תמונות ממסע תאילנד-טורקיה על כבאית מפתח תקווה

[מועדון סאאב]

 

[ATTACH=CONFIG]397796[/ATTACH]

המשאית הכתומה יוצרה באיראן על ידי Khodro Diesel המייצר עד היום דגמי משאיות של מרצדס.

הקבינה היא קבינה איראנית מקורית, כאשר השאר מבוסס על חלקי מרצדס המיוצרים ברובם באיראן.

המשאית היא 1924 או 2624, וסיכוי מאוד נמוך להיותה 2628.

Khodro Diesel הוא יצרן הרכב הכבד הגדול באיראן עם נתח שוק של כ- 75% מהייצור ברפובליקה האיסלאמית, ומייצר משאיות ואוטובוסים.

בתקופה זו היצרן מתקשה בייצור של כלים חדשים עקב הסנקציות של מדינות המערב, והעובדה ששלדות חדשות מגיעות אליו רק דרך צד ג' אשר מוכן להסתכן בכך.

 

יום אחד, אנה מקווה לצאת למסע דומה.

 

חתימה טובה,

 

אורן

[oldcar]

אורן, כל יום שעובר לא חוזר ואף אחד לא נעשה צעיר יותר.

קח את הסאאב וסעעעעעעעעעעעעע!

גמר חתימה טובה ושנה טובה לכולם!

[Lotus Omega]

אני בפורום כאן לא יום ולא יומיים, והסיפור הזה בהחלט נכנס לטופ 5 שלי, ואולי אפילו לוקח מקום ראשון. ואוו ואוו ושוב ואוו!

 

מחכה בקיצור רוח לעדכונים,

אור.

[לירוי1]

בדיוק קראתי כתבה על משפחה שעשתה טיול של שנה באוטובוס שהפך לקראוון .רק באוסטרליה

[sinkto]

אהלן אהלן,

שבוע חדש, שנה חדשה, אחרי הצום, איזה כיף!

כרגיל, (ואני לא מתרגל, וממש מעריך) תודה על התגובות האוהדות, מה אעשה כשיגמרו התמונות? אולי נצא לעוד טיול??

אנחנו עדיין בקאזחסטן, נוסעים מערבה בדרך לחצות את נהר אוראל מאסיה לאירופה, (כן! ככה זה הולך מסתבר)

עוברים את העיירה אראל ומגיעים לעיר חביבה שאת שמה אני לא זוכר אבל את השוטר לבוש האפוד הקרמי ונושא הקלצ'ניקוב אני זוכר גם זוכר. "סליחה," אני שואל ברוסית העילגת שלי, "איך מגיעים מפה לאטיראו?" והשוטר, כמו בסיפור התלמודי על הילד שנשאל על הדרך לכפר

ואמר "יש את הדרך הקצרה שהיא ארוכה, וזו הארוכה שהיא קצרה", השוטר הקזאחי אומר: "יש את הדרך הקצרה - 600 ק"מ,

אבל אל תקח אותה, קח את הארוכה, 1200 ק"מ אבל עדיף"

כבר הייתי בכיוון, אבל שני בני תשחורת שפגשנו בעיר, אמרו, "עזבו, סעו בקצרה, זה בסדר, בואו ונוביל אתכם", ואני, אשר שש מאות

קילומטר לא הולכים אצלי ברגל, בחרתי בקצרה.

איזה טעות לוגיסטית זו הייתה... אתם מבינים את הסיטואציה? קזחסטאן? שוטר ממוגן? שש מאות קילומטר בדרך שלא מסומנת במפה ולא קיימת בGPS? כמו שאומרים אצלנו, צחוקים..

אז בעיות בטחוניות לא היו, והכביש גם התחיל יפה, סלול, מסודר, עם שלטים שמראים את הדרך עד סנט פטרבורג (2305 ק"מ ביני ובינך

מה הם?)אבל מהר מאד התדרדר למין דרך שהייתה פעם סלולה, ואולי לא? בורות בעומק חצי מטר מנקבים אותה ככברה ואני מוצא את עצמי

עובר עם כל עם קזאחסטן (או השלשה רכבים וחצי שנוסעים שם..) לשביל המקביל, ולמקביל של המקביל.. פלאשבקים של מילואים בצאלים

אני מקבל! רבאק! מזה הדבר הזה? זה לא פשוט, כן? הילוך ראשון, עובר לשני, מטפס שניה לשלישי, ושוב ראשון, וחוזר חלילה,

ש ש מ א ו ת ק י ל ו מ ט ר ! ! !

