צבא? בשביל מה? (אחד שתומך בצה"ל) אבל לא רוצה לשרת

[CartMan2oo5]

לא קראתי הכל, אבל אומר לך דבר פשוט, שאתה כנראה בגיל\מעמד שלך עדיין לא כל כך מבין.

עזוב עכשיו שצבא זה חובה וזה תרומה למדינה וכל תפקיד חשוב וכו וכו וכו...

המצב שאתה בו כרגע הוא בדיוק הדבר שיעזור לך להתמודד עם הדברים בחיים בהמשך, השעות העבודה הארוכות, הכפיפות למערכת, החוקים הנוקשים, אלה דברים שבונים לך מוסר עבודה.

הצבא בוחר לך את החברים ומכל סוגי האנשים, צפון דרום מרכז וגם בונה לך תפריט נכון לבחירת חברים, כי שם אתה פוגש בדרך כלל את האכזבות הכי גדולות, כי אתה ישן איתם ואוכל איתם מאותה צלחת.

 

אני גם חימושניק, 7 שנים בצבא כבר, משרת בסדנא קידמית שזה אומר שאני עדיין עד היום יכול לעבוד שעות על גבי שעות וימי חמישי להגיע לבית בשעות לא שגרתיות, הייתי אמור בכלל להיות מפקד קורס בתחילת התפקיד ובדקה ה90 הדברים התחרבנו ונשלחתי לסדנא, הייתי ממורמר לא פחות ממך אבל עם הזמן הדברים התבהרו ונשארתי שם עד היום.

 

מאחל לך בהצלחה בכל דבר שתבחר ומקווה בשבילך שהשירות הצבאי שאתה בו בסופו של דבר יניב לך פירות טעימים ותהנה מזה.

[חן ג.]

המצב שאתה בו כרגע הוא בדיוק הדבר שיעזור לך להתמודד עם הדברים בחיים בהמשך, השעות העבודה הארוכות, הכפיפות למערכת, החוקים הנוקשים, אלה דברים שבונים לך מוסר עבודה.

 

גם עם זה יש בעיה. כבר אמרתי שהשירות הצבאי בגיל הבחרות מעצב את החברה שלנו להיות מאוד מיליטנטית.

 

המעבר מהצבא לשוק העבודה כרוך בשתי בעיות עיקריות:

 

יש הלם במעבר מהצבא לאזרחות, שחלק גדול מן המשוחררים מנסים להקהות את עוקצו על ידי דחיית החיים האזרחיים (יציאה לטיול ממושך או סתם תקופת בטלה).

 

מעבר לכך, בדרך לעבודה רצינית יש בישראל עוד שתי תחנות ביניים לפחות: פסיכומטרי ולימודים אקדמיים. הצבא לא רק מהווה טריז בין הלימודים התיכוניים ללימודי הפסיכומטרי, הוא גם מסגרת מאוד א-אינטלקטואלית (אפילו בגופי מודיעין ותכנון) שמקשה על אנשים להשתלב באקדמיה.

[אושריקו]

המערכת הצבאית לא מתאימה לכל אחד ואין לאף אחד פה זכות להתווכח על מה החוזק הנפשי של בנאדם ומה לא.

להזכיר לכם כמה מנסים להתאבד שם ?

 

בנוסף אלו שמשובצים מלכתחילה לתפקידים אומללים ואין אפשרות לשנות את זה (עובדי רס"ר\מוכרים בגדים וכו') אתם באמת תתבאסו שהוא לא עשה צבא?!

[CartMan2oo5]

ברגע שהשתחררת הצבא מתנפל עלייך שתלמד פסיכומטרי במחיר מינימלי, זה שהחיילים בוחרים לא לנצל את ההזדמנות זאת כבר בעיה אחרת, אני מסכים איתך שהרבה חיילים מרגישים את הצורך להתפנק ארוכות אחרי השירות הצבאי בגלל העומס שהם מרגישים שם, אבל מי שרציני מספיק זה לא יהווה לו בעיה.

[vadim6385]

המצב שאתה בו כרגע הוא בדיוק הדבר שיעזור לך להתמודד עם הדברים בחיים בהמשך, השעות העבודה הארוכות, הכפיפות למערכת, החוקים הנוקשים, אלה דברים שבונים לך מוסר עבודה.

