מאמר: תאונת דרכים - לא מה שמספרים לכם

[Don't Shoot]

היי,

לפני יותר משנה עברתי תאונת דרכים קשה ביציאה מאריאל.

במשך הזמן הרב שישבתי בבית לבד כתבתי מעיין יומן כדי לנסות להבין מה קרה לי שם.

בהתחלה פרסמתי אותו רק למכריי הקרובים אבל עכשיו נראה לי שהגיע הזמן לשתף את כולם בניסיון להעביר לכם את התחושה של מה זה באמת לעשות תאונת דרכים.

 

קריאה נעימה!

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אז למה אני כותב את זה?

 

מממ... אני כנראה מקווה להסתכל אחורה יום אחד ולומר לעצמי שהכל חזר לקדמותו, וסתם, בלי שום סיבה דאגתי. הפצעים כבר מזמן התאחו וההרגשה מזמן עברה. מי בכלל זוכר שעשיתי תאונה?

ביום שאחרי...

 

זה היה יום שני, 27 בדצמבר, השבוע האחרון של שנת 2010. התחלתי את הבוקר כמו שאני מתחיל כל בוקר, עם אנרגיות של יום חדש והרגשה של רעננות חורפית שכזאת.

 

התקלחתי כהרגלי בבוקר, עשיתי מעט סידורים בבית ויצאתי ללימודים.

עד פה הכל הלך כרגיל ולא היתה שום סיבה לדאגה.

המרצה סיים את השיעור האחרון חצי שעה יותר מוקדם ואני שמחתי לחזור הביתה להמשך ערב רגוע. עשיתי כמה טלפונים בדרך אל הרכב, דברים שגרתיים כאלה של עבודה, לא היתה שום סיבה למהר הביתה.

 

בשעה 16:05 הנעתי את האוטו, קלאטצ' עולה, בנזין זורם ויאללה לדרך. השמש מסמנת לי שעוד מעט דמדומים. שעה מסריחה שכזאת כל יום שהיום הולך להיגמר והלילה עוד מעט מתחיל – מין מצב ביניים לא ברור שבדרך כלל מלווה בחום דביק אבל גם משב רוח מרענן. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב כמעט את כל שעות היום – את הבוקר המוקדם ואת הזריחה, את אמצע הבוקר שהרחובות מלאים באנשים עסוקים ובעסקים מתנהלים, ילדים בהפסקות בבתי הספר והגנים והכבישים פנויים מפקקים. בנוסף יש גם את הערב שמסמן את שעת הבילויים או הנמנום השקט מול הטלויזיה. ויש את הלילה. אין על היופי של הלילה. שקט כזה שאי אפשר למצוא בשום מקום בעולם. אין נפש חיה ברחובות והכבישים דוממים.

אבל למרות כל זה, את הצהריים ואחר הצהריים אני שונא ואני לא יודע להסביר למה. הכל צהוב מידי ודביק. בכל מקום רכבים צופרים ומלא אנשים דוהרים בתורים ענקיים למקומות של שווארמה, פאלפל וסביח עם טחינה שנוזלת להם על כל הגוף מהלאפה המפוצצת מרוב תוספות. מין תמונה קפואה בזמן של הישראלי המכוער בשיאו. אם משהו רע יכול לקרות, זאת השעה המושלמת לזה – זה כתוב בספרים.

 

לשם שינוי נסעתי כחוק, לא מהר ולא לאט, לא רדום ולא דרוך, לא מצפה לשום דבר מיוחד שיקרה. יצאתי לעקיפה של אוטובוס שעצר בתחנה וכשבאתי לחזור לנתיב הימני הבחנתי באוטובוס נוסף של הסעות ילדים שמגיח אל הצומת שממולי. תיארתי לעצמי בנאביות שהוא רואה אותי והוא עוצר ונותן לי לעבור אבל כשהוא התפרץ קדימה זה כבר היה מאוחר מידי לעשות משהו. סחטתי את הברקסים בכל כוחי אבל ידעתי מראש שזה אבוד. אין דרך לעצור מהר כל-כך במצב שכזה. הצמיגים צווחים ומייללים, מתחננים שאני יעזוב את הברקס.

עברה שניה, אולי שתיים... תמיד אומרים שכל החיים חולפים לפניך בהבזק מהיר אבל לי זה לא קרה. היה לי ברור מאוד שזה הסוף והתאמצתי חזק להשאיר את העיניים פקוחות כדי לראות מה שחשבתי שיהיו השניות האחרונות שבהן אני רואה.

