הגיע הזמן להגיד שלום לכלבה שלי :(

[ExoduS]

היה לי בוקסר שגדל איתי מגיל 12, כנראה רק בעלי כלבים יבינו אבל הוא מזמן פרץ את קטגוריית חיית המחמד והפך לבן משפחה.

לפני כמה שנים נאלצתי להרדים אותו בגיל 14 (המון בשביל בוקסר) אחרי שבריאותו התדרדרה ובנוסף הוא עבר שבץ מוחי.

זה היה מאוד קשה ובכיתי כמו ילדה בת 8, אחרי שהרשתי לעצמי להוציא את הצער מהמערכת פשוט נזכרתי בחיים הנהדרים שהיו לו ובעובדה שהוא היה בן פאקינג 14, זה כמו למות בגיל 120.

4 וקצת שנים אחרי ואני עדיין מתגעגע, אבל אלו החיים ומתי שהוא הם צריכים להגמר.

 

[itaysamurai]

גם אני גידלתי פינצ'רית מעורבת ומטורללת למדי 18 שנה ונאלצתי להיפרד ממנה. אך כמו שהיתה עצמאית בחייה, כך גם במותה.

אחרי לילה קשה שבו הייתי איתה כמעט כולו והחלטתי שבבוקר נרדים אותה, מצאתי אותה שוכבת על הדשא והשאירה לי בעצם רק לקבור אותה.

זה היה לילה שסיים בערך שנתיים של התדרדרות איטית, בהתחלה קטרקט בעין אחת ואז החלשות המפרקים ואז עוד קטרקט וירידה בכושר שמיעה.

למרות זאת היתה נמרצת ופעילה ואכלה כמו שצריך. קרוב לסוף כבר התחרפנה לגמרי והיתה מועדת ומתנגשת בחפצים, אבל פשוט לא יכולתי

לשאת את המחשבה ש-18 שנה אני רודף אחריה, מטפל בה, מוציא כספים ובעיקר אוהב אותה בטירוף ועכשיו גם מסיים לה את החיים, אפילו שזו יותר גאולה.

באופן מפתיע לא התפרקתי כשהיא מתה, יותר קשה לחשוב עליה ולהתגעגע. כשהייתה בחיים הייתי גיבור, חשבתי שאגדל כלבים כל הזמן.

גם עכשיו, 4 שנים אחרי, אני עדיין לא מסוגל לחשוב על אימוץ של כלב חדש. לא מוכן לעבור את זה שוב.

[hgilad123]

היו לנו 2 כלבים מסוג דוג דה בורדו, זה שבתמונת פרופיל שלי ואת אמא שלו. האמא היתה עם בעיות רציניות בלב ואני לא אשכח את היום שבו לקחתי אותה לוטרינר להרדים אותה, הייתי אז רק בן 18 ונסעתי איתה באוטו לבד לוטרינר שלנו בגולן, עזבתי את המקום עם הרצועה שלה ביד ובכיתי כל הנסיעה הביתה. עד היום המחשבה של להיכנס עם כלב ולצאת עם רצועה מטלטלת אותי.

 

הבן שלה קיבל סרטן ואת ההרדמה שלו כבר לא יכלת לסבול אז לא היתי חלק ממנה. הוטרינר בא אלינו הביתה וקברנו אותו בחצר.

עד היום אני לא מסוגל להחליף את תמונת הפרופיל ואני לא יודע אם אי פעם אוכל.

 

למרות כל זה תמיד אשמח שתהיה לנו בבית חיית מחמד וכמו שאמרו המוות הוא חלק מהחיים ואי אפשר לוותר על החיים בגלל המוות. כרגע יש לנו 2 חתולים כי לא מתאפשר לנו להחזיק כלב ולמרות שבעבר לא התחברתי לחתולים בכלל, היום אני עדיין מופתע מכמה שהם יכולים להיות "כלבים" באופי וכמה שאני שמח שיש לי אותם.

