עוד מילה על פורת, ביום השנה למותו

[Derish]

"ראיתי חבורת 'היי-טק', אלה שאין להם אף פעם יותר מכמה שעות מחוץ למחשב, מגיעה לנחשונים ויוצאת למסלול אחרי רבע שעה של תדרוך, הוראות בטיחות והפקדת הלפ-טופ במשרד. אחרי שעה ומשהו הם חזרו, מאובקים ומלוכלכים, מזיעים, מחוייכים ומסופקים כמו אחרי דיון טוב ומפרה. עוד כמה נוספו לאלה היודעים שכיף מוטורי אינו יכול להיות וירטואלי."(אברהם פורת, "אוטו" 171)

 

ביום השנה ה-8 למותו של פורת, רציתי לספר לחברי הפורום על ההכרות שלי עם כתביו, שהתרחשה רק לאחרונה.

 

מעולם לא היה לי מנוי ל"אוטו", זה היה יקר מדי. בילדותי, הקשר שלי עם המגזין הסתכם בטקס החודשי של הליכה לספריה העירונית בתחילת החודש וקריאת הגיליון האחרון. נהניתי מהתמונות ומהאקזוטיקה, בלי להיות ביקורתי מדי או להבין בדיוק מה כתוב ומי עומד מאחורי זה. איפשהו בהמשך, לקראת גיל 13, עשיתי מנוי ל"הגה", ו"אוטו" נעלם לעבר השקיעה.

 

בגיל 16 שמעתי על תאונת המסוק. לא ממש הבנתי מי זה פורת ולמה כולם כ"כ מתרגשים ממותו. ידעתי שהוא היה כתב רכב, אבל לא הרבה מעבר לזה. ההספדים המרגשים של עמיתיו רמזו שהיה מדובר באדם מיוחד במינו, ואיש מקצוע מהמעלה הראשונה. השם נחרט בזכרוני מאז.

 

בגיל 22, ההכנות הראשונות למעבר לחו"ל בעיצומן, והטלפון מצלצל. חבר מודיע לי שחברה בהוד השרון שמתעסקת בתחום הרכב עוברת משרד, וכל ארכיון ה"אוטו" שלהם מ-95 ועד היום הולך להיזרק, אלא אם כן בא לי לקחת אותו... קשה לתאר את ההרגשה למשמע הדברים האלה - כמו אספן שגילה מרתף נטוש עם שלל מכוניות פאר עתיקות במצב נסיעה. אלה היו אותם מגזינים שמעולם לא יכולתי להרשות לעצמי, שבשבילם הייתי הולך לספריה, והנה הם כאן לפניי, מחכים שאציל אותם מגריסה... עוד באותו ערב, למרות הגשם והלו"ז הבעייתי, הגעתי לשם עם המגאן. הם חיכו לי ארוזים בקפידה, במצב מ-ו-ש-ל-ם, כיאה למגזינים שבעשר השנים האחרונות בעיקר קישטו את המדפים ולא נעשה בהם שימוש אמיתי. לאט לאט הם נכנסו לבגאז', התחת של המגאן כמעט שפשף את הרצפה, אבל לי לא היה אכפת. זכיתי ב-jackpot!

 

חצי שנה מאוחר יותר עברתי לספרד. במכולה שלי היו 20 ארגזים - 4 עם בגדים ו-16 עם המגזינים. עכשיו, ללא טלוויזיה או בידור כלשהו בעברית, סוף סוף היה לי זמן לקרוא אותם, אחד אחד.

 

הכתבות של פורת קפצו מיד לתשומת ליבי. זכרתי את השם. החלטתי לבדוק במה מדובר, ולקרוא כמה מכתבותיו. מה שגיליתי היה הרבה יותר מעוד כמה סיפורים על רכב זה או אחר. תוך זמן קצר שכחתי שאני קורא, והרגשתי שאני שוקע בדיון מרתק על מכוניות, אנשים ומקומם בעולם. כל כתבה הייתה כמו שיחת נפש עם חבר טוב, רחוקה מאד מהסקירות היבשות שהתרגלתי אליהן עד אז, ומשאירה טעם של עוד. כיום, אחרי יותר משנה בברצלונה, אני יכול לומר זאת בפשטות: פורת היה ישראלי, אבל המנטליות שלו בכל הקשור לרכב הייתה אירופאית פרופר. הוא הטיף לא רק לנהיגה אחראית, אלא גם לבעלות אחראית על הרכב. להעמקת הקשר בינו לבין הנהג.

 

עניין נוסף שמשך את תשומת ליבי היה השימוש המתוחכם (והלא מתחכם) בשפה. באחת הכתבות הראשונות שקראתי, דובר למיטב זכרוני על אופל וקטרה 99'. פורת ציין באלגנטיות שמדובר ב"מכונית שמתנהלת עם המנהל ולא מתנהגת עם הנהג". משפט זהב, שאינני יודע אם הוא הראשון שהשתמש בו, אך בהחלט היה במקום והעביר בשורה אחת את כל פרקי ה"התנהגות" במבחנים המקבילים. והיו עוד הרבה דוגמאות כאלה.

 

אני נמצא היום בערך בחצי הדרך, עוד כמה עשרות מגזינים לפניי, וגם היום, בכל גליון שאני פותח, אני מתחיל מהכתבות של פורת. בעיני זאת תזכורת לתקופה יפה יותר, שבה למישהו עוד היה אכפת מספיק בשביל לנסות ללמד ולחנך, תקופה שבה עברית תקינה עוד לא הייתה "פאסה" והמציאות עוד לא פינתה את מקומה ל"ריאליטי".

 

אשמח לשמוע את סיפורי פורת שלכם, אם בא לכם לשתף.

תודה על תשומת הלב.

