למרות שהכלב היה חחולה מאוד, הוא לא נזרק מהבית. סיפור על אנושיות ללא גבולות

[roeibf]

זה סיפור על אדם שאימץ כלב לפני 20 שנה. רועה גרמני. הכלב עם השנים חלה, והאדם - טיפל בו במסירות.

 

הגיע הרגע שהכלב לא יכול היה להירדם בגלל הכאבים העזים שסבל עקב דלקת הפרקים בה לקה. בעליו היה לוקח אותו יום יום לאגם כדי שיוכל לישון בשקט. השקיע המון מזמנו כדי לאפשר לכלב לישון בנועם ושלא יסבול מכאבים.

 

חלופות? יש. אבל לאדם הזה יש לב רחב הרבה יותר מהרבה אנשים שאני מכיר.

 

ביום חמישי הכלב הלך לעולמו לאחר שסבל המון, אבל בידיעה שבעליו לא זרק אותו למות מייסורים ומכאב.

 

סיפור שמחמם את הלב. תמונות בקישורים.

 

מתי נלמד להיות טובים כלפי כל אחד וכל דבר?

 

שבוע טוב!

 

http://www.stonehousephotoblog.com/2012/08/john-shep-on-lake-superior/

 

http://www.mako.co.il/hix-nature/Article-885177ff79bff31006.htm&partner=homepage_jumbo

[fatboy1340]

כמעט כל חיי היו לי כלבים (גם כעת). ולהבדיל מבני אדם, הכלב לעולם לא יפנה לך גב, תמיד, אבל תמיד ישמח לראות אותך, ללא כל תנאי. תמיד יחכה לך כשאתה חוזר הביתה, תמיד יגש לברך (לרחרח ) אותך. דברים אלו לא קורים באף מערכת יחסים של בני אנוש ,כי סדר עדיפויות שלנו דפוק.

אני מבין לחלוטין את הבעלים של הרועה הגרמני.

[Soundman]

כל הכבוד לו.

זה קשה מעוד להיפרד מחבר כזה אחרי כל כך הרבה שנים. זה כמו להיפרד מחלק ממך.

 

 

 

.

.

.

.אני שהרדמתי את הכלבה שלי בגלל סרטן. והיא לא יכלה לאכול יותר.

.הפכתי למשוגע לתקופה מסוימת. אחרי הפרידה ממנה.

[שומאכר]

עצוב, מרגש, מדהים. הכל מהכל.

[rupni]

לפני שנתיים אח שלי מצא מאחורי האוטו שלנו כלב, הכלב היה מוזנח מאוד, רזה מאוד ונראה קטן באזור היה חבל חצי קשור ועל צווארו היה ניתן לראות כי הוא היה קשור הרבה מאוד זמן.

לקחנו אותו לווטרינר (למצוא את הבעלים) הווטרינר לא מצא צ'יפ והעריך שהוא היה כלב קרבות בעוספיה (אנחנו מחיפה), הווטרינר לא סיים בזה, הוא קבע שיש לכלב קדחת קרציות, אחרי הרבה מאוד זמן שיש קרציות הפצעים שהן יוצרות מזדהמים וניתן היה לראות למרות הפרווה הארוכה יחסית המון קרציות ושהוא גוסס, קנינו לו קולר נגד קרציות וקבענו לו תור לספר לכמה ימים אחרי, הספר סיפר כי היו על הכלב מאות קרציות (מתות בגלל הקולר) ושהוא הוריד אותן (קרציות "נתקעות" בתוך העור) שזהו תהליך כואב הכלב לא פצה את פיו.

הוא הגיע אלינו הביתה (הייתה לנו עוד כלבה שהייתה גורה עדיין) עייף, תשוש, מפוחד, וחסר אונים, כל דבר שזז בבית הוא ישר קפץ, שהיינו באים ללטף אותו הוא היה מתקפל, שמישהו היה מרים יד (להביא משהו מגובה למשל) הוא היה בורח לצד השני של הבית, הכלבה השניה ניסתה לשחק איתו (אינסטיקנט די בסיסי) והוא פשוט לא יודע מה לעשות, הבית שלנו לא גדול ואין גינה אז ניסינו למסור אותו, זה לא הצליח. אז שמרנו אותו, מהר מאוד הבנו שהוא היה על סף מוות ממש.

 

עדיין יש לכלב קצת טראומות, אבל הוא התחזק מאוד, הגיע לגודל נורמאלי (היום הוא שוקל 30 ק"ג) הוא למד לשחק.

הפרווה שלו לא גדלה בצורה אחידה אלא בשתי שכבות (ניתן להרגיש שיש שכבה ארוכה ונעימה ואחת קצרה ודוקרת), הוא קצת פחדן וכנוע (אם הוא משחק עם צעצוע והכלבה (יותר קטנה ממנו) רוצה לשחק עם זה היא מתקרב אליו והוא פשוט עוזב את זה והולך, אבל הוא בריא.

 

כמה תמונות:

ככה הוא הגיע אלינו, רזה, חולה, מפוחד

 

אחרי התספורת, ניתן לראות כמה הוא רזה (הקולר הוא קולר לכלבים גדולים על המידה הכי קטנה ועוד יש הרבה מקום) עם הכלבה השניה (הוא בן 4 בערך, היא בת חצי שנה).

 

ניתן לראות את הנקודות האדומות, שם היו קרציות ככה היה כל הגוף שלו (כולל ראש ואוזניים).

 

אחרי 4 חודשים, הוא כבר הכפיל את משקלו והצמיח פרווה חדשה.

 

שתי תמונות משנה שעברה, בראשונה ניתן לראות כמה שהוא גדל והפרופורציות נהיו נורמאליות ובשניה ניתן לראות את המצב הטבעי של הכלבים, הוא שוכב והכלבה עליו.