אבל אז אני מתחיל לתפוס את העניין, מדלג מהציר הראשי למשני, חותך את הבורות, מגלה שהקטעים הבוציים (מאיפה לעזאזל הביאו

בוץ למדבר אלה?), הקטעים הבוציים פחות קופצניים ובוחר בהם, אבל הגרמניה הקשישה כבדה ומאבדת מהירות בקלות אז צריך

להיכנס מהר ולהישאר עם רגל כבדה על הגז גם כשהזנב בורח, אקשן.

הלילה תופס אותנו באמצע הדרך ואנחנו מתארגנים ללינה כשמעלינו, בשמי הבדולח הכחולים כהים זורחים אלפי כוכבים מנצנצים כיהלומים

מאופק אל אופק.

הבוקר עולה ואנו ממשיכים ואז, אחרי כמה שעות, כמו מלח חוצה אוקיינוסים אני מזהה ומודיע "אהוי! כביש לפנינו!"

בוחר נתיב עליה אל הכביש, מסתער ו.. כמעט. שלשה מטרים לפני הסוף המשאית מאבדת כח, בצעד נואש אני מנסה להוריד הילוך, אבל,

מאוחר מידי, נעמדנו. אין ברירה, חייבים לרדת חזרה ברוורס ולנסות שוב, עם יותר תנופה, אבל אני טועה ברוורס, יורד מהשביל, וזהו, מחופרים סופית. ברור שניסיתי לחפור ולשפר, אבל סתם, רק בשביל המצפון. מה עושים? מחכים!

הישועה הגיעה בצורת סמי טריילר מתוצרת קמז שדהר במדבר, (וידע באיזה שביל ואיך לנסוע..) וכשראה אותנו עומדים,

צפר בקול תרועה לאמור, חברה, עופו מהשביל כי אני, לא עוצר.. אבל נפנופי ידיים נואשים עצרו אותו בכל זאת, על הכביש.

ואז, הוריד בזהירות את העגלה אל הכביש, שאל "טרוס, יסט?" יעני, כבל, יש? היה. התחברנו. הוא נתן משיכה ואני השתחררתי

כמו קיסם מעוגה אפויה.. רצתי אליו עם מוצרי "אהבה" כמנחת תודה, והנה, אנחנו על הכביש! בדרך לאירופה!

השבוע, טפלתי קצת במשאית. שלש שנים אחרי, ועדיין, כל פעם שאני נשכב מתחת לאוטו, (גירוז, הפעם..) אני ממשיך ומנקה את המרכב

מגושי החול הקזאחי שתקועים שם..

יופי! גמרנו! איפה אנחנו בפעם הבאה חברה? (רמז, יש לנו בגליל שני כפרים שתושביהם הגיעו מהאיזור שנשלט אז בידי האימפריה העות'מנית.)

יאללה, ערב טוב ושנה טובה!

אריה

 

עריכה אחרונה ב-5 לאוקטובר, 2014 על ידי sinkto

[sinkto]

לא פחות ממדהים!!

השארת אותי ללא מילים. אחד מסיפורי המסע היותר מרתקים שקראתי לאחרונה.

 

איך יחסי המשפחה הושפעו משהייה תמידית יחד לאורך שנה?

איך הילדים התאקלמו עם החזרה לארץ? איך הייתה ההתמודדות עם המסגרות (ביה"ס וכו')?

 

ממתין להרצאה מסודרת על הטיול....

 

 

אה, פיספסתי את זה לרגע..

יחסי המשפחה התהדקו לטובה. בעיקר הרגשתי זאת אני אשר נעדר רבות מהבית עקב עבודה, ועכשיו, הפסדתי שנת עבודה, וקיבלתי משפחה.

הילדים התאקלמו בשניה, וגם שכחו אחרי דקה שהם הסתלקו לשנה..

לא התמודדנו עם מסגרות, פשוט נסענו. לקחנו איתנו ספרי לימוד בעברית, אנגלית, וחשבון לכיתות ג' ה' ז', והילדים ישבו כשעה ביום (לא כל יום..)

עם חוברות עבודה וקצת עזרה ובזה זה נגמר.

[oldcar]

מעריץ את האומץ שלכם לקחת שנת חופשה באמצע החיים כדי לחיות באגדה דינאמית כזו!