 

[Monopusto]

" רחוקה מאד מהסקירות היבשות שהתרגלתי אליהן עד אז, ומשאירה טעם של עוד. כיום, אחרי יותר משנה בברצלונה, אני יכול לומר זאת בפשטות: פורת היה ישראלי, אבל המנטליות שלו בכל הקשור לרכב הייתה אירופאית פרופר. הוא הטיף לא רק לנהיגה אחראית, אלא גם לבעלות אחראית על הרכב. להעמקת הקשר בינו לבין הנהג. בעיני זאת תזכורת לתקופה יפה יותר, שבה למישהו עוד היה אכפת מספיק בשביל לנסות ללמד ולחנך, תקופה שבה עברית תקינה עוד לא הייתה "פאסה" והמציאות עוד לא פינתה את מקומה ל"ריאליטי".

 

אשמח לשמוע את סיפורי פורת שלכם, אם בא לכם לשתף.

תודה על תשומת הלב.

 

 

מחזק כל תו.

 

אני מאוד מקווה שהשרשור הזה לא יהפוך להיות עוד דיון של "אוטו VS שאר העולם"- ולו רק מפאת כבודו של פורת.

 

בכל אופן, אלה הם ה-2 סנט שלי: את מגזין אוטו גיליתי זמן מה אחרי עלייתי ארצה, בשנת 91': היה קשה להתעלם מהשערים המרהיבים שלהם, שהביטו עליך בכל קיוסק וחנות ספרים. כמו במקרה של דריש, רכישה של מגזין כזה, אחת לחודש, היתה הוצאה כספית ניכרת למדיי, שמשפחתי לא יכלה לעמוד בה, באותה העת. למזלי הרב, הוריי הכירו זוג ידידים, צברים, שעזרו לנו להתאקלם בארץ בשנים הראשונות. הבעל, כך הסתבר, היה חובב מכוניות ('לייט'- הייתה לו מונדיאו חדשה, דור ראשון.) ומנוי על "אוטו"; עוד באותו הערב האוסף שלו עבר לרשותי (אם יש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שאתה קורא את ההודעה הזאת אז המון תודה, גרשון!).

 

הייתה רק בעיה אחת: לא ידעתי לקרוא עברית.

מה עושה דרדק חולה מכוניות בן 8-9? גוזר את התמונות. אז גזרתי. עם הזמן, הגיליונות הגזורים נזרקו לפח, חלק מהתמונות- היפות ביותר- הודבקו על הקיר וחלק מויינו בקלסרים וניילונים שסידרתי לשם כך (מה שהפך, במרוצת השנים, לאוסף מכובד של פרוספקטים וגזרי עיתונות- אבל על זאת ועוד בשרשור הרלוונטי).

 

פאסט-פורוורד לשנת 96': לא זוכר את הטריגר לכך אבל גיליתי את מגזין "אוטו" מחדש והפכתי לקורא קבוע מגליון 126. הייתי קונה אותו, בדמי כיס, בקיוסק "שלי" בדרך חזרה מהחטיבה (חט"ב). הייתי קורא את המגזין לאט, משתדל לפרוס אותו על פני כל החודש- עד יציאת הגליון החדש. כבר בגילי הצעיר, גיליתי עניין רב בטורים של הכתבים השונים ("אמצעי מניעה" של הלל פוסק, זוכרים?) ובהשקות בחו"ל. אהבתי גם כתבות ומאמרים שעסקו בתרבות הרכב והנהיגה (רבים פרי עטו של פורת) ולא רק במבחני דרכים גרידא.

הכתבות והמבחנים של פורת היו שונים ומיוחדים; כתיבתו הציורית והשימוש שלו בשפה העברית בוודאי גרמה לאליעזר בן יהודה לחייך בקברו. עם זאת, לעיתים, כתבותיו היו מצריכות קריאה חוזרת, כדי להבין טוב יותר את הכתוב. על כל מעלותיו פורת היה גם חובב ספורט מוטורי מושבע והבין הרבה בתחום (על כמה עיתונאים ישראלים אפשר להגיד את אותו הדבר, מלבד ר'א' ויעקב צלאל?); את כתבות האמצע\סוף עונה שלו (F1) קראתי בשקיקה וכתבת סיכום עונת 97' שלו ב-F1 (גיליון 141) חקוקה לנצח בזכרוני- הוא ממש עשה חשק להיות על הטריבונות, לראות מירוץ (או בקוקפיט).

 

עם גיוסי לצבא (ב-2002), עשיתי מנוי- משהו שאני ממשיך איתו עד היום. על תאונת המסוק קראתי באינטרנט ורק בהספדים השונים שכתבו עליו הבנתי איזה אדם הוא היה.

 

יגאל.

[sronis]

התחלתי לעבוד במגזין הרבה אחרי שהוא נפטר אבל כבר מספר פעמים זכיתי להשתתף במשהו שנקשר בשמו, אם זה ראלי חיפושיות שעלה לקברו ב-2005, או איסוף ציטוטים שלו לכתבה כלשהי. גם לי יש בבית כמעט את כל מגזיני אוטו ומדי פעם אני מוציא אחד וקורא כתבה של פורת. אין ספק שהוא הביא למקצוע רמה חדשה של כתיבה שלא נראתה עד זמנו וכלל אינני בטוח שתחזור שוב.

 

מבחינתי, מרשימות במיוחד הכתבות שלו על מכוניות משעממות. נכון, כתבות כמו זו של ההונדה S2000 הן נפלאות יותר, אבל היכולת שלו לקחת מכונית משעממת ולכתוב עליה כתבה שאני אשכרה נהנה לקרוא - זה דבר בכלל לא טריוויאלי, ותכונה שאני מאוד מאוד מכבד.

 

רוני