העלייה בתוחלת החיים - ברכה או נטל?

[נהג מתחיל]

השבוע אמא שלי סיפרה לי שסבתא שלי, בת 92, ניסתה לחנוק את עצמה עם גרב מגולגלת בבית האבות בו היא שוהה. זה אירוע אחרון בשרשרת אירועים שמראים שמצבה הנפשי קשה.

 

אותה סבתא היא אישה שמעולם לא היתה קלה, וככל שמצבה הדרדר והיא איבדה את מאור עיניה ואת שמיעתה, את עצמאותה ואת השליטה בסוגריה, היא הפכה ליותר ויותר ממורמרת ותוקפנית.

 

חוץ מהמקרה הפרטי הזה, אני גם שומע על הרבה אנשים בדור ההורים שלי, בעשור השביעי לחייהם, שמטפלים בהוריהם (ונושאים כלכלית בנטל הוצאות הסיעוד) מחד ובילדיהם מאידך - סיוע במימון דירה ובטיפול בנכדים. קראתי גם מחקרים על צמצום ירושות בגלל הוצאות הסיעוד שנמשכות יותר שנים ושלל תופעות חברתיות הנובעות מהעלייה בתוחלת החיים.

 

ברור כמובן שכל חיים הם קדושים באשר הם, אבל האם אין כאן נטל מוגזם על הקשישים, שלא כולם בצלילות הדעת או פשוט לא נהנים מהחיים? האם אין כאן נטל על דור בני החמישים שישים של היום?

 

אין לי דיעה מוצקה, והנושא מורכב ורגיש, מה דעתכם?

[ALOK]

אני קראתי לא מזמן, שהמדע עד עכשיו ניסה רק למצוא דרך, איך לאריך את תוכלת החיים,מבלי להתיחס לצורת החיים.

וכרגע הם עובדים על איכות המחייה.

[razmel]

בן אדם לא אמור להגיע לגיל 70. גם לא לגיל 40.

בזכות הרפואה המודרנית הוא מגיע.

לפני כן, האדם הצייד היה מפסיק לצוד אחרי שנפצע, מפסיק לאכול בשר אחרי שהיה לו חור בשן או דלקת חניכיים, והופך לנטל על משפחתו, או פשוט מת משפעת כי שהה בחוץ בגשם.

 

הרפואה מאפשרת לאדם לגיל הזה בזכות טיפול שיניים / אנטיביוטיקה וכו׳.

זו גם הסיבה שתוחלת החיים של האשה ארוכה יותר. הסבא כשאינו צד הופך לנטל. הסבתא יכולה לטפל בנכדים.

[saar5555]

אני בדעה שמאוד עצוב לראות איך בן אדם נובל.

בביקורי האחרון בבית אבות, לראות את כולם על כסאות גלגלים, אדישים למתרחש סביבם, לא מראה נעים בלשון המעטה.

 

 

תחושתי היא שבתי אבות הם כמו מגרשי גרוטאות. וכמאמר השיר טיפ טיפה של אהוד בנאי "למקום שאתה הולך, הן גם אני אגיע". למקום היעד, כולם יגיעו במוקדם או במאוחר.

 

ולגבי כותרת השרשור שלך: אני חושב שבני השמונים והתשעים של היום, זכו להגיע לגיל הזה מאחר והם חיו בדור שבו היה אוויר נקי, מים נקיים, ללא קרינה או המון זיהום אוויר, וצפיפות כפי שיש היום. הוסף לזה את האטרף שיש עם עבודה/פנאי והקשיים שיש היום, לא בטוח שהצעירים של היום יגיעו לגיל מופלג.

 

אני חושב שהדור הצעיר (להלן 30-50) חולים היום במחלות שפעם היו מתגלות אצל יותר מבוגרים. שמעתי לפני כמה חודשים על מישהו שנפטר מדום לב בגיל 36 ובכלל, נדמה לי שהיום אנשים מזדקנים הרבה יותר מהר.

