Nigel Roebuck על ז'יל ווילנייב

[דובי מילר]

Nigel Roebuck הוא אחד מכתבי הספורט המוטורי הטובים שיש ואולי הטוב שבהם.

אני קורא אותו המון , לומד ממנו הרבה ויש ממה ללמוד .

במסגרת טור שבועי שיש לו ב"אוטוספורט" אנשים שולחים לו שאלות והוא עונה , על פי בחירתו במעניינות שבהן - השבוע הועלה נושא ז'יל ווילנייב ומדוע בכלל הוא והרבה אחרים כל כך אהבו ואהדו אותו , למרות שלא ניצח הרבה ולא זכה באליפות העולם - זו השאלה -

 

Dear Nigel,

 

I have been reading your column for years now and one thing seems to come up time and time again. Your obsession with Gilles Villeneuve as a driver. You will speak of multiple world champions and somehow work in something on Gilles in the story. What was it about him that captivated you when his career was so short lived?

 

 

ועכשיו שימו לב לתשובה -

 

Dear Michael,

 

You're not the first person to accuse me of 'an obsession' with Gilles Villeneuve, and probably you won't be the last. I'd dispute whether or not 'obsession' is quite the right word, but certainly it's a fact that I've written a huge number of words about him over the years.

 

Why? Well, for one thing, I think Villeneuve is the fastest racing driver there has ever been - note I said the fastest. For another, I can do no better than agree with what Niki Lauda said on the occasion of Gilles's death, in 1982: "He had the best talent of all of us. He didn't drive for points, but to win races. He was the best - and the fastest - racing driver in the world. And I liked him even more than I admired him".

 

It's a fact that Villeneuve won only six Grands Prix, but also a fact that, during his time with the team, Ferrari was by no means the outfit we think of today, and only rarely provided Gilles and his team mates with something competitive to drive. By general consent, he was the fastest driver of his era - but only in two of his 67 Grands Prix did he start from pole position, and that is a very telling statistic.

 

In the course of his four-and-a-bit years in F1, Gilles and I became good friends, and I'm not so pious as to suggest that that never affected my writings of him. That said, I think many of his colleagues would concur that he was the most spectacular and exciting racing driver they ever saw, that he had an absolute inability to give in - and that he was a delightful bloke, with tremendous integrity and a splendid sense of humour.

 

Yes, of course he was too often over the limit, and had a great number of accidents, but much of this stemmed from the fact that he was way quicker than the cars he was given to drive, and routinely forced them to go faster than they cared to go.

 

Think of his final Grand Prix win, though, at Jarama in 1981. His turbocharged Ferrari 126C may have had more power than its opposition, but the chassis was...junk, and there's no other word for it. He qualified seventh for that race, comparing his car's handling with that of 'a big, red, Cadillac', yet he was swiftly up to second, and when Alan Jones's Williams spun off, he found himself in the lead - with 66 laps to go, and the very much nimbler cars of Jacques Laffite, John Watson, Carlos Reutemann and Elio de Angelis lined up behind him.

 

Jarama was a tight circuit, the last thing that clumsy Ferrari needed, yet Gilles never made a mistake all afternoon, and duly held on to the finish. Brabham technical director Gordon Murray 'walked the circuit' that day, and afterwards he said this: "That was the greatest drive I have ever seen - by anyone. Villeneuve never slipped up once - and that Ferrari was terrible!"

 

In that same terrible car, Gilles had also won a fortnight earlier - at Monaco, of all places. There he had qualified second, while his team mate Didier Pironi, himself a great driver, lined up 17th. In the race Villeneuve lapped Pironi.

 

I don't suggest for a second that Gilles was the perfect racing driver, or anything like that. Usually, his heart got the better of his head, and that's a fact. But he raced with more passion than any other driver I have seen, and his car control was sublime. He was also totally honest, completely apolitical - a man who said what he thought. You don't come across that every day of the week.

 

 

דובי

[truejoker]

כן אני גם זוכר שאז ראיתי מירוץ אחד איתו (בטלויזיה), וקראתי הרבה גם בעיתונים בחו"ל , והערצתי אותו, הוא היה אדם גדול בחבורה של שחצנים שהיו להם מכוניות יותר טובות משלו . וכשהם יכלו הם לא התנהגו כ"כ בהגינות. במיוחד, לאפיט ורויטמן

 

אדם גדול ונהג אדיר ללא ספק

בברכה יהודה

[רוני אהרנוביץ]

לא רק שאני מסכים עם נייג'ל - פעם אחת אפילו נלחמתי לצידו בוויכוח לוהט מול רביעיית כתבים וצלמים בריטיים שטענו, שז'יל היה יותר אגדה ממהות...

