תמונות ממסע תאילנד-טורקיה על כבאית מפתח תקווה

[נמרוד רחמימוב]

 

מאחר ואני סופר בתמונה שתי רגליים ויד אחת, ובתנוחה הזאת צריך באופן ברור את היד השניה פנויה לגרבץ, אני תוהה עם איזה איבר החזקת את המצלמה?

 

נמרוד

[GoRide]

לא פחות ממדהים!!

השארת אותי ללא מילים. אחד מסיפורי המסע היותר מרתקים שקראתי לאחרונה.

 

איך יחסי המשפחה הושפעו משהייה תמידית יחד לאורך שנה?

איך הילדים התאקלמו עם החזרה לארץ? איך הייתה ההתמודדות עם המסגרות (ביה"ס וכו')?

 

ממתין להרצאה מסודרת על הטיול....

[57mmStroke]

ריהוט קראוואן באנגליה תמיד בעל פינות מעוגלות,

אני מניח שאף אחד לא קיבל מכה, אחרת היית מספר.

תמונות נהדרות, אני מאוד נהנה לקרוא. יש לך סגנון

כתיבה טוב לדעתי לפחות,

בציפיה להמשך

גדי

[סולל הדרך]

תמשיך.. תמשיך

[itsik170]

תמונות וסיפור מדהים.

 

אגב, שמתי לב שלסמיטריילרים הסיניים יש שני סרנים מקדימה ורק סרן אחד מאחור, בדר"כ זה ההיפך.

יש לזה הסבר הגיוני? או סתם שגעון של הסיניים.

 

לגבי המובילית עם הרכבים, שמתי לב שיש 2 טורים של רכבים, אם זה באמת ככה (ולא משאיות שעומדות אחת ליד השניה) אז זה באמת נגררים עצומים (לשם השוואה במוביליות של תעבורה למשל, יש רק טור אחר לרכבים), כמו כן ניתן לראות שהנגררים מאוד ארוכים, מה שמראה שאצל הסינים אין מגבלת אורך למשאיות כמו שיש באירופה וארה"ב.

[נהגת שודים]

נהנתי לקרא ולראות את התמונות,

כל הכבוד!

 

 

 

 

ל'

[sinkto]

לגבי דברים שנכתבו, מעניין שדווקא הבריטים מעגלים פינות, לא? ובתכלס, השתדלתי באמת לעגל כמה שאפשר, וכן, היו פציעות, אבל ברמה של סריטות, וגם אם עמוקות, זה לא סיפור. ביננו, בלי סריטה ממש עמוקה היינו יוצאים למסע שכזה?

ובאשר לסינים ולמשאיותיהם, כבר כתבתי פה קצת על הרגלי הבלימה שלהם, וכן, הם לא בדיוק ברורים. החלוקה השונה של הסרנים נפוצה לא רק בסין אלא במזרח כולו. אין לי מידע בנושא, אבל אם חושבים על זה, אז על הסרן האחורי יש ארבעה צמיגים ומספר הצמיגים בשני הסרנים הקדמיים גם הוא ארבע וכך יש גם חלוקה שווה וגם היגוי משופר. שוב, אלו רק השערות שלי.. ויש לך עין חדה, שתי משאיות זו לצד זו, אבל האורך!

[sinkto]

ושוב ערב טוב,

ועכשיו אנחנו עמוק בליבה של אסיה. הנסיעה בערבות האינסופיות של אסיה היא חויה בלתי נשכחת לנהג הישראלי המצוי שכביש הערבה

מרגיש לו בלתי נגמר.חלק מהתמונות המצולמות פה הן מכביש אלמטי - אסטנה, מעיר הבירה הישנה אל זו החדשה. זה הכביש הטוב והמהיר במדינה, סוג של ירושלים תל אביב, והוא נמתח לאורך 600 ק"מ דרך השממה. בדרך אתה פוגש עיר אחת - קרגנדי שמה, שבימי ברית המועצות נקראה קרגנדה ושימשה כעיר מחוז לגולאגים הענקיים שסביבה. קודר משהו.

בקזחסטאן התחלנו לפגוש את פאר התוצרת הסובייטי ובתמונות פה אנחנו רואים שתי תצורות של "גאז". זו הקטנה שגרמה לשלי להרגיש בבית, והשניה, המפלצתית שגרמה לי להזיל ריר עד שהתחלתי לחשב את כמויות הדלק שהדבר הזה לוגם לפי מחיר הסולר בארץ ולא לפי ה"שקל לליטר" ששילמנו בקזחסטאן..

