מאמר: תאונת דרכים - לא מה שמספרים לכם

[חן ג.]

אני גם לא אמרתי שכל התאונות ניתנות למניעה מוחלטת, אבל באותם מקרים מאוד נדירים שבהם אי אפשר למנוע את הפגיעה - יש לפחות לעשות את כל הצעדים הדרושים על מנת לצמצם את הפגיעה לאפס, וכך גם ציינתי. בלית ברירה, הורדת מהירות ככל הניתן והסטת המכונית כך שהפגיעה תהיה בהיסט גדול ככל הניתן, בשילוב עם רכב בעל בטיחות פסיבית סבירה, לפחות ימנעו מאיתנו פציעה או מוות בכביש, וזה מה שחשוב באמת.

 

בכל מקרה, ראוי לנו לפחות להסביר כך את הדברים, כדי לא לייאש אנשים אחרים. עדיף נהג שעושה הכל כדי למנוע תאונה וסופו להתבדות, מאשר נהג מיואש שכלל לא מנסה למנוע את ההתנגשות!

[Bil]

אני ברשותכם לא אתיחס לתוכן אלה לצורת הכתיבה

 

ואומר לך שמאוד אהבתי את הלשון הציורית והתיאורים

אז אולי תפסיק לשפשף את האוטו שלך ותתחיל לפתח כישורים אחרים

 

בכל מקרה תרגיש טוב ושיהיה בהצלחה

[Gosser1860]

עברתי לצערי תאונה, שתוצאותיה היו קלות כי כנראה מחכה לי דרך ארוכה עד ש"יקטפו" אותי מהעולם הזה. המקרה היה כדלקמן:

 

נוסע במושב האחורי של מאזדה 3 לבנה, החבר מאיץ ומוזיקה רועשת ברקע- סוף המלווה, סיבה למסיבה. מאיץ עוד ועוד קצת. 250 מטר לפני כיכר בנתיב השמאלי עם פיאט פונטו אדומה בנתיב הימני, בכניסה לכיכר ומה עושה חברינו המתהולל? ניחשתם נכון, מאיץ עוד קצת ודוחק ברכב: "קדימה, אני עוקף אותה!". אז אכן הגענו יחדיו לכיכר, המחוג מראה 100 ואני מתחיל לחשוש, הלב פועם- חזק. הרכב נכנס לתת היגוי וכנראה למד היטב הנהג מאביו, מורה נהיגה, כי במקרה שכזה מאיטים ומוסיפים בסיבוב ההגה. אך זה לא עזר. הצמיגים כבר חרקו תחת העומס, עולים על מדרכה גבוהה, רעש של פלסטיק מתחכך בחוזקה וממריאים. הפנסים מאירים את השמיים השחורים וחשבתי שאני עומד למות, לא- אני כבר מת, ואז זה פוגע בך- נוחתים. כנראה מתוך אינסטינקט או שכוח מסויים השתלט על הנהג, פנה הוא וירד לכביש מייד. בזכות המזל/גורל/אלוהים/כוח עליון/התערבות קוסמית לא פגענו בעץ שהיה רחוק מאיתנו בחצי מטר. ניגשת הנהגת המבוהלת בפיאט ומביטה בנו, רואה אותנו שבחיים ונוסעת לדרכה. יוצאים אני ועוד חבר מהרכב ואנוכי רועד, רועד מהחוויה. לא מסוגל לדבר. ובמה הנהג עסוק? על הצד הימני של הסרן הקדמי שניזוק(גם הגלגל ניזוק) הגענו איך שהגענו הביתה- ולא פצינו פה על האירוע.

 

אולי הצלחתי לתמצת את זה לפסקה, אבל מדובר באירוע שנמשך לפחות שעה במוחי ולמעשה אירע 5 שניות במציאות. מאז אני לא מרבה לנסוע עם הנהג ההוא. מנסה לנהוג עם שיקול דעת, והכרת מגבלות הרכב. דואג לחנך את עצמי שוב ושוב- שזה יכול להגיע מכל מקום, גם מחבר. וכשאני קורא מקרה כמו שלך אני לומד עד כמה הייתי קרוב לסוף, ואני עוד צעיר.

 

מקווה ששיתוף המקרה שלי יראה לך שהעתיד ורוד(בערך), שיש שם מישהו למעלה שדואג לנו, או לפחות דואג שלא יהיה לנו משעמם.

 

מאחל לך רפואה שלמה, אריכות ימים וחיים שלמים. שתדע את החלקים המתוקים בחיים ולא את המרים.

 

משפט שמסכם את הרוב "מה שלא הורג אותך, מחשל אותך".

 

ערב מצויין חברים,

 

אריאל.