 

יצא לי לשוחח מספר פעמים עם הנהג הגדול בהסטוריה, לצלם אותו עם גליון "טורבו" ביד (המימין לשמאל של העברית הרסה אותו) ולהודות לו על הרפלקסים שלו, שכנראה הצילו את חיי.

ראיתי אותו ודיברתי איתו במירוץ האחרון והעצוב שלו, באימולה (הוא נהרג במבחני הדירוג למירוץ הבא, בבלגיה).

 

ביום בו נהרג מצאנו בחוצות טבריה כלב כנעני קטן. אספנו אותו, קראנו לו ז'יל והוא האריך ימים והיה מת על נסיעות ב-GTI האדומה שלי.

 

התכונה שהבליטה את ז'יל מיתר הנהגים היתה שליטתו הווירטואוזית במכונית. למזלי, זה היה עידן בו לא היה קשה לראות ולשפוט את מתת-האל הזאת; אילו ז'יל היה נוהג במכוניות של היום, אני די בספק אם זה היה כה ברור (ואם היה בכלל רוצה לנהוג במכונית הממוחשבת).

 

נוהגים להשוות אותו לכוכב-על אחר של הספורט, שגם הוא נהרג על המסלול, איירטון סנה. הנה קטע מתוך כתבה על סנה שכתבתי מייד לאחר מותו (את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בנטקאר):

עוד לפני שסנה נהרג, נהגו להצביע על הדמיון בינו לבין ז'יל וילנב, נהג פרארי האגדי שנהרג ב-1982והשאיר את עולם המירוצים יתום מאליל. שניהם הפגינו נהיגה מעולם אחר, אבל ז'יל היה דמות הרבה יותר פופולארית. קיק רוזברג, אלוף העולם 82', ערך כבר לפני שמונה שנים את ההשוואה המתבקשת בין השניים:

"הדמיון היחיד ביניהם הוא היכולת הגבוהה. ז'יל היה יריב קשוח, אבל הוגן. סנה, אם תשתחל לצידו, לא יהסס להיכנס בך. ז'יל מעולם לא עשה זאת - וסנה טוב מכדי להזדקק לטקטיקה הזאת. זה אווילי. העסק הזה מספיק מסוכן כפי שהוא. כל מה שסנה עושה זה לרכוש לעצמו אוייבים."

[שמר]

רוני,

האם יש לך עותק של טור העורך אודות ווילנייב משנת 82' ("טורבו" מס. 9 כמדומני).

[רוני אהרנוביץ]

רוני,

האם יש לך עותק של טור העורך אודות ווילנייב משנת 82' ("טורבו" מס. 9 כמדומני).

אכן גליון 9 (על השער רנו פורמולה 1 וזלדה), אבל לא טור העורך אלא כתבה של 6 עמודים, כולל תצלומים. אין לי סורק וגם לא מרץ לשבת להעתיק את כולה. משהו בה מעניין אותך במיוחד?

 

עיקר הכתבה הוא תיאור הקפת הדירוג בה נהרג, אבל יש גם קצת ביוגרפיה.

 

ציטוט מראיון שז'יל נתן לטיים מגזין (כתבת שער, שאגב פתחה את שערי הטלוויזיה הישראלית לשידורי הגרנד פרי):

"בשבילי, המירוץ האידיאלי הוא כשאני מזנק מהשורה הראשונה לאחר שהשגתי את הזמן הטוב ביותר במבחני הדירוג, נכנס להחליף צמיג בהקפה החמישית, חוזר למירוץ במקום ה-12, עוקף את כולם - ומנצח."

 

כזה היה ז'יל: הוא אהב לנצח - אבל הוא לא אהב נצחונות קלים.

 

קטע מהראיון:

"אני הולך לכל מירוץ במטרה לעשות כל שביכולתי כדי לנצח. הרבה תלוי במכונית; אני לא דורש מהפרארי שלי שתהיה טובה מהמכוניות האחרות, מספיק שתהיה טובה כמו האחרות - ושהנהג הטוב ביותר ינצח."

[שמר]

הכתבה עצמה מעניינת אותי. בפעם האחרונה שקראתי אותה הייתי בן טיפש עשרה ובגללה התחלתי להתעניין ב-F1.

