ה-PILOTA הלך לעולמו ובכך תם עידן הנהגים הנפילים - ג'ון סורטיס 11.2.34-10.3.17

[57mmStroke]

יומיים אחרי מותו ואיש לא רשם מילה בפורום המוטורי הרשמי של ישראל. לא בא בטענות לאיש חלילה.

 

סורטיס יהיה זכור בעיקר בזכות היותו הנהג היחיד בהיסטוריה שזכה באליפויות עולם על שני גלגלים וגם על ארבעה.

 

שנות פעילותו היו בתקופה בה רוב הנהגים היו נהרגים על המסלולים, ודי בנס הוא זכה לקריירה ארוכה מאוד, וזאת למרות תאונה קשה מאוד שעבר בקנדה שכמעט סיימה את חייו - וגם אחריה חזר סורטיס לנהוג והיה מהיר מאי פעם.

 

סורטיס נהג תקופה ארוכה מהקריירה שלו בישביל סקודריה פרארי. תנאי ההעסקה של אז כללו חדר במלון קטן ופרארי 330 GTC בישביל להגיע ממקום למקום, ומשכורת שאיש מאיתנו לא היה מסכן את חייו בעבורה כיום. סורטיס נהג עבור פרארי גם במכוניות הפרוטוטייפ של לה-מאנס (P2 ו-P3) בתקופת ה-CHALLANGE על ההגמוניה של פרארי בלה-מאנס שהגיעה מכיוון פורד עם ה-GT40.

 

בישביל לתאר את פעולת הנהיגה רוב השפות משתמשות במילה אחת - נהג.

לא כך באיטלקית. באיטלקית יש לכך שתי מילים. נהג - זה אנשים כמוני וכמוכם. ובאיטלקית Guidatore.

נהג מירוצים נקרא Pilota.

 

סורטיס היה פילוטה והאיטלקים אהבו את האנגלי מאוד. כשהיה עוצר עם הפרארי בכפר קטן לשתות קפה בדרך למונזה או אימולה, או כל מקום אחר - כשאנשים היו מזהים אותו (אפילו בתור בבנק או בדואר) היו נעמדים ומוחאים לו כפיים.

 

מבט אחד בתמונה הראשונה שהעליתי יסביר לכולנו מדוע - המבט בעיניו של אלוף עולם בתחום הספורט המוטורי אינו דומה למבט בעיניו של אף אדם אחר.

 

 

[yohai71]

תודה על הידיעה - אכן היה נפיל, משכמו ומעלה.

[504L]

תודה על השיתוף, אבל למיטב ידיעתי, סטירלינג מוס, מריו אנדרטי ועוד כמה נפילים עדיין איתנו. לדעתי, גם נהגים מאוחרים יותר כלאודה, פרוסט ואפילו שומאכר זכאים להיחשב לנפילים.

[GTI33]

http://www.over-drive.co.il/%D7%92%D7%95%D7%9F-%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%A1-%D7%94%D7%9C%D7%9A-%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95/

[Luffield]

תודה על השיתוף, אבל למיטב ידיעתי, סטירלינג מוס, מריו אנדרטי ועוד כמה נפילים עדיין איתנו. לדעתי, גם נהגים מאוחרים יותר כלאודה, פרוסט ואפילו שומאכר זכאים להיחשב לנפילים.

זו שאלה מעניינת, איפה לשים את הגבול הזה. אני אישית הייתי שם אותו בערך על הגבול בין שנות השישים לשנות השבעים, השנים שבהן היתה התקדמות עצומה בבטיחות של הספורט. לפי הקריטריון הזה אנדרטי והנהגים המאוחרים יותר לא ייחשבו כנפילים.

מוס, כמובן, ייכלל בכל רשימה כזו, ולדעתי האישית קרוב מאוד לראש הרשימה.

[חן ג.]

כל מי שהישגיו בספורט המוטורי (ב-High-End) יוצאות דופן, ראוי להיחשב נפיל, כולל לא מעט נהגים מהדורות האחרונים.