הנסיעה על הכבישים הישרים והארוכים חדגונית ונשברת רק על ידי שיירת גמלים תועה (כמו זו שהבן הקטן שלי מתבוננן בה ), ועל ידי

המצבות העגומות שבצידיה, המספרות על נסיעות שלא נשלמו. המישורים העצומים לא מכסים ממך דבר, הנוסע בדרך יודע מתי לצפות לגשם

כי הוא רואה אותו מגיע, וגם רכב חולף, אם יש כזה, ייצפה ממרחק קילומטרים.

האוהל שעל המרפסת שלנו שייך לגילי, הבמאי/צלם שלנו שבא לבקר עם אשתו ויחדיו הצטרפו אלינו לכמה ימים.

והתמונה של אחורי המשאית המאובקים בחציית ה"סיר דאריה" לא מרמזת על מה שקרה לנו שעה אחר כך.

כאלכסנדר מוקדון בשעתו, שחצה את הנהר בדרכו להודו, גם אנחנו חצינו, ואז חיפשנו מקום לשבות בו.

ירדתי לגדה, ומהר מאד התברר לנו שמה שיכולות הלאדות והוולגות בנות הטון וחצי, לא יסכון לשמונת הטון שלנו ו.. שקענו.

אבל לא סתם, עד הצירים, וכל זה שעתיים לפני שבת!

מקומיים נחמדים באו והציעו עזרה, וכשלא צלחו, יעצו לנו להתפנות משם רגלית לפני בוא הלילה כי, ופה הם העבירו אצבע על צואר

בתנוחת שיסוף ולחשו ברוב משמעות "בנדייטי!!". טוב, ברור שנשארנו, וברור שישנו עם דלתות וחלונות פתוחים, (אם יגיעו הבנדיטים,

לפחות לא נהיה מיוזעים..) וברור שלא קרה כלום, אבל בכל זאת, איך יוצאים מזה??

אז לאורך השבת באו חברה והציעו עזרה ונענו ברוסית העילגת שלי, "יא סובוטה, ניי רבוטה" שאני מניח שישמע בעברית בדומה לזה:

"אני שבתת לא עובדת".. החברה סובבו אצבע על רקה בתנועה בינלאומית מוכרת והלכו.

ואז הגיע שופל, לא אלי, אבל לסביבה ואני הלכתי אליו וביקשתי חילוץ, אבל לא עכשיו, בלילה ואכן, בלילה הוא בא, משך, גרר, וחילץ,

(כשאחד מה"בנדיטים" המקומיים המשופמים יושב מאחורי ההגה שלי כי השבת עוד לא יצאה..), ובתום העבודה, קראתי לשני המחלצים אל הרכב פנימה, הראיתי להם את הארנק ואמרתי "בבקשה, בשבילי כסף היום זה משהו שאני לא נוגע בו" העיפו בי מבט תמוה,

פתחו הארנק, וברוב כבוד לקחו בדיוק מה שסיכמנו ויצאו לדרכם. אני נשארתי עם חמישים שקל פחות, עיקום בגשר האחורי של השאסי

וסיפור נחמד. תמונות לא, כי.. זוכרים? יא סובוטה ניי רבוטה..

אבל לא לדאוג, שקענו עוד, ויהיו תמונות, אז עד הפעם הבאה.. להתראות

אריה

[lior3]

המשך לשתף !!

מקווה שנהנת

[pasparto]

מדהים! כל הכבוד!!

לא הצלחתי להבין/לראות איפה ישנתם כל לילה. נבנו דרגשים/מיטות בפנים?

[ofurst]

רק הערה קטנה,

 

למיטב ידיעתי, המשאית ה"מפלצתית" אותה זיהית כ-"גאז גדול" היא לא "גאז", אלא "קראז"

 

אבל ישפטו המומחים....

 

[sinkto]

רק הערה קטנה,

 

למיטב ידיעתי, המשאית ה"מפלצתית" אותה זיהית כ-"גאז גדול" היא לא "גאז", אלא "קראז"

 

אבל ישפטו המומחים....

 

 

 

[ATTACH=CONFIG]397790[/ATTACH]

 

 

יכול מאד להיות עודד. אני כל כך לא מומחה, שאפילו לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא קראז..