[גרצמן]

אני בפורום כאן לא יום ולא יומיים, והסיפור הזה בהחלט נכנס לטופ 5 שלי, ואולי אפילו לוקח מקום ראשון. ואוו ואוו ושוב ואוו!

 

מחכה בקיצור רוח לעדכונים,

אור.

 

+1

מדהים אין מילים! כמישהו שבונה טרנספורטר קמפר ומסביר לכולם שזה לטיול חוצה אירופה ומקבל מבטי זלזול מרוב בני האדם, זה פשוט מרגש לקרוא, מחכה בקוצר רוח לכל פיסת מידע נוספת..

 

(אל דאגה, אינני חוזר בי מתוכניותי בגלל אותם קטני אמונה...מקווה לפרסם בעצמי בעתיד משהו דומה )

[sinkto]

ערב טוב, היום זה יהיה קצר.

את הפוסט הזה נקדיש למדינה הפחות אהובה עלינו בטיול הזה, ובהתאם, זו שממנה מיהרנו לצאת.

ודוקא היא המדינה הגדולה מכולן, בעולם אפילו, ובטח יש בה המון מה לראות ולעשות, אבל השלטון, חברים, הרס לנו הכל.

זה התחיל במעבר הגבול שארך שעות אל תוך הלילה, ובו, פקידת הביקורת טוענת שמעודה לא ראתה דרכון כזה, (מאמין לה, אז מה!)

חושדת שהדרכון מזוייף ומנסה להפריד את הלמינציה של התמונה כדי לבדוק..

המשיך בסירוב חברות התקשורת למכור סים אינטרנט לתייר מכיוון "שאין לכם רגיסטרציה.." לך תבין.

נמשך בשוטרים מושחתים בכבישים שניסו לקחת כסף בתואנות שונות ומשונות - לא עצרתם על הקו, עקפתם, וכו' ובאמת, ישוב

בלאדה אזרחית עם שלשה שוטרים, נפתח ארנקי והשוטר שלח יד, חפן את כל הרובלים שהיו שם (500, לא נורא - 50 שקל) ושילח אותי לדרכי. גועל נפש.

זה נגמר בעוד מעבר גבול בדרך לגרוזיה, שוב שעות ארוכות בהן נעקפנו על ידי משאיות רבות שנהגיהן כיבדו את פקידי המכס בחפיסות מרלבורו ששטרות מגולגלין בהן.. אני חיכיתי בסבלנות.

היו גם דברים טובים בדרך, כמו הקהילה היהודית באסטרחן שאירחה אותנו לשבת בבית הכנסת שנבנה ע"י היהודים שגויסו הכפיה לצבא הצאר, הקנטוניסטים.

היה החקלאי שמכר את תוצרתו מארגז המשאית בצידי הדרך והעניק לי ערימות מלפפונים במתנה באומרו בגאוה, "אני צ'רקסי!"

היתה שבת קיץ רוסי חמים בפארק אשר על גדות הוולגה בו זוגות קשישים רוקדים צמודים, וילדים בלונדינים מלקקים גלידה

לצלילי תזמורת נשיפה.

היו דברים טובים, אבל הטעם שנשאר מהביקור היה מר. לא נורא, בפעם הבאה יהיה יותר טוב

דאזבידניה

אריה

עריכה אחרונה ב-6 לאוקטובר, 2014 על ידי sinkto

[itsik170]

נראה שהבנת טוב מאוד למה נהגים ברוסיה משתמשים במצלמות DVR.

[sinkto]

שלום לכם,

שמחים לצאת מרוסיה חצינו בצהרים שטופי שמש את הגבול (שבדיעבד הסתבר שהוא לא בדיוק פתוח עקב המלחמה שהתחוללה שם שנה קודם..). כבר בשעה הראשונה הבנו שבאמת חצינו גבול - משך חודשים כמעט לא ראינו תיירים, ובטח שלא ישראלים, והנה, הגענו לעולם מוכר, (יחסית..), תיירים, טיולי ג'יפים, מלונות, אכסניות, ושאר ירקות, אמריקה! ז"א גרוזיה, או גיאורגיה אם אתם דווקא רוצים. אגב,

בשפת המקום השם הוא סכרת וולו (SAKART VELOׂ) את השם גיאורגיה נתנו היוונים כשהגיעו לפני אלפי שנים וראו אנשים עובדי אדמה,

אדמה - גיאה, וגרוזיה, הוא הכינוי הרוסי, מלשון גרוז - משא, או נטל, שכן הרוסים חתמו איזו ברית בה הגנו על המדינה מהעות'מנים.

