השנים לא פסחו על הכלבה שלי,בעיות זקנה ששוברות לי את הלב

[or_lougasi]

יש לי פינצ'רית בת 13.

אתמול שמתי לב שהיא מתקשה לאכול, ושפתחתי לה את הפה, ראיתי חלקים בפה האחורי שכבר אין לה שיניים בהם.

מה עושים עכשיו? איזה אוכל מאכילים אותה כדי להקל עליה?

שמתי לב שיש לה כל מיני גושים וצ'יסטות בחזה, יש כמה קטנות, ויש אחת ממש בגודל גרגיר חומוס.

התייעצתי עם מספר וטרינרים, והדעות נורא חלוקות.

חלק אמרו שבגילה המופלג לא כדאי להכניס אותה לחדר ניתוח, כי סביר להניח שהיא לא תתעורר מההרדמה, וחלק אמרו שכדאי לנתח אותה ולהוציא לה את אותם גושים, חלק אמרו שבגלל שאותם גושים לא מחוברים לכלום(אפשר ממש להזיז אותם) זה לא מסוכן וכנראה לא סרטני, וחלק אמרו שאי אפשר לדעת עד לניתוח.

מה עושים במצב כזה? אני לא יודע מה לעשות.

עוד משהו שהבחנתי לאחרונה, השמיעה שלה נפגעה מאוד, היא בקושי שומעת, אם צועקים בשם שלה ממרחק של 2-3 מטר היא פשוט לא יודעת לאיפה להסתכל, ומסתכלת לכל הכיוונים האפשרים חוץ מהכיוון שבאמת אותו אדם צעק בשמה.

אני זוכר שלפני כמה שנים התגאתי בשמיעה שלה, הייתי לוחש בשם שלה ממרחק, היא הייתה מסתכלת מיד,והייתי מתמלא גאווה בחושים המחודדים שלה.

זה בר תיקון? ניתן לעזור לה? או שאלו בעיות זקנה קבועות שצריך להשלים איתם?

נורא כואב לי עליה, לאחרונה אני ואחי עזבנו את הבית, והיא הייתה נורא קשורה אלינו, אליי במיוחד, ישנה איתי במיטה מתחת לשמיכה כל לילה, ועכשיו שאני לא בבית, וההורים בעבודה רוב היום, היא נמצאת בחצר רוב היום, ועושה נזקים שלעולם לא הייתה עושה(שורטת דלתות, עוקרת תריסים) ובלילה היא פשוט נכנסת מתחת לשמיכה בחדר הישן שלי והולכת לישון.

כמובן שאני משתדל לבוא כמה שיותר לבית, ומרעיף עליה אהבה ותשומת לב, אבל היא עדיין מתמרדת.

מאוד הייתי רצה לקחת אותה איתי לבית החדש, אבל שם יש לנו את הכלב של חברה שלי, שגם הוא לא ילד בעצמו, גולדן בן 15, שניהם גדלו במסגרת מאוד מפנקת ושניהם נורא קנאים לפרטיות ולשטח שלהם, וזה נראה לי טעות להכניס את שניהם לאותו הבית, ויגרור חיכוכים, מריבות, ודכאונות.

מה עושים?

[sronis]

זה עצוב, אבל כנראה שאין מה לעשות. הכלבה של אבא שלי נמצאת במצב דומה. היא בת 15 וכבר חרשת כמעט לגמרי. בקושי שומעת כשמוחאים כפיים מאוד חזק. היא מאוד סרבנית ולא מעניין אותה כלום חוץ מלצאת לטיול. בטיולים היא מקפצת כמו כלבה צעירה, אבל בתוך הבית היא כמעט נמקה. היא גם שוכחת מהר מאוד שהיא בדיוק יצאה לטיול, ומבקשת אחרי כמה דקות לצאת שוב. היא בקושי אוכלת, ומתרחקת מאנשים מהר מאוד. לא עזרה העובדה שהם עברו לבית חדש לפני חודשיים וקשה לה להתרגל למקום. אין מה לעשות, בגיל הזה הם שקולים לאנשים בני 80-90, ואי אפשר לצפות מהם להיות כפי שהיו פעם...

 

רוני

[ישה]

נשמע אכזרי וכואב ביותר אבל נסיעה לוטרינר עם כרטיס חד כיווני.

 

מה שלצערינו מתאים גם לאנשים זקנים במצבים מסויימים, ולא נוקטים בצעד המתבקש, המתת חסד.