 

ואם כבר נטל לבני השישים של היום, בכל גיל, אין שקט... ולא נחים על זרי הדפנה.

[Tamir2312]

אני מצטער לשמוע על סבתך.

מה שאתה אומר זה קיצוני מצד אחד, אך מצד שני אני אישית מכיר כמה וכמה זקנים בעשור ה8/9 שלהם,

שיש להם נינים והם נהנים מכל רגע איתם לא איבדו שום דבר קריטי.

 

לי אישית לא היה כזה "מזל" להכיר אפילו את סבתא שלי, היא נפטרה בגיל 68 מסכרת סוג 2(הקשה יותר)

וזה באמצע ניתוח שהיא עברה לכריתת הרגל השניה כבר.

אני זוכר אותה ב4 שונתיה האחרונות על כסא גלגלים וראיתי אתה סובלת, שלא נדבר שאמא שלי ואחותה טיפלו בה יומיום.

איכשהו באופן מוזר העדפתי שתלך לעולמה במקום שתסבול כל כך הרבה.

 

אז כמו שכתבת הנושא אכן מורכב ורגיש.

[sronis]

לדעתי, כל עוד העלייה בתוחלת החיים מגיעה במקביל לשיפור באיכות החיים ובבריאות הכללית, אין שום בעיה. להפך.

גם בגיל 70 אפשר לחיות רע - לאבד חושים, לאבד שליטה על הגוף או על המוח וכדומה. במצב כזה, אני אישית הייתי מעדיף שמישהו יהרוג אותי.

מצד שני, יש לי שתי סבתות בנות 90+ שחיות נהדר. אמנם בבית אבות אבל הן טסות לחו"ל ומבלות. יש לי סבא שבאוקטובר יהיה בן 100 והוא עצמאי לחלוטין, הולך, שוחה, משחק פינגפונג ושומע מוזיקה קלאסית (בעזרת מכשיר שמיעה - זו בעצם היכולת היחידה שהגוף שלו איבד עד כה). הלוואי עלי בגיל 90+ להיות ככה.

[edan82]

אני חושב שמעבר לפן הבריאותי זה גם מאוד מושפע תרבותית:

 

סבתא שלי מצד אימי ילידת מרוקו, סביב גיל 85, מאוד מנותקת מהסביבה, קשה לתקשר איתה כיוון שהשיחה המינימלית איתה מתנהלת על הקו של עברית-ערבית-ערבית מרוקאית, היא מאוד תלויה בתמיכה של הוריי.

 

סבתי מצד אבי לעומת זאת חגגה לא מכבר 84, למרות שהיא כרגע במצב רפואי לא טוב (סרטן) מנהלת חיי חברה מלאים- יש לה חבר (דוקטור שבזמנו טיפל בסבא שלי, בעלה, בעת שהוא נאבק במחלה...), יש לה מועדון חברים שהיא מבקרת בו בקביעות לפחות פעם בשבוע, מאוד אינטליגנטית ו״אירופאית״ ואין בעיה לנהל איתה שיחה על כל נושא שבסדר היום-היא בעניינים בהכל.

 

 

אנחנו כל הזמן צוחקים במשפחה שאומנם לא בגיל צעיר אבל סבתא שלי מימשה את החלום של כל פולנייה ואימה ותפסה לה דוקטור...

 

 

מבחינתי אני תמיד אומר שכל עוד אהיה בריא ואהנה מהחיים מבלי להיות נטל על משפחתי- ברכה, ברגע שאתה מאריך שנים במצב בריאותי לא טוב, ללא עצמאות ובכלליות מבלי להיות מאושר- זה השלב שמבחינתי מיציתי את ה״חוויה״.

[sperial]

אכן יש הרבה קשישים חולים עם איכות חיים ירודה, אבל מספר הקשישים בעלי איכו חיים גבוהה גדול גם הוא.