[mazinya]

גם אני גידלתי פינצ'רית מעורבת ומטורללת למדי 18 שנה ונאלצתי להיפרד ממנה. אך כמו שהיתה עצמאית בחייה, כך גם במותה.

אחרי לילה קשה שבו הייתי איתה כמעט כולו והחלטתי שבבוקר נרדים אותה, מצאתי אותה שוכבת על הדשא והשאירה לי בעצם רק לקבור אותה.

זה היה לילה שסיים בערך שנתיים של התדרדרות איטית, בהתחלה קטרקט בעין אחת ואז החלשות המפרקים ואז עוד קטרקט וירידה בכושר שמיעה.

למרות זאת היתה נמרצת ופעילה ואכלה כמו שצריך. קרוב לסוף כבר התחרפנה לגמרי והיתה מועדת ומתנגשת בחפצים, אבל פשוט לא יכולתי

לשאת את המחשבה ש-18 שנה אני רודף אחריה, מטפל בה, מוציא כספים ובעיקר אוהב אותה בטירוף ועכשיו גם מסיים לה את החיים, אפילו שזו יותר גאולה.

באופן מפתיע לא התפרקתי כשהיא מתה, יותר קשה לחשוב עליה ולהתגעגע. כשהייתה בחיים הייתי גיבור, חשבתי שאגדל כלבים כל הזמן.

גם עכשיו, 4 שנים אחרי, אני עדיין לא מסוגל לחשוב על אימוץ של כלב חדש. לא מוכן לעבור את זה שוב.

 

סיפור כואב. תיארת בדיוק את התחושות שלי. הראש שלי כל הזמן בהתלבטות אם לקחת כלב חדש או לא. המחשבות שלי תמיד מתחלקות לזה שכמוך, גם אני לא יודע אם אני מסוגל לקחת כלב, להשקיע בו זמן, כסף והמון המון אהבה ובסוף להרדים אותו. אני יחסית מאוד רגיש בעניין הזה ומסוגל להתחיל לבכות בשניות כמו ילדה קטנה רק מהמחשבה שהסוף הולך וקרב.

 

מצד שני, חלק מהחברים פה טוענים שכלב חדש יעזור בהתגברות. כשאני חושב על זה, אני אומר לעצמי שגם ככה הכלב ימות בסופו של דבר, השאלה היא איך ימות. האם בתור אדם שרואה את עצמו כאוהב כלבים בצורה קיצונית אפילו, האם אני לא אגואיסט ובוגד במה שאני מאמין בו בכך שאני מסרב לתת לכלב אחר חיים טובים? הרי למות הוא ימות בכל מקרה. האם לא עדיף שימות אצלי אחרי שנתתי לו בעצם את מה שכל כלב היה רוצה לקבל?

 

המחשבה השניה היא ההגיונית והנכונה יותר. הכל כיף ונחמד כשהם גורים וקופצים ורצים ומכשכשים. אבל קשה לי שלא לחשוב שוב על הרגע שבו אראה את ההתדרדרות ההולכת וגדלה בבריאות, אולי חס וחלילה סרטן או סכרת או מחלה אחרת. לא כל הכלבים זוכים להגיע לגיל מופלג. גם 17 שנה זה פשוט מעט מדי לא משנה איך מסתכלים על זה. וזה מה שקשה לי.

[oryo]

כשהכרתי את חברה שלי אז ואשתי היום, היה להם (למשפחה שלה) בוקסר בשם הרצל.

כלב היפראקטיבי, שפשוט מאוהב במבט ראשון בכל בנאדם שהוא רואה, ולא יכול לשלוט בדחף שלו לקפוץ עליו וללקק לו את כל הפרצוף, שזה בעיה היות ולכלב יש מראה של קילר ובנוסף ריח של נבלה.