 

הקול של התרסקות מתכת הוא צליל מזעזע. הוא חודר לך לעצמות באותו התדר שגורם לצפצופים באוזניים ועוויתות בפנים בכל פעם שציפורנייה של המורה המחליפה למתמטיקה חורקות על הלוח מתי שכמעט ונגמר לה הגיר. הייתי המום שאני בחיים אבל מבוהל מידי כדי לחשוב צלול. לא ידעתי כלום חוץ מהדחף לברוח החוצה מהרכב המרוסק בצידו של האוטובוס הדומם. תמיד אומרים לא לזוז ולחכות לעזרה אבל זה לא היה בשליטתי. כמו דחף קדמוני, אינסטינקט טבוע שמכתיב לך להתרחק מהסכנה. פתאום כל הקולות משתתקים והכל זז מסביבך בהילוך מהיר. שיחררתי את רגל ימין מתוך המנוע שקרס פנימה לתוך הרכב וניסיתי לפתוח את הדלת כדי לצאת החוצה. כשהיא סירבה להיפתח בעטתי בה עד שנשברה ונפתחה. ניסיתי לקום אך מיד נפלתי על הרצפה מכאבים.

יש 2 דרכים לדעת שיורד לך דם מהראש ואני, שפתחתי את ראשי כמה פעמים במהלך חיי מכיר טוב טוב את התחושות הללו. אתה מרגיש את הדופק שלך פועם במקום הפציעה והדם שזולג החוצה חם מאוד.

 

אני בן-אדם שיודע להתמודד עם כאב. כמות הפציעות שעברתי בחיים שלי יצרו אצלי מצב מודע ושולט בכאב ברמה שאין לי בעיה לחיות איתו בשלום. הפעם לא. הכאבים היו כל-כך חזקים שדמעות ירדו לי מהעיניים כששכבתי שם על האספלט הקר. מי היה מאמין, אני? בדמעות?

למקום הגיעו כמה חיילים וחובש והחלו מטפלים בי ועוזרים לי בעוד אנחנו מחכים לאמבולנס שיגיע למקום. הייתי בהכרה אבל מעורפל. הדרך הכי טובה לתאר את זה היא לחשוב על מצב שבו אתה רואה אנשים שאתה לא מזהה וקולות לא ברורים יוצאים להם מהפה. הם מנסים לומר לך משהו אבל אתה יכול לקלוט רק חלקי מידע קטנים, חצאיי משפטים ומילים בודדות. מלמלתי לחובש שיעזוב אותי וילך לטפל בילדים על האוטובוס אבל הוא אמר לי שאף אחד מהם לא נפגע, מזל.

 

מכאן והלאה זה נהיה משעמם... עוד תאונת דרכים שנגמרה בנס, עוד פצוע שיתאושש, אין דרמות, אין בכי רק הדברים הרגילים.

 

אבל כל זה מבחוץ, בפנים משהו בי השתנה ואני לא יודע לומר מה.

 

הרופאים טוענים שהפגיעה שחטפתי בראש לא היתה חזקה מספיק כדי לייצר, איך הם קראו לזה? "ממצאים כירוגיים", יענו נזק מוחי. ומצד שני, ככל שהימים עוברים אני מרגיש יותר ויותר שדברים לא נראים אותו הדבר. העולם בטח שלא השתנה אז זה חייב להיות אני. זה כמו שיש לסבתא שלך תמונת נוף בסלון כבר 40 שנה ואתה מגיע יום אחד ורואה את אותו הנוף מזווית שונה לגמרי, אתה פתאום קולט דברים שבחיים לא ראית בתמונה הזאת למרות שכל החיים הסתכלת עליה ופתאום זה נראה מקום אחר לגמרי.

 

תארו לכם עולם מלא בקווים חדים וצבעים בוהקים – תמונה חיה שכזאת שממש אפשר להריח אותה מרוב שהיא בחיים. כמו הסרטים שמשתמשים בחנויות אלקטרוניקה כדי למכור מסכי HD. ככה הייתי רואה את העולם. אבל היום אני רואה משהו אחר לגמרי, משהו עמום עם צבעים דהויים. מעיין עולם תפל שכזה בלי טעם. עולם כמו מים, שלוקחים שלוק אחד ונמאס והכוס נשארה מלאה על השיש.

 

אני תמיד הייתי אומר שלאן שהרגליים שלך לא יכולות לקחת אותך לא שווה להגיע. הרגליים שלי לא יכולות לקחת אותי לשום מקום והאוטו שלי הרוס, נמכר לגרוטאות. וגם אם הוא היה בסדר, לאן הוא היה לוקח אותי כבר? מה יש לעשות בחוץ?

 

"שעצובים הולכים לים לכן הים מלוח", לרוץ על החול בזריחה או בשקיעה. הרוח המערבית המלוחה נושפת על הפנים והצלילים של הגלים שמתנפצים על החוף. זוגות של צעירים וזקנים חולפים על פניך, כולם מרגישים טוב. אבל עכשיו אני לא שייך לשם, אני לא יכול להגיע לשם, ואם הייתי יכול הייתי רק מקלקל את האווירה.

