האם כולם צריכים הגשמה עצמית סטטוס מסוים ומקצוע?

[vadim6385]

לא ראיתי

[hans]

שומו שמיים! רוץ לראות!

ברצינות גמורה, אגב: למרות שהסרט הזה היה אמור להיות בידור חביב ומטופש,

יצא להם קאלט ברמה של גבעת חלפון - תיעוד מדויק של ההווייה הישראלית עם המסמר האחרון בארון הקבורה של הקיבוצים.

עריכה אחרונה ב-7 למאי, 2020 על ידי hans

[Smiro]

2 הסנט שלי - 

 

אני אישית וורקהוליק. חולה על עבודה. מגיל 0 חלמתי להיות עשיר / אמיד ומרגע שהייתה לי ההזדמנות להתחיל לעבוד, התחלתי לקרוע את התחת. אני אישית מגיע להגשמה עצמית דרך עבודה. כי עבודה היא מעבר לכסף. הרבה מעבר. אני לא מדבר על הפן החברתי, אלא הפן המקצועי. לא משנה במה אתה עוסק, מן הסתם חייב שיהיה לך עניין בו. אומרים שאסור להפוך תחביב לעבודה כי אז אתה נשאר עם עבודה ובלי תחביב. אני אומר שהעבודה צריכה להפוך לתחביב. אני אישית חושב שעבודה מגדירה אותנו. מה אתה עושה, מה תפקידך, מה מעמדך, כמה כסף אתה עושה. זה העולם. כולנו מהרגע שהלכנו לגן - מוכוונים לעשות משהו עם עצמנו בחיים. עכשיו, יש כאלה שרוצים לחיות חיים פשוטים וחסרי כל. מתאים להם. יש כאלה שינסו להגיע לממוצע, יש כאלה שישאפו למעלה ויש כאלה שיילחמו במלחמות שיש בין הכרישים בטופ של הטופ. 

 

אני אישית מאוהב בעבודה. כיף לי לעבוד. להגיע להספקים חדשים, לדברים חדשים, להצליח במשהו זה כיף. פשוט כיף מעבר לאספקט הכלכלי של העניין. הוא בצד. הוא חשוב וזו המטרה בסופו של דבר, אבל הוא בצד. כי התהליך הוא מה שחשוב. כשאתה קם לעבוד לא משנה אם יש לך מיליון ש"ח בעו"ש או 10 ש"ח, העבודה והפן המקצועי שלה, יהיה מנותק מהמצב הכלכלי שלך. אתה תחשוב על העבודה, ומה שאתה עושה בה ישנה באותו באותו הרגע ולא מה האורך של היאכטה שלך או כמה חשבונות שכחת לשלם. זה כיף כשאתה בונה לעצמך שם, זה כיף שלוקחים אותך ברצינות ומכבדים אותך בגלל הפן המקצועי שלך. זה כיף להיות אוטוריטה בתחום מסוים. זה כיף להרצות, זה כיף להסביר, זה כיף ללכת לסופר ולהרגיש שאתה מישהו (שוב, הכול תפיסה עצמית, כן? זו הגשמה עצמית). והכוונה בזה היא לא להיות סלב, או טייקון שכולם מכירים. אלא אפילו אם אתה נגר ועובד עם 2 אנשים נוספים אבל הם מעריצים את המקצועיות שלך, והלקוחות מבסוטים עליך - אתה הולך לסופר ומרגיש שאתה מישהו. זה עושה כיף, הרבה מעבר לרכב יקר או חופשות לחו"ל או בית גדול. בבית גדול אתה יכול להיות רק בנקודה אחת בו-זמנית, חופשות נגמרות, רכב לוקח אותך בסופו של דבר ממקום למקום. ההרגשה הזו הולכת איתך כל הזמן. אתה הולך לישון,  קם בבוקר, הולך לסופר, הולך לעבודה, חוזר מהעבודה, יושב על האסלה, מתקלח, רואה סרט, כל הזמן היא איתך. הבעיה שכשיש פאשלות ומשהו לא מושלם, אני אישית חוטף על זה חזק מעצמי. אוכל סרטים ואת הראש שלי, על כל שטות קטנה. אבל בסופו של דבר, כל אחד צריך לחיות איך שטוב לו.  למה אני אומר צריך? כי לרוב אנשים לא חיים ככה. התחתנו כי זה מה שעושים, הביאו ילדים כי זה מה שצריך, למדו באוניברסיטה כי ככה צריך, עובדים בשביל שכר כי זה מה שצריך, הולכים בסופ"ש לבאר עם זוג אחר, כי זה מה שצריך. לא כי הם רוצים. בגלל זה לחזור לשגרה אחרי חגים זה באסה, בגלל זה חופשה לחו"ל כל - כך חשובה להם. ברגע שאתה לא מרוצה מהחיים שלך what ever it may be, שום דבר לא יעזור לך. הגשמה עצמית יכולה לבוא גם באמצעות תחביב למשל, והצלחה בתחביב (הצלחה - אפילו בעיני עצמך). לצייר ציור אפילו שרק אתה תעריך ותאהב, אבל הוא עושה לך טוב. מכונאות לעבוד על זה פרויקט של רכב ישן. צילום - לצלם בעלי חיים בטבע. כל מיני כאלה. 