 

אגב, אני תמיד מחשיב את רוב וילסון ברשימת הנפילים למרות שהוא כלל לא הגיע לפורמולה 1 (למרות הישגים יפים בפורמולה 3) מאחר וההישגים שלו כמאמן של כמעט כל נהגי המירוצים של דורנו - מכובדים כמו כל קריירת מירוצים.

 

עד היום, לא קם נהג (מלבד לואיס המילטון) שניצח את רוב בהקפה של מסלול ברנטינגטורפ ללא הדרכה שלו על המסלול. ואנחנו מדברים על איש מעשן (ודי שמן) בגיל העמידה שמביס נהגי פורמולה 1 וראלי עולמי.

עריכה אחרונה ב-12 למרץ, 2017 על ידי חן ג.

[RK]

למה אפילו שומאכר? שומאכר בהחלט ראוי, לדעתי כמובן, להיחשב יחד עם הגדולים באמת, בין היתר בזכות גדולתו בפיתוח לצד גדולתו בנהיגה, וכמובן הישגים אבסולוטיים. כך גם לאודה, סנה ופרוסט, וגם המילטון בהחלט בדרך.

[איתמר123]

ראיינו אותו בדה גראנד טור לא מזמן פרק 5

[ישה]

התמונה השמאלית בהודעה הראשונה משכה אותי בשיער ( כן עוד נשאר ) 50 שנה אחורה.

 

גם המכונית , וגם המסלול , וראו את קרבת הצופים למסלול , בלי גדר בטחון.

 

פשוט מטורף ומסוכן.

[57mmStroke]

ישה עד היום יש שילוט מאוד מוכר סביב מסלולים בבריטניה (יוחאי מכיר אותם היטב)

 

Motor sport can be dangerous.

 

עם או בלי גדר בטיחות. זה מסוכן, נקודה. רמות הסיכון משתנות, אך כצופה, אתה למעשה נותן את הפרומיל שלך ובכך נכנס בברית מסוימת עם הנהג.

אנצ׳ו פרארי אמר

״the pilota who is willing to die in the car will be faster then the pilota in the faster car"

[ישה]

אין מה להשוות את רמות הסיכון היום לצופים ולנהגים לעומת 50 שנה אחורה.

 

שלא לדבר על אמצעי החילוץ והרפואה העומדים היום לרשות הנהגים במקרה שכבר קרתה תאונה.

[57mmStroke]

וזאת בדיוק הסיבה שספורט מוטורי קלאסי זוכה להצלחה ככ רבה.

והנהגים האלו הם אגדות. וכל המכוניות ידניות.

[חן ג.]

תפעול תיבת ההילוכים הוא הדבר האחרון ברשימת הדברים שהפכו את מכוניות המירוץ המוקדמות למאתגרות לנהיגה.

[yohai71]

מגיב קצת באיחור, סורי;

 

שומאכר לא נפיל, כמו גם המילטון או כל אלו מהדורות האחרונים. אני מעיז לומר שאפילו הגדולים של שנות השמונים, כמו פרוסט או סנה לא היו נפילים. כמובן, הם היו נהגים משכמם ומעלה, הטובים ביותר לזמנם- ללא ספק.

 

אבל הזכות להיקרא "נפיל" שמורה לנהגים שלא רק נאלצו להתמודד עם תנאים סביבתיים שהיום נחשבים להזויים (כפי שישה ציין- לא גדירות בטיחות למכוניות, לא רשתות עבור הצופים, אמצעי חילוץ נחותים וכן הלאה), שלא לדבר על הבטיחות של המכוניות עצמן, שלא היתה קיימת כלל- המכוניות עצמן היו מתוכננות עם התחשבות מינימלית בדעתו של הנהג, שעוד לא נחשב כמישהו שיש לו SAY. וכל זה היה עד בערך סוף שנות השישים.

