סקר| מתי הבנת שאתה אוהב לנהוג?

[matanfr]

האמת היא שאצלי זה קרה בגיל מאד מאוחר.לא אהבתי לנהוג וזה לא עניין אותי כל כך וראיתי בזה הכרח,ועד גיוסי כעתודאי-הנדסאי בגיל 21 לא הייתי מרבה לצאת מעבר לתחום חדרה-הרצליה.

מיד אחרי השחרור שלי (גיל 24) התחלתי לעבוד כטכנאי מחשבים בחברת מחשבים גדולה (כסף לתואר ראשון לא צומח על העצים )..במסגרת העבודה כסטודנט יצא לי לעבוד באתרים שונים.באתר אחד שהגעתי הביאו לי רכב מהחברה עם דלקן (סיטרואן ברלינגו טורבו דיזל עם הניילונים עליה!),נתנו לי ציוד ואמרו לי "סע לפה ולשם,ותתקן איפה שאומרים לך".

 

חברים,בשבוע אחד אני נהגתי את כל הנסיעות שבחיים שלי לא נהגתי.הייתי מתחיל בחולון וגומר בראש הנקרה,ויום למחרת מתחיל מחדרה וגומר בדימונה ואפילו אחרי,בפזורה הבדואית..בזמנו לא היה לי GPS ויצא לי לנסוע לקרני שומרון לתיקון תקלה אך משום מה "הצלחתי" להגיע לג'נסיפוט (עד עכשיו הבוס שלי צוחק על זה..).

 

בהתחלה לא אהבתי ואפילו חששתי,כי לא התמצאתי בכבישי הארץ.אחרי שנסעתי במשך היומיים הללו בכל הארץ וחרשתי אותה לאורכה ולרחבה (ויש לנו ארץ נהדרת!) ביום השלישי התחלתי פתאום להנות מהנהיגה..הבאתי לי את הנגן,חיברתי אותו למערכת ברכב ופשוט לא רציתי לרדת מההגה גם אחרי 8 שעות.לאט לאט למדתי להכיר את כבישי ארצנו.

 

מאז הברלינגו הבנתי שאני חולה הגה.

[Mr_Shankly]

אצלי זה בא בגיל מאוחר - 25 בערך.

היו לי את המכוניות הכי לא ספורטיביות שיש, אבל באיזשהו שלב - אני מעריך אחרי קורס נהיגה מתקדמת + התעניינות הולכת וגוברת בכל נושא המוטוריקה (כולל הפורום הנ"ל ועוד מס' פורומים) "נפל האסימון" והחלטתי שהרכב הבא שלי יהיה הגשמת חלום קטנה - רכב ספורטיבי, לפני שיהיה מאוחר מידי.

לפחות על זה עשיתי וי - ה"בעיה" שלא נראה לי שאסתפק בזה ובטח בעתיד ארצה להשתדרג למשהו טוב יותר.

אכן, מחלה

[yaba]

נראה לי שתמיד ידעתי שאני אוהב נהיגה ורכבים.

 

וזה לא חייב להיות רכב מהיר או דביק, אני פשוט אוהב נהיגה. לפעמים גם נהיגה רגועה בכביש ריק יכולה לתת לי סיפוק.

 

מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי הולך ברחוב ומשחק עם אבא את משחק הניחושים, איזה דגם זה.

אני אפילו זוכר שבימים לפני הוצאת הרשיון, הייתי מתעורר לפעמים בלילות, אחרי חלום שהייתי נוהג בו והייתה לי הרגשה מעורבת

של שמחה ועצב, מההרגשות המיוחדות האלה שקורות רק בחלומות שמרגישים ממש מציאותיים וחשובים.

 

בגיל 11 היו נסיונות הנהיגה הראשונים שלי ועד היום אני זוכר את הרגשת ה"וואו" כששחררתי לראשונה קלאץ' ולחצתי על הגז, כשהעברתי לראשונה להילוך שני וכו... לא הרגשה של כיבוש של ילד שעשה איזה משהו בפעם הראשונה, אלא הרעב הזה לעוד, הרצון להמשיך. פה נראה לי כבר ידעתי שזה לא קטע חולף, זאת פשוט אהבה.

 

משם הוצאת רשיון לטוסטוס, למכונית פרטית ואחריו לאופנוע קצת יותר כבד, כנראה הייתה כתובה מראש.