[Benor]

אני יכול לתת לדוג' -

הדירה שאני עתיד לעבור אליה ואני עובד עליה, אני עושה שם לפעמים "פרוייקטים" קטנים מעין D.I.Y - סתימת חור באמבטיה, ניקוי מרפסת השירות מלשלשת יונים כל אלו נתנו לי סיפוק מסוים. 

 

שמתי לב שלא לכולם, אבל יש אנשים שיש להם מעין "אובססיה" להטיף לאחרים ללמוד. ולא משנה מה, אפילו תואר כללי במדעי החברה העיקר שיהיה תואר.

והם כל הזמן יזכירו לך את זה שאין לך תואר והאם אתה מתכוון ללמוד ולמה אתה לא לומד וכד'.

 

@Smiro

מעניין.

למעשה לדעתך, האדם הוא "מקצוע" אם הבנתי אותך נכון או לפחות חלק גדול מאישיותו של האדם.

ומה אם אדם מאבד את ההכרה המקצועית שלו / המקצוע שלו או את היכולת לעסוק בו?

מרגע זה ואילך אינו שווה דבר?

שאלה תיאורטית כמובן.

אני חושב שזה איפשהו באמצע.

לא להתעלם לגמרי מהפידבקים מהסביבה, אבל שהבטחון במהותו יהיה "פנימי" ולא יהיה תלוי בגורמים חיצוניים כדוגמת רכוש, כסף, מעמד וכד'.

שגם אם תהיה חסר כל עדיין יהיה לך בטחון עצמי.

 

לפני 12 שעות, davemustaine87 כתב:

לא רוצה להיות חטטן ואתה לא חייב לענות מן הסתם, אבל ניסית ללכת לטיפול פסיכולוגי כלשהו? 

בוודאי.

היה פסיכולוג שניסה לטפטף לי "אם האוכל בא התיאבון".

התיאבון הגדול עדיין לא הגיע אבל אולי שווה להמשיך ולנסות.

 

לא הרגשתי שאנשי המקצוע עזרו לי במיוחד, או שלא מצאתי את הפסיכולוג הנכון ניסיתי כמה וכמה.

אני עכשיו מנסה (באופן כללי בחיים) גישה יותר פרקטית, פחות דיבורים ופחות שיח ויותר מעשים.

לרוב אני מרגיש שהשיחות האלה לא מובילות אותי לשום מקום, ופשוט צריך לעשות ולדבר פחות.

 

עריכה אחרונה ב-7 למאי, 2020 על ידי Benor

[ChemGuy85]

לפני 6 דקות, Benor כתב:

למעשה לדעתך, האדם הוא "מקצוע" אם הבנתי אותך נכון או לפחות חלק גדול מאישיותו של האדם.

ומה אם אדם מאבד את ההכרה המקצועית שלו / המקצוע שלו או את היכולת לעסוק בו?

מרגע זה ואילך אינו שווה דבר?

שאלה תיאורטית כמובן.

 

כן, בהחלט. תסתכל מה התרחש בארה"ב ב-30 השנים האחרונות מפעלים עזבו לסין, אנשים איבדו מקומות עבודה וקהילות התפוררו. מסתובבים שם עשרות מיליוני בני 50-60 עניים, כועסים ומתוסכלים. אחוז ההתאבדויות ענף לשמיים. אחוז שימוש באלכוהול/סמים התגבר. אנשים מתגרשים. אנשים משמינים. לא פשוט. 

 

עבודה מגדירה אותנו ונותנת לנו מטרה בחיים. עם זאת כמו כל דבר אסור לתת לקרייריסטיות לצאת מכלל שליטה. בסופו של דבר יש רק 24 שעות ביממה וכל דבר שאנחנו עושים בחיים מגיע על חשבון משהו אחר.

[Benor]

זה כמובן תלוי בבנאדם.