[asher77]

אכן גליון 9 (על השער רנו פורמולה 1 וזלדה), אבל לא טור העורך אלא כתבה של 6 עמודים, כולל תצלומים. אין לי סורק וגם לא מרץ לשבת להעתיק את כולה. ?

 

"

אם למישהו יש את הכתבה הוא יכול לסרוק אותה לכאן? אם יש למישהו מקור אחר גם יהיה טוב

מוזיאון ז'יל ווילניב

[Monopusto]

הנה מאמר ההספד של רויבק לוילנייב:

 

Obituary by Nigel Roebuck for Autosport Magazine - May 13, 1982.

Gilles Villeneuve

 

Last Saturday afternoon Gilles Villeneuve died violently at the wheel of a Ferrari. It was the end of the final practice session, and he was going for it. He was on his last set of qualifying tyres, and came upon a slower car. In those circumstances, Gilles so often said, you had to squeeze your fear, keep your foot down. It was absurd, but the system left you no alternative.

 

Many people in motor racing were totally unable to understand Villeneuve. He was more fiercely competitive than anyone I have ever seen, yet the attraction of the man was that he saved it all for his racing. On the track or off, his integrity was absolute. He had not a trace of affectation. There was no need to surround himself with vacuous hangers-on, as did so many of his colleagues.

 

Ego is very important in motor racing, essential even. But Gilles enormous confidence came from within himself. He had no need of yes-men to tell him how good he was. He knew. As a consequence, he was secure enough to admit his mistakes, rather than blame the car, and he would look you straight in the eye as he did so.

 

It was a short career, just over four years at the top of the sport he loved so much. When Gilles first appeared in Formula 1, at Silverstone in 1977, he already had an awesome reputation. Those who had seen him in Canada spoke of an astonishing balance and confidence and pace, and it was apparent in Europe from the start.

 

History will relate only that he drove in 67 Grands Prix, and won six. It will not remember him as a World Champion, but that is of no consequence. Any such list which omits a Moss is already an absurdity, and Gilles himself often said that the World Championship was a secondary consideration, a bonus. Driving 'for points' was complete anathema to him, a concept he found impossible to comprehend. What mattered was winning races, an instant, intuitive thing, a passion to beat everyone now, today. Planning a Grand Prix season like a military campaign, calculating gains here, losses there, was not Villeneuve's style.

 

The loss of any great racing driver is a blow to the sport, but Gilles Villeneuve was so much more than that. Those who knew him well liked him enormously, but beyond that there was something of the man which touched fans across the world. There has never, in my experience, been adulation and love for a racing driver such as that for Gilles. Wherever the circuit, the response of the public, as he drove round on the warm-up lap, was instinctive. The mystique of Ferrari helped, of course, but it went further than that. People sensed that, with Gilles, the impossible could happen. There was a crackle of excitement in the air. He would take an inferior chassis, demand of it more than it had to give, and thus we had the Villeneuve style. Genius can never be hidden. He was the best of his generation, and stands comparison with anyone in the history of the sport.

 

Gilles was a good friend of mine, and I find this task extremely distressing. Quite apart from his superlative ability in a race car, he was a charming man, who never changed with fame and fortune. Polite, honest, and straightforward, he had a tremendous sense of humour and a simple love of life. His attitude to motor racing was unfashionably romantic. In a bland, commercial, world, he loved it for its sake. The jet set made him cringe, and he had an instinctive abhorrence of anything bogus. For me, and, I suspect, many thousands of others, the light has gone out in motor racing.

 

To his wife, Joanne, their children, Jacques and Melanie, to his family and countless friends, to Mauro Forghieri and everyone in the Ferrari team, we offer our deepest sympathies. Their grief is shared across the world.

 

NSR

 

AUTOSPORT, MAY 13, 1982

[Monopusto]

הנה דברים נוספים שרויבק כתב על וילנב, במסגרת טור אישי בירחון MOTORSPORT הבריטי (גליון נובמבר 99'):

 

[/img]

 

קריאה מהנה!

[Monopusto]

כתבה סרוקה נוספת, הפעם פרי עטו של פיטר וינדזור המוערך, מתוך F1 RACING:

 

עמוד 1:

 

[/img]

 

עמוד 3:

 

[/img]

 

עמוד 5:

 

[/img]

 

עמוד 7:

 

[/img]

 

קריאה מהנה!

 

השנה אמורים להתחיל הצילומים לסרט דוקומנטרי על חייו של ז'יל. הסרט מבוסס על ספרו של ג'ראלד דונלדסון.