הוא היה הכלב הגדול הראשון שיצא לי להכיר בצורה באמת אישית, ומאז הרצל עברתי מחובב לברדורים לחובב כלבים פחוסים (בוקסר, דה בורדו, פיטבול, קנה קורסו וכו').

תמיד אהבתי חיות אך לא היה לי מגע ישיר ואינטימי איתם ברמה היומיומית עד הרצל, עם זאת זה לא הפריע וכבר מהפעם השניה שנפגשנו (אחרי ההלם של הפעם הראשונה) נהיינו חברים מאוד טובים, במרוצת השנים נהייתי האדם היחיד בבית של המשפחה של אשתי שמסוגל לשלוט בו - עד שאני הגעתי, כל פעם שבאו אורחים הרצל היה ננעל בשירותים. אני הצלחתי להביא אותו למצב שהוא נמצא בחדר עם אנשים אחרים, שזה היה לא פחות ממטורף עבור המשפחה שלה...

הוא היה פשוט ילד קטן, בגוף של כלב גדול (תכלס בינוני).

הוא אהב אותי מאוד, אך הקשר שלו לאשתי היה עוד יותר חזק. כשהייתי מחבק אותה הוא היה נלחץ ומתחיל לבכות ולקפוץ עלינו, לא יודע מה לעשות כנגד החבר שלו ש'תוקף' את אחותו.

בנוסף אם היינו מסתתרים מתחת לשמיכה, הוא היה מתחיל להלחץ בטירוף, לקפוץ על המיטה ולנסות 'לחפור' אותנו החוצה.

 

באזור גיל 9-10, הוא התחיל להתדרדר. בתחילה נעקץ בלשון ע"י עקרב, מה שגרר נפיחות ובסוף הורדה של חצי מהלשון. אח"כ התחילו הגידולים, וגם הפרווה שלו נהייתה במצב ירוד. בסוף לאחר קרוב לשנה שהוא כבר בקושי היה בתוך הבית, הוא הורדם. גם כשהוא היה במצב פיזי רעוע, הנפש שלו היתה שמחה, להרדים אותו היה פשוט מעשה מזעזע עבור המשפחה שכן פיזית הוא היה באמת במצב קטסטרופה אבל רבאק הוא עדיין היה הרצל...

 

לאחר כמה חודשים הם הביאו גורת קנה קורסו, הכלבה הכי יפה שיצא לי לראות. שמה סויה, היא שוקלת היום באזור ה52 ק"ג, ולמרות שהיא מפחדת מהצל של עצמה היא משתינה משמחה כל פעם שאני בא לבקר. בפעם האחרונה היא נצמדה אל הרגליים שלי כ"כ חזק עד שמעדתי, ואז היא נשכבה עלי עד שהרגליים שלי הפסיקו לקבל דם (מצ"ב תמונה)...

 

עריכה אחרונה ב-26 למאי, 2015 על ידי oryo

[oryo]

פות"ש, אשאל אותך שאלה: אם היית יכול לבטל את כל הזמן שלך עם הכלבה, ובו בזמן לבטל את כל העצב שנגרם מההרדמה עצמה - האם היית עושה זאת?

 

מדבריך אני חושב שהתשובה ברורה, ואני חושב שהיא עונה לך על השאלה בנוגע לכלב הבא.

[vadim6385]

אני נאלצתי להרדים כלבת אמסטף בת 11 שהייתה 9 שנים אצלי בבית, בגלל שקיבלה גידול סרטני באף.

 

היה קשה, אבל ידעתי שחייבים לעשות את זה כדי שהיא לא תסבול, לכן לקחתי אותה לוטרינר כדי שיגאל אותה מיסוריה.

 

היה עצוב, אבל ידעתי שאני עושה את זה בשבילה.

 

כמה חודשים לאחר מכן היינו בלי חיות מחמד בבית, ואז שינינו כיוון, ולקחנו חתולה סיאמית מדהימה, שמישהו מסר כי אישתו גילתה שהיא אלרגית לחתולים.

