהכל זמני בחיים...

 

לי יש חתולה שאני אוהב מאוד, לעיתים אני חושב לעצמי מה יהיה ביום שאחרי - ופייר, קשה לי לדמיין את זה.

היה לי חתול אחר שאימצנו שיום אחד הלך לטייל ולא חזר, למרות שהוא היה חתול ג'ינג'י מניאק אהבנו אותו מאוד, ועד היום כשאני רואה תמונות שלו או אפילו סתם חושב עליו (כמו עכשיו) זה עושה מחנק בגרון. עם זאת אני לא מתחרט לרגע על הזמנים שהוא היה בבית.

 

לדעתי תשקול לאמץ כלב אחר (כל עוד זה מתאים לך), הרבה פעמים זה עוזר להתמודד לבעלים, ו"על הדרך" מציל את הכלב מחיים הרבה יותר גרועים...

ותשמור איזו תמונה שלכם מזמנים טובים יותר, תשאיר אותה איפשהו בבית שתהיה למזכרת נעימה.

 

שוב, משתתף בצערך.

[רועי עוזרי]

משתתף בצערך, טיפ, תביא מיד כלב, אחרי שהכלב הראשון שלי מת הבאתי את הכלבה הנוכחית שלי (היא ככבר 10 שנים אצלי), ועזרה לי להתגבר על הכאב שלי.

נסה להיזכר בדברים הטובים, תמונות וכו'.

צובת לי בלב עכשיו השרשור כי גם הכלבה שלי החלה להזדקן, מקוהה שתחיה עד 120 כ- כגורה.

שאלה קטנה, חברה של אמא שלי הביאה לנו למשך חצי שנה את הכלב שלה כי היא בטיול בחו''ל.

אני מאוהב בכלב.

בעוד כמה חודשים היא תחזור והיא עוברת עיר, ואני לא יודע איך אני אקבל את זה,

זה יהיה ממש קשה, יש טיפ?

אגב זה הכלב הכי מדהים שפגשתי בחיי, בן אדם בגוף של כלב.

עריכה אחרונה ב-25 למאי, 2015 על ידי רועי עוזרי

[yulianx]

מבין אותך לגמרי, אצלנו גם הייתה בעיה עם הכלב שהיה קשה לו לעמוד ונאלצו להרדים אותו.

זאת הרגשה מאוד קשה, ממש כמו בן משפחה.

 

לנו עזר להתגבר קניית גור אחר, ג'אק ראסל.

מציע לך גם אחרי תקופה לקחת עוד כלב, זה עוזר המון.

[David32]

אני יכול עוד להמשיך איתה אבל אני מבין שאני אאריך לה את החיים לטובתי ולא לטובתה.

 

אל תשכח את זה!

אחד מבני משפחתי האריך כך את ימיו האחרונים של החתול שלנו, זאת הייתה לדעתי טעות איומה, לדעתי צריך לתת לחיה למות ברוגע ולא ביסורים, אם הגיע הזמן אז הגיע הזמן... זה הרי בלתי נמנע ועדיף עם כמה שפחות סבל.

איך ממשיכים מפה? מתמודדים.

[Night Driver]

להרים ידיים ולהרדים בן משפחה זו אחת ההחלטות הכי קשות לא רק לנו כבעלים של הכלב אלא גם לוטרינר. כשנאלצתי להרדים את הכלב שלי אני התמודדתי עם כל הכאב בפנים (פשוט עניין של אופי) אבל הוטרינר עמד שם ודמע קשות.

 

חשוב לזכור שזו פריבילגיה שיש לבעלי החיים עלינו ושההחלטה צריכה להתקבל לחלוטין מהצד שלהם ולא מהקושי שלנו (ובמקרה הזה ככה זה נראה. הרי אין סיכוי שהיא תחזור לרוץ ולנהל חיים מהנים).

 

אני לא לקחתי עוד כלב כי גם א הקודמים לא לקחי באופן מתוכנן אלא אסופיים מהרחוב. היום אני לא אכניס כלב הביתה (מעבר לתקופה קצרה עד שאמצא לו בית) כי אנחנו בקושי נמצאים בבית ומגיע לו חיים יותר טובים ממה שאוכל לתת לו.

[fanman]

הרדמתי את הכלבה שלי לפני כ 3 חודשים,סאן ברנרד שהייתה בטוחה שהיא שטיח...

ההחלטה מתי להרדים הייתה ברורה : כשהכלבה סובלת וכואב לה/ כשהיא מפסיקה לשלוט בסוגרים/ כשהיא מפסיקה לעלות במדרגות (איך אשתי תרים 50 ק"ג ?)/כשהיא מפסיקה לכשכש ולשמוח /כשהיא מפסיקה לאכול. מסה קריטית של הנ"ל יביא אותנו להרדים אותה.

הכלבה סבלה מסרטן אלים שהטיפול הכימוטרפי אמנם בלם אבל הגרורות התפשטו. אחרי 4 חודשים של מלחמה בסרטן היא בבת אחת "ויתרה" ותוך3-4 ימים קיבלנו כמעט את כל הסימנים שהחלטנו עליהם. מה ששבר אותנו היה שהיא הפסיקה לשתות בבית וניסתה ללקק קצת שלוליות.