אני יכול להסתכל על אבא שלי, עבד במקום קבוע ומסודר עם תנאים טובים שנים רבות מחייו.

בשנים האחרונות, הרגיש שחיקה ומיצוי וכבר לא התחשק לו להגיע לעבודה.

לאחר שהוא יצא לפנסיה, הוא מרגיש שהוא הרבה יותר ממצה את עצמו וסוף סוף יש לו את הזמן והאנרגיות לעשות את הדברים שהוא באמת אוהב.

הוא הצהיר בפניי שאין לו שום געגוע למקום העבודה ואין לו שום רצון לעבוד רגע נוסף בחייו ועם העבודה (כל עבודה שהיא פרילאנס/עצמאי/שכיר) הוא סיים לצמיתות.

 

מצד שני, יש אנשים שרוצים להמשיך לעבוד כל עוד מצבם הבריאותי מאפשר זאת.

עריכה אחרונה ב-7 למאי, 2020 על ידי Benor

[sperial]

נושא העבודה והאתגר הוא אישי, ןכם תרבותי.

 

לפני כ-60 שנה אבא שלי השלים את לימודיו באנגליה. חלקנו דירה יל משפחה מפשוטי העם, האב היה צבע, והיה מובן מאליו שגם הבן יהיה צבע. בתרבות של אותה אוכלוסיה לא היו שום שאיפות להתקדם במעלה הסולם החברתי, הכלכלי או המקצועי.

 

אנחנו חיים בישראל, התרבות שלנו שונה, ולרבים יש שאיפות להתקדם באחד או יותר  מסוחמות אלה וגם נוספים. זה כמובן תלוי ביכולות אישיות, בסביבה ובחינוך שמקבלים במשפחה בה גדלים. 

 

פות"ש מתאר מצב לא שגרתי, הוא מתאר מחלה המגבילה אותו מבחינת בחירת מקצוע וצקום עבודה. למשל, יקשה עליו לעבוד מול קהל, ואולי גם לעבוד במסגרת של שעות עבודה קבועות. אבל במגבלות אלה הוא יוכל לחפש עיסוק שיעניין אותו. אף אחד מאתנו תץלא יוכל חנכנס לנעליו ולדעת, בודאי מראש, למה הוא מתאים וממה יהנה.

 

דרך אגב, לגבי מקצוע ההוראה שהוזכר לפני דף או שניים, מדובר במקצוע מרתק למי שאוהב אותו. בישראל הוא נחשב ללא מספק מבחינה כלכלית, אבל זה מאפיין את ישראל, וגם יש בו אפשרויות להתקדם, אם כי לא תמיד בהוראה עצמה.

 

עריכה: לגבי זוגיות, אתה צריך להתייחס אליה כבניית דבר חדש. כל אחד מבני הזוג מביא אליה כל מיני דברים, טובים ורעים. שני בני הזוג צריכים ללמוד לחיות עם האחר, ולדעת שוויתור אינו התבטלות, אלא שכל אחד מוותר בעניינים מסויימים על מנת לקדם את הזוגיות. התבטלות מוחלטת של אחד מבני הזוג צפויה לגרום לכשלון.

עריכה אחרונה ב-7 למאי, 2020 על ידי sperial

[MadCat_LE]

ואדים, אם הגעת להודעה הזו ועדיין לא ראית אז לך לראות.

 

בנאור, תיקון קטן לגבי זוגיות - אתה לא אמור לוותר על עצמך עבור מישהי. אתה מוצא מישהי מעניינת ומשלב אותה בחיים שלך, כמו שהיא משלבת אותך בחיים שלה. לפחות לדעתי.

בכל מקרה לגבי מה שאמרת מקודם, לדעתי לא כולם חייבים להוציא תואר. אפשר לעשות או לעבוד באין-ספור מקצועות שדורשים ממך תעודה, או פשוט ידיים טובות או ניסיון והן מעניינות בפני עצמן. שוב אשאל, ניסית עבודה פיזית יותר ממשהו משרדי?

[Tal Brodkin]

זה בטח חרוש להגיד את זה אבל בבסיס של הכל לפי דעתי תעשה מה שגורם לך לסיפוק ולאושר ולא לחיות ברדיפה מתמדת אחרי משהו. 

גם אני לפעמים מרגיש שלא בא לי להתפתח ולהגשים את עצמי במובנים הסטנדרטים של החברה וזה בסדר החיים דינאמים והכל משתנה. 

מבחינת עבודה אני כרגע בראש שאני מעדיף להרוויח פחות בראש שקט מאשר יותר אבל ולהיות תקוע בתוך זיוני שכל של בוסים יעדים ביצועים וכל השיט הזה. 