מה שבטוח, מפלצת היא היתה.

[sinkto]

מדהים! כל הכבוד!!

לא הצלחתי להבין/לראות איפה ישנתם כל לילה. נבנו דרגשים/מיטות בפנים?

 

תודה עבור לעמוד הראשון, תיאור בניה, וכמה תמונות. כעקרון, הרכב מאובזר לחמישה איש בנוחות רבה. לפחות לטעמנו..

[renault5]

ממש יפה אחלה תמונות.

[sinkto]

עוד יום עבר, אבל הסיפור טרם נגמר, וגם לא התמונות, אז נמשיכה.

סיפור השקיעה וההחלצות אירע כאמור על גדת נהר ה"סיר דאריה" במקום לא כ"כ מרוחק מבייקנור.

מה זה בייקנור? בייקנור היא לרוסיה מה שקייפ קנוורל לארצות הברית - בסיס שיגור טילים לחלל.

לא, לא חשבנו לנסוע לבקר, ומן הסתם גם אי אפשר אבל מה שרואים בתמונה הראשונה, נחשד כקשור למקום.

היום החל כיום רגיל במסע חוצה הערבות הקזאחיות: קמים, אוכלים, נוסעים כמה שעות, עוצרים שוב לבשל ולאכול צהרים, ..ואז הגיעה ההפתעה. עמדנו ליד מבנה קבר קדוש מרשים שעמד בבדידות בצד הדרך, ואז, אשתי, תוך כדי צילום האיזור בוידאו שואלת

"אה אריה, מה זה הענן הזה מאחוריך?" אני מסתובב, ועיני חושכות, אבל ממש, ענן אבק עצום ונפוח מתקדם לעברנו במה שנראה מהירות לא קטנה. "בואו לאוטו" אני צועק ברוח "מסתלקים מפה". מהכיוון השני מגיעה משאית קטנה, ונהגה, שנראה לא מבסוט בעליל, מתבונן

בסערה המתקרבת ואומר "בייקנור." אז אני לא יודע אם כך נראה האיזור אחרי שיגור, אולי, ואולי צפינו באחת מסופות האבק

שהאיזור נודע בהן לשימצה מאז הצטמקה לה ימת אראל שהייתה (ואולי עדיין?) מקוה המים המתוקים הגדול בעולם.

מה שאני יודע, זה שהדבר הזה השיג אותנו די מהר. נסענו בתוך סופת אבק משתוללת שהורידה את הראות לקרוב לאפס,

כך שאי אפשר גם לעצור, כי מישהו אחר עלול להתנגש בך, ורק אחרי כמה שעות, בלילה, ראינו מתחם מנוחה (מגרש עפר פתוח,

ולא יותר, אבל זה מספיק) ונעצרנו לשינה. בבוקר גילינו שמישהו השאיר חרך קטן פתוח בחלון והסופה, כמו ששר דיויד ברוזה,

טרפה הכל.. הרצפה כוסתה בסנטימטר של חול. מזל שאין הרבה רצפה בקראוון..

בעיר אראל צילמנו כמה כלי רכב שחנו לידנו בשוק המקומי. הם נראים עתיקים למדי ,אך הם לא.

האמצעי, משמש גם את הממשלה וראינו כאלו בתצורת אמבולנס או ואן משטרתי. הקמאז הכתומה היא חיה מאד נפוצה

בכבישים הקזאחים, יצא לנו גם לקבל טרמפ בתוך אחת כזו מדגם 6X6 צבאי - חויה אחרת.. מתלים זה כנראה לא שהמהנדסים הרוסים

מתמחים בו..

עם שוך הסערה, התנקו השמים, והאויר היה צלול כבדולח, מה שאומר שיכולת לראות את הכביש נמתח כסרט אפור עד שהוא הופך דקיק

ונעלם באופק.

על אחד הכבישים מצאנו אחות! כתומה וגדולה, (אולי 2629) שגררה קורות ברזל ארוכות ועצרה לנוח..

הכיתוב על הדלת הפתיע אותי כי הוא בכתב מערבי ולא קירילי, אז בדקתי, חברת בניה אירנית שלה סניפים בקזחסטאן.

עוד מקבץ תמונות אחד ואנחנו עוברים לרוסיה, אבל זה כבר יהיה אחרי החג. אז..

צום קל וגמר חתימה טובה,

אריה