 

אני בן-אדם שאוהב את החיים הטובים. חופשי מכל מחוייבות לחיים רגילים וחולם כל יום על הרפתקאות חדשות. המטרה שלי היא להגיע לגיל שכבר אי אפשר לעשות כלום ולהגיד לעצמי שעשיתי הכל. לא להתחרט על כלום ולא להיסחף בזרם הסוחף של החיים השוטפים. הבעיה היא שזה אני ואני יודע שזה אני ופתאום, יום אחד אחרי שעשיתי תאונה זה פתאום נשמע כל-כך אפור ומרוחק. זה פתאום מרגיש כמו רעיון טוב אבל של מישהו אחר. מצד שני, לחיות חיים נורמליים עם משפחה קטנה, 2 רכבים ועבודה במשרד מ8:00 עד 17:00 נשמע הרבה יותר גרוע, מזמין כמו כאב ראש.

 

מלבד כף רגל שבורה, כמה חבלות בצוואר, בחזה ובראש ואגו מפונצ'ר לא איבדתי שום דבר משמעותי בחיים. כן, אהבתי מאוד את האוטו והשקעתי בו את מירב כספי אבל את הכסף אני אקבל חזרה ויקנה אוטו הרבה יותר טוב. אז אולי אני צריך כמה מכות חשמל טובות כדי לחזור למציאות אבל את זה אני מקבל בפיזיותרפיה וזה לא ממש עוזר. הכי קל עכשיו יהיה ללכת לישון. להירדם בבית על המיטה הנוחה שלי ולנסות לשכוח מהכל. אבל שאני עוצם את העיניים אני מוצא את עצמי שוב שם, בשניה שאחרי מנסה להבין מה בכלל קרה ואם אני עדיין בחיים. אני גם ככה כלוא בבית שלי עד לרגע שיורידו לי את הגבס אז למה לא לנצל את המצב ולתת לראש לנוח? אולי כי אני לא מצליח לישון, אני לא מוצא מנוח. והעיניים עייפות והראש כבד אבל הכרית לא מספיק עמוקה כדי לבלוע אותי בתוכה.

 

מאז ומעולם שלטתי בעולמי – מה שרציתי שיקרה היה קורה כי אני החלטתי ואני בשליטה. בגלל זה אני לא מאמין בהתערבות עליונה ובמזל ובגורל ובכל מיני שטויות כאלה שאומרים לך שמישהו למעלה מנהל לך את החיים. עד ליום שנפלתי מקורס טיס האמנתי שאני בשליטה מלאה על החיים שלי ואחרי זה האמנתי שאני עדיין בשליטה על החיים רק בגבול המגבלות האישיות שלי. ואז נכנסתי באוטובוס ב70 קמ"ש וגיליתי עוד הפחתה של שליטה. אתה יכול להיות הנהג הכי טוב בעולם ברכב הכי טוב בעולם ואיזה בן זונה שמן שעסוק בלכוון את התחנה ברדיו במקום בכביש יעצור לך את החיים, מי יודע, אולי אפילו יגמור לך אותם. והחיים שלי נעצרו, אני לא עובד יותר, אני לא לומד יותר ואני בעצם מבזבז את הזמן שלי בבית מול הטלויזיה והמחשב. הזמן שלי שגם ככה הוא מוגבל כי השעון לא מפסיק לדפוק מתי שאתה עובר תאונה. השניות ממשיכות לנוע ובלי לשים לב חודשים עוברים. אחד הדברים שאני הכי שונא זה שיש לי זמן פנוי. אם יש לך זמן פנוי סימן שאתה מבזבז זמן...

 

אז מה הלאה? יש לי עוד 25 שנות נעורים שאפשר לעשות בהם משהו ועוד בערך 50 שנות קיום על פני העולם הזה עד אובדן שליטה מלא על החיים ולבסוף מוות. אותה נקודה שבה אתה מפסיק לספור כמה זמן עבר ומתחיל לספור כמה זמן נשאר. איך חוזרים למציאות ולאן ממשיכים מכאן? לחזור למציאות זה די קל... הפצעים הגופניים מגלידים ואתה חוזר לנקודה שבה עזבת את הכל כאילו כלום לא קרה – וזה די מבאס. למה אני צריך לזרוק חודשים לפח ולהעמיד פנים שהכל אותו הדבר ושום דבר לא קרה. אני רוצה לחזור לנקודה אחרת, נקודה שבה הרווחתי משהו בחודשים של כלום וחזרתי טוב יותר ממה שהייתי לפני. אחרת כל זה לא היה שווה כלום. אם לא היתה שום תפנית בכל זה אז בשביל מה מלכתחילה נכנסתי באוטובוס? ברור שזה לא היה באשמתי אבל לא זאת הנקודה. קרה מה שקרה וצריך להרוויח מזה משהו לטוב ולרע. התשובה הבנאלית והדי מעצבנת תהיה "הרווחת את הניסיון ואת הלקח ליסוע בזהירות"... פאק, נסעתי בזהירות וזה הדבר האחרון שאני יגדיר כרווח. נסיעה בזהירות זה כניסה לתבנית שהחברה מכתיבה לך. אותה תבנית שאומרת לך, אל תחיה את החיים שלך, תן לחברה לעשות את ההחלטות בשבילך ואתה רק תהיה שם מרוחק מאחור ותביט איך החיים שלך קורים מבלי שאתה תהיה שותף להם. כמו לקרוא תסריט של סרט ולדמיין בראש את העלילה מתרחשת. בולשיט! אם הייתי רוצה אילוף הייתי בוחר לחיות כמו כלב.

