גיבסון VS פנדר

[דן 4]

גיבסון VSפנדר

 

אהלן,

 

ישנם דיונים וויכוחים שלא יסתיימו לעולם. זה קורה מכיון שאין עליהם תשובה חד משמעית. כך ניתן להתווכח מי היו גדולים יותר בזמנו, הסלטיקס של לארי בירד או הלייקרס של מג'יק וקארים או איזו להקה גדולה יותר לד זפלין או הסטונס. יש יותר מדי רגש והסטוריה בעניין כך שכל אחד מתבצר בעמדותיו בידיעה מוחלטת שהצד השני טועה.

נשאלת השאלה מה הטעם בויכוחים הללו? מצד אחד,ניתן לטעון שהויכוחים הללו מיותרים מכיון שאין מגיעים בעקבותיהם למסקנות המקובלות על שני הצדדים. מצד שני, נראה שהמשתתפים נהנים מאוד מעצם הדיבור על מושאי אהבתם. אני בעד הנאה, גם אם היא חסרת תוכלת ולכן פתחתי את הנושא כי אין לי ספק שהויכוח הזה ימשיך "להטריד" חובבי מוסיקה ונגינה עוד הרבה זמן.

למה דווקא גיבסון לס-פול ופנדר סטרטוקסטר? זה פשוט. גיבסון ייצרה את הגיטרה החשמלית הראשונה אי פעם (אי שם בשנות ה-40) והלס פול הוא הדגם הפופולרי ביותר הקיים, שני רק ל...ניחשתם נכונה - לפנדר סטרטוקסטר ("סטרט"). למה דווקא סטרט? כי הנדריקס בחר בה. וגם, אם תתעקשו, כי זו הגיטרה החשמלית הנמכרת והמועתקת ביותר בעולם. וכעת לעינייננו:

אני מנגן בלס פול סטנדרט מספר שנים. לאחרונה רכשתי פנדר סטרט חדשה ומשובחת ביותר בארה"ב (1200$ ובארץ 13Kשח - לא ייאמן איזה הבדל במחיר) ומה אומר , אני ממעט לנגן בלס פול ולא מסוגל להוריד את הפנדר הזאת. קשה לי להגיד את זה מבלי להרגיש בוגד אבל הפנדר פשוט מהנה הרבה יותר.

היא קלה יותר. מיבנה הגוף שלה נוח יותר לנגינה בישיבה (למרות שלרב אני מנגן בעמידה) ויש לה צוואר מייפל בהיר ודקיק שסוחט קריאות התפעלות מהאצבעות.

אזור המתיחה של המיתרים בסטרט ארוך יותר מבלס-פול (המרחק בין ראש הגיטרה לגשר) וזה מתבטא בתחושה קרבית יותר בסטרט ובצורך להפעיל יותר את שרירי היד. התחושה היא שאתה יותר מעורב.

נותר כמובן עניין משני... הסאונד.

והוא לא ייאמן-סאונד נקי אדיר. פעמוני, מדוייק, מצמרר. המיתרים העבים נותנים בס פאנקי קופצני מהסוג שאף לס פול לא מסוגלת לייצר. 5 מצבי הפיקאפים, כל אחד שונה באופן דרמטי ממשנהו מוסיפים גיוון מעניין ובל נשכח את ידית הטרמולו שחסרה בפול.

בעניין הדיסטורשן ללס פול לא מעט קבלות שכן יש לה סאונד כבד ומשובח ביותר (ע"ע לד זפלין) ובכ"ז, על פי רב, אעדיף את הסטרט . הלס פול חד גונית והסאונד (המצויין) די דומה בכל סוג של אפקט. בפנדר ניתן ממש לשמוע את הסאונד הנקי שעובר דיסטורשן ומכאן דיסטורשנים שונים ומגוונים בכל מצב פיקאפים ובכל אפקט ובכלל, יש יותר רגש בצליל.

ומבחינת הלוק - לס פול, ללא ספק.

נ.ב.

מקובל לראות בסולו הגיטרה של מדרגות לגן עדן של לד זפלין כדוגמא קלאסית לצליל הדיסטורשני המשובח של הלס פול. בפועל, פייג' ניגן את הסולו המצויין הזה בפנדר טלקסטר.

[Liviur]

א. בקשר לסולו , אם משהו מפספס את זה שזה טלקסטר הוא צריך לוותר על ענין הגיטרה , אם כבר תעודות לצליל שמן של גיבסון אז יותר לכיוון QUEEN אבל זו כבר קטנוניות.

 

מהכירות רבת שנים עם 2 הגיטרות אני עברתי בדיוק תהליך הפוך ממך

 

אמריקן סטנדרט היתה הגיטרה של חבר טוב שלי ובמשך שנים רבות יצא לי לנגן בא.

( וזה בהשוואה לג'קסון דינקי רוורסד - DR3 שיש לי כבר שנים )

היא היתה כבדה יותר , בעלת צוואר שמן יותר , וברגע שהSOUND יצא ממצב CLEAN עם BRIGHT פתוח , מבחינתי היא סיימה את הקריירה שלה.

 

סורי

אני יודע שהמוני אנשים ירצו לסקול אותי , אבל לטעמי , היא פשוט לא כזו מרשימה.

 

פעם ראשונה שיצא לי לנגן על גיבסון היה על SG לפני די הרבה שנים.

 

ופשוט נפלתי על הרצפה מהסאונד שלה , מהתחושה השונה לגמרי של גיטרה ( מה לעשות המשנה של גיבסון ושל פנדר מאוד שונה בעיצוב הגיטרות , גם מבחינת סאונד וגם מבחינת ארגונומיה כללית ) , לא רציתי להניח אותה מהיד , כנ"ל לגבי הלס פול שיצא לי לנגן , זו גיטרה שתמיד BLOWs MY MIND.

 

ליביו

[udical]

אלו הווכוחים הכי חוזרים על עצמם שלעולם לא ייפסקו ולא יובילו להחלטה.

זה הכל עניין של טעם.

תפוזים או תפוחים?

פורד או פג'ו?

ליכוד או עבודה?

בקיצור, חבל על הזמן.

ואם תשאלו אותי, אז בלי ספק ה RGT2020SOL שלי