 

אי אפשר להשוות את שבע האליפויות של שומאכר (כבודן במקומן מונח), שנהג במכוניות שנתפרו למידותיו, לחמש האליפויות של פאנג'יו, שהושגו עם ארבעה יצרנים שונים, האחרונה בגיל 46, וזכור נצחונו הגדול מכולם בנורבורגרינג ב-1957:

 

 

אגב, מה שצריך לעניין אתכם פה זה רוחב הצמיגים. זה לכשלעצמו צריך להספיק ע"מ להבין עד כמה הנפילים הינם נפילים. ואני כבר לא מזכיר את התקופה של טאציו נובולארי, ג'זפה פארינה או הרמן לאנג, עשרים שנה קודם לכן.

 

נהגים האלו התעלו על עצמם דווקא במסלולים אותם לא סבלו. ג'ם קלארק, למשל, שנא את ספא אבל זה לא מנע ממנו לנצח ארבע פעמים במסלול הזה, שהיה משהו אחר ממה שקיים היום:

 

 

 

את התמונות הנ"ל צילמתי ב-2001. מה שאתם רואים כאן זה חלק מהמסלול הישן, שאורכו היה כשמונה קילומטרים, וזו ישורת ה-Masta, בזמנה אחד המקומות המהירים ביותר בעולם (ב-1971 פורשה הגיעו ל-360 קמ"ש עם ה-917). הכביש הזה הוא בדיוק כפי שהתחרו עליו אז, צר ומפחיד. צריך להיות שם בשביל להבין.

 

אני קצת מסכים כאן עם חן שלאו דווקא פורמולה 1 הוא המדד. אם כבר מדברים על נהגים שמנים ומעשנים, ראו את ג'רי מארשל, למשל:

 

 

לא, זה לא הימני. אותו אתם מכירים. מארשל היה עילוי במכוניות טורינג (או סאלון), ובארבעת העשורים בהם התחרה ניצח יותר מ-620 מרוצים, בקטגוריות שונות. אם לא היה מת מבעיות לב ב-2005, היה כנראה ממשיך לנצח.

 

 

נראה כמה מכם יזהו כאן עוד נהג טורינג מפורסם.

 

לאושרי, זכיתי לראות אותו בפעולה אי שם ב-1993. לא הבנתי הרבה אז במרוצי מכוניות קלאסיות אבל הבנתי שאני רואה משהו מיוחד (הוא הגיע לעזור לקבוצת המירוצים שאחי היה חלק ממנה, לבצע סט-אפ לקורבט 69 שהתחרו איתה).

 

 

לעניין סורטיס, שגם אותו זכיתי לראות בזאלצבורגרינג 1995 על נורטון קלאסי, צריך להוסיף שאחרי שעזב את פרארי, עבר להונדה, ובכך תרם לחיזוק הקבוצה שמעטים הנהגים המערביים שהאמינו בה. הוא העניק לה את הניצחון השני בתולדותיה (הראשון היה ב-1965) במונזה 1967, בפוטו-פיניש:

 

 

אח"כ הקים קבוצה משלו, בה גם נהג.

[חן ג.]

מה שמרשים ספציפית בפנג׳יו הוא שאם אינני טועה, הוא אחד מהנהגים הבטוחים ביותר בתולדות הספורט. רוב הנהגים הבולטים בספורט המוטורי אמנם לא מרסקי רכבים סדרתיים, אך נמצאים יחסית קרוב למרכז הסקלה. פנג׳יו - רחוק בקצה הבטוח.

 

אבל, אני לא חושב שנכון לפטור בנפנופי ידיים נהגים גם בעת הנוכחית בגלל בטיחות פסיבית או אפילו בגלל ה-"attitude" של מכוניות מירוץ בנות זמננו במגבלות.

 

סביר להניח שהמילטון לא היה נוחל הצלחה מיוחדת במירוצים בשנות השישים, אבל גם שפנג׳יו לא היה מסתדר כל כך טוב עם מכונית F1 בת זמננו.