 

תאונות קורות

 

יש המשך? השארתי את הדפים האלה ריקים בכוונה. חיכיתי לראות מה יקרה. התרופה הטובה ביותר היא הזמן והזמן עושה את שלו. הרופא אומר שהרגל לעולם לא תחזור למצבה הקודם ואין מה לעשות. בינתיים אני כבר מחכה לתזרים הראשון של הכסף כדי לחזור לכביש ולאט לאט אני מתחבר חזרה לעורקים של העולם שהתנתקו לפני 3 חודשים. דנטה אמר שהדרך חשובה יותר מהיעד. תהנה מההשגה ולא מההישג הוא אמר... הצלקת תישאר ללא ספק, פיזית ונפשית והיא לעולם לא תיעלם. ואולי טוב שכך, מי יודע? 3 חודשים הייתי לבד – מנותק מהעולם ומרחף בבועה נפרדת לצידו. ושאתה לבד אתה לומד להכיר את עצמך מחדש. חושב לעצמך, מדבר עם עצמך ואפילו מנהל מריבות עם עצמך. אבל בסופו של דבר אתה גם משלים עם עצמך ועם מי שאתה...

 

אני פה כדי להישאר ואם אלוהים למעלה רוצה אותי קרוב - שיישלח עוד אוטובוס, אני אחכה לו בסיבוב

[חן ג.]

כתבת יפה - אבל פספסת כמה שלבים: נהיגה אינה צריכה להיות "זהירה" בלבד - עליה להיות מושתתת על הבנה של האופן שבו הדברים מתרחשים בכביש ועל ידע כיצד להגיב, על מודעות לסכנות וריכוז גבוה ועל עוד דברים מלבד תחושת זהירות פרטית גרידא. כאשר נוהגים כך, מבינים את הבעייתיות של המונח "תאונת דרכים" שמרמז על אופי אקראי כלשהו, בעוד שבפועל מדובר בהתנגשות, שאינה קורית אלא נגרמת!

 

הנחת העבודה של הממסד היא שנהג שיירתע, יפחד ויזהר - ידע לפעול נכון (או לחלופין, לא יטעה) ולכן לא יהיה מעורב בתאונה. ואני שואל: האם נהג ממוצע, בעל כוונות טובות ככל שיהיו, ידע כיצד להגיב נכון ברגע האמת? האם הוא יידע להוציא את הזהירות מן הכוח או הפועל? האם הגורם האנושי באמת "טועה" או שהוא פשוט לא יודע מה לעשות מלכתחילה?

 

קח למשל את המקרה שלך. אני לא ראיתי או בחנתי את אתר התאונה, אבל אני בטוח שהדבר יכול היה להיגמר אחרת. נכון, זה מרגיש לשמוע אבל זה נכון: או שהיה אפשר למנוע את הפגיעה כליל, או שאפשר היה להפחית את תוצאותיה לקטנות בהרבה ממה שהיו. זה מתחיל במהירות מתאימה (ביחס לתנאי הדרך ולא ביחס לחוק), דריכות ומבט למקום הנכון.

 

צומת הוא מעצם הגדרתו מקום מסוכן, גם אם זכות הקדימה היא שלך וגם אם היא "מחוזקת" ברמזור ירוק: לכן, התקרבות לצומת צריכה להיות אטית (בטח לא במהירות שבה בתאונה בלוק המנוע נדחף לתא הנוסעים) ותוך מבטים לצדדים כדי לוודא שהנהגים האחרים אכן עוצרים. אם היית מראש מניח את האפשרות הגרועה ביותר ולא "מניח בנאיביות שהוא רואה אותי" - תניח את ההיפך מכך!

 

עכשיו נניח שבכל זאת התפרצות האוטובוס לצומת היתה דבר שלא ניתן היה לצפותו באופן שיאפשר לעצור בזמן (וזה בהחלט אפשרי), עדיין אפשר לבלום, וכאשר רואים שלא עומדים לעצור בזמן (כמו במקרה שלך) יש עדיין הגה ואפשר להשתמש בו ולברוח לנתיב מילוט שהכנת מראש. האם ציפית לכך? האם חיפשת מראש נתיב מילוט?

 

עכשיו נניח שגם זה לא היה עוזר והתנגשות כזאת או אחרת היתה מתרחשת. אין לי ספק שמהירות נמוכה יותר, בלימה חזקה, וסטיה ככל הניתן (ולא היפוך כיוון עם בלם היד, כפי שאמרו לך בהזדמנות אחרת) היו מפחיתים את עוצמת הפגיעה למינימום האפשרי. ייתכן שגם תנוחת הנהיגה יכולה היתה להיות בטיחותית יותר (שברים מדחיפת הדוושות לאחור בתאונה לרוב מעידים על ישיבה רחוקה מידי מהדוושות או על רגל יחפה) אבל את זה אני לא יודע בוודאות וכמובן שגם רכב בטיחותי זה דבר מבורך.