[Tzvika-Pick]

אפשר לנסות ולהקל על (רוב) המצוקות שלה אבל השאלה היא כמה ממון בא לך להוציא על העסק. ניתוחים להסרת הגידולים יכולים להגיע לאלפי שקלים, מזון גריאטרי עוד מאות שקלים בכל חודש, דירה נפרדת בשבילך ובשביל הכלבה זה עוד כמה אלפים בכל חודש

 

יש גבול לכל תעלול. עם כל הצער שבדבר, הרדמה זה כנראה הצעד המתבקש.

[Accent Coupe]

עצוב מאוד, אני לא יודע אם זה ינחם אותך או לא (אני לא מסוג האנשים שמאמינים במושג צרת רבים חצי נחמה):

זהירות, אחד מהמאמרים המרגשים שיש: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4037138,00.html

[michaelbe6]

לצערי אין מה לעשות,וניתוח לא ממש יעזור לשאר התסמינים.

גם לנו הייתה פ'ינצרית שמתה בגיל 15 וגם לה היו את ההתדרדרות בחושים ובתנועות ויום אחד חזרנו הביתה והיא הייתה כבר מאובנת ומתה.

הזכר שהיה קטן ממנה בכמה שנים כבר בן 13 כעת וגם הוא כנראה הולך באותה הדרך,זאת דרך העולם ואין דרך להילחם בזה.הנחמה היחידה שיכולה להיות לך היא שכנראה עד לא מזמן היו לה חיים מלאים וטובים ,דבר שלא כל הכלבים זוכים לו.

[ezuf]

משתתף בצערך,זה אכן עצוב מאין שעור.

 

גם הכלבה שלנו לקראת גיל 13 חלתה בסרטן,וב3 עתינים (או איך שכותבים) נמצאו גרורות.

 

ניתוח היה מסוכן בגלל הגיל וזריקות מסוימות לא עזרו ממש.

 

בצער רב החלטנו להשאיר את המצב כך,עד ששנתיים לאחר מכן כשעשינו שבת בכרמיאל אצל אחי,כשחזרנו מבית כנסת לא ראינו אותה יותר.

 

כמה שסרקתי (רגלית,וברכב) כל מטר רבוע לא מצאנו אותה,ואף כלביה באיזור לא מצאה אותה גם.

 

מצד אחד אני נורא עצוב,עברו 3שנים מאז ועדיין לא התגברתי (לא יודע אם בכלל אתגבר..).

מצד שני זה עדיף "לא לדעת" שאו שהיא מתה בדרך כלשהי,או שמישהו לקח אותה (לא סביר).

[haimy]

זה האוכל התעשייתי המחורבן הזה שאנחנו נותנים להם ששובר את הבית פעם ב-10-15 שנה.

עכשיו יש לנו רק גולדן עצוב אחד (כשהילדים היו בבית היו 2-3,הרדמנו כשחלו בסרטן) ששומע רע,רואה רע ומריח מעט מאד וגם מזמן כבר לא רץ וצולע,אבל לא נרדים אותו כל זמן שלא כואב לו.

[tomcar]

זה דרכו את עולם, תשלים עם זה (כאחד בעל ניסיון).

כשביררתי בזמנו, כלבים לפני מותם בורחים מהבית.

[ExoduS]

עצוב אבל טבעי, בסוף כולם מתים.

גם הבוקסר שלי הלך לעולמו כשהיה בן 14.5 (המון לבוקסר) לפני שנה וקצת.

הוא תמיד היה סוס, גם כשהיה בן 12 התנהג כאילו נמצא בשיא נעוריו, שיחק כל היום והיה חד וערני.

בשנתיים האחרונות רגליו האחוריות כשלו מדי פעם, מחלה ידוע בגזע, הוא היה צריך עזרה אפילו כדי לעלות על הספה.

גם הוא איבד את שמיעתו ובדיעבד כנראה סבל מגידול במוח.

עשיתי כל מה שיכולתי על מנת להקל עליו ולהעניק לו איכות חיים וכך גם עליך לעשות.

אל תעשה ניתוחים מיותרים, אבל תאכיל אותה באוכל רך ותדאג להעניק לה את איכות החיים הטובה ביותר שתוכל.