עידן - אתה מדבר על תרבויות - חמי עדיין לא הגיע לגיל 85, הוא "רק" בן 82. יליד מרוקו, לא משכיל. אבל חי חיים מלאים בביתו, יש לו בת זוג (התאלמן לפני שנים רבות), הרבה חברים, נוהג ונהנה. נכון שאינו מחובר לטכנולוגיה המודרנית, אבל איכות חייו מצויינת.

ההורים שלי - ממשפחות צפון אירופיות משכילות: אבי מתקרב לגיל 90, אמי צעירה בכמה שנים. גרים בדירה שלהם. יש להם כל מיני מחלות שמגבילות אותם. ולמרות זאת - חיי החברה שלהם פעילים, מתקשרים עם בני הדודים ושאר הקרובים שלהם בחו"ל (שחלקם יותר מבוגרים) באמצעות דוא"ל, עוקבים אחר התמונות של הנכדים ואחר הודעות של פוליטיקאים באמצעות הפייסבוק, נוהגים כדי לבקר את הנכדים והחברים וגם מארחים, שומעים הרצאות פרונטליות וגם ב-youtube בנושאים המעניינים אותם - בקיצור, למרות המגבלות וביקורים תקופתיים בקופת החולים, מנהלים חיים מלאים.

לכן, סער, אתה נתקלת כנראה בבית אבות סיעודי שבו חיים קשישים מוגבלים מאד. אבל כנגד כל קשיש כזה יש קשישים חיים ובועטים

[Night Driver]

לדעתי לא משנה כמה חיים אלא איך.

 

חמותי שנפטרה צעירה סבלה הרבה שנים והיב עדיף לה למות הרבה קודם כי איכות חיים לא היתה לה. לעומתה סבא שלי חי עד גיל 95 וכל זמן שהיה עצמאי הכל היה בסדר. כשהוא חלה והרגיש שהוא עלול להפוך לסיעודי הוא הפסיק לאכול ולשתות עד שנפטר תוך שבוע.

[saar5555]

ספריאל,

זה לא "נתקלתי" אלא יותר כמו התחושה האישית שלי. מצד אחד רחמים וחמלה, ומאידך, מוריד בפניהם את הכובע, אני בטוח שהיו להם חיים לא קלים.

 

(באותו בית אבות יש מחלקה לפעילים יותר, להלן התגובות הקודמות בשרשור).

 

ביקרתי שם קרוב משפחה בן 92, צלול ומודע לכל מה שקורה סביבו.

[DrorZi]

נושא מאוד טעון הטרד הזה

רוני, אני בדעה כמוך " אני אישית הייתי מעדיף שמישהו יהרוג אותי." הבעיה שזה לא חוקי ואתה לא תמיד במצב שאתה כבר יכול לבצע את זה או אפילו לדעת שאתה רוצה את זה

הדבר הכי קשה עם כלב זה להחליט להרדים אותו כשהוא מתחיל לסבול, זו החלטה שעושה חסד עם הכלב ומאפשרת לו ללכת כשמאחוריו חיים מלאים ללא הסבל שלו בלחכות לסיומם, אבל עם אנשים אסור לעשות את זה ואפילו לך עצמך אין יכולת אמיתית לקבוע את גורלך, גם אם אני אלך עכשיו עם רופא שיעיד שאני שפוי לגמרי אל עורך דין, ואחתום מול שניהם על בקשה לא להיות מוחבר לשום מכשיר רפואי כל שהוא אף פעם, ונניח ואני עושה תאונת דרכים קשה מאוד (חמסה חמסה חמסה שום בצל שום בצל כסא קפיצה), בא אמבולס ומחבר אותי למכונת הנשמה, כי הוא לא יודע שביקשתי, בהגיעי לבית החולים, גם אם תבוא ותגיד לצוות הרפואי "אבל אין מצב שהוא יחזור לחיים רגילים, והוא ביקש לא להאריך את חייו" הם ל-א ינתקו אותי מהמכונות וימשיכו להאריך את חיי מלאכותית, וזה לצערי מתבסס על מקרה דומה שקרה במשפחה של חבר, במקום לסבול יום ולמות המסכנה היתה מחוברת ח-ו-ד-ש למכונת החייאה עד שקרסה סופית (לא מדובר בתאונה, במקרה שלה סרטן)

נושא מבאס מאוד הטרד הזה...

