מדוע חשובה העברת בעלות. סיפור אישי. (כמילות השיר: אגדה שהיתה באמת).

אוגוסט 2001 היה חם ולח. השעה 2 לפנות בוקר ואני מתעורר למשמע נביחותיה של שוקה כלבת הלברדור שוקולד שלי. המזגן לא עובד, הכל דביק והאויר עומד. לרגע חשבתי כי דימיינתי ושוקה לא נבחה כלל מיד אח"כ הבנתי כי כן נבחה אבל אולי כי רק רצתה לצאת ולהטיל מיימה. את כל המחשבות שיסו דפיקות עזות מדלת הכניסה.

המשק שבו אנו גרים נמצא בקצהו של המושב. מאיתנו והלאה הם רק השדות היבשים של בקעת לוד בואך חבל מודיעין והימים הם ימיי האינטיפאדה השנייה. מי כבר יכול לנקוש על דלתי בכזו עוצמה. עוד בטרם גששתי אל האקדח שנמצא היה על שולחן הכתיבה הקטן שבחדר השינה. מעליו היו זרוקים שני זוגות מכנסיים וטי שירט אחד מיוזע שחיכו לתורם במכונת הכביסה. ראיתי אור כחול המבהב משתקף על החלון. ויתרתי על האקדח.

רעייתי עוד התהפכה במיטה ובטרם שאלה מה קרה? קיפצתי לכוון הדלת לשואל מי זה?

משטרה תפתח ענה קול עבה מהצד השני.

משטרה? אליי, זה בטח טעות או שצריכים עזרה או שאולי קרה משהו נורא... החלקתי מכנסיי ריצה על רגליי ופתחתי את הדלת.

לפניי עמדו שני שוטרים גבוהים במדים ואזרח נמוך אחד עם פנים חמורות. הם שאלו לזהותי וביקשו שאציג תעודת זהות. שוקה לא אהבה אותם ונבחה כאילו אין מחר. אחרי דקותיים חדלה והחלה מתחנפת ומחכה לליטוף. תוחבת ראשה את מתחת לכפות ידיהם הגדולות והעסוקות.

מה העיניין? תפסתי פיקוד. המספר הזה אומר לך משהו שאל הנמוך? והציג לי מספר בין 7 ספרות המתחיל ומסתיים ב 54.

לא, לא אומר לי כלום עניתי בנחרצות. למרות השעה המאוחרת-מוקדמת והחום הכבד שטיגן לי את המח כמו ביצה על מכסה מנוע, חשבתי להיות יותר בעל הבית. להיות היוזם ולשאול את השאלה הבאה. אך עוד בטרם פתחתי את פי המשיך הנמוך ושאל, יש לך אופנוע? לא! עניתי. אתה בטוח הוא המשיך ושאל. כן עניתי. או קיי, אני חושב שאתה צריך לבוא איתנו לענות קצת על שאלות. "רגע, רגע" התפרצה אישתי.. "יש לך את האופנוע הישן בחצר של ההורים"

אהה נכון, אני יכול לראות שוב את המספר" דרשתי.

בדקות הבאות התבקשתי לספר את מה שכבר שכחתי. את כל מה שאני יודע על הג'אבה 350 שקניתי עת השתחחררתי משירות צבאי 13 שנים קודם לכן.

החלום שלי היה אופנוע. לא חלום ילדות, אבל חלום. אולי בעצם לא חלום לאופנוע, אבל כמיהה לתחושת חופש שרק רוכבי דו גלגלי חשים. מן רצון עז להיות לא תלוי. עצמאי. רק אני סוס הברזל ואלוהים.

עם המשכורת הראשונה בחיי האזרחיים רכשתי אותו. ג'אבה 350 ישן ואדום מתוצרת צ'כוסלובקיה. הביא אותו לארץ עולה מרוסיה שהגיע ב 1991. הוא נראה נורא, ונשמע נורא אבל הוא היה שלי. אהבה ממבט ראשון.

רשיון לא היה לי, וחבר נהג את האופנוע לבית הוריי שנמצא במושב השכן. במהלך הדרך נתקע יותר ממה שנסע. ההגעה ליעד היתה בבחינת נס של ממש. רק פלא יכול היה להסיע את ערימת המתכת הכבדה הזו למרחק של 20 ק"מ בלי להתפרק לגמריי בדרך.

