ה-PILOTA הלך לעולמו ובכך תם עידן הנהגים הנפילים - ג'ון סורטיס 11.2.34-10.3.17

[RK]

מגיב קצת באיחור, סורי;

 

שומאכר לא נפיל, כמו גם המילטון או כל אלו מהדורות האחרונים. אני מעיז לומר שאפילו הגדולים של שנות השמונים, כמו פרוסט או סנה לא היו נפילים. כמובן, הם היו נהגים משכמם ומעלה, הטובים ביותר לזמנם- ללא ספק.

 

אבל הזכות להיקרא "נפיל" שמורה לנהגים שלא רק נאלצו להתמודד עם תנאים סביבתיים שהיום נחשבים להזויים (כפי שישה ציין- לא גדירות בטיחות למכוניות, לא רשתות עבור הצופים, אמצעי חילוץ נחותים וכן הלאה), שלא לדבר על הבטיחות של המכוניות עצמן, שלא היתה קיימת כלל- המכוניות עצמן היו מתוכננות עם התחשבות מינימלית בדעתו של הנהג, שעוד לא נחשב כמישהו שיש לו SAY. וכל זה היה עד בערך סוף שנות השישים.

 

אי אפשר להשוות את שבע האליפויות של שומאכר (כבודן במקומן מונח), שנהג במכוניות שנתפרו למידותיו, לחמש האליפויות של פאנג'יו, שהושגו עם ארבעה יצרנים שונים, האחרונה בגיל 46, וזכור נצחונו הגדול מכולם בנורבורגרינג ב-1957:

 

כבוד הותיקים במקומם מונח, אך עניין הבטיחות הוא רק רובד אחד, גם אם חשוב וגם אם מאד רומנטי. המגבלות והמהירות היום מטורפים לחלוטין, הדבר היחיד שהתקרב לזה פעם היה בקבוצה B (וגם שם, לטעמי, היה דור נפילים ראוי ביותר).

 

אי אפשר לזלזל בשבע האליפויות של שומאכר, במכונית שהוא תרם תרומה מכרעת לפיתוחן, ובניהול מושלם של מירוצים (שני רק לולנטינו רוסי לדעתי), כי אז צריך לזלזל בפאנחיו על זה שלא הראה נאמנות לקבוצה ולא הייתה לו שום בעיה לעזוב ברגע שהרכב לא התאים לו. ולא, אין לי כוונה לזלזל בפאנחיו, אך גם לא בחדשים. על אותו עיקרון פרוסט וסנה. אם נרצה להקצין, נגיד שלז'אן אלזי, למשל, היה הרבה יותר סיכוי להצליח דווקא בתקופה ה"עתיקה" ולא כשהוא התחרה, בדיוק בשל אותן תכונות. ואני מת על ז'אן אלזי.

 

אני קצת מסכים כאן עם חן שלאו דווקא פורמולה 1 הוא המדד. אם כבר מדברים על נהגים שמנים ומעשנים, ראו את ג'רי מארשל, למשל:

 

לא רק טורינג, גם ראלי. כמעט לכל אורך הדרך. אפילו כולל מכונות כמו לואב, אך וודאי כל הגוורדיה הישנה.

 

נראה כמה מכם יזהו כאן עוד נהג טורינג מפורסם.

 

אנדי ראוז?

[RK]

סביר להניח שהמילטון לא היה נוחל הצלחה מיוחדת במירוצים בשנות השישים, אבל גם שפנג׳יו לא היה מסתדר כל כך טוב עם מכונית F1 בת זמננו.

 

למה? בקשר לכל אחד מהם? כישרון הוא כישרון.

[חן ג.]

המגבלות והמהירות היום מטורפים לחלוטין, הדבר היחיד שהתקרב לזה פעם היה בקבוצה B (וגם שם, לטעמי, היה דור נפילים ראוי ביותר).

 

אי אפשר לזלזל בשבע האליפויות של שומאכר[..]שני רק לולנטינו רוסי לדעתי.

 

העליה במגבלות הרכבים אגב קשורה לכך שבעת ההיא ההבנה הפורמלית של מה גורם לרכב לנסוע מהר בקטעים העקלקלים היתה בחיתוליה, והמכוניות וטכניקת הנהיגה - היו בהתאם.

 

ושלא נתחיל בהשוואת מירוצים ברכב רב-גלגלי לדו-גלגלי!