 

כשנתיים לאחר מכן, לקחנו הביתה חתול נוסף, ועכשיו יש לי בבית שני חתולים.

[mazinya]

פות"ש, אשאל אותך שאלה: אם היית יכול לבטל את כל הזמן שלך עם הכלבה, ובו בזמן לבטל את כל העצב שנגרם מההרדמה עצמה - האם היית עושה זאת?

 

מדבריך אני חושב שהתשובה ברורה, ואני חושב שהיא עונה לך על השאלה בנוגע לכלב הבא.

 

אתה צודק. לא הייתי עושה זאת. ולכן הקושי שלי. אנחנו בני האדם כלכך מורכבים מבחינת רגשות שהתשובה היא ברורה אבל תמיד שם במקום כלשהו יהיה הפחד מהיום שיגיע ואיתו הפרידה הבלתי נמנעת. להיפרד מכלב אחרי 9-10 שנים בלבד זו מחשבה שקשה לי לחשוב עליה בכלל.

[David32]

אבל הפרידה תמיד תיהיה, אתה מסתכל על התוצאה, לא על הדרך.

אם אתה רוצה להסתכל על זה ככה אז תנתק כול קשר עם העולם החיצוני, אנשים גם הולכים לעולמם, חברים , הורים , בנות/בני זוג.

אבל זה לא מה שאתה הולך לעשות נכון?

כי הדרך היא מה שמשנה, השנים שהיית עם הבעל חיים, לא העובדה שהוא מת בסוף.

נשמע שאתה רוצה עוד כלב אבל מפחד שגם הוא ימות, אבל הוא ימות בכול מקרה, יכול להיות מוות טבעי ויכול להיות שלא, אבל למות הוא ימות.

אני מסתכל על הכלבה שלי לפעמים, כשהיא מחליטה להתפרע או לרדוף אחרי איזה נחש כשאנחנו מטיילים ואני מזכיר לעצמי "לכול אחד הזמן שלו, זה לא משנה אם זה היום או עוד X שנים, הדרך היא החשובה", גם בפעמים שהיא נעלמה לי בשדה. אין מה לעשות, אלה החיים והם תמיד נגמרים.

[mazinya]

אבל הפרידה תמיד תיהיה, אתה מסתכל על התוצאה, לא על הדרך.

אם אתה רוצה להסתכל על זה ככה אז תנתק כול קשר עם העולם החיצוני, אנשים גם הולכים לעולמם, חברים , הורים , בנות/בני זוג.

אבל זה לא מה שאתה הולך לעשות נכון?

כי הדרך היא מה שמשנה, השנים שהיית עם הבעל חיים, לא העובדה שהוא מת בסוף.

נשמע שאתה רוצה עוד כלב אבל מפחד שגם הוא ימות, אבל הוא ימות בכול מקרה, יכול להיות מוות טבעי ויכול להיות שלא, אבל למות הוא ימות.

אני מסתכל על הכלבה שלי לפעמים, כשהיא מחליטה להתפרע או לרדוף אחרי איזה נחש כשאנחנו מטיילים ואני מזכיר לעצמי "לכול אחד הזמן שלו, זה לא משנה אם זה היום או עוד X שנים, הדרך היא החשובה", גם בפעמים שהיא נעלמה לי בשדה. אין מה לעשות, אלה החיים והם תמיד נגמרים.

 

אני מבין ומסכים עם מה שאתה אומר. בני אדם, שכמו כלבים, גם הם יכולים למות מוקדם מהצפוי מסיבות שונות. ההבדל הוא לתחושתי לפחות שתוחלת החיים שלנו הרבה יותר גדולה והחוויות והזמן שאנחנו עוברים עם משפחה וחברים הרבה יותר גדולים מפאת הזמן היותר גדול שיש לנו איתם (שוב, יוצא מן הכלל מוות מוקדם מהצפוי). לכן תחושת המיצוי גדולה יותר.