 

נ.ב. שכחתי לציין שקוראים לו סיימון ושמצאנו אותו הוא היה בן 4 .

[roeibf]

זה מרגש עד דמעות לשמוע על אנשים כל כך מסורים ואכפתיים. אני מאוד מאוד רוצה לגדל כלב, אבל אני מנמנע מלאמץ כלב, כי אני יודע שאין בידי את האמצעים הדרושים כדי לטפל בו. לכשיהיו האמצעים אאמץ בשמחה ובאהבה.

[Black Joker]

רועה גרמני מעורב, שהלך לעולמו בגיל 20? כבוד!

 

אנשים צריכים להבין שאימוץ/החזקת כלבים בבית, זו זכות גדולה.

 

לדעתי, ילדים שגדלים ללא כלב בבית, בהחלט יחסרו להם לא מעט ערכים, כשיהיו בוגרים.

[liav12]

אחד הסיפורים הכי מרגשים שאני מכיר. הכלב חי 20 שנה, זה לא המון? לי אישית לא יצא להתקל בכלב שחי כ"כ הרבה זמן

[SuperBamba]

כלב זו מתנה לחיים.

יש לי חבר שנכנס לדיכאון לתקופה ארוכה כשהכלבה שלו נפטרה.

לי יש כלב בבית והשמחה שיש לו כשאתה נכנס הביתה אחרי שכולה ירדת להביט דואר או לזרוק זבל.. זה עולם אחר.

לא פעם קורה שאני נכנס הביתה. אומר היי ואין הרבה יחס ורק הכלב מתרגש כאילו הגיע לפסגת חייו.

[lesles]

אני מכיר את הסיפור הוא רץ בפייסבוק כבר מעל לשנה, ועכשיו שוב עלה לתודעה בכלל פטירתו של הכלב. יש לי המון הערצה לבעלים שלו שלא הרדים אותו ובחר לתת לו לחיות.

יש לי 2 כלבות, בנות 10.

אחת הביאו לאחותי ליום ההולדת ב2003, ואת השניה אספתי מהרחוב כחודש וחצי לאחר מכן, שמו אותה בשיחים במעין ״כלוב״ מאולתר, הייתי אז בתיכון ושם זה קרה.

אנשים התאספו מול אותם שיחים ואף אחד לא ידע מה לעשות עם הגורה שהייתה שם, העבירו אותה מיד ליד.

כשהיא הגיעה אלי, הברזתי מהלימודים ולקחתי אותה לבית.

הליכה של כ2 קילומטר, כשהיא בידיים שלי כל הדרך ומלקקת אותי.

החיבור היה מיידי.

בהתחלה היא הייתה כנועה מאוד בהתחלה והשתינה על עצמה כשמישהו אחר היה מלטף אותה, וגם הכלבה הראשונית לא הסתדרה איתה אבל זה עבר לה, והן כמו אחיות עכשיו.

קראתי לה קוקי כי יש לה צבעים של עוגיה, והיא אוהבת לישון לידי על הכרית.

[Apple]

RUPNI אתה בן אדם נפלא.

[bigbosf]

כל הכבוד איזה סיפור מרגש. יש אנשים עם לב רחב וענקי כיף לשמוע. אתרום גם אני סיפור להמחשה. הכלבה שלי שהייתה יותר צעירה ,אבא שלי החליט שהיא צריכה להביא גורים. יש איזה פינצ'ר גזעי בשכונה שהובא למטרת פרו ורבו. נכנסה הכלבה להריון , ולאחר מספר חודשים לצערי - הגור היחיד מת בבטן שלה. מסתבר שהוא לא יכל לצאת בדרך שיוצאים בדר"כ מפאת גודלו והיה מחייב קיסרי. מכיון שהגור מת בבטן והוטרינר טען שכל שניה שהוא אצלה בגוף הוא מרעיל אותה והיא עלולה למות בקרוב. ואז אני לא אשכח את זה כל חיי חשבתי שאני חולם ,אבא שלי יורה בלי להניד עפעף "טוב אז תרדים אותה". חשבתי שאני מאבד את ההכרה באותה שניה. האמת שהעסק היה די יקר - 2000 שקלים לעבודה של חצי שעה בדיוק. אבל אין מחיר לאהבה. פשוט כך . שילמנו לו על הניתוח כולל מניעה מהכלבה להביא עוד גורים בעתיד. הוא טען שסבירות מאוד מאוד גבוהה ששוב היא תביא רק גור אחד יחיד.

אני כותב את הסיפור והיא שוכבת לידי על הרצפה ויורדות לי דמעות פשוט. הלוואי וכלבים היו בני אלמוות.

[The Who]

בהחלט מרגש עד דמעות. אשתי ואני מחזיקים בשלוש מתוקות בבית, הן ממלאות לנו את החיים בהמון אור. כמות האהבה שהן מעניקות היא בלתי נגמרת. לא רוצה לחשוב על היום שנצטרך להיפרד.

[Black Joker]

הלוואי וכלבים היו בני אלמוות.

 

לא בני אלמוות, אבל תוחלת חיים של 40-50 שנים, לא הייתה מזיקה.

[fatboy1340]

כבר היום, רוב גזעי הכלבים ,בתנאי תזונה נאותים, ותחת השגחה וטרנרית מינימלית, עוברים את העשור בלי להרגיש וחלקם גם את ה-15 שנים.כעקרון, גזעים קטנים יותר, יכולים להגיע לאזור ה-16-18 שנה בממוצע ויותר. לא נדיר לראות כלבים מעורבים קטנים ובינוניים בגילאי העשרה המאוחרים.