יום הזיכרון לשואה ולגבורה

[אביב]

הרגשתי צורך להעלות שרשור בנושא.

גם השואה וגם דברים אחרים עליהם שומעים בזמן האחרון- רוע לב שלא ניתן לעכל או להכיל. בלתי נתפס.

[Night Driver]

אני חושב שביום הזה כל אחד צריך לשבת עם עצמו, לראות לאן אגואיזם ולאומנות יכולים להביא ולעשות חשבון נפש טוב טוב.

 

יש לנו פחות מ 200,000 ניצולים חיים. לאפשר להם לחיות בכבוד זה כסף קטן למדינה ואחרי מה שעברו ושבזכות הסבל הבל יתואר שלהם קילנו את המדינה הזו (שחלק לא קטן מהניצולים ששרדו את זוועות הנאצים איבדו את חייהם בהקמתה) אנחנו לא עודים להם טובה אלא פורעים חלק קטן ממה שאנחנו חייבים להם.

[falou]

אני חושב שביום הזה כל אחד צריך לשבת עם עצמו, לראות לאן אגואיזם ולאומנות יכולים להביא ולעשות חשבון נפש טוב טוב.

 

נאציזם הוא ההפך מאגואיזם, הוא קולקטיביזם. ויתור על האינטרס האישי לטובת הכלל.

 

מהשנה האחרונה מה שזכור לי זו מירי רגב משווה בני אדם לסרטן בקרבנו.

השימוש בביטוי הזה, על כל הקונטציות שקשורות אליו, מבחינתי היה מצמרר.

זה ביטוי שעושה דה-הומניזציה לציבור.

 

אפשר להתנגד להגירה כזו מהרבה סיבות ענייניות, גם כאלו שנובעות מאתנו-צנטריות צרופה, בלי לעשות דה-הומניזציה לבני אדם.

 

אחרי זה קשה לראות את מירי רגב מניפה דגל ישראל.

[Shay_u]

שכן יקר שלי, שהוא כמו סבא בשבילי הוא ניצול שואה. את העדות שלו אני מכיר כמעט בע"פ אבל אפילו היום שאני פתוח אליו והוא פתוח אליי אני לא מוצא מה להגיד לו כשהוא אומר לי שהשואה מלווה אותו כל יום ביומו ולא רק יום אחד בשנה.

בסוף תמיד יוצא לי משפט מפגר בסגנון 'מה שמשנה זה שהקמת משפחה גדולה וזאת הנקמה שלך'

בעוד שהוא לא מדבר על הסבל של עצמו אלא על החברים שלו והמשפחה שלו שנרצחו בטרם עת בדרכים מזעזעות, חלק לנגד עיניו.

אני פונה לכל הצעירים כאן, בעוד 20 שנה, אנחנו נהיה דור העדות. אנחנו נהיה אלה שנצטרך להעביר את הסיפורים הלאה כשהאנשים המדהימים האלה שעברו דברים נוראיים בחייהם כבר לא יהיו כאן איתנו. אין לנו עוד הרבה זמן ונפלה בחלקנו הזכות לשמוע סיפורים על הזוועות ממקור ראשון.. לכו לכמה יותר עדויות, תחקרו כמה שיותר בנושא והעיקר, תעבירו הלאה. אסור לתת לדבר הזה לדעוך..

[שמר]

לטעמי היום הזה מחטיא את מטרתו.

הוא אמנם מהווה פורקן כלשהו לניצולים (למרות שעבור לא מעטים, וזאת שמעתי באוזניי, זה חיטוט מחדש בפצע מדי שנה), אבל לטעמי - עבור רוב תושבי המדינה שלא היו קשורים ישירות (כלומר גדלו בבית של ניצולי שואה), נותרו רק הטקס והמילים הגדולות בלי להקשיב לנאמר. אני שומע הרבה פעמים נערים ונערות מדקלמים קטעים בטקסי יום הזכרון ו/או במסעות בפולין. ההרגשה היא שהם שיננו (או קוראים מן הכתב) כמו תוכים, בלי להבין בכלל על מה מדובר...

 

ברור לי שזה כמעט בלתי נתפס להרגיש את הגיהנום שעבר על אלה שהיו בשואה, אבל איכשהו נראה לי שבגלל שהערכים עליהם מחנכים במדינה אינם עולים (אני אהיה כאן קורקטי) בקנה אחד עם אלה שלדעתי יגרמו למדינת ישראל להיות שונה ביחסה אל אותם גילויי שטניות של המשטר הנאצי, אז גדל כאן דור שבהחלט היה מוכן לקבל השמדת עם אחר ו/או הוצאתו מקרבו.