חצי שנה חלפה והוצאתי רשיון נהיגה. כמובן שהדבר הראשון אחרי קבלת הרשיון שהיה אז עשוי מנייר, היה לרכוש בטוח חובה לאופנוע ויאללה קדימה לחרוש את כבישי ישראל.

ששת החודשים שהאופנוע שכב לא הטיבו עם מצבו העגם גם כך. במשך שלושה ימים נלחמתי עימו עד שהניע. ומרגע שהניע היה מקרטע לשניות מספר ושוב חוזר לתרדמת. פירקנו, הרקבנו, ניקינו, החלפנו, תיקנו, שיפצנו וזה בשלו, עושה כל טריק אפשרי ותקלה שכתובה בספר. כעבור כחודש היתה תחושה של הוא מוכן וקדימה לטיול הראשון. אך כעבור כ 200 מטרים של רכיבה נשארתי עם ידית המצמד ביד כשהיא לא מחוברת לכידון. עוד כחודשיים שלושה חלפו ובעיות נוספות שהתגלו עד שנפל האסימון כי זה כבר לא ייסע.

כלאחר כבוד הוא הוחנה בחצר האחורית של המשק. מחכה שאולי יבוא יומו ואמצע יותר זמן ואמצעים לטפל בו.

כעבור כשנתיים כשעצים כבר צומחים דרך גלגליו החלודים, אבי שאל אותי "מה עם האופנוע?" ולמה שלא אמכור אותו. הלא הוא סתם שוכב ומרקיב. אני הייתי מאוד החלטי. "בשום אופן לא, אני עו אסדר אותו יום אחד" שנתיים נוספות חלפו ואבי מספר לי על עאלטזאכן שמתעניין בגרוטאה. כבר לא הייתי כה החלטי ולמיטב זכרוני אמרתי לאבי לשאול אותו כמה הוא מציע.

הנמוך רושם את הכל בפנקס ואז אחד הגבוהים מביט אליי מעט מגמגם "ננ ננווו נו והוא נמכר?" עכשיו הרגשתי אדיוט מושלם. לא רק שאני לא יודע במה אני חשוד, אם אני חשוד. לא זכרתי שיש לי אופנוע. וכעת אני גם לא יודע אם נמכר ומתי. נואש הבטתי אל אישתי מחכה לעזרה. היא תמיד אומרת את הדבר הנכון במקום הנכון. "בוא נתקשר להורים שלך שיגידו מה קרה".

שיחה קצרה העלתה כי אבי מכר את האופנוע לעאלטזאכן מקלקיליה. האיש שילם 150 ש"ח בעבורו. לא בוצעה העברת בעלות ולא זכרון דברים. אבל אבא שלי לפחות רשם על מפית את שמו, שם אביו וסבו ומספר תעודת הזהות שלו ולמרבה המזל גם שמר את המפית שנים אחריי.

הנמוך יצא החוצה דיבר בטלפון בשקט וחזר. שוקה הסתכלה עליו שוב בחשדנות. "אני יכול לשאול עכשיו במה המדובר" אזרתי אומץ לשאול.

האופנוע שלך התגלה בככר פריז בחיפה כשבארגזו מוסתרים 4 מטעני צינור לא קטנים. רק בנס איש לא נפגע. אמר אחד מלובשי המדים "אופנוע תופת" חתם השני.

השלושה עזבו. עוד מעט בוקר, שוקה ביקשה לאכול. לישון כבר לא יכולתי לחזור. בטח לא אחרי לילה כזה. והחום אוי החום. מי כבר יכול לחשוב על מזג האויר עכשיו.

יצאתי עם שוקה לריצת בוקר. אבל לא יכולתי לרוץ אז הלכתי. שנינו היינו עייפים עירנים שכאלו. עצרנו ליד הצרכנייה, שם קראתי בכותרת העיתון כי האופנוע עמד שם במשך שלושה ימים עד שהתגלה במקרה.

כשנכנסתי הביתה הדבר הראשון שאמרתי לאשתי היה "הייתי צריך" והיא מיד נכנסה לדבריי וממשיכה את המשפט "היית צריך להעביר בעלות". שוקה הסתכלה במבט מוכיח מחזקת את הראשונה.

צודקות, אמרתי. הייתי צריך.

 

http://www.globes.co.il/news/home.aspx?fid=2&did=498765&nagish=1#page_content

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-824508,00.html

 

יורם