 

לצערי, סדר החיים שלי והגיל הנוכחי מכתיבים לי בינתיים נהיגה על רכבים קצת פחות כיפים ועיסוק בנושאים שפחות קשורים לנהיגה וסביבת רכבים, אבל אני פשוט יודע שיגיע אותו היום שיהיה ברשותי רכב הנעה אחורית שיוקדש לו לא מעט זמן ואהבה.

גם חברה שלי בחמש שנים האחרונות כבר מוכנה לזה ויודעת שזה הולך להגיע ברגע שיגמרו הלימודים לתואר ותגיע העבודה הקבועה.

 

אז בעצם האהבה שלי לנהיגה על בעלי המנועים למינהים תמיד הייתה בתוכי.

המציאות קצת פוגעת לאהבה לפרוח.

 

נ.ב.

גם היום הרכב שברשותי מקבל לא מעט אהבה בניקוי, וקס, טיפולים שוטפים מתוקתקים וכאב על כל שריטה, אבל זאת עדין לא אותה אהבת אמת שלה אני מחכה.

[adamd1]

אני חושב שזה היה בערך חודש אחרי שהוצאתי רשיון, ששמתי לב שאני עדיין נהנה מכל רגע על ההגה גם אם הוא בפקק במרכז ת"א ועם גולף פלוס שמנמנה ומנוע 1600 FSI, שלא בדיוק נתן תחושה ספורטיבית.

אחר כך המעבר לקצת יותר ספורטיביות עבר בהצלחה ועד היום (שנתיים אחרי) אני עם סיוויק 5ד' שגם לא הכי ספורטיבית אבל לא תתנגד לשום פניה.

השלב הבא יצא לפועל בקרוב, עם איביזה קופרה או לאון TFSI, או אם המזל יתמזל לי ואיזו אלפא מעניינת תתפנה בשוק.

אני כרגע עם שנתיים וקצת עם רשיון, ועדיין נהנה מכל פניה קצת מהירה, ההאצה שאחרי ואפילו סתם נסיעה מנהלתית בעיר או בכביש מהיר.

 

גם המורה נהיגה שלי שם לב לתופעה הזאת בערך בשיעור ה10 שלי, ואמר לי שהוא רואה את זה שאני אוהב את מה שאני עושה.

אני אהבתי מכוניות מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי נוסע עם ההורים והייתי מזהה מכוניות שהיו עם כיסויים ברחוב רק לפי הגלגלים, אפילו לא הייתי צריך לראות את הצורה של הרכב, וזה היה בגיל 6-7.

כל פעם שנסעתי עם ההורים שלי לחו"ל בדקתי אם יש איזו תערוכה מעניינת של מכוניות שהייתי "גורר" את ההורים שלי אליה-הייתי פעמיים בתערוכה בניו יורק, פעמיים בפריז (אחת מהן היתה תערוכה של אופנועים ואופניים) ולצערי לא יצא לי ללכת לעוד תערוכות בחו"ל מאז גיל 11-12.

[Step]

עד גיל 7, כשעוד התגוררתי באוקראינה, מגוון הרכבים הרחב שיצא לי לראות ברחובות כלל את רכבי הספורט והיוקרה לאדה, זפורוז'יץ, אואז, וולגה, ודברים בסגנון, ולא ממש התלהבתי מזה, למעשה פשוט לא שמתי לב אליהם.

לאחר עלייתי ארצה עם ההורים, התגלה בפניי עולם חדש, של רכבים בשלל צבעים, צורות, חברות ודגמים שונים שלא ראיתי בחיים שלי והתחום התחיל לעניין אותי ותחקרתי את אבא לגבי המכוניות שאני רואה ברחוב

לאחר זמן קצר בארץ, ידעתי לזהות את את רוב המכוניות שאני רואה ברחוב ע"פ חברה ודגם, ובגיל 10-11 אבא נתן לי "לנהוג" בחניה ליד הבית.

בשיעורי הנהיגה נהנתי מאוד מהנהיגה (הפעם על אמת ) על הונדה סיויק, ויכולתי לומר שאני באמת אוהב לנהוג, ולא רק להסתכל על המכוניות שאני רואה לצידי בזמן ההליכה על המדרכה.