 

נכון - יש כאן מציאות אחרת, בעיניים אובייקטיביות - מן הסתם ישראל לא תתקיים לו תצפה רק להגנת שאר אומות העולם (ראינו כבר עד כמה הם שמים על היהודים, היום ידוע שהפשעים שהנאצים ביצעו היו מוכרים לפחות בחלקם הרבה לפני תום מלה"ע), אבל כבר בזמן הקמת המדינה (ע"ע מגילת העצמאות) נתנו את הדעת על דאגה לבטחון ישראל לצד היותה מדינה שונה מבחינת יחסה לאחר. זה שאנו צריכים להגן על עצמנו מפני פורעים אפשריים מסביבנו, לא נותן לנו את הזכות לפגוע באחרים לשווא.

 

מבחינתי - NEVER AGAIN - אומר שני דברים:

1. כל עוד ישראל קיימת - לעולם לא נניח למדינה ו/או עם אחר לעשות לעם היהודי את מה שעשו היטלר ושותפיו.

2. כל עוד ישראל קיימת - היא לא תתן ידה לביצוע מעשים דומים, בין נגד יחידים ובין נגד עמים - על רקע גזעני.

 

אני שמח שהסעיף הראשון מתקיים ושומר על העם היהודי, אני מאוד עצוב וחושש מכל אותם מעשים בהם מדינת ישראל (ו/או חלק מאזרחיה) מעורבת בסעיף השני.

[Skins]

יש ימים מסויימים בשנה שאני עושה ניסויים חברתיים. הימים הללו הם: יום השואה, יום כיפור, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

 

אני בן 22, כ70% מחברי הפייסבוק הם בסביבת בני גילי (18-25). אני מתייחס אך ורק אליהם, כי ה30% הנותרים הם ילדים קטנים (עד כיתה ט') או אנשים מבוגרים.

 

אז ככה, כל יום השואה זה בדיוק אותו דבר. אלו הם התפלגות הפרסומים (בהערכה לא כזאת גסה):

 

40% מפרסמים דברים שקשורים לשואה.

25% מפרסמים דברים הקשורים להיותם בצבא - עד מתי, איזה צעיר אני/אתה, המספר של השטן מתחיל ב05781, תמונות שקשורות לצבא ושות'

20% מפרסמים תמונות שלהם בסגנון של "תראו איזה יפה אני" (אני מאמין שהחבר'ה היותר צעירים פה בטוח מכירים את כל המפגרים/ות שמפרסמים תמונה שלהם ורושמים שבת שלום במטרה לקבל מיליוני לייקים)

10% מפרסמים סטאטוסים כרגיל, כאילו זה עוד יום.

5% מעלים זכרונות מהמסע שלהם לפולין. לא מבינים שהגיע הזמן להשתחרר על עצמם, עברו פאקינג 4-5 שנים.

 

*האחוזים פה מתייחסים ל70% מהחברים שלי שזה בערך כ400 איש.

**תמיד יהיה את המפגר שמפרסם בדיחות שואה ביום השואה, זה ממש לא מתאים אבל התגובות על זה קצת מצחיקות אני חייב לציין.

 

תקשיבו, זה ממש עצוב. אני זוכר את יום השואה כשאני הייתי ילד, שזה היה ממש לא מזמן (אני בטוח שכמה שיותר אחורה ככה החשיבות גודלת) ואת חשיבות היום הזה. למען האמת, כפי שזה נראה היום בעתיד הלא כזה רחוק למעט כמה ציונים הרוב ימשיכו ביומם למעט דקה אחת שהוקדשה ביום.

[שמר]

במאמר מוסגר - בדיחות שואה אינן דבר רע לכשעצמו.

אמי סיפרה לי (הורים ניצולי מחנות) שבדיחות כאלה היו עניין שבשגרה ולא רק שלא הפריעו, אלא סייעו לא פעם להתגבר על הזכרון הנורא.

[Skins]

במאמר מוסגר - בדיחות שואה אינן דבר רע לכשעצמו.

אמי סיפרה לי (הורים ניצולי מחנות) שבדיחות כאלה היו עניין שבשגרה ולא רק שלא הפריעו, אלא סייעו לא פעם להתגבר על הזכרון הנורא.

 

אבל ביום השואה ? תרשה לי להטיל ספק

[שמר]

אינדיבידואלי לחלוטין. הומור שחור הוא סוג של שחרור, לא רע אפילו.

[שבלול]

הטרגדיה האנושית הגדולה ביותר, היום הלאומי העצוב ביותר והיהודי העצוב ביותר ובכלל זה היום העצוב ביותר.

אי אפשר לתפוס. מספר הרוגי כל מלחמות ישראל מאז תקומתה שווה בערך ליום אחד של אושוויץ.