[אלי2008]

כל מי שאי פעם עבר תאונה, מכיר את ההרגשה..

העיקר שיצאת חיי..

[Don't Shoot]

עכשיו נניח שבכל זאת התפרצות האוטובוס לצומת היתה דבר שלא ניתן היה לצפותו באופן שיאפשר לעצור בזמן (וזה בהחלט אפשרי), עדיין אפשר לבלום, וכאשר רואים שלא עומדים לעצור בזמן (כמו במקרה שלך) יש עדיין הגה ואפשר להשתמש בו ולברוח לנתיב מילוט שהכנת מראש. האם ציפית לכך? האם חיפשת מראש נתיב מילוט?

 

עכשיו נניח שגם זה לא היה עוזר והתנגשות כזאת או אחרת היתה מתרחשת. אין לי ספק שמהירות נמוכה יותר, בלימה חזקה, וסטיה ככל הניתן (ולא היפוך כיוון עם בלם היד, כפי שאמרו לך בהזדמנות אחרת) היו מפחיתים את עוצמת הפגיעה למינימום האפשרי. ייתכן שגם תנוחת הנהיגה יכולה היתה להיות בטיחותית יותר (שברים מדחיפת הדוושות לאחור בתאונה לרוב מעידים על ישיבה רחוקה מידי מהדוושות או על רגל יחפה) אבל את זה אני לא יודע בוודאות וכמובן שגם רכב בטיחותי זה דבר מבורך.

 

תודה על התגובה.

אני אתייחס ל2 דברים שציינת כי אני באמת מאמין שלא היה ניתן לעשות דבר:

הבלימה שלי היתה בלימת חירום ברכב ללא ABS בירידה ובסיבוב, במהירות של 70 קמ"ש שאין לך היגוי (כתוצאה מהבלימה ונעילת הגלגלים) ושאוטובוס חוסם את 2 הנתיבים היחידים בדרך ללא שוליים אין לאן לברוח... נכנסתי בצידו השמאלי בתא המטען שלו עם כל הרכב (כשמדובר באוטובוס ממוגן).

 

גם תנוחת הנהיגה שלי לא היתה כפי שתיארת. ישבתי קרוב להגה ולדוושות וכתוצאה מכך הפגיעה רק החמירה כי ברכב ללא כריות אוויר הראש ספג את כל ההגה במהירות רבה מאוד והישיבה הקרובה לדוושות היא זאת שלא איפשרה לרגל להתקפל אחורה בזמן כניסת המנוע לרכב עד כדי כך שמושב הנהג נתלש מהתושבות שלו ולכן שבר הריסוק שהיה לי ברגל היה חמור מאוד ולכן גם הוא לעולם לא יבריא.

[Don't Shoot]

כל מי שאי פעם עבר תאונה, מכיר את ההרגשה..

העיקר שיצאת חיי..

 

הבוחן תנועה של המשטרה אמר לי מאוחר יותר שרק גופות הם מוציאים מתאונות כאלה ואני בגדר רוח רפאים

[sronis]

כתבת מאוד יפה. ניכר שהשקעת בזה מחשבה רבה ואני חושב שגם קיבלת לא מעט מכל הסיפור - למדת דברים על עצמך ועל החיים, שהרבה אנשים אחרים לא ידעו לעולם.

 

אני חושב שהזמן יגליד את הפצעים ושעוד כמה שנים, בהנחה ותבריא לגמרי (או לפחות לכדי פעילות יומיומית רגילה), כבר תשאיר הכל מאחוריך. אולי למעט מה שלמדת על עצמך, שאני מקווה שישאר איתך לתמיד.

 

רוני

[חן ג.]

תודה לך על הפירוט (שחלקו עוד זכור לי מדיון קודם שלנו בעניין). כל עוד מדובר בדרך עירונית - מהירות 70 קמ"ש בירידה, בסיבוב בכניסה לצומת, כשרטוב, בראות לקויה - היא מסוכנת, נקודה! צמתים הם מקומות מסוכנים, והגישה אליהם צריכה להיות אטית וזהירה מאוד. במקום רק להביט ולראות את התנועה החוצה (ואז להניח שהיא אכן תעצור) יש ללוות אותה במבט ולוודא שהיא אכן עוצרת - אפילו בצומת מרומזר!

 

לגבי נתיב המילוט - ברגע שלא מתכננים מראש נתיב מילוט ולא מסיטים את המבט מן המכשול, תמיד נדמה שאין לאן ללכת. כאשר מראש מעלים את הדעת את האפשרות שלא זו בלבד שנהג אחר יפרוץ לצומת, ולא רק שהדבר ידרוש מאיתנו בלימת חירום, אלא שגם במצב זה לא נעצור בזמן - מתכננים את נתיב המילוט מראש ולכן אין צורך ביותר מידי מיומנות ברגע האמת. בכל מקרה, ככל שמצליחים להאט וגם לסטות (כך שהפגיעה תהיה בהיסט ככל האפשר) חומרת ההתנגשות פוחתת.