מה יש לאמר? מדינה יפהפיה, הרים, אגמים, כנסיות ומבצרים, אנשים חביבים, דרכים גרועות, כל מה שאנחנו אוהבים

סיפור אחד, ממש ליד הגבול מתרומם לו הר הקזבג. הוא נראה יפה, וגם הספר המליץ, אז התחלנו להעפיל בדרך הצרה, ולפתע, יורד מולנו ג'יפ, (לאדה ניבה), והנהג פלוס התייר שאותו הוא מסיע יוצאים אלינו בבהלה ומסבירים לנו שהדרך מיועדת לג'יפים, ושאין שסיכוי שנעבור, וחייבים להסתובב וכו'. טוב, קודם כל, לא היה לי סיכוי לעשות פרסה שם, וחוץ מזה, הוא רק הדליק אותי, אז המשכנו.. בדרך פגשנו עוד אנשים והם דוקא אמרו שזה בסדר, אז עלינו. דרך לא פשוטה, אבל המשאית בעלת ההנעה האחורית יודעת להתמודד יופי עם עליות קשות ומשובשות, כל זמן שזה לא חול, והגענו לפסגה. (לאחרונה היינו איתה בעין עקב, שום בעיות). הנוף למעלה מדהים, ולמחרת, הצטלמנו עם הניבות שפרנסתן מסתבר, בהעלאת תיירים אל ראש ההר..

עוד סיפור, לבקשת בני עידו, שהוא כוכב הסיפור הבא.

אז ככה, חלל המחיה בקרוואן הוא קטן, כעשרה מ"ר צפופים, ומטבע הדברים, אחרי כמעט שנה של חיים יחד הפכנו למשפחה מגובשת מאד, ושום היבט גופני לא היה בבחינת טאבו או סוד.. הטבע היה השירותים שלנו, וההוראה היתה, שגם אם מדובר בשחרור גזים גרידא, יש לעשות זאת בחוץ.

והנה, אחר צהרים גרוזיני לוהט אחד, אנחנו בדרכנו למערות נזירים על גבול אזארבייג'אן, ולפתע, טרמפיסטים!

שלשה חברה, שני בחורים ובחורה, מטיילים מפולין. הסתבר שיעדנו זהה, והם עלו, הרויחו.

כשהגענו, אנחנו בישלנו לנו ארוחת ערב, והם הלכו להקים אוהל, מה שנקרא, יש דרג, ויש..

אחר הארוחה הזמנו אותם לאבטיח קר (והם נגנבו! קר??!!) ולכוס תה - בכל זאת פולנים.

אני והבחורה ישבנו על מדרגות הקרוואן ודיברנו, הסתבר שהיא מורה, מורה פולניה. עוד אנחנו מדברים, ולפתע מגיע עידו (שהיה אז כבן תשע) מסתובב, מפנה אלינו את גבו, ולתדהמת הגברת, משחרר אחת טובה ישר לתוך פרצופה! אני נקרעתי, ועידו, בנונשלאנטיות פנה חזרה לתוך הקרוואן ונעלם. בלי להוציא הגה.

כשחזרתי לנשום, השתדלתי להסביר לגברת את המציאות. אני מקוה שהיא לא מלמדת לימודי המזה"ת או משהו.

 

תמונות. בקזאחסטן, נפלה המצלמה הגדולה והעדשה רחבת הזוית נשברה, ומכיון ואני משתמש באולימפוס, לא מצאתי חלופית.

משם ואילך התמונות צולמו תוך שימוש בעדשת טלה, או במצלמה הקטנה. חבל, אבל זה מה יש..

הנה התמונות..

ערב טוב וחג שמח

אריה

 

עריכה אחרונה ב-7 לאוקטובר, 2014 על ידי sinkto

[oldcar]

:mm_yeah::mm_yeah:

[לירוי1]

יוצא מצב שכל יום איך שאני מגיע הביתה אני ישר פותח את המחשב בשביל ליראות אם יש חדש.ממש כמו סידרה טובה בטלויזיה

[llaavvii]

יוצא מצב שכל יום איך שאני מגיע הביתה אני ישר פותח את המחשב בשביל ליראות אם יש חדש.ממש כמו סידרה טובה בטלויזיה

+1 התמכרתי

[renault5]

גם אני.

נהנה לראות ולקרוא כול פעם מחדש.