 

פרטים נוספים בלינקים הבאים:

 

http://www.caprifilms.com/capri_indevelopment.html

 

http://imdb.com/title/tt0449114/

[דובי מילר]

מדי פעם יש בי את הצורך הזה לשוב ולראות משהו על ז'יל ווילנייב , בדרך כלל זה קשור איך שהוא

לאיזה מצב רוח או סתם מזג-אויר בחוץ שברוגז עם כולם.

לא צריך להתאמץ בכדי למצוא משהו לראות שיאפיין את ווילנייב בצורה הטובה ביותר .

כמה הקשות מקלדת בגוגל מביאות הרבה תוצאות מעניינות . הנחמדה מכולן הפעם שאולי משקפת

בצורה טובה ומעניינת את ז'יל ווילנייב היא זו - http://www.youtube.com/watch?v=cPjyuMLHxP8

שש דקות ומשהו של הנאה צרופה שכוללות את כל מה שהנהג הקנדי של פרארי היה .

נהג וירטואוז ברכב שמתנהג , מתנהג גרוע אבל מתנהג . הפרארי שלו היתה עגלה מלאת סטרואידים , סוס איטלקי גאה מוגדש שווילנייב לחץ אותו עד לקצה ולפעמים גם מעבר לזה .

מלחמות עם ההגה והדוושה וזנב סורר , עקיפות מסמרות שיער גם במקומות שאי אפשר

היה לעקוף ולפעמים התוצאות היו בהתאם.

חלקי רכב עקומים ושבורים , צמיגים מפוצצים אבל תמיד ידעת שהוא יעשה את הכל בכדי

להשיג את התוצאה הטובה ביותר.

לפעמים אני תוהה לגבי אותו יום באימולה כשפירוני, בן-זוגו לקבוצה , עשה לו את התרגיל "המלוכלך" באם

הוא לא היה נאיבי מדי , באם זה היה הפוך מה היה קורה ומתנחם בזה שככה הוא וטוב שכך.

 

 

דובי

[Monopusto]

מספר עמודים מהספר של דונלדסון ניתן למצוא באתר של אמאזון.קום:

 

http://www.amazon.com/gp/reader/0753507471/ref=sib_dp_pt/104-8989256-8257552#

 

 

הכנתי קובץ ZIP קטן המכיל קטעי וידאו שונים של ז'יל:

 

*קטע ראשון- עקיפה של ז'יל על אלן ג'ונס, בכניסה לפניית 'טרזן' בזנדפורט. עונת 79'. פרשנות: מארי ווקר.

* קטע שני- מתוך הארכיון. ראיון של ז'יל לערוץ CBC הקנדי. הוא מצטייר בתור מתראיין רהוט למדיי, במיוחד בחלקו השני של הראיון.

* קטעים 3-5- קטעים נוספים מתוך הארכיון של של CBC: יום ההלוויה, תחילת דרכו של ז'אק במירוצים.

 

הקובץ:

 

http://download.yousendit.com/0A018A1635D92D08

 

יום טוב,

יגאל.

[Monopusto]

כמה תמונות של ז'יל, באוטו ומחוצה-לו, ללא סדר מיוחד:

 

 

 

 

 

 

תמונה אחת ששווה מיליון מילים- מימין, ז'יל, משמאל, אנצו פרארי :

 

 

 

 

 

 

 

 

המשך יבוא!

[דובי מילר]

...

 

 

 

 

 

 

 

תמונה אחת ששווה מיליון מילים- מימין, ז'יל, משמאל, אנצו פרארי :

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

!

 

בביוגרפיה של אנצו פרארי באנגלית כפי שכתב וויליאמס נדמה לי הוא מציין שם במפורש ובצורה בולטת ביותר עד כמה היחסים בין ז'יל ווילנייב לאנצו פרארי היו מיוחדים.

נכתב שם שאנצו ראה בווילנייב את הבן שלו ממש ונתן לו יחס חם ואוהד שלא נתן לאחרים.

וזה לנהג שבתקופתו מכונית הפורמולה-1 של פרארי נראתה הרבה פעמים כמו עגלת תינוקות וגם נסעה כך...

ז'יל ווילנייב ,למרות המכונית היחסית גרועה שקיבל , תמיד נתן את המקסימום מבחינתו .

 

 

דובי

[דובי מילר]

תמונה אחת של אנזו וז'יל והשנייה של הספר המדובר ,שאגב מומלץ .