שאלה בנוגע ל"מוסריות" ההגירה מישראל

[נהג מתחיל]

אז על מה בעצם מתעצבנים מי שמתעצבן? תחושה של בגידה? תחושה של אנטי ציוניות? חוסר אמונה בצדקת הדרך?

או שאולי זאת קנאה על זה ש"החרא הזה הולך להשאיר אותנו שקועים לבד בבוץ והולך לעשות חיים בפלורידה", מה בעצם מדליק את מי שכ"כ מתעצבן? מאיפה באות כל האמוציות האלה?

 

אנשים לא אוהבים שמראים להם שהמצב רע והולך להיות יותר רע, יתר על כן שאין להם ברירה אלא להשאר ואילו מישהו אחר עוזב. אז כן, בעיני יש פה מוטיב של קנאה.

 

 

אני חושב שבבסיס, הציבור מנסה להצדיק בכל דרך את החיים במדינה למרות שקשה ולמרות שיש בעיות וכשמישהו עוזב, הוא למעשה אומר לאחרים שהם טעו בכל הדרך.

 

בדיוק. קשה להודות שמח**נים עליך בשיטתיות, וכמו שתראה פה תגובות תבוסתניות של אנשים שנהנים שמ***נים אותם ב*** מבחינת מיסים ואיכות חיים, כך תראה אנשים שמבוססים בבוץ ותוקפים את זה שמנסה לצאת ממנו. pardon my French אבל זה נושא כל כך בוער שאני ממש כועס על בנות היענה שיש כאן. לכו לקרוא את המחקר של מכון טאוב ותבינו לאן המדינה הזו הולכת! אלה עובדות!

 

 

פוסט ארוך של דריש

 

נכון, התודעה הקולקטיבית של הציבור הישראלי היא מעוותת ו stunted, אני לא יודע מה המילה בעברית. אחרי חיים בחו"ל במדינה מערבית אתה מבין שכל החברה פה במצב של פסיכוזה אם היא מוכנה לאכול את כל ה**א שמאכילים אותה.

[Derish]

היורד מהארץ משאיר אותך להתמודד עם החרא כאן.

פחות ידיים עובדות להשתתף איתנו בנטל של להאכיל עוד פיות שאוכלים יותר, שגובים את המסים.

 

מין כעס כזה שמופיע בכל פעם שמתגלה מישהו שחורג מהנורמה המקובלת.

אופייני למקומות קטנים (כפר) או מדינות קטנות.

 

במילה אחת: פרובינציאליות. או בעברית: קַרְתָּנוּת.

אכן פסיכולוגיה אופיינית למקומות קטנים ומרוחקים מהעיר. במקרה הזה ישראל הקטנה מרוחקת מאירופה או ארה"ב.

 

תחשבו על זה כעל שבוע של עבודות רס"ר, כאשר אחד החיילים אינו מרגיש טוב ומצליח לצאת מבלי שישלחו לו מחליף.

שאר החיילים יכולים לאחל לו הצלחה בהמשך דרכו, או להתעצבן עליו ואז לדבר עליו מאחורי הגב במשך הימים הבאים.

מה אתם הייתם עושים במצב כזה?

[roee]

מה אתם הייתם עושים במצב כזה?

 

שואל את עצמי איך לכל הרוחות הגעתי למצב שאני שבוע בעבודות רס"ר

[Derish]

רואים שלא היית בחיל האוויר. נמושה.

[בנצי]

הישראלים עוברים שטיפת מוח רצינית.

22 שנה חייתי במציאות העגומה הזאת, שמעתי כ"כ הרבה על זה שישראל היא המקום הכי יפה בעולם עם הבחורות הכי יפות בעולם עם האנשים הכי חמים בעולם והכי חכמים בעולם.

 

זאת הבעיה של הציבור הישראלי, האמונה שהכל מגיע לנו, מי שחולק על דעתינו הוא אנטישמי מסריח, מי שאינו יהודי הוא טיפש ופראייר, מי שמהגר מפנה את גבו ליהדות ולמורשת, מי שמעז לדבר כמוני הוא בן *ונה.

 

אני אוהב את ארץ ישראל, אני לא אוהב את הצביעות של הציבור, את בעיות הזיכרון, את חוסר הכבוד ואת התוקפנות.

 

אני לא הולך לדבר על דת למעט העובדה שבחו"ל אני מרגיש יהודי פי אלף מבישראל.

 

עם כל הכבוד לכסף, זאת לא הסיבה לשמה היגרתי, היגרתי בגלל כל מה שרשמתי מעלה, ראיתי איך מדינה שהוקמה אחרי השואה עם ערכים, עם אהבה וחום הפכה להיות בית שימוש מוסרי, איך חוסר כבוד ותחכנות, קנאה ופחד מניעים את המדינה, איך האידיאולגיה מתה.

אני לא צבוע, אני לא אשב בישראל ואבכה בטוקבקים על החיים בישראל, אני ארזתי מזוודה קטנה ועליתי על מטוס, לחיים לא קלים כלל.

אלא שלא מכירים אותי, רואים איך אני חי היום ופותחים עלי פה, אני יודע שזה נובע מקנאה וחוסר פרגון (עוד תכונה מצויינת של ישראלים), לארה"ב הגעתי עם פחות מ270 דולרים, קרעתי את התחת ולא הייתי צריך לדרוך על אף אחד בכדי להתקדם, רק עבודה קשה, בניתי את עצמי וויתרתי על הכל, מצאתי את עצמי במצבים בהם ספרתי מטבעות של סנט בשביל לקנות סיגריות, אפילו גרתי ברכב תקופה, אבל תמיד תמיד תמיד לא איבדתי תקווה, תמיד הרגשתי בטוח גם כשהכל נראה אבוד, לא התקשרתי פעם אחת לישראל וביקשתי עזרה. פה אני חי בכבוד גם כשאין לי כלום. בישראל גם אם יש לך אתה לא חי בכבוד.

 

ושוב אם מישהו רוצה לקרוא לי בשמות - יש לי רק דבר אחד לומר : תודה.