ילדים נורו בראשם מטווח 0, נשרפו, נקברו בחיים.

במקום הולדתי נרצחו כ94% מהיהודים, מתוך כ220,000 נותרו כ13,000 יהודים.

 

היום הזה מסמל עבורי 2 דברים: רוע האנושות וכח התעמולה.

[Night Driver]

נאציזם הוא ההפך מאגואיזם, הוא קולקטיביזם. ויתור על האינטרס האישי לטובת הכלל.

 

 

נכון אבל הקרקע שהביאה את היטלר והמכונה שלו לשלטון ולמימדים שכבר אי אפשר היה להוריד אותה היתה האינטרס האישי. היתה אבטלה והיו המון הגבלות על הגרמנים ומתוך רצון לשפר את איכות חייהם קמה שנאת השונה שהתגלגלה למפלצת הזו.

[יבגניפ]

יש דווקא תיאוריות שונות שמנסות להסביר את עליית הנאציזם דווקא בגרמניה. המשבר הכלכלי זו רק סיבה אחת. למי שזה מעניין אותו (וזה נושע מעניין) יכול להתחיל אפילו מהמאמר בויקיפידיה.

אני חושב שביום השואה מעבר לטקסים (לרוב מאוד קיטצ'ים לטעמי) ולעדויות, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו אמורים או רוצים להסיק על העתיד שלנו מתוך האסון הזה, איך אנחנו רוצים להתנהל עם עצמנו ועם אחרים, איך אנחנו תוחמים את מה מותר ומה אסור ועוד מס' שאלות קשות, שבדרך כלל אנחנו מעדיפים לא לשאול.

גם לי מאוד צרמו ההטבתאויות של מירי רגב, ואני חושב שזו דוגמא מאוד טובה ועצובה ליחס האמביוולנטי שלנו למה שאנחנו כביכול אמורים ללמוד מהשואה. הרי כל ילד בן 5 יודע לדקלם שאף אחד לא רצה את הפליטים היהודים במלחמת העולם השניה. אבל כל ילד בן 5 גם יודע להסביר למה האפריקאים בגבולה הדרומי של ישראל הם לא פליטים ולמה חוסר הרצון שלנו להכניס אותם זה בכלל לא אותו הדבר. אף אחד כמובן לא עוצר ולא שואל עצמו באיזו סיטואציה אנחנו, כישראלים, כן היינו מכירים בקבוצה אחרת כזו כפליטים. לצערי, כנראה שבשום סיטואציה שבעולם.

זה לא אומר שאני אישית חושב שמקומם של האפריקאים כאן. עדיין צורם לי שחברי הכנסת עושים שימוש בצורות ביטוי שיש להן קונוטציות מאוד ברורת מן העבר.

אולי הגיע הזמן להפתח קצת יותר בכל מה שקשור למשמעויות של השואה, מקורות הנאציזם, מקורות הלאומנות שלנו וכו'. אולי אפשר להסיק או ללמוד עוד דברים מהשואה, מעבר לזה שאנחנו חייבים להיות מגה - חזקים, כדי שזה לא יקרה שוב.

[Ron Poh]

להלן - סיפור הירצחו של הרב מורגנשטרן - רבה של וונגרוב (העיירה בה נולד אבי) בזמן השואה - השם ינקום דמו

 

הרב מורגנשטרן מקדש את השם

 

עסקן יהודי שנמלט מביאליסטוק מוסר בעיתונות היהודית באמריקה בעילום שמו, את פרשת העינויים הנוראים של הרב הקדוש מוונגרוב הי"ד, בנו של האדמור מסוקולוב זצ"ל שנהרג בעצם יום הכיפורים בשוק העיר.

 

מעשה האימים של הטמאים בערי-השדה הקטנות אין להם זכר ודמיון אפילו ב"תוכחה". להן אני מוסר את פרטי המוות המזעזע של הרב מוונגרוב.

 

קדוש בן קדושים מצאצאיו של ר' מנדלי מקוצק זצ"ל. הצדיק ר' יעקב מנדל מורגנשטרן הי"ד עמד עטוף בטליתו וב"קיטל" והתפלל. פתאום הגיעה ידיעה שהטמאים פקדו על כל תושבי העירייה – יהודים ונוצרים – להתאסף בשוק: "בל תישאר אפילו נפש אחת בביתה מנער ועד זקן, חולים ונכים – הכל יתאספו בשוק ואיש לא ייקח איתו מחוט ועד שרוך נעל" – אמרה הפקודה. איש לא העיז, כמובן, להמרות את מצוות השליטים. מכל בתי המדרש ומכל בתי היראה, להבדיל התחילו זורמים לשוק, אנשים נשים וטף.