[Benor]

ממש מעט. 

עבדתי באיזה "מפעל" ייצור. 

כל היום מהבוקר ועד הלילה גלגלתי כבלים.

זו הייתה עבודה מאוד מתסכלת.

מעבר לזה לא יצא לי.

 

 

 

עריכה אחרונה ב-7 למאי, 2020 על ידי Benor

[Potato]

לגלגל כבלים במפעל זו עבודה מעולה,היא גורמת לך להבין איפה אתה לא רוצה להיות ומסדרת לך את החשיבה קדימה.

 

אני מרגיש צורך לבנות את עצמי ולהגיע למוניטין מקצועי,מאוד מתעניין במה שאני לומד וגם כיף לי בעבודה.

בערך פעם בשבועיים אני מגלה תחום חדש שמעניין אותי וחושב על לעבוד בו,בסופו של דבר התקדמות היא במידה רבה נסיבות וצירופי מקרים-משתדל לשמור על ראש פתוח ולא לפספס הזדמנויות.

 

ממה שאני רואה,קריירה זה משהו שנשחק אצל חלק מהאנשים.

בגיל 25-45 רציתי לעבוד ולהתקדם,בגיל 50 מוכן להתפשר על שכר בשביל להיות יותר בבית ולא לגרור את העבודה לכל מקום.

[vadim6385]

לפני 2 שעות, Benor כתב:

שמתי לב שלא לכולם, אבל יש אנשים שיש להם מעין "אובססיה" להטיף לאחרים ללמוד. ולא משנה מה, אפילו תואר כללי במדעי החברה העיקר שיהיה תואר.

והם כל הזמן יזכירו לך את זה שאין לך תואר והאם אתה מתכוון ללמוד ולמה אתה לא לומד וכד'.

 

זה כי אם הוא סבל, אז גם אתה צריך. גם אם התואר הזה לא קידם אותו בכלום, ושניכם עומדים עם מגנומטר בכניסה לאותו קניון.

 

אצל אנשים מבוגרים זה גם יכול לבוא מקיבעון של ימים עברו - כאשר תואר לא משנה במה היה מבטיח לך משרה מכובדת במשרד ממוזג עם מזכירה כוסית (וזה היה נכון פעם, כשלפחות מחצי מהאנשים הייתה תעודת בגרות).

עריכה אחרונה ב-7 למאי, 2020 על ידי vadim6385

[ChemGuy85]

לפני 3 שעות, Benor כתב:

שמתי לב שלא לכולם, אבל יש אנשים שיש להם מעין "אובססיה" להטיף לאחרים ללמוד. ולא משנה מה, אפילו תואר כללי במדעי החברה העיקר שיהיה תואר.

והם כל הזמן יזכירו לך את זה שאין לך תואר והאם אתה מתכוון ללמוד ולמה אתה לא לומד וכד'.

 

תראה זה מורכב.

 

מצד אחד תואר ראשון הוא תנאי סף לקבלת משרה במגזר הציבורי ובארגונים גדולים ומקובעים יחסית כגון בנקים, חברות ביטוח, קופות גמל ועוד. 

 

מצד שני בימינו תואר ראשון כללי הוא סוג של תעודת בגרות. מדובר בתארים שלא מקנים לסטודנטים שום מקצוע/ידע מעשי ובוגרי אותם תארים מבחינת כישורי עבודה לא שונים מבני 17 שרק סיימו תיכון. בעצם מצבם יותר גרוע כי במקום לבזבז 3-4-5 שנים באקדמיה הם יכלו להשקיע 3-4-5 שנים בשוק העבודה. 

 

מצד שלישי ישנם מקצועות שמחייבים השכלה אקדמית בשביל לקבל בהם דריסת רגל לדוגמא משפטים, ראיית חשבון, הנדסה ועוד.

 

בכל אופן לדעתי ערך של לימודים גבוהים ג'נריים סטייל תואר כללי במדעי החברה בשביל הפרוטוקול כבר לא שווים את זה ועדיף להשקיע את הזמן בלימודי מקצוע ובהמשך הדרך אם יהיה צורך להשלים תואר ראשון או ללמוד תואר רציני כגון הנדסה, מדעי המחשב, משפטים, רוקחות.

עריכה אחרונה ב-7 למאי, 2020 על ידי ChemGuy85

[MadCat_LE]

לפני 2 שעות, Benor כתב:

ממש מעט. 

עבדתי באיזה "מפעל" ייצור. 