הבוקסר שלי פשוט קם יום אחד והתחיל להסתובב בבית בדאגה, זה סמפטום ידוע של כלב שמרגיש שסופו קרב (EZOF, לידיעתך), הם הולכים רחוק מהלהקה על מנת למות בשקט.

בסוף נשכב והתחיל לפרפר על השטיח, הווטרינר אמר שכנראה מדובר בגידול במוח ושעכשיו הוא גם איבד את ראיתו.

היה ניתן להעניק לו עוד כמה חודשים של חיים אבל העדפתי הרדמה, זו הייתה החלטה קשה מאוד במיוחד לאור העובדה שתמיד ראיתי בו שותף וחבר ולא כלב.

אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה, ובנתיים האחרונה, בחיי הבוגרים שבכיתי.

 

אגב, בתמונה הוא בן 10, היה סוס עד הסוף, יום לפני המוות עדיין שיחקנו בכדור.

[or_lougasi]

כמו שחשבתי, אין פתרון קסם.

אבל כנראה שאלך על פי התכנון שבכל מקרה היה לי בראש, אנסה למצוא לה אוכל שיהיה לה קל לאכול, אוותר על ניתוחים למינהם, ואנסה להיות איתה כמה שיותר.

הרדמה לא באה בחשבון בשום פנים ואופן, חוץ מהסמפטומים שציינתי היא בסדר לחלוטין, אמנם היא ישנה רוב היום, אבל שהולכים איתה לטיול היא רצה משתוללת ונהנת, וחוץ מזה, הקפיצות והשמחה שאני מקבל כל פעם שאני מגיע הביתה והיא רואה אותי שווים הכל.

כל עוד לא כואב לה, אין סיכוי שאני ארדים אותה. היא אפילו עוד פעילה מינית , מאז ומתמיד מאוננת על הרגל שלי בתדירות די גבוהה.

מצחיק שבתחילת דרכה, כשהייתה בת כמה חודשים, הוטרינר אמר שהגזע הזה יכול להגיע בקלות לגיל 20 שנה, אולי הוא צודק, מי יודע..

בכל מקרה, יש המלצות מסויימות לאוכל? קראתי שאפשר פשוט להרטיב לה את האוכל הרגיל שלה עם מים חמים, פיתרון ריאלי?

[שומאכר]

עצוב אבל טבעי, בסוף כולם מתים.

גם הבוקסר שלי הלך לעולמו כשהיה בן 14.5 (המון לבוקסר) לפני שנה וקצת.

הוא תמיד היה סוס, גם כשהיה בן 12 התנהג כאילו נמצא בשיא נעוריו, שיחק כל היום והיה חד וערני.

בשנתיים האחרונות רגליו האחוריות כשלו מדי פעם, מחלה ידוע בגזע, הוא היה צריך עזרה אפילו כדי לעלות על הספה.

גם הוא איבד את שמיעתו ובדיעבד כנראה סבל מגידול במוח.

עשיתי כל מה שיכולתי על מנת להקל עליו ולהעניק לו איכות חיים וכך גם עליך לעשות.

אל תעשה ניתוחים מיותרים, אבל תאכיל אותה באוכל רך ותדאג להעניק לה את איכות החיים הטובה ביותר שתוכל.

הבוקסר שלי פשוט קם יום אחד והתחיל להסתובב בבית בדאגה, זה סמפטום ידוע של כלב שמרגיש שסופו קרב (EZOF, לידיעתך), הם הולכים רחוק מהלהקה על מנת למות בשקט.

בסוף נשכב והתחיל לפרפר על השטיח, הווטרינר אמר שכנראה מדובר בגידול במוח ושעכשיו הוא גם איבד את ראיתו.

היה ניתן להעניק לו עוד כמה חודשים של חיים אבל העדפתי הרדמה, זו הייתה החלטה קשה מאוד במיוחד לאור העובדה שתמיד ראיתי בו שותף וחבר ולא כלב.

אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה, ובנתיים האחרונה, בחיי הבוגרים שבכיתי.

 

אגב, בתמונה הוא בן 10, היה סוס עד הסוף, יום לפני המוות עדיין שיחקנו בכדור.

 

אני עוד שניה בוכה מההודעה שלך. ולא, אני ממש לא ציני.

כל השירשור הזה מעורר בי צמרמורת כשאני חושב על הכלב שלי, שעוד יחסית צעיר (6).