 

פקודות אלו לצאת מהדירות במשך רגע אחד לא היה בהן בעצם כל חדש. הכל ידעו את משמעותה של פקודה זו – מתן אפשרות לנאצים לשדוד מכל הבא ליד וללא כל טירחה יתרה.

הכל התאספו בשוק. יהודים בטליתות וקיטילים ומחזוריהם בידיהם. הכל מביטים למרכז השוק, והנה נשמעה צריחה הסטרית ברמקול "מי שיתסכל הצידה יומת ביריה ! תראו בעינכם "מוסטער-שטראפע" (עונש למופת) על ה"ראבינער", אויבה של גרמניה, וכולם חייבים לראות את הדבר. זה רק עונש למופת, למען תלמדו כולכם לדעת מה צפוי לכם על אי ציות כלשהו כלפי השלטון הגרמני! "

אימה חשכה נפלה על היהודים הנאספים. הקהל פרץ בבכי מר ומיד התפזרו הנאצים עם מגלבים והתחילו מכים- משום שבכו... אחר כך "ויתרו" להם לאומללים. כשהוציאו את הרב למרכז השוק וציווהו לטאטאו בידים לא מיחו התליינים בפני הנאספים שהתייפחו בבכי. כמה שעות נמשך הדבר. הרב חבוש שטריימל לראשו גרף את כל הזבל בידיו. בכל פעם הצליף עליו תליין אחר במגלבו, היכהו עד זוב דם, וכשהתעלף החיוהו במים קרים ושוב היכהו. מש"גמר" את העבודה, ציווהו למלא את השטריימל זבל. הרב מילמל בשעת מעשה בלחש ואחר כך צעק בקול רם:

"אל אלוקים ראה בעניינו ! יהא זה לקידוש השם!"

את השטריימל עם הזבל מסר לאחד היהודים שעמד על ידו. כך ציווהו. אחר כך צעק אחד הקצינים "יהודי נקלה, תוכל ללכת, אתה חופשי". תוך כדי דיבור זרק לו "חבוש את המגבעת". חבש הרב את השטריימיל עם הזבל על ראשו כמצוות הטמאים ואמר "יהא זה לקידוש השם!"

וכך ציווהו ללכת, הזבל ניגר מתחת למגבעת על פניו האציליים ועיניו זלגו דמעות. אך משהתרחק כמה צעדים קפץ עליו מפקד הדיוויזיה ודקר לו בסכין בגבו. הוא העמיק את הסכין לאט לאט עד שהוציא הרב את נשמתו. דבריו האחרונים של הקדוש בהיות הסכין עמוק בין צלעותיו היו:

"אל תסתכלו אחים יקרים בעינוי, אל תביטו! לא כאבי כואב לי – כאבכם הוא הממית אותי!"

 

היה זה בוונגרוב בעצם יום הכיפורים שנת ת"ש.

 

משם העבירהו לביתו של לאופמן, שסודר בו בית חולים מלחמתי ע"י "טאז" הוא קיבל עזרה ראשונה, אבל הרופאים לא יכלו להצילו, כי היה חולה סוכר.

 

(נמסר ע"י אפרים פשפיורקה)

"הגה" - מרץ 1940

[Night Driver]

יש דווקא תיאוריות שונות שמנסות להסביר את עליית הנאציזם דווקא בגרמניה. המשבר הכלכלי זו רק סיבה אחת. למי שזה מעניין אותו (וזה נושע מעניין) יכול להתחיל אפילו מהמאמר בויקיפידיה.

אני חושב שביום השואה מעבר לטקסים (לרוב מאוד קיטצ'ים לטעמי) ולעדויות, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו אמורים או רוצים להסיק על העתיד שלנו מתוך האסון הזה, איך אנחנו רוצים להתנהל עם עצמנו ועם אחרים, איך אנחנו תוחמים את מה מותר ומה אסור ועוד מס' שאלות קשות, שבדרך כלל אנחנו מעדיפים לא לשאול.

גם לי מאוד צרמו ההטבתאויות של מירי רגב, ואני חושב שזו דוגמא מאוד טובה ועצובה ליחס האמביוולנטי שלנו למה שאנחנו כביכול אמורים ללמוד מהשואה. הרי כל ילד בן 5 יודע לדקלם שאף אחד לא רצה את הפליטים היהודים במלחמת העולם השניה. אבל כל ילד בן 5 גם יודע להסביר למה האפריקאים בגבולה הדרומי של ישראל הם לא פליטים ולמה חוסר הרצון שלנו להכניס אותם זה בכלל לא אותו הדבר. אף אחד