[ליהי]

ערב טוב,

 

לפותח השרשור, כל הכבוד על האומץ הכרוך בחשיפת חומרים שנכתבו כחלק מדיאלוג פנימי ואינטימי שלך עם עצמך לאחר אירוע טראומטי ומטלטל. כולי תקווה כי עצם הכתיבה וכן שיתוף התוכן עם אנשים נוספים יסייעו לריפוי הפצעים הנפשיים והמנטאליים ויהוו מפלט יעיל לתחושות השליליות והקשות בעקבות האירוע. מאחלת כל הרבה כוחות, התמדה ואופטימיות למרות הכל (ולפי הטקסטים שהבאת כאן כבר יש לך מהם הרבה).

 

תאונת דרכים הינה אירוע טראומטי, גם אם היא נגמרת ללא תוצאות רפואיות קשות עבור המעורבים בה! גם עבור אדם שנוסע במהירות 40 קמ"ש בשיא הזהירות והדריכות בוולבו XC90 עם 18 כריות אויר ו-900 אמצעי מיגון מתוחכמים ביותר ולפתע מגלה מולו אוטובוס ממוגן שחוסם את נתיבו יישאר עם נפש מצולקת לשארית חייו, גם אם ייצא מהסיטואציה ללא שריטה. עצם ההבנה שנוצרה סיטואציה שיש בה פוטנציאל מסכן חיים היא שיוצרת את הטראומה ולא הפצעים הפיזיים!

 

אתה יוצא מהתהליך עם תובנה ענקית וחשובה ביותר - שהשליטה שלנו על חיינו היא מוגבלת. הפנמה של התובנה הזו תשנה ללא היכר את התנהלותך היומיומית (ולא, עם התובנה הזאת העולם לא חוזר להיות אותו הדבר כפי שהיה לפני התאונה, אבל הוא יכול וצריך להפוך לטוב יותר עבורך!). אם רק תצליח להעריך את הרגעים הטובים, לפרגם לעצמך על כל הצלחה קטנה כגדולה ולשמוח כמה שיותר על כל דברף החווייה הקשה הזו תהפוך למעצבת ומקדמת בסופו של דבר.

 

שבת שקטה, רגוע ונעימה לכולם,

 

ליהי

[Night Driver]

תאונה קשה מנפצת לך בפנים את האשלייה שהחיים צפויים וניתן לעשות תכניות לעתיד. זה רק מחדד לך את העובדה שכולנו מדחיקים שלאף אחד אין תעודת ביטוח.

 

אני עברתי לפני כ 7 שנים תאונה קשה (לא זוכר כלום ממה שקרה אלא רק ממה שסיפרו לי. למרות שלא איבדתי את ההכרה אני לא זוכר כלום מחצי שעה לפני התאונה ועד למחרת) ששלחה אותי לכמה חודשי אשפוז (שברתי כמעט את כל מה שניתן לשבור בצד שמאל חוץ מהיד והרגל עצמן. שברתי אגן לכמה חלקים, כתף וכמה צלעות). בין רגע הפכתי מאדם שמתחיל את היום ב 6 בבוקר ונמצא בפעילות עד חצות לאדם שלא יכול לעשות כלום לבד (שלושה שבועות יכולתי רק לשכב על הגב ואפילו לא לשבת. משם עברתי לעוד 3 חודשים בכיסא גלגלים בביתחולים שיקומי ואחר כך עוד כחצי שנה עם קביים) ועוד אמרתי לעצמי שאני בר מזל לאור מצבם של אחרים שהיו איתי בשיקום.הכאבים הבלתי נסבלים שסבלתי בחודש הראשון(בהתחלה קיבלתי רק אקמול כי בגלל פגיעת החזה והשברים המרובים לא היה מה לדבר על משכחי כאבים אמיתיים. אחרי חודש קיבלתי אוקסיקונטין שהוא למעשה אופיום וסוף סוף יכולתי לישון יותר מחצי שעה רצוף בלי להתעורר מכאב בלתי נסבל עקב עוית של הרגל שמזיזה את כל השברים באגן) היו הדבר השולי בכל מהלך ההחלמה כי זה היה ברור שהם זמניים. מה שיותר קשה זה ללמוד להתמודד עם המוגבלויות החדשות.

 

החיים שלי השתנו בעקבות האירוע והרבה דברים שפעם עשיתי היום אני לא יכול לעשות ולא כוכל לעשות לעולם (כולל דברים מובנים מאליהם כמו לשבת על השטיח ולשחק עם הבת שלי, לרוץ או לצאת לטיול רגלי בטבע). למזלי אני אדם אופטימי שרואה את חצי הכוס המלאה ותמיד מסתכל על מה שיש ולא בוכה על מה שהיה אז אני חי טוב עם המגבלות אבל היום אני חי בידיעה שכל הקלפים שסידרתי לעתיד יכולים להיטרף בשנייה.