כל היום מהבוקר ועד הלילה גלגלתי כבלים.

זו הייתה עבודה מאוד מתסכלת.

מעבר לזה לא יצא לי.

 

 

 

אוקיי, בכוונה שאלתי כי אופי הבעיה איתה אתה מתמודד כן מתאים לעבודות שלא ינחיתו עליך מפגש עם אנשים באופן קשה מידי.

אני מציע להסתכל לכיוון עבודות עם הידיים והראש, ז"א לא גלגול כבלים כל היום אלא משהו יותר מתקדם - מפעל דפוס (לרוב זה אתה והעבודה, או עם עוד עוזר כתלות במכונה), אריזה, חלקי מתכת (עבודה עם מכונות CNC ואחרות) ועוד. הצד הפיזי יכול להועיל לך המון, בין אם בסיפוק שתקבל כשתראה את התוצר מוכן אחרי שעבדת עליו ובין אם זה השקט בראש אחרי שהוצאת מרץ בצורה שאתה לא יכול להוציא בכלל בעבודה משרדית שאינה מעניינת במיוחד.

 

יתכן שזה מה שהראש שלך צריך.

[Smiro]

לפני 4 שעות, Benor כתב:

אני יכול לתת לדוג' -

הדירה שאני עתיד לעבור אליה ואני עובד עליה, אני עושה שם לפעמים "פרוייקטים" קטנים מעין D.I.Y - סתימת חור באמבטיה, ניקוי מרפסת השירות מלשלשת יונים כל אלו נתנו לי סיפוק מסוים. 

 

שמתי לב שלא לכולם, אבל יש אנשים שיש להם מעין "אובססיה" להטיף לאחרים ללמוד. ולא משנה מה, אפילו תואר כללי במדעי החברה העיקר שיהיה תואר.

והם כל הזמן יזכירו לך את זה שאין לך תואר והאם אתה מתכוון ללמוד ולמה אתה לא לומד וכד'.

 

@Smiro

מעניין.

למעשה לדעתך, האדם הוא "מקצוע" אם הבנתי אותך נכון או לפחות חלק גדול מאישיותו של האדם.

ומה אם אדם מאבד את ההכרה המקצועית שלו / המקצוע שלו או את היכולת לעסוק בו?

מרגע זה ואילך אינו שווה דבר?

שאלה תיאורטית כמובן.

אני חושב שזה איפשהו באמצע.

לא להתעלם לגמרי מהפידבקים מהסביבה, אבל שהבטחון במהותו יהיה "פנימי" ולא יהיה תלוי בגורמים חיצוניים כדוגמת רכוש, כסף, מעמד וכד'.

שגם אם תהיה חסר כל עדיין יהיה לך בטחון עצמי.

 

בוודאי.

היה פסיכולוג שניסה לטפטף לי "אם האוכל בא התיאבון".

התיאבון הגדול עדיין לא הגיע אבל אולי שווה להמשיך ולנסות.

 

לא הרגשתי שאנשי המקצוע עזרו לי במיוחד, או שלא מצאתי את הפסיכולוג הנכון ניסיתי כמה וכמה.

אני עכשיו מנסה (באופן כללי בחיים) גישה יותר פרקטית, פחות דיבורים ופחות שיח ויותר מעשים.

לרוב אני מרגיש שהשיחות האלה לא מובילות אותי לשום מקום, ופשוט צריך לעשות ולדבר פחות.

 

 

תשים לב שזה מתחלק. א - אדם הוא מקצוע. בסופו של דבר כל אינטראקציה שתהיה לך בחיים הבוגרים בין אם עם נקבה לצורך רומנטי, בין אם עם אנשים במעגל חברתי / עסקי כל דבר, אנשים ישאלו במה אתה עוסק. שאלה שהיא די מרכזית בחיים. מגדירה עבורנו מי הבן אדם שנמצא מולנו. וכן יש הבדל אם אתה צבעי חובב שעושה עבודות בשחור או חברה רצינית שהקמת ובנית במו ידיך ואתה צבעי מקצועי עם שם ומוניטין. 

 

הצד השני זה החלק הפנימי. כמו שאמרתי זה הרגשה. אתה גאה בעצמך על הישג מסוים. אתה גאה בעצמך על ההכרה בך, על הצורך בך. על החשיבות שלך במערך. אתה תרגיש את זה וזה כיף. זה כיף שאתה תספר למישהו במה אתה עוסק  ואנשים יתפלאו מאיך שאתה מדבר על העבודה וממה שאתה מספר. זה לא עבודה סתמית שאתה מחכה לסיים.