הצבא בוחר לך את החברים ומכל סוגי האנשים, צפון דרום מרכז וגם בונה לך תפריט נכון לבחירת חברים, כי שם אתה פוגש בדרך כלל את האכזבות הכי גדולות, כי אתה ישן איתם ואוכל איתם מאותה צלחת.

 

+1

 

אני חושב שזאת התרומה האמיתית של הצבא לך. לפחות זה מה שאני למדתי בצבא, אומנם לא בחימוש, אבל מספיק קרוב - טכנאי קשר.

[יבגניפ]

ישה, אבל הבעיות של כח האדם קיימות כבר היום. אני מכיר לא מעט אנשים מיחידות שדה שלא מגיעים למילואים, או כאלו שלא קוראים להם בכלל. וכבר נכתב המון על מוכנותו של מערך המילואים.

 

ספריאל, אין שום דבר קונספירטיבי במה שאני כותב. כשבאו לצהל בטענות על שימוש בכלי שכבר לפני עשור נקבע כמסוכן, התשובה היתה מוכנה: "כולם אשמים חוץ מצהל, כי קיצצו לנו בתקציב". ולזה הצטרפה כתבת תדמית מהממת של בן כספית, שקישרתי אליה בעבר, בה הוא מביע חרטה על זה שאי פעם ביקר את הצורך בתקציב בטחון אינסופי, כי בגלל קיצוצים נהרגים חיילים.

 

אז בוא נציג את זה בצורה יותר מדויקת: אף אחד לא שלח את החיילים להתפוצץ בכוונה. כמובן. זו לא המטרה של אף אחד, וזה גם לא אפשרי. אנחנו לא בימי מבצע קדש, אז מפקד בצנחנים היה יכול לשלוח חייל למשימת התאבדות וזה היה מתקבל. אבל, וזה אבל אקוטי, מפקדי צהל לא מהססים לנצל את מותם של שישה בני 18, כדי לסחוט מאיתנו עוד כסף, ובי אישית זה מעורר בחילה, אבל זה רק אני.

 

וכמובן שוב, זה עוד לפני שמתחילים לדבר על העובדה שהמבצעים בעזה נועדו בעיקר כדי לתת חותמת Combat Proven לתעשיית הנשק שלנו, ובעייני גם זה לא מצדיק במיוחד את מותם של החיילים או של האזרחים במבצעים האלו.

 

הוא גם מסגרת מאוד א-אינטלקטואלית (אפילו בגופי מודיעין ותכנון) שמקשה על אנשים להשתלב באקדמיה.

במדינות כמו ארה"ב אתה מתחיל קריירה אקדמאית בגיל 18, בגיל 26 כבר יכול להיות בעל דוקטורט או קרוב לזה. בארץ במקרה הטוב בגיל 25 אתה בסוף התואר הראשון. על תחומים אחרים, כמו מוזיקה או ספורט, אני אפילו לא מדבר.

עריכה אחרונה ב-24 לאוקטובר, 2016 על ידי יבגניפ

[חן ג.]

זה לא רק עניין של גיל. הצבא מעצב אנשים בדרך שהיא, לרוב, קוטבית לזו שבה מתנהל העולם האקדמי. בוגרי צה״ל הם אנשים שלמדו כל חייהם לציית לבעלי סמכות. האקדמיה - כל עניינה הוא ערעור על סמכות.

 

ועוד לא התחלנו לדבר על היבטים כמו האופן שבו הצבא מנציח לשון דיבור שכל קשר בינה לבין עברית הוא מקרי לחלוטין, או את השימוש במצגות בקרב התלמידים בוגרי צה״ל, שהמרצים שלי כבר חולים ממנו.

עריכה אחרונה ב-24 לאוקטובר, 2016 על ידי חן ג.

[malcishua]

האקדמיה - כל עניינה הוא ערעור על סמכות.

לא רוצה להסיט מנושא הדיון, אבל - מה???

[Cerebral Cortex]

 

יש הלם במעבר מהצבא לאזרחות, שחלק גדול מן המשוחררים מנסים להקהות את עוקצו על ידי דחיית החיים האזרחיים (יציאה לטיול ממושך או סתם תקופת בטלה).