[khc]

משתתף בצערך, יודע שיום יבוא (מקווה שבעוד כמה שנים טובות) ואעמוד גם כן בפני אותה ההחלטה, אצטרך להיות חזק כפליים, כי אשתי אוהבת אותו כל כך הרבה.

מאחל לך חוזק וכמו שאחרים כתבו, אמץ חבר חדש, האהבה שהם מעניקים, לא תלויה בדבר!

[yossy]

איזה סיפורים קשים לשמוע,

כלבי /חתולי הבית כבר יותר יקרים מכל דבר שהוא,

אותנו גם חתול אהוב שאימצנו מהרחוב נטש אחרי

תקופה דיי ארוכה,ולא הפסקנו לחפש אחריו ללא הועיל,

(2 הילדים יצאו מגדרם)

כנראה שנדרס,עד היום לא ידוע מה עלה בגורלו,

מעולם לא נתקלנו בכזה בעל חים חכם וחברותי,

אין דברים כאלו.

מקווה ידידי שתדע להתגבר.

[COMMANDER]

הרדמנו את כלבתנו, גולדן רטריבר בת ה-14 לפני חודשיים לאחר שסרטן בלוטות התפשט בגופה והיא לא הגיבה לטיפול. כל עוד הייתה יכולה לעמוד בכוחות עצמה השתדלנו לתת לה איכות חיים. לשמחתי הוטרינרית באה אלינו כך שיכולנו לעשות זאת בחצר הבית הפרטי, בשלווה ולמנוע מן הכלבה טראומה וסבל, והיא נפרדה מאיתנו תוך כדי שאני אוחז בה ומלטף אותה.

[GaBi_88]

שלי בן כ 10 שנים, כואב לי לחשוב על הרגע שאצתרך להיפרד ממנו.

ממש עצוב

[IRON-MAN]

לפני שבועיים הרדמנו את כתם שלנו ,פינצר מעורב כבן 17. מבין לליבך.אלו החיים.גם הוא כבר לא ראה ולא שמע והיה 'צל' של עצמו.

[mazinya]

שלי בן כ 10 שנים, כואב לי לחשוב על הרגע שאצתרך להיפרד ממנו.

ממש עצוב

 

כשהיא הייתה בת 14-15 כבר התחלתי לחשוב על הרגע הזה, אבל גם בגיל 16 היא הייתה כלכך מלאת חיים שפשוט חשבתי שהתמזל מזלי והיא תגיע גם לגיל 18 לפחות. הייתה יורדת ועולה את המדרגות בטיסה, קופצת לי על הרגליים בשולחן לקבל שאריות, רצה בבית בספרינטים כמו משוגעת... וכל זה בגיל 16.

 

ההתדרדרות למעשה הייתה מאוד מהירה. תוך פחות משנה הראייה כבר ממש התדרדרה (עין אחת כחולה לחלוטין והשניה כמעט כולה לחלוטין), זה התחיל בזה שפתאום שמתי לב שהיא כבר לא קופצת עלי בשולחן בתדירות כמו שהייתה רגילה. ולפעמים אפשר היה לראות שהיא רוצה לקפוץ לי על הרגליים ופשוט לא מצליחה להביא את עצמה לבצע את הפעולה. כלומר מזיזה את הגוף כאילו באה לקפוץ ובסוף מוותרת. הטעות שלי הייתה שבאותו הרגע הייתי צריך לייחס חשיבות לעניין ולהתחיל לתת לה מגה גלופלקס או משהו בשביל המפרקים והסחוס. אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. זה המשיך בזה שפתאום היא כבר מסרבת לעלות ולרדת במדרגות. היה צריך ממש לתת לה תמיכה מאחורה בזמן שהיא עלה עד שהפסיקה לגמרי. המזל הוא שהיא כלבה קטנה (טרייר) ולכן היה לי קל להרים ולהוריד אותה במדרגות בידיים והיא לא נדרשה להתאמץ.

בשלב מסוים גם הקפיצות בשולחן האוכל נפסקו לגמרי. משם זה המשיך לזה שמדי פעם הייתה נופלת אבל מצליחה לקום מהר, ואז כמובן זה הגיע למצב שכבר לא מצליחה לקום ונופלת לא מעט. ואז כבר ממש החמיר והגיע למצב שהיא בקושי מצליחה ללכת 2 דקות בלי ליפול, בקושי אפילו קמה מהמיטה שלה, וזה בתוספת של דמנציה ואיבוד שליטה על מתן שתן.

 

כל מה שתיארתי קרה תוך פחות משנה. לא האמנתי שיכולה להיות כזו התדרדרות בזמן יחסית כלכך קצר. הייתי צריך לזהות לפני זה את העניין של הסחוס ולהתחיל מזמן לתת לה טיפול. לצערי חוסר החשיבות שייחסתי לזה הגיע למצב שכבר אין מה לעשות עכשיו, רק לגאול אותה מהכאבים. היא נראית מאוד כבויה וחסרת חיים. זה כאילו שהיא קיימת אבל לא באמת חיה.

עריכה אחרונה ב-25 למאי, 2015 על ידי mazinya

[Michael_N]

לא זוכר מתי יצא לי לקרוא פוסט כל כך כואב וצובט.

מעולם לא היה לי כלב אבל מהקריאה אני כואב את כאבכם.

תהיו חזקים, זה מה שאפשר להגיד.