 

ברוב הצמתים אפשר לסטות לכיוון הכביש החוצה, שבו התנועה עומדת, או אפילו לכיוון מרכז הצומת, כאשר יש בצומת נתיב האטה לפניה שמאלה, שלצורך בנייתו יוצרים שטח "מת" במרכז הצומת בין שני כיווני הנסיעה המנוגדים. ברכב חדיש, עם ABS, הסיטואציה הזאת היתה אפילו פשוטה יותר. רכב כזה גם היה סופג את עוצמת הפגיעה הרבה יותר טוב: דחיפת בלוק המנוע לתוך חלל הרכב נחשבת למאפיין של תאונות קשות במיוחד, וכיום היא דבר שרואים רק בתנגשויות חזיתיות במהירויות מאוד גבוהות, או במעורבות רכב כבד.

 

תנוחת הנהיגה שלך נשמעת קרובה מידי: בישיבה קרובה מידי אכן נפצעים בראש, בחזה וגם בברכיים (לרוב כנגד התקרה של גומחת הדוושות) וייתכן שישיבה יעילה יותר היתה מונעת ממך פציעות מיותרות ואף מאפשר לך חופש גדול יותר לתמרן. היתלשות המושב ממקומו היא עניין חמור שלפי דעתי מצביע על כשל כלשהו במושב, שהיה צריך לטפל בו בטרם עת.

 

אין ספק שנקלעת למצב מאוד בעייתי, בין השאר גם הודות למאפייניו של הרכב שלך! ברכבים מיושנים ללא ABS, הרבה יותר קשה למנוע תאונות במצבי קצה שנגרמים באשמת נהגים אחרים!

[davemustaine87]

סליחה אם ישמע שאני תוקף אותך, אבל ע"פ הרכב שלך רואים את היהירות שהייתה לך(אני מניח..) ולצערי של הרבה מאוד אנשים בארץ. יהירות לחיים.

 

יהירות של "לי זה בחיים לא יקרה", ובכך גם אם הם נוהגים בהכי זהירות שיש, מרשים לעצמם לנהוג בפחי אשפה מוטוריים ללא כול אבזור בטיחות.

 

כבר דיברתי עם הרבה אנשים על הנושא, והרבה פעמים מאפיין אותם קו המחשבה של "אם זה הגורל שלי למות בתאונת דרכים אז לא משנה באיזה רכב אני אנהג", וזאת טיפשות לשמה כי יש ספקטרום רחב מאוד של סוגי פגיעות ותאונות בשלל תאונות הדרכים.

 

אתה בתאונה שלך יצאת בנס בפגיעות כאלה "מינוריות" יחסית לחוסר אבזור הרכב(כניראה שאופל שהם גם מובילים בתחום הבטיחות, כבר השקיעו בשלדה בטיחותית יותר באותה תקופה) אבל באותה תאונה אם היית נוסע ברכב 5 כוכבי בטיחות, אני אסתכן ואומר שכניראה היית יוצא גם בלי שריטה.

 

האם הכסף שחסכת בנסיעה ברכב הנ"ל לעומת רכב חדש ובטיחותי יותר, היה שווה את הטראומה הפיזית ובעיקר הנפשית? אני חושב שהתשובה ברורה.

 

אני לא חושב שהרבה ממי שקורא בפורום "יעוץ בקניית רכב" יקרא את הטופיק הזה, וחבל. אנשים צריכים קצת לראות פרספקטיבה רחבה יותר כאשר הם מהרהרים בסוגים שונים של רכבים ע"פ חיסכון של 200 שקל בחודש .

[Don't Shoot]

סליחה אם ישמע שאני תוקף אותך, אבל ע"פ הרכב שלך רואים את היהירות שהייתה לך(אני מניח..) ולצערי של הרבה מאוד אנשים בארץ. יהירות לחיים.

 

יהירות של "לי זה בחיים לא יקרה", ובכך גם אם הם נוהגים בהכי זהירות שיש, מרשים לעצמם לנהוג בפחי אשפה מוטוריים ללא כול אבזור בטיחות.

 

כבר דיברתי עם הרבה אנשים על הנושא, והרבה פעמים מאפיין אותם קו המחשבה של "אם זה הגורל שלי למות בתאונת דרכים אז לא משנה באיזה רכב אני אנהג", וזאת טיפשות לשמה כי יש ספקטרום רחב מאוד של סוגי פגיעות ותאונות בשלל תאונות הדרכים.

 

אתה בתאונה שלך יצאת בנס בפגיעות כאלה "מינוריות" יחסית לחוסר אבזור הרכב(כניראה שאופל שהם גם מובילים בתחום הבטיחות, כבר השקיעו בשלדה בטיחותית יותר באותה תקופה) אבל באותה תאונה אם היית נוסע ברכב 5 כוכבי בטיחות, אני אסתכן ואומר שכניראה היית יוצא גם בלי שריטה.