 

אני מרגיש שהזמן שיש לנו איתם קצר מדי ולא באמת ממצה כמו שהיינו רוצים. בזמן הקצר הזה מושקעות כלכך הרבה אנרגיות ורגשות, שתוחלת החיים הקצרה שלהם פשוט גורמת לי לפחות, לתחושה קשה שאני רוצה עוד מזה וזה לא מספיק מה שהיה. המון עצב שמשאיר אחריו תחושה של עוד ושל חוסר מיצוי.

[נהג מתחיל]

וואלאר מורגוליס (של חיות ).

 

אני הרדמתי חתול בן 4 שלקה בליבו ופיתח תסחיפים שגרמו לו לשיתוק.

 

הרופאים התקשרו אלי באמצע הלילה כדי לתאר לי את המצב (הוא היה מאושפז בבית דגן), שאלתי אם הוא יהיה חתול שמח שוב והתשובה היתה לא.

 

זה היה לפני 8 שנים ואני עדיין מתגעגע.

[ARKODrama]

היו לנו 2 כלבים מסוג דוג דה בורדו, זה שבתמונת פרופיל שלי ואת אמא שלו. האמא היתה עם בעיות רציניות בלב ואני לא אשכח את היום שבו לקחתי אותה לוטרינר להרדים אותה, הייתי אז רק בן 18 ונסעתי איתה באוטו לבד לוטרינר שלנו בגולן, עזבתי את המקום עם הרצועה שלה ביד ובכיתי כל הנסיעה הביתה. עד היום המחשבה של להיכנס עם כלב ולצאת עם רצועה מטלטלת אותי.

 

הבן שלה קיבל סרטן ואת ההרדמה שלו כבר לא יכלת לסבול אז לא היתי חלק ממנה. הוטרינר בא אלינו הביתה וקברנו אותו בחצר.

עד היום אני לא מסוגל להחליף את תמונת הפרופיל ואני לא יודע אם אי פעם אוכל.

 

למרות כל זה תמיד אשמח שתהיה לנו בבית חיית מחמד וכמו שאמרו המוות הוא חלק מהחיים ואי אפשר לוותר על החיים בגלל המוות. כרגע יש לנו 2 חתולים כי לא מתאפשר לנו להחזיק כלב ולמרות שבעבר לא התחברתי לחתולים בכלל, היום אני עדיין מופתע מכמה שהם יכולים להיות "כלבים" באופי וכמה שאני שמח שיש לי אותם.

 

עצוב מאוד לשמוע. אין על דוג דה בורדו עם החזות והגודל המאיימים אך הנפש הרכה והביתית מבפנים.

 

כשהכרתי את חברה שלי אז ואשתי היום, היה להם (למשפחה שלה) בוקסר בשם הרצל.

כלב היפראקטיבי, שפשוט מאוהב במבט ראשון בכל בנאדם שהוא רואה, ולא יכול לשלוט בדחף שלו לקפוץ עליו וללקק לו את כל הפרצוף, שזה בעיה היות ולכלב יש מראה של קילר ובנוסף ריח של נבלה.

הוא היה הכלב הגדול הראשון שיצא לי להכיר בצורה באמת אישית, ומאז הרצל עברתי מחובב לברדורים לחובב כלבים פחוסים (בוקסר, דה בורדו, פיטבול, קנה קורסו וכו').

 

רק פחוסים !!

 

 

אני עד גיל מבוגר לא אהבתי ממש כלבים, לא הייתי מפחד מהם אבל הייתי נגעל לגעת ונרתע להתקרב. עד שיום אחד אני בדרכי לחבר וראיתי פתאום מרחוק בולדוג אנגלי לובש סריג של אנגליה. אני זוכר עד היום את הרגע ומה שמו מאז, ובמיוחד החיבור הספציפי עם הכלב הזה, עזרו לי להתגבר על הפחד והפכו אותי לחובב בולדגים אנגלים בפרט.