[יאשה והפיצפוצים]

אי שם בהיותי ילד, מול מסך הטלוויזיה כשהראו את הסרט "מרוץ מחוף לחוף"...

[SmartCoupe]

מאז שאני קטן אני כל הזמן הייתי מדמיין את עצמי נוהג, והנהיגה הראשונה שלי לבד שאבא שלי ישב לידי הייתה ביונדאי אלנטרה של אמא שלי בגיל 12-13 בכביש חצץ ביער. ולפני זה נהגתי מספר פעמיים על הברכיים של אבא שלי, ובגיל 14 ככה כבר נסעתי עם אחי התאום ואבא שלי לשטח עם הCJ7 שהיה לנו ונהגתי פעם ראשונה שלי על ידני, אבא שלי לימד אותי ואת אחי נהגתי בשטח עם אבא שלי, כמובן במקומות בטוחים בלי תהומות והכל, רק בשבילי חצץ פשוטים.. חוויה..

תמיד הייתי יושב בצהריי היום בג'יפ הפתוח שחנה בחנייה ודמיינתי עם אחי התאום נסיעה חח התחלנו לספר את הסיפור לאן נוסעים וכל זה..

 

בזמן למידת הנהיגה אבא שלי היה לוקח את הסריון של אחי ולוקח אותנו למגרש ריק ומראה לנו שיטות לחניה ונהיגה בטוחה והכל.

 

בגיל 14 (בחופש הגדול לכתה ט') אבא שלי קנה את הפיירבירד 74 שיש לנו היום, וכל החופש גדול העברתי ביחד איתו במוסך בשיפוצים שלה, ראיתי, התעניינתי והכל. היום אני נוהג עליה, מפה לשם בסופ'שים לא כל יום ולא לייציאות, סתם למפגשים של המועדון איתו וכל זה.

 

הרכב הראשון שלי ידעתי תמיד שהוא לא יהיה רכב עממי, לא רציתי שיהיה לי רכב עממי, הבחירה שלי הייתה רכב מיוחד שיסתכלו עליו והנה - סמארט. רכב שהנהיגה עליו פשוט שונה ומהנה יותר מכל רכב אחר שנהגתי עליו (ביניהם הפיירבירד).

אני אוהב לנהוג עליה בכל מצב, לאט, לפעמים קצת מהר, כשחם (ואין מזגן) וכשקר. לפעמים אני חוזר מהעבודה (5-10 דק' נסיעה, גר בראש העין והעבודה בקיבוץ עינת, שכנות) אני נוסע לאט (כמובן שאין אף אחד בשעות שאני חוזר על הכבישים) על 30-40 קמ'ש וזה פשוט כיף.

 

זה כיף, זה מהנה, כמובן שהכל בגדר הבטיחות.

[Clutch]

מגיל אפס, תרתי משמע. בין המילים הראשונות שהוצאתי היו שמות של מכוניות שחנו ברחוב. מאז התעניינתי במכוניות בצורה כזו או אחרת - התעסקתי ועבדתי בתחום עוד לפני שהוצאתי רישיון.

 

הפעם הראשונה שהרגשתי מהי נהיגה אמיתית, על כבישים אמיתיים ו"בעצמי", היתה בשיעור הנהיגה הראשון. אימפרזה 1.6, שנת 2001 עם 300,000 קילומטרים. ההגה היה מגעיל, התיבה היתה לא נעימה והמכונית היתה עגלה רצינית - אבל התאהבתי.

[aa123]

מגיל 3 אני זוכר את עצמי חולה מכוניות.

 

היום במקרה היה אצלינו חבר, שקנה גולף 91 בכמה גרושים. אני ישר זרקתי שלדוד שלי הייתה בזמנו גולף חדשה, ושאז זה היה נחשב משהו נדיר יחסית. ישר ההורים שלי היו המומים, כי היה מדובר בגיל 5, בשנת 90!. מקרה אחר שההורים שלי מזכירים לי עד היום הוא שהלכתי לטיול עם אבא באיזה לילה, קצת רחוק מהבית חנתה יגואר אספנות כלשהיא (מצטער, לא בקיא בדגמים) אדומה, ואני בתור ילד (שוב, הרבה לפני כיתה א', אולי גיל 5) משום מה פחדתי מהאוטו (?!), ולא הלכתי לישון עד מאוחר.