 

האם הכסף שחסכת בנסיעה ברכב הנ"ל לעומת רכב חדש ובטיחותי יותר, היה שווה את הטראומה הפיזית ובעיקר הנפשית? אני חושב שהתשובה ברורה.

 

אני לא חושב שהרבה ממי שקורא בפורום "יעוץ בקניית רכב" יקרא את הטופיק הזה, וחבל. אנשים צריכים קצת לראות פרספקטיבה רחבה יותר כאשר הם מהרהרים בסוגים שונים של רכבים ע"פ חיסכון של 200 שקל בחודש .

 

אני ממש מצטער שאני סטודנט שמתפרנס בדוחק ומשלם חצי מהמשכורת שלו על שכירות ואת החצי השני על חובות ללימודים ולמיסים והוצאות חודשיות ולא היה לי יותר מ5000 ש"ח להשקיע ברכב שגם אותם לקחתי בהלוואה מהבנק.

אם אתה חושב שכולנו מקבלים סיוע מאבא ואמא ששילמו לנו את הלימודים, משלמים לנו את המחיה וגם קנו לנו אוטו חדש ב100K ש"ח אז תסלח לי שאני אומר את זה אבל אתה חיי בלפלנד שזה ממש ליד לאלאלנד...

אם מישהו פה יהיר זה אתה שהרי לא מסוגל בכלל לחשוב על סיטואציה שמישהו קונה אוטו ישן כי אין לו שום אפשרות אחרת אלא בגלל שהוא מתקמצן על איך אמרת? 200 ש"ח בחודש...

תתבייש לך!

[nahum123]

כתבת יפה - אבל פספסת כמה שלבים: נהיגה אינה צריכה להיות "זהירה" בלבד - עליה להיות מושתתת על הבנה של האופן שבו הדברים מתרחשים בכביש ועל ידע כיצד להגיב, על מודעות לסכנות וריכוז גבוה ועל עוד דברים מלבד תחושת זהירות פרטית גרידא. כאשר נוהגים כך, מבינים את הבעייתיות של המונח "תאונת דרכים" שמרמז על אופי אקראי כלשהו, בעוד שבפועל מדובר בהתנגשות, שאינה קורית אלא נגרמת!

 

הנחת העבודה של הממסד היא שנהג שיירתע, יפחד ויזהר - ידע לפעול נכון (או לחלופין, לא יטעה) ולכן לא יהיה מעורב בתאונה. ואני שואל: האם נהג ממוצע, בעל כוונות טובות ככל שיהיו, ידע כיצד להגיב נכון ברגע האמת? האם הוא יידע להוציא את הזהירות מן הכוח או הפועל? האם הגורם האנושי באמת "טועה" או שהוא פשוט לא יודע מה לעשות מלכתחילה?

 

קח למשל את המקרה שלך. אני לא ראיתי או בחנתי את אתר התאונה, אבל אני בטוח שהדבר יכול היה להיגמר אחרת. נכון, זה מרגיש לשמוע אבל זה נכון: או שהיה אפשר למנוע את הפגיעה כליל, או שאפשר היה להפחית את תוצאותיה לקטנות בהרבה ממה שהיו. זה מתחיל במהירות מתאימה (ביחס לתנאי הדרך ולא ביחס לחוק), דריכות ומבט למקום הנכון.

 

צומת הוא מעצם הגדרתו מקום מסוכן, גם אם זכות הקדימה היא שלך וגם אם היא "מחוזקת" ברמזור ירוק: לכן, התקרבות לצומת צריכה להיות אטית (בטח לא במהירות שבה בתאונה בלוק המנוע נדחף לתא הנוסעים) ותוך מבטים לצדדים כדי לוודא שהנהגים האחרים אכן עוצרים. אם היית מראש מניח את האפשרות הגרועה ביותר ולא "מניח בנאיביות שהוא רואה אותי" - תניח את ההיפך מכך!

 

עכשיו נניח שבכל זאת התפרצות האוטובוס לצומת היתה דבר שלא ניתן היה לצפותו באופן שיאפשר לעצור בזמן (וזה בהחלט אפשרי), עדיין אפשר לבלום, וכאשר רואים שלא עומדים לעצור בזמן (כמו במקרה שלך) יש עדיין הגה ואפשר להשתמש בו ולברוח לנתיב מילוט שהכנת מראש. האם ציפית לכך? האם חיפשת מראש נתיב מילוט?

 

עכשיו נניח שגם זה לא היה עוזר והתנגשות כזאת או אחרת היתה מתרחשת. אין לי ספק שמהירות נמוכה יותר, בלימה חזקה, וסטיה ככל הניתן (ולא היפוך כיוון עם בלם היד, כפי שאמרו לך בהזדמנות אחרת) היו מפחיתים את עוצמת הפגיעה למינימום האפשרי. ייתכן שגם תנוחת הנהיגה יכולה היתה להיות בטיחותית יותר (שברים מדחיפת הדוושות לאחור בתאונה לרוב מעידים על ישיבה רחוקה מידי מהדוושות או על רגל יחפה) אבל את זה אני לא יודע בוודאות וכמובן שגם רכב בטיחותי זה דבר מבורך.