 

למה? בקשר לכל אחד מהם? כישרון הוא כישרון.

 

נכון, ולכן אמרתי שהם לאו דווקא היו מצטיינים. לא כתבתי משהו בסגנון של ״הם היו מתרסקים בזינוק הראשון.״ אבל הנקודה היא שהמכוניות כל כך שונות זו מזו ולא כל נהג מסוגל לשנות את אופן נהיגתו בצורה מספיק טובה כדי להתאים את עצמו לכך.

עריכה אחרונה ב-13 למרץ, 2017 על ידי חן ג.

[RK]

כל דיון אתך מרתק, אתה מזגזג בין גרסאות יותר ממיני עם מנוע בוסה בג'ימקאנה. Do continue

[חן ג.]

רומן, הפואנטה ברורה לך ולי והיא שלנהגים בכל דור היו החוזקות והחולשות שלהם. בין אם זה נהיגה עקבית ובזוויות ״החלקה״ גדולות יחסית בשנות השישים, ובין אם זה עמידה בכוחות G גדולים ונהיגה בשלדות אולטרה-קשיחות בעת הנוכחית.

[itaysamurai]

מגיב קצת באיחור, סורי;

 

יופי של פוסט, יוחאי

[yohai71]

רומן, אני חלילה לא מזלזל באליפויות של שומאכר- הרי כתבתי שכבודן במקומן מונח. בטח ובטח שהוא הגדול בדורו, ועילוי בנהיגה, ניהול מירוצים כפי שכתבת וכדומה. אותו הדבר בנוגע לפרוסט, סנה, לאודה (לדעתי אביו הרוחני של שומאכר, כנהג הראשון שהבין את חשיבות הטסטים והאימונים, שלא לומר "אומנות הסט-אפ") וכדומה.

 

אבל הדיון התחיל מ"נפילים", ולדעתי, כל אותם הנהגים הנ"ל לא היו נפילים. פירטתי למה מקודם, וזו דעתי. יש לי בבית עשרות שעות של סרטים (פורמולה 1, אנדורנס, ראלי ועוד), וההבדלים- בעיניי- מספיק גדולים בשביל ההבדלים בין הדורות.

 

אגב- רבים מאותם נהגים נפילים לא הצליחו לעשות את המעבר לדור ה"חדש" של הנהגים (נגיד שלאודה הוא המייצג הטוב ביותר שלו, כבר בתחילת-אמצע שנות השבעים), דווקא בגלל מה שאתה אומר, נניח על שומאכר; היתה לו ראיה מרחבית על מה זה מירוץ, איך צריך לנהל אותו וכד'. רוב הנפילים ידעו להכנס למכונית, ופשוט להוציא ממנה את המיטב, אבל לא הרבה מעבר לכך (בלי להכליל, כמובן). כאמור, בשנות השבעים זה התחיל להשתנות, ומי שלא התקדם- נשאר מאחור. כדוגמא, נהג כמו רוני פיטרסון, שידע לנהוג רק בדרך אחת- מהר ככל האפשר- לא היה שורד את שנות השמונים, ששם כבר היה ברור שחייבים "לנהל" מירוץ (אם כי גם אז היו מקרי קיצון, ואפילו מאוחר יותר, כמו אלזי שהוא דוגמא יפה).

 

איך שומאכר היה שורד את שנות השישים או לפני כן? אין לדעת. כשרון מדהים היה לו, ללא ספק, אבל אי אפשר להגיד על משהו שלא קרה, X או Y.

 

איתי- תודה.

[חן ג.]

כאמור, בשנות השבעים זה התחיל להשתנות, ומי שלא התקדם- נשאר מאחור. כדוגמא, נהג כמו רוני פיטרסון, שידע לנהוג רק בדרך אחת- מהר ככל האפשר- לא היה שורד את שנות השמונים, ששם כבר היה ברור שחייבים "לנהל" מירוץ.

 

תמיד היה צריך ״לנהל מירוץ״ במובן של לדעת מתי לתת 100% ומתי להיות מעט יותר מרוסן. באף שלב בהתפתחות הספורט המוטורי (ובכל ענפיו) לא ניתן היה לנהוג 100% ב-100% מהזמן. גם האדירים שבנפילים הם עדיין בני אדם.

