איך אתם נפרדים מ"הפרוייקטים של החיים" ?

[reuven]

השרשור הזה מחזיר אותי לדכאון עמוק בעקבות מכירת האלפא האהובה שנבנתה בורג אחר בורג בחצר ביתי ונמכרה בעקבות חוסר מקום. צירפתי תמונות של לפני ואחרי.

[haimy]

לי נראה שהקשר הנפשי הוא של האדם לאגו של עצמו, לא לאוטו שהצליח להפיח בו חיים אלא לזה שהצליח להפוך ערימת ברזלים חלודים למה שעושה את אותו דבר שעושה אוטו מודרני - האיש. לכן הוא מלא סיפוק מאלה שבאים לראות את האוטו כל יום ששי, במפגשים שנתיים וכו.לכן גם הוא עובר לפרוייקט הבא.

ואם מכל פרוייקט כזה הוא גם עושה כמה לירות, מה רע ?

זה שממש אוהב את קופסת הפח ולא מוכן להיפרד ממנה בעד שום הצעה סבירה הוא מקרה נדיר וצריך להיבדק בראש - מה חסר לו בחיים עכשיו/בילדות שהוא מפתח יחסים שבדרך כלל מפתחים עם ייצור חי - עם ברזלים.

[datsun280z]

איך אמר הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ - "הרגשתי רעידה קלה בכנף"

[zvit]

את האמת אני רואה לא מעט מודעות של רכבים משנות ה80 ומטה, שהם יד 1! ורובם נדירים במצב שמור!

ואני לא מבין איך אדם יכול להפרד מהרכב לאחר שהחזיק בו עשרות שנים??? והרבה פעמים זה בשביל כמה אלפי שקלים בודדים! בשביל כמה אלפים באמת שווה למכור 30 שנה של זיכרונות?

וכמו כן יש אנשים שמצטערים אחרי כמה שנים ויודעים שעשו טעות גדולה ברגע של חולשה!

 

לרוב האנשים רכב הוא כלי שימושי שכשהוא נהיה מאוד ישן - גם אם הוא שמור פחות נעים להשתמש בו, ולכן, הוא מפנה את מקומו לרכב הבא. כשמפרסמים מודעה זה עוד טוב... הרבה יותר גרוע זה כשהרומן מסתסיים כך

[בן-עטיה]

לי היה יותר קל להפרד מהאישה

[ravivhaik]

בוא נגיד שזה מאוד עוזר אם אתה יודע שהרכב בידיים טובות ותוכל לראות אותו מדי פעם, ונוצר קשר ידידות עם הקונה.

כך זה לפחות קרה אצלי.

[Sagie Keinan]

אני פתרתי בקלות את הבעיה.

האוטו כבר "מכור" לבן שלי (בן 7) ואני משתשמש בו.

מה יהיה אחרי שאני יעצום עיניים? נראה מלמעלה!!

 

.

[אומי5]

אין לי מושג, בחיים לא מכרתי רכב.

(אומנם גם לא שיפצתי למשעי, אבל אל תהיו קטנוניים)

[חולגי]

כפי שאני רואה, התגובות מעורבות.

יש ששמחים במיוחד במכירה (כמו בקנייה). עם התגובה הזו אני הכי פחות מזדהה, כי לדעתי הבעלים לא היו "קשורים" ממש לרכב (ואז זה פשוט דומה למסחר ותו לא), מין אימפולס לקנות / למכור, אבל ייתכן שאני טועה, כי שניכם, ערן ורענן, ממש אינכם קוטלים קנים.

מבין מאוד את הקושי הרב עד מאוד למכור (תגובה של און), ושלפעמים צץ ה"אבל" הזה (כמו שצץ לפעמים גם בין בני זוג אנושיים) ושלפעמים אהבה גם נגמרת, מהרבה סיבות.

לא מזמן פגש אותי מישהו, ואמר לי שאת הרכב שקניתי - זה "לכל החיים". אני זוכר שהסתייגתי ואמרתי שאף פעם לא ניתן לדעת מה יהיה (ניתן אולי לנחש).

הרגשה מקלה היא, שהרכב נמכר למישהו שימשיך לשמור עליו ושישתמש בו גם קצת יותר. מזדהה עם זה.

ישראל - אשריך שאהבתך לרובר לא פגה (יש מצב שאזכר בך כל שנה {רציני!} כי פשוט זה גם יום הנישואין שלי...) כנ"ל - לשלמה.

כתב ראובן, שזכרונות מכירת האלפא, מעלים בו זכרונות על דיכאון עמוק, והייתי מבין זאת אם הרכב נמכר למישהו אחר ואח"כ הוזנח. סה"כ, לפי היכרותי איתך מעל דפי הפורום, אני מניח כי הספקת "להתנחם" ברכבים אחרים (ואם לא - אשמח אם תשתף אותנו מדוע לא).

...ואת מי שלא הזכרתי - איתו הסליחה.

אם יש עוד תובנות - בשמחה.

[נהג מתחיל]

שרשור מעניין מאד חולגי, תודה.

 

אני יכול לתת את הפרספקטיבה של "לפני", כלומר השלב שבו רכשת רכב מאתגר לתחזוקה, נקרא לזה ככה, כשהשיקול לרכישתו היה קרוב יותר ל"הגשמת חלום" מאשר ל"שדרוג הרכב הקיים".

 

כיום, עוד לפני שהשלמתי את עבודת השיקום שעולה לי הרבה, הרבה כסף, אני מאמין שלא ארצה למכור את הרכב כל עוד אני חובב מכוניות ונהנה מביצועיה, מהרגשות שהיא מעוררת בי ומהקהילה שקשורה בה (זו אלפא, כמובן).

 

מה יהיה בעתיד? מי יודע. הייתי רוצה לחשוב שאם ארצה יותר פרקטיות אוכל למצוא מכונית נוספת מז'נר מגאן 08' בנזיד עדשים. זה יהיה הרבה יותר קל מאשר למצוא רכב שהוא גם מרגש וגם פרקטי.

[חולגי]

ברור שבמצב של יישור קו / שיקום הרכב (מייד לאחר הקנייה), איני חושב שמישהו יוותר על הרכב ולא ירצה להנות מפרי עמלו באיזושהי צורה.

(מצד שני - יש גם פרוייקטים שננטשו באמצע התהליך. לא אליהם אני מתכוון)

הקושי הגדול ביותר (איני מדבר על רכב שקנית, עשית יישור קו קטן ו-אודרוב - לדרך), הוא למכור רכב שפרקת אותו בורג בורג, הסרת חלודה, ציפית בציפוי מתאים, צבעת, הרכבת (בדרך הבאת חלקים מחו"ל), ישבת ימים ולילות שאלת ולמדת מבעלי נסיון.

הרכב מוכן פיקס. איך שאתה תכננת. עכשיו החלטת למכור.