 

אני מסכים עם המהות, אך לא מסכים עם הגישה. זה נכון שזה טוב ואפילו מאוד להיות תמיד מוכן, להיות תמיד דרוך, לבדוק תמיד את כל הנהגים ולראות אם הם רואים אותך ולהניח שאף אחד לא רואה אותך ולשלוט היטב ברכב והכל ואתה יודע מה - זה יכול לחלץ אותך מ-99% מהתאונות, אלא מה - שזה לא תמיד מציאותי ועוד יותר לא מציאותי ככל שגיל הנהג עולה והוא נהיה אדיש יותר ופחות דרוך. נהיגה צריכה להיות נינוחה וצריכה להיות מבוססת על כללים. אי אפשר כל החיים לנהוג וכל שניה להיות בסטרס וכל שניה לחשוב מי פה מנסה להרוג אותי ואיך אני נחלץ ממנו. על הכביש צריכה להיות שפה, שפה משותפת של כללים שמי שלא עומד בה ולא בקיא בה על כל חלקיה, שפשוט יוצא משם, מצדי בדרכי טרור. להוסיף לשפה הזו שיקול דעת אנושי ובריא. אותו נהג אוטובוס היה צריך להבחין בו, להבין את המצב ולמנוע זאת, גם אם אולי הוא זה ששגה. אני מכיר מישהו שעמד ברמזור בתוך טור של מכוניות אחת אחרי השניה, הוא היה איפשהו באמצע, ורכב מאחוריו, מבלי שנהיה ירוק או שמשהו זז, פשוט ברגע מסוים לחץ פול גז, כנראה בטעות, והתנגש בו. אז מה אתה מצפה, שנהג ממוצע שיושב באוטו ומנצל את הרמזור כדי להירגע, תמיד יסתכל במראה האחורית, במקביל קדימה, וברגע שהוא קולט שהרכב עומד להתנגש בו, פתאום יברח או ימריא ? אף נהג אנושי לא סופרמן. עד שלא נעבור לשיטות של סינגפור ודומיהן, שיטת המקל והגזר, על כל טעות הכי קטנה, הקטנה שבקטנות, יהיה עונש כואב מאוד, אנשים לא ישנו גישה, ואם בתחומים אחרים אני מוכן לוותר על גישות כאלה, אז על הכביש לא.

[RK]

davemustaine87:

 

לא מכיר אותך, לא יודע מה היכולות או הרקע שלך, אבל זו אחת התגובות המגעילות והמקוממות ביותר שיצא לי לקרוא בפורום הזה. בהחלט תתבייש לך, כמו שאמר וצדק פותח השרשור. לפעמים עדיף שיהיה פיוז בין המוח ליד המקלידה.

[davemustaine87]

מצטער להגיד לך אבל אחזקה של רכב עולה הרבה כסף.

ואני בתור סטודנט שלא מקבל תמיכה מההורים, ומשלם על הכול בעצמי, מבין שעם כול הכבוד, אני לא מוכן לנסוע בפח זבל, אז אני נוסע באוטובוס

 

וחבל לי שאחרי החוויה הגרועה שלך, שתלווה אותך כול החיים, אתה עדיין לא מבין את זה.

[RK]

מה שחבל זה שאתה מרגיש גדול וחכם מספיק להשליך את העקרונות והתפיסה שלך על אחרים, בין אם לעניין מראה המכונית שלו (גם אם זו לא כוס התה שלי) ובין אם לעצם המכונית עצמה. רצונך לנסוע באוטובוס/רכבת? אתה לא רואה אותי עוצר אותך. רק אל תלמד אחרים בבקשה. כמו שאתה חוסך מכספך, תחסוך מאחרים את דעותיך.

[davemustaine87]

קטונתי מלהיות חכם וגדול וכול התיאורים היפים שאתה מצמיד לי.

 

סה"כ אני מביע את דעתי, בפורום ציבורי, מבלי להסית או לקלל אף אחד, שכול אחד יעשה כרצונו וכפי הניראה לו.

[Nemesis]

מצטער להגיד לך אבל אחזקה של רכב עולה הרבה כסף.

ואני בתור סטודנט שלא מקבל תמיכה מההורים, ומשלם על הכול בעצמי, מבין שעם כול הכבוד, אני לא מוכן לנסוע בפח זבל, אז אני נוסע באוטובוס

 

וחבל לי שאחרי החוויה הגרועה שלך, שתלווה אותך כול החיים, אתה עדיין לא מבין את זה.

 

מזל שבכל האוטובוסים באמת יש חגורות בטיחות, כריות אוויר, ואנשים לא נהרגים בתאונות אוטובוס.