 

אגב, אחד השינויים העיקריים ברכבים (שחייב את הנהגים להסתגל) היה בצמיגים ובעקבות השרשור הזה ריעננתי את הזכרון שלי לגבי קשיחות פניה של צמיגי מירוצים דיאגונליים. שיא כוח הפניה בצמיג כזה היה מגיע ב-16-20 (!) מעלות על אספלט או קרח. לא ממש דריפט אבל הרבה יותר ״על הצד״ ממכוניות מירוץ של העשורים האחורים.

עריכה אחרונה ב-13 למרץ, 2017 על ידי חן ג.

[Luffield]

לעניין סורטיס, שגם אותו זכיתי לראות בזאלצבורגרינג 1995 על נורטון קלאסי, צריך להוסיף שאחרי שעזב את פרארי, עבר להונדה, ובכך תרם לחיזוק הקבוצה שמעטים הנהגים המערביים שהאמינו בה. הוא העניק לה את הניצחון השני בתולדותיה (הראשון היה ב-1965) במונזה 1967, בפוטו-פיניש:

 

הנה וידאו קצר שמראה יותר בפירוט את סוף המירוץ הקלאסי הזה, וגם מדגים בצורה נהדרת את רמת הסיכון שהנהגים התמודדו איתה. אם כי ג'ק ברבהם היה אמיץ במידה יוצאת דופן גם ביחס לרוב שאר נהגי התקופה

 

https://www.youtube.com/watch?v=G8JhWyxekzQ

[57mmStroke]

יוחאי - תענוג לקרוא את מה שאתה כותב.

[yohai71]

תמיד היה צריך ״לנהל מירוץ״ במובן של לדעת מתי לתת 100% ומתי להיות מעט יותר מרוסן. באף שלב בהתפתחות הספורט המוטורי (ובכל ענפיו) לא ניתן היה לנהוג 100% ב-100% מהזמן. גם האדירים שבנפילים הם עדיין בני אדם.

...

זה שלא היה ניתן לנהוג ב-100% זה ברור. אבל זה לא אומר שלא ניסו. בדרך כלל, לפחות לי הסרטים שיש לי, מה שקבע את קצב ההתקדמות זה רמת האמינות של הרכבים. למשל , אחד הנצחונות הגדולים של לוטוס-פורד (הלוטוס 49 עם מנוע הקוסוורת'), נחשב ל-1-2 של קלארק והיל בווטקינס גלן ב-1967. אבל לפי הספר המרתק הזה שיש לי בבית, מסתבר ששתי המכוניות חצו את קו הסיום כשהמנועים חולים לגמרי. פה נדרש ניהול מבוקר של היל וקלארק, ואכן- מדובר היה בשני אלופי עולם שידעו מה הם עושים.

 

הנה וידאו קצר שמראה יותר בפירוט את סוף המירוץ הקלאסי הזה, וגם מדגים בצורה נהדרת את רמת הסיכון שהנהגים התמודדו איתה. אם כי ג'ק ברבהם היה אמיץ במידה יוצאת דופן גם ביחס לרוב שאר נהגי התקופה

תודה על הווידאו, ואם כבר הזכרתי את קלארק למעלה, מונזה 1967 נחשב למירוץ הטוב ביותר שלו. הוא הוביל בהתחלה, אבל פאנצ'ר זרק אותו הקפה שלמה אחורה, והוא בילה את שאר המירוץ בלעלות חזרה למקום הראשון (!). רק מה, משאבת דלק תקולה גרמה לאבד את המקום הראשון וגם את השני.

 

יוחאי - תענוג לקרוא את מה שאתה כותב.

תודה.

 

אני חושב שקו פרשת המים היה עונת המרוצים של 1968, אז נהרגו מספר שיא של 5 נהגי פורמולה 1. אמנם רק אחד נהרג במירוץ גראנד פרי, אבל זה הספיק כדי שג'קי סטיוארט יפתח במחאה, שלא לומר תנועה לבטיחות הנהגים- בראש ובראשונה להתקין גדירות בטיחות בכל המסלולים בהם מתחרים. ככל שמעמדו עלה, וכמובן לאחר שנהיה אלוף ב-1969, כך השפעתו גברה ואכן, כבר ב-1970 הגרנד פרי הגרמני נערך בהוקנהיים מאחר ובנורבורגרינג עוד לא הסתיימה התקנת הגדירות. ראיתי ראיון איתו שבה אמר כי מה ששבר אותו היה לאבד את חברו ג'ים קלארק בתאונה טפשית במירוץ F2, רק בגלל שהלוטוס בה נהג עפה מהמסלול ונכרכה סביב עץ... בהוקנהיים:

 

 

נהגים טובים- שלא לומר מעולים- היו תמיד, ותמיד יהיו. הנה קטע שממחיש כמה טוב היה ג'ון ווטסון בזמנו, שביום טוב שלו, אף אחד לא יכול היה לו. נשבע לכם שאני זוכר את זה עוד מאז, והייתי בן 11;

 

1982, הגראנד פרי של דטרויט. מירוץ רחובות שכפי שוכולם יודעים, קשה מאוד לעקוף בסוג כזה של מירוצים. ואכן, רוב המתחרים שומרים על מיקום לאורך כחצי מרוץ. נהגי מקלארן (אז עדיין עם מנועי קוסוורת' ממש לפני הרומן עם פורשה), ווטסון וניקי לאודה (ששלושה מליון דולר שכנעו אותו לחזור מפרישה) זינקו ממקומות 16-17. ווטסון התחיל לעקוף את כולם, והשיא הגיע כשבטווח של חצי (!) הקפה עקף שלוש מכוניות, ובסופו של דבר אף ניצח במירוץ. תעבירו ל-1:13:25 , ווטסון הוא במרלבורו-מקלארן מס' 7, ועוקף את לאודה > אדי שיבר > דידיר פירוני:

 

http://www.youtube.com/watch?v=2PS2ZIUcK5U

[57mmStroke]

בכל יום שישי בשעה ארבע שעון מקומי, יש ברדיו בי.בי.סי 4 תכנית הספדים שבועית, שבה יש כתבה של כמה דקות על כל אחד מהמפורסמים שהלכו לעולמם בשבוע שחלף.

הראשון שהוזכר השבוע היה סורטיס, למי שרוצה לשמוע אני בטוח שאפשר למצוא את הפודקאסט באתר של בי.בי.סי 4

[yohai71]

בבקשה, מתחיל ב-2:40.

 

 

והנה, למדתי שג'ודי סלדג' גם מתה...

[Monopusto]

 

 

גלריית תמונות

 

טוב לראות שיש פה עוד חובבי מירוצים שיוצאים מהארון- אולי נפתח שרשור מסודר לקראת עונת הפורמולה 1 הקרובה (המירוץ הראשון ביום ראשון הבא, באוסטרליה)?

 

יוחאי, כמו שכבר כתבו, אתה כותב דברים נבונים (נו, אל תחזיק אותנו במתח- מי הנהג בסרטון? זה באמת נראה כמו ראוס).

 

כתבה מעניינת של יעקב צלאל.

 

יגאל.

עריכה אחרונה ב-18 למרץ, 2017 על ידי Monopusto

[yohai71]

...

אנדי ראוז?

...

נו, אל תחזיק אותנו במתח- מי הנהג בסרטון? זה באמת נראה כמו ראוס.

...

צודק, סליחה- שכחתי שלא עניתי עוד לרומן. אכן אנדי ראוס הצעיר.

 

...

טוב לראות שיש פה עוד חובבי מירוצים שיוצאים מהארון- אולי נפתח שרשור מסודר לקראת עונת הפורמולה 1 הקרובה (המירוץ הראשון ביום ראשון הבא, באוסטרליה)?

יגאל.

תראה יגאל, אני לא עוקב אחרי פורמולה 1 כבר שנים. אפילו לא ידעתי שהאלוף בשנה שעברה היה רוזברג, ויתרה מזו- שהוא פרש. אבל אני עוד זוכר את אביו שזכה באליפות 1982 (אולי השנה הכי שנוייה במחלוקת של האליפות) כשהוא עושה את זה עם הרבה זריקות זנב ורק ניצחון אחד.

 

מה שאני אומר זה שהאהבה שלי היא אליפויות מכוניות קלאסיות, בעיקר טורינג ו-GT. הפעם האחרונה היתה פה, ואני נוהג לחזור לשם מפעם לפעם. חלילה לא מזלזל בפורמולה 1 (איך אפשר?), אבל אני חושש שאני לא השותף המתאים לנהל שרשור כזה...