[Liviur]

פינצ'רים לא מתים , הפינצ'ר האחרון של אשתי (מעורב כן?) חי עד גיל 22, ונפטר יום אחד מאי ספיקת לב , בקושי רואה , בקושי שומע - אבל תחמן ושובב עד היום האחרון.

הבן שלו עכשיו שוכבל להנאתו בסלון על הספה.

[DAn-BP 1.8]

עצוב אבל טבעי, בסוף כולם מתים.

גם הבוקסר שלי הלך לעולמו כשהיה בן 14.5 (המון לבוקסר) לפני שנה וקצת.

הוא תמיד היה סוס, גם כשהיה בן 12 התנהג כאילו נמצא בשיא נעוריו, שיחק כל היום והיה חד וערני.

בשנתיים האחרונות רגליו האחוריות כשלו מדי פעם, מחלה ידוע בגזע, הוא היה צריך עזרה אפילו כדי לעלות על הספה.

גם הוא איבד את שמיעתו ובדיעבד כנראה סבל מגידול במוח.

עשיתי כל מה שיכולתי על מנת להקל עליו ולהעניק לו איכות חיים וכך גם עליך לעשות.

אל תעשה ניתוחים מיותרים, אבל תאכיל אותה באוכל רך ותדאג להעניק לה את איכות החיים הטובה ביותר שתוכל.

הבוקסר שלי פשוט קם יום אחד והתחיל להסתובב בבית בדאגה, זה סמפטום ידוע של כלב שמרגיש שסופו קרב (EZOF, לידיעתך), הם הולכים רחוק מהלהקה על מנת למות בשקט.

בסוף נשכב והתחיל לפרפר על השטיח, הווטרינר אמר שכנראה מדובר בגידול במוח ושעכשיו הוא גם איבד את ראיתו.

היה ניתן להעניק לו עוד כמה חודשים של חיים אבל העדפתי הרדמה, זו הייתה החלטה קשה מאוד במיוחד לאור העובדה שתמיד ראיתי בו שותף וחבר ולא כלב.

אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה, ובנתיים האחרונה, בחיי הבוגרים שבכיתי.

 

אגב, בתמונה הוא בן 10, היה סוס עד הסוף, יום לפני המוות עדיין שיחקנו בכדור.

 

חייב לציין שההודעה שלך הביאה בי צמרמורת וחשיבה על הכלבה שלי .

מטורף מה שכלב יכול לעשות לבנאדם.

 

יש לחבר חתול,יום אחד הוא מת ואף אחד לא היה אכפת בכלל,הוא אמר לי שתוך כמה שעות בכלל גילו את זה מתי שחיפשו אותו ולא הבינו לאן הוא נעלם.

[Be roo]

אף אחת מהסיבות שציינת אינן סיבה להרדים כלב.

 

לגבי האוכל, אפשר לתת לה אוכל רך שקל ללעוס. או אוכל מקופסאות שימורים, או להשרות אוכל יבש במים למשך חצי שעה ואז להגיש לה.

 

לגבי הגידולים. אפשר לבצע בדיקת דם כדי לבחון את תפקוד הכבד והכליות כדי להחליט האם היא יכולה להתמודד עם הרדמה או לא. יש הרדמה בגז (שאולי לא כל הוטרינרים עובדים איתה) שהיא "קלה" יותר על הגוף.

 

אי אפשר לקבוע בודאות את מהות הגידולים בלי ניתוח וביופסיה, אבל אפשר בהחלט להעריך האם מדובר בציסטה שומנית בלתי מזיקה או משהו אקוטי יותר. היות וקיבלת תשובות סותרות הפתרון היחיד הוא לחפש המלצה על וטרינר טוב ולסמוך על ההערכה שלו.

 

לגבי הנזקים בבית, היא כנראה סובלת מחרדת נטישה, כלומר לא רגילה להיות לבד בבית רק להרבה זמן. אפשר לנסות לעבוד על זה עם איש מקצוע (מאלף) גם בגיל שלה.

 

היא מתקשה בגלל הגיל וזה שעזבתם אבל זה לא אומר שהיא סובלת מעצם היותה בחיים, ולכן נראה לי מוקדם מידי לדבר על הרדמה.

 

(הערה: "אוננות" על הרגל אינה פעילות מינית על הבעה של דומיננטיות. כל זה לא אומר שכלבה בת 13 לא יכולה טכנית להתייחם, להזדווג ולהמליט, אם כי בגיל שלה זה כמובן מאוד לא מומלץ).