 

בתור ילד הייתי הולך עם אבא, היינו עוברים ליד רכבים מכוסים, אבא היה מראה רק את הטאסה או הג'אנט - ואני הייתי ישר מזהה את סוג הרכב. מיותר לציין שבגיל 6 ידעתי שאומרים מיצובישי ולא מיצובושי או מיציבושי. (ואני זוכר את עצמי מתקן את הדודה ההמומה שהעזה לטעות בזה, לא ידעה עם מי היא מתעסקת ).

 

עוד משהו שאני זוכר כאילו היה היום: נסענו לטיול לחרמון, וההורים שלי כבר התעצבנו כי כל מה שעניין אותי היה מגרש המכוניות הע-נ-ק, שבשבילי היה כמו חדר מלא ממתקים (שוב, אני מדבר על גיל כיתה א'). שם גם ראיתי לראשוונה סובארו SVX. בילוי שאהבתי בתור ילד היה ללכת לקניון עם אבא, ו... להסתובב שעות בחניון, עד שעברנו על כולו!. הדבר היחיד שעניין אותי בקניון היה הטויוטה סליקה שהגרילו במפעל הפיס, כמה בהיתי בה!. אגב, צעצועי מכוניות שעממו אותי בגיל מאוד צעיר. מתישהו אבא קנה לי משאית מלגו, כולל מנוף שעובד על לחץ אויר, גל הינע והגה אמיתי (משהו מאוד משוכלל שבזמנו עלה יותר ממגה-סון, בכל זאת יותר מעניין מלירות באיזה ברווז מזורגג שקופץ) - ואחרי שנמאס לי לשחק בה עשיתי לה מבחן ריסוק לתוך הקיר. יומיים אחרי הבנתי את גודל הטעות - דמעות עמדו לי בעיניים.

 

ולנושא השרשור:

הפעם הראשונה שהתיישבתי על הגה הייתה על ההונדה סיוויק האצ'בק 93 של דוד שלי (שאז נחשבה, במיוחד באשקלון, למשהו נדיר!). אחרי ששיגעתי אותו במשך שעתיים באירוע משפחתי. באותו היום לא נהגתי, אבל עצם הדימיון שאני נוהג, תוך כדי שאני מדליק את תאורת השעונים, הוינקרים והאורות הגבוהים ומאושר עד השמיים, עשה לי את היום.

 

את הפעם השניה אני זוכר עד היום. לחבר הייתה פונטיאק טמפסט אדומה. לי היה מח קודח ברעיונות (כמו היום). ההורים שלו נסעו עם הרכב השני (סופר לנסר), ואני קלטתי את המפתחות של הטמפסט מונחים בצד. לקצר את הסיפור, תוך כמה דקות היינו ברכב, המפתחות בסוויטץ', צליל הדונג-דונג האמריקאי המוכר ברקע. ואז אני מניע, מדליק אורות, לוח השעונים נדלק בתאורה לבנה, השעון בתאורה כחולה. (בתור ילד אני זוכר כל פרט קטן, כזה קשור לרכבים). התכנון המקורי היה כמובן לנסוע, ואני דמיינתי את עצמי נוהג כמו שחלמתי תמיד ועשיתי ב'כאילו' בבית, כולל הדלקת וינקרים והכל. ממש בדקה התשעים קיבלתי רגליים קרות והתוכנית בוטלה (וגם העובדה שלא ממש הגעתי לדוושות תרמה לכך כמובן).

אחר כך (עוד לפני הרישיון) נהגתי על הסובארו DL של דודים שלי בגיל 16 - איזה אושר עילאי!.

 

הפעם הראשונה שנהניתי מנהיגה ספורטיבית הייתה עם ההונדה סיוויק 93 הידנית שהייתה לי. לכולם בפורום (הימים הראשונים שלו) היו 106 ראלי (אז קליאו ספורט היו ממש חדשות, אני מדבר על 2002-3), ואני הסתפקתי במה שהיה. הביצועים היו לא רעים ואפילו ההתנהגות לא כזו גרועה, ואין ספק שהסיוויק נתנה ערך מוסף יחסית לרכב משפחתי. עד היום להונדה סיוויק 93, לפונטיאק טמפסט ולטויוטה סליקה יש פינה חמה בלב אצלי. גם לקורולה, שהייתה הרכב הראשון שלי.