 

חיפשתי הרבה מאוד זמן לאמץ (מטעמים אידאולוגיים), למעלה משנתיים, ולבסוף מצאתי בולדוג אנגלי בן 8, שחלה בסרטן בחלל הפה. המשפחה הקודמת הייתה מתייחסת אליו בחוסר אחריות (למי שמכיר את הגזע מבין כבר על מה מדובר). הוא הגיע מצוברח מאוד ולא רצה לזוז יותר מידי.

אז הייתי צריך לעבור איתו מס' עקירות שיניים ומצב רוח ירוד אבל כיום אני רואה אותו מחייך מבסוט ולפעמים אני בטוח שהוא צוחק אז מה אני אגיד אולי נקשרתי אליו מאוד מאוד אבל אני מסתכל על החיוך ונזכר איך הוא היה ואני אומר אולי באמת אם הסוף טוב אז הכל טוב

[oryo]

איזה סיפור יפה!!

 

גם אני כמוך, החתולה שלי אומצה כבוגרת, את החתול האובד אימצנו מתוך המנוע של הפונטו איבו של אשתי.

 

זה ממש מבאס אותי הקטע הזה, כי מצד אחד מאוד הייתי רוצה בהמשך חיי חתול מזן Maine Coon (תראו את הדבר הזה, של חבר):

והייתי מאוד שמח לקנה קורסו או דוג דה-בורדו, וכל הזנים הנ"ל קשים עד בלתי אפשריים לאימוץ, וגם אני נגד קניה מבחינה אידיאולוגית (כלבים שמיועדים למכירה ימצאו בית, אלו שזקוקים לאימוץ ממש לא בטוח).

[ARKODrama]

איזה סיפור יפה!!

 

גם אני כמוך, החתולה שלי אומצה כבוגרת, את החתול האובד אימצנו מתוך המנוע של הפונטו איבו של אשתי.

 

זה ממש מבאס אותי הקטע הזה, כי מצד אחד מאוד הייתי רוצה בהמשך חיי חתול מזן Maine Coon (תראו את הדבר הזה, של חבר):

[ATTACH=CONFIG]425449[/ATTACH][ATTACH=CONFIG]425450[/ATTACH]

והייתי מאוד שמח לקנה קורסו או דוג דה-בורדו, וכל הזנים הנ"ל קשים עד בלתי אפשריים לאימוץ, וגם אני נגד קניה מבחינה אידיאולוגית (כלבים שמיועדים למכירה ימצאו בית, אלו שזקוקים לאימוץ ממש לא בטוח).

 

ריקו- כלב דוג דה בורדו גזעי בצבע חום בן 3 שנים, גדול ומרשים. כלב בוגר עם המון שקט פנימי ורוגע, אשר מקווה למצוא אהבה חדשה. הוא רגיל לחיות בחצר ומסתדר מצוין עם ילדים.

 

בבקשה שתפו את תמונתי ועזרו לי למצוא בית חם! רוצים לאמץ אותי? בואו לאגודה שברחוב הרצל 159 בתל אביב. לבירורים התקשרו: 4553*, 03-5136500. תודה.

 

זה ציטוט מעמוד הפייס שלהם.

אני בטוח שיש איזו טעות שרשמו שהוא מתאים לחצר כי דוג דה בורדו זה כלב לבית לא נראה לי הוא ישרוד טוב בחוץ.

[bagira]

אני חושש שלא אהיה מקור טוב לנחמה, הרדמתי לפני כשנה את קופרה, תערובת לברדור ורוטווילר שחייתה איתנו 17 שנים.

 

ללא ספק הכלבה הכי מדהימה שהייתה לי אי פעם!

 

למרות שידעתי שכול בחיי, שום דבר לא הכין אותי מראש להתרסקות הטוטאלית שחוויתי אחרי שהרדמתי אותה (בנסיבות דומות לשלך).

 

היה קשה.

 

שלא תדע עוד צער.