[nitch]

בן אדם לא אמור להגיע לגיל 70. גם לא לגיל 40.

בזכות הרפואה המודרנית הוא מגיע.

לפני כן, האדם הצייד היה מפסיק לצוד אחרי שנפצע, מפסיק לאכול בשר אחרי שהיה לו חור בשן או דלקת חניכיים, והופך לנטל על משפחתו, או פשוט מת משפעת כי שהה בחוץ בגשם.

 

זו אמונה נפוצה ולא מי יודע מה נכונה.

ציידים לקטים דווקא הגיעו לתוחלת חיים שעברה את 70 השנה.

הנפילה בתוחלת החיים הגיעה בזמן המהפכה החקלאית, שדרדרה מאוד את תנאי המחיה של היחיד אך הטיבה עם האנושות כגזע.

[sperial]

ניטש - מה שאתה אומר אינו נכון. הבעיה נעוצה בסטטיסטיקה. שים לב שמדובר בתוחלת החיים בלידה, לא בתוחלת החיים של מי שהגיע לגיל 10 או 20 או 30.

תוחלת החיים הקצרה עד לפני כ-100 שנה נבעה בעיקר מתמותת תינוקות וילדים, כלומר מי שהגיע לגיל 20-30 כבר היה בעל הסתברות לא רעה להגיע גם לגיל 50-70, אבל עשרות אחוזים מהילדים והתינוקות לא שרדו את שנותיהם הראשונות - ולכן תוחלת החיים בלידה היתה קצרה מאד.

אם תבדוק היום את תוחלת החיים של מי ששרד עד גיל 60 או 70 תגלה שהיא מגיעה לסביבות ה-85-90 ואולי יותר.

[alfa_draco]

לשאלה העיקרית, ברכה או נטל,השאלה למי. לחברה ככלל יש בעיה - במיוחד למי שאמור לממן את החיים שאחרי הפרישה - ביטוח לאומי. ובמיוחד ל"מעמד הביניים" שבשונה מבעבר, היום בהרבה מדינות כולל כמובן ישראל, מתקשה לחסוך סכומים שיאפשרו לו תקופת חיים די ארוכה, לעתים עשרות שנים לאחר פרישה.

 

חוץ מזה הכל גנטיקה, בצד אמא שלי מגיעים לשיבה טובה. סבתא שלי נפטרה בגיל 88 בשנתה, עד שבועיים לפני כן עוד שחתה מדי יום כמה בריכות, רק לקראת הסוף חשה קצת חולשה. הייתי לפני חודש במסיבת יום הולדת 90 של דוד רחוק מאותו צד של המשפחה. הבנאדם, שברח בצעירותו ממחנה גרמני (שם נשארו הוריו ורוב משפחתו), לחם עם גדודים צ'כים כנגד הנאצים והגיע ארצה אחרי תלאות, עדיין צלול לחלוטין, זקוף, בריא, מלא חיים ואופטימי, זכר את המקום שבו נערכה הבר-מצווה שלי, אז הוא ראה אותי לאחרונה (אני בקושי זכרתי את זה... עברו 30 שנה) ואין ספק שישמח מאוד להגיע גם למסיבת יום הולדת 100.

[Kernel]

בקאנטרי שאני מתאמן יש מנוי בן 95,

סדר היום שלו מתחיל ב-7 בבוקר, הוא מגיע למכון ומתחיל לרוץ, אח"כ עושה קצת משקולות,

ב-8 הוא נכנס לבריכה ושוחה ושוחה ושוחה,

ב-10 הוא נוסע לת"א לעבוד ברבע משרה כדי למלא את היום.

 

בקיץ הוא מגיע אחה"צ עם הנינים לבריכה.

הבן אדם צלול לחלוטין, במצב בריאות מצויין (שומע ורואה מעולה),

זה מה שנקרא, מרצדס.