סיפור עצוב עם סוף טוב - שיפוץ אאודי 80 1800 (כ"ע לפי כללי הפורום)

erez59 · ב-26 לאפריל, 2014

סיפורינו מתחיל בשנת 2010.

תוך כדי שיטוט בלתי מחייב ביד 2, ראיתי לפתע מודעה טרייה קופצת לקדמת המסך. "אודי 80 יד ראשונה, 1800 סמ"ק, מעט קילומטרז, מזגן, צבע מקורי, סלון יפה... נו, טוב, שכנעתי את עצמי, זה רק להתעניין, אף אחד לא הולך לקנות אוטו והרמתי טלפון. "אבא שלי לא בבית, אמר הקול מהצד השני של הקו, אבל אני נמצא אצלו ואתה יכול לבוא ולראות את האוטו". שוב השכנוע העצמי נכנס לפעולה, זה רק לראות רכב נחמד, אין לי שום כוונה לקנות אותו ותוך חמש דקות הייתי בדרכי למושב באזור נתניה לראות את הרכב. שבועיים לאחר מכן, האודי הוחנתה כלאחר כבוד בחניית ביתי. במשך שנה הרכב שימש את הבן האמצעי שלי, בהנאה רבה שלו ובעלויות ביטוח מטורפות שלי, עקב היותו נהג חדש/צעיר ולאחר מכן הוחלט להעמיד את האוטו עד ינואר 2014 מועד הפיכתו לרכב אספנות. במהלך השנה הראשונה ההגה המכני הוחלף להגה כוח, שנתרם מאודי גי.טי, שסיים את חייו. ואכן, בסוף דצמבר 2013, נגרר האוטו כלאחר כבוד למוסך לצורך החלפה וריענון של כל המערכות שנזקקו להחלפה וריענון..., הרישיון הוסב לאספנות ורכב עבר טסט כיאה לאודי 80 המכבד את עצמו.

אתם בטח שואלים "אז איפה הסיפור העצוב שהובטח בכותרת?" רק חודש חלף מאז שהאודי חזרה לשמש אותנו, במוצאי שבת אחרונה של חודש פברואר, נאלץ הבן לחזור לבסיס עקב צניחת בוקר שציפתה לו, ובשעה שעמד ברמזור אדום בצומת בילו, נכנסה באודי מאחורה בעוצמה רבה, נהגת שנהגה במאזדה חבוטה, שעשתה הכל, רק לא להתרכז בנהיגה, והכניסה את תא המטען של האודי, כמעט עד מיכל הדלק שממוקם לפני המושבים האחוריים. למאזדה, לבן, לחבר שישב לידו ולנהגת, שלום, למעט חבטות יבשות שקבלו התייחסות שולית בבית החולים קפלן, לשם פיניתי אותם. במבט ראשון, מצבה של האודי, היה גרוע יותר. את המנוע ניתן היה להניע אבל תא המטען "ישב" על הגלגלים האחוריים ולא אפשר לנסוע עם הרכב. הוזמן גרר והרכב נלקח לאחר כבוד למוסך. "אין לי מאיפה להשיג חלקים לרכב הזה", היה המשפט הראשון שהוציא המוסכניק שלי, כשראה את הרכב... "נו שויין, רק תשחרר לי את תא המטען מהגלגלים שאוכל להתגלגל הביתה". כמה ימים של חיפושים במגרשי גרוטאות לא הניבו תוצאות אך פוסט שפרסמתי בפורום, הביא שתי תגובות מעניינות. האחת של מצא שהפנה אותי לשני חברים העונים לאותו שם והשניה של דרור, שאפשר לי להסתכל מנקודת מבט נוספת על המושג "חברים". תוך כדי התחבטות פנימית איך פונים בבקשת עזרה לחברים, צלצל הטלפון. בצד השני של הקו היה אסף בקר. "אני חושב שיש לי מה שאתה צריך", אמר בקולו הרגוע, "אתה מוזמן לבוא ולקחת"...

לא אלאה אתכם בפרטים, אתן לתמונות לדבר בעד עצמן...