זה, אגב, מה שאני מנסה להסביר לכל מי שרק מוכן לשמוע על ההגדרה שלי להנאה מנהיגה. אני חושב שהנאה מנהיגה היא לא רק התגרזנות עם רכב ספורטיבי. אפשר להנות מנהיגה (נהיגה, לא נסיעה!) מנהלתית ברכב שיש לך ממנו זכרונות טובים, או שהיה הרכב הראשון שלך.

 

משהו ששכחתי: אחד הכותבים מעליי הזכיר חלומות. מי שלא חולם על מכוניות, לא חולה רכב אמיתי . שתי חלומות שקשורים ברכבים: בחלום אחד חלמתי איך בתור ילד קטן (בחלום נראיתי בעיני עצמי מבוגר לחלוטין) אני נוסע בסובארו DL נסיעה ארוכה, וזה היה נראה לחלוטין מציאותי. חלום נוסף היה בגיל מאוחר יחסית: בוולקן היו לי מקדימה ברקסים משופרים, ולכן הג'אנט 14 הרזרבי לא נכנס. אני חלמתי שאני נתקע ולא מצליח להחליף פנצ'ר, ומתחיל להלחץ. רק בבוקר כשקמתי עלה במוחי הרעיון הפשוט, להעביר את הג'אנט 15 מאחורה לקדימה ולהרכיב את הרזרבי באחורי, שמה הדיסק יותר קטן.

 

נ.ב

אני חושב שמנהלי הפורום צריכים להפוך את השרשור לדביק, ולהרחיב את הכותרת לאהבת הרכב ולא רק אהבת הנהיגה. יהיה מעניין לשמוע מה יש לאחרים לספר!

 

עריכה: אני עכשיו קורא שעוד מישהו היה מזהה רכבים לפי הגלגלים!. לא אני הייתי הדפוק היחיד

[S^M]

זיהוי רכב לפי הגלגלים זה החלק הקל.

המשחק הקבוע שלי זה לזהות רכבים בנסיעה מרחוק, ברוב המקרים אני מצליח.

[amiger]

מכוניות אהבתי עוד לפני שאני זוכר את עצמי לדברי הורי.

משחקי נהיגה בכאילו כל הילדות כמובן.

חויית נהיגה ראשונה על קארט בגיל 10 בלא פחות מאשר מסלול אינטרלגוס בסאו פאולו ברזיל (על חלק קטן ממנו מן הסתם), אז כבר הבנתי שנהיגה היא בודאות התחביב שלי.

[prelude_type_r]

שהייתי בן 17 ראיתי סמוקי והבנדיט בטלויזיה

יאשה קרא לאחי הגדול שיצא החוצה הוא הגיע עם רכב לבן מאוד יפה

ומאז אני עם המחלה...

 

 

 

 

 

ועם האוטו שהוא בא איתו

[asafay1]

מהיותי ילדון בגיל 14 שנסעתי על הקורבט 87 הצהובה של בן דודי יוסי,ואחרי זה בגיל 15 על הפורשה 911 קבריולה אדומה 82,ואחרי זה בגיל 19 כבר נהגתי על ההצבק טורבו 93שלו,קניתי את הרכב שלי,

וכיום לאחר סיבוב קצר בגהנום האחרון שהוא הביא[הפנטרה האדומה] הבנתי שהאיביזה שלי עגלה!

[trip_88]

מגיל מאוד קטן 5 לערך, ההיתי דבוק לרכבים, גם כשהיינו עושים על האש פארק אני הייתי בתוך הרכב,

יש תיעוד ווידאו

לפני שהוצאתי רישיון ההיתי דבוק לכל סימלוטור ומשחק נהיגה,

החל מmid town madness (שהיה אחלה משחק בזמנו)

עד לneed for speed, grid

עד לפני שנתיים שבהם הסבתי את המרצדס הממוחשבת לסיאט איביזה 88',

שעשתה את שלה בלי לבייש, ומניסיון? היא הייתה גם אחלה רכב שטח!

עד שנגמרה, וכיום אני נוהג על פיאסטה 1.3 ידנית, קצת מעוכה (שלא באשמתי)

ואני נהנה ממנה מכל רגע!