 

 

ההלם היחידי שהיה לי בשיחרור מהצבא היה שמפעלים לא ששו לקבל אותי אפילו שהייתי תומך לחימה ששירת בגיזרה היכן שהמפעלים היו ממוקמים. כמו כן, שלא מעט עסקים וזה גם היום מעדיפים אנשים שלא שירתו בצבא מהסיבה הפשוטה, הם לא עושים מילואים. אתה עסק עם כמה עובדים, כל פעם יוצא לך מישהו אחר למילואים. תחשוב איך זה משבש לך את המפעל.

יחד עם זאת, אין גוף במדינה האומללה הזאת שאני מאמין וסומך עליו יותר מאשר הצבא.

[חן ג.]

לא רוצה להסיט מנושא הדיון, אבל - מה???

 

הקניית בקיאות בתחום הלימודים שבחרת היא רק אחד מהיעדים הבסיסיים של הלימודים האקדמיים. היעד העליון שלהם הוא להקנות לך חוש ביקורתי.

 

לימודים מתקדמים (שהולכים ונעשים חיוניים ללא מעט אנשים בשוק העבודה) כבר דורשים ממך לחלוק על חוקרים אחרים כדי לכתוב עבודת גמר.

 

אלו שני דברים שבקושי יש בצבא. בשש שנים ראיתי רק חופן פרסומי ״דעה אישית״, כלומר פרסומים בתחומי מודיעין ותכנון שנכתבים על דעתו האישית של תפקידן כלשהו ובניגוד לדעת המערכת.

עריכה אחרונה ב-24 לאוקטובר, 2016 על ידי חן ג.

[NirLevi]

שירתתי בצבא איש שטח,לבנון,רמה''ג,מבצעים,מילואים בלי סוף ואף איבדתי חברים,

ואני לא כועס על פות''ש,

 

אני לחלוטין מתנגד לגיוס חובה(!!) ולכפות גיוס על ילדים תמימים כמו שאני הייתי,

 

אני בעד גיוס איכותי לרציניים עם תשלום יותר מכובד,והטבות שונות ואף מפליגות בשיחרור.

אני בעד שיתוף כל המגזרים בנטל ולא רק מיגזר אחד,

 

במידה והגיוס לצבא היה יותר ממריץ היינו מקבלים צבא גדול איכותי וחכם שכולם נושאים בנטל,

ומי שלא מעוניין מפסיד ובגדול.

 

כותב אדם מדם ליבו (פות''ש) למה לרדת עליו? זה יעזור במשהו?

אני מודה ומתוודה שתקופת השירות שלי היתה חוויה עצומה אבל היום

הייתי חושב מחדש.בכלל נס גדול שאני נמצא פה ולא נישארתי שם בגיל 19

בגלל השטות הזו של הבוץ הלבנוני.

 

לפחות לתומי חשבתי שאזכה לאיזה פיצוי או הטבה על השנים והסיכון אבל אני רואה

שמגזרים אחרים בינתיים התקדמו ולמדו/עבדו וכו' והזכויות שוות וזה מקומם אותי מאד.

 

בזמנו עשיתי מבצעים שהיו כל כך חודרים ומסוכנים, שיצאנו רק 3 למבצע.

חוץ מלחיצת יד של אלוף הפיקוד ומעלה, לא קיבלנו כלום ולא ציפינו לקבל משהו.

עשינו את מה שאמרו לנו וסתמנו את הפה.

 

אתה בטח יודע שאנחנו לא מוקפים במדינות עם בלונדיניות חטובות ולכן אין כאן עניין של תמריצים. יש לשלם שכר הוגן למי שמשרת ובמיוחד ללוחמים.

 

גיוס החובה צריך שיישאר, כי אנחנו עדיין חיים בשכונה הכי משוגעת על הגלובוס.

עריכה אחרונה ב-24 לאוקטובר, 2016 על ידי NirLevi

[malcishua]

הקניית בקיאות בתחום הלימודים שבחרת היא רק אחד מהיעדים הבסיסיים של הלימודים האקדמיים. היעד העליון שלהם הוא להקנות לך חוש ביקורתי.

 

לימודים מתקדמים (שהולכים ונעשים חיוניים ללא מעט אנשים בשוק העבודה) כבר דורשים ממך לחלוק על חוקרים אחרים כדי לכתוב עבודת גמר.

 

תסלח לי, אבל זה קשקוש. אחת התכונות הנדרשות ביותר כדי להצליח בתור חוקר באקדמיה היא קונפורמיזם. בתחום שרובו ככולו הוא peer reviewed, הקבלה של העבודות שלך תלויה לגמרי ב״עמיתים״ שלך לתחום והסיכוי הכי טוב שלך לגרום לעבודה להתקבל לפרסום בפורום כלשהו הוא בכך שתדאג לא לדרוך לאף אחד על קצות האצבעות.

 

מעטים מאוד (מאוד!) הם החוקרים באקדמיה שמצליחים בכך שערערו תוצאות או תיאוריה של מישהו שקדם להם. הרוב המוחלט עושים את הקריירה שלהם באינקרמנטים קטנים יחסית שמתבססים על עבודות קודמות.

[חן ג.]

השכונה בסביבתה המיידית של ישראל - לא רעה בכלל. לא מעט מדינות היו מתקנאות בשלום שיש לישראל עם ירדן ומצרים, או אפילו בשלום השקט בין ישראל לבין חזית אלנוצרא ולבין סעודיה ושות׳.

 

הבלאגן היחיד באזור מופנה כנגד יריבותיה המסורתיות של ישראל: חזבאללה, איראן ומשטרו של בשאר המכונה ״אלאסד.״ היריב הגדול והעיקש ביותר של ישראל כמעט והתפרק לחלוטין מבפנים, ואנחנו מתלוננים.

 

מעטים מאוד (מאוד!) הם החוקרים באקדמיה שמצליחים בכך שערערו תוצאות או תיאוריה של מישהו שקדם להם. הרוב המוחלט עושים את הקריירה שלהם באינקרמנטים קטנים יחסית שמתבססים על עבודות קודמות.

 

אתה מתאר דפוס פעולה שאופייני לחוקרים בתחומי המדעים ה״נוקשים״ (hard science) אשר לא נובע בהכרח מקונפורמיזם (מלה גסה) אלא מטיבן של הדיסציפלינות הללו.

 

עמיתיך במדעים ה״רכים״ (בעיקר מדעי הרוח) עשויים שלא להסכים איתך.

עריכה אחרונה ב-24 לאוקטובר, 2016 על ידי חן ג.

[ישה]

מתי ביקרת במצרים ובירדן?

 

מה היקף הסחר שלנו איתם?

 

גודוקא שלהם קיבל הוראה לא ללחוץ את ידו של הגודוקא שלנו.

 

אבל

 

מעדיף את השלום הקר הזה על מצב אחר, אבל כפי שכתבתי , אין לך כל ערובה שזה המצב שישרור מחר.

[malcishua]

אתה מתאר דפוס פעולה שאופייני לחוקרים בתחומי המדעים ה״נוקשים״ (hard science) אשר לא נובע בהכרח מקונפורמיזם (מלה גסה) אלא מטיבן של הדיסציפלינות הללו.

 

עמיתיך במדעים ה״רכים״ (בעיקר מדעי הרוח) עשויים שלא להסכים איתך.

 

למעשה, עמיתים בתחום מדעי הרוח (כולל בת זוג לשעבר..) לא רק שמסכימים איתי, אלא טוענים שבתחומם המצב קשה יותר. בתחום הניסויי, קשה (נגיד...) להתווכח עם תוצאות קונקרטיות. במדעי הרוח, שם לרוב הניתוח הוא איכותני ולא כמותי, קשה הרבה יותר ״לערער״ על תיאוריה של מישהו שבא לפניך ונעוץ חזק בתחום.

 

כמו כן, לפי ההתרשמות שלי לפחות, במדעי הרוח יש פחות פורומים יוקרתיים אפשריים לפרסום ולכן אתה הרבה יותר נתון לחסדי ה-reviewers. זה נכון לפחות לגבי התחומים ה״שוליים״ יותר במדעי הרוח.

 

במדעי החברה, לפי מה שידוע לי, המצב די זהה למדעי הטבע (מהיכרות עם לא מעט עמיתים בפסיכולוגיה, כלכלה וכו׳).

 

בכל מקרה, ולסיכום - האמירה ״האקדמיה - כל עניינה הוא ערעור על סמכות״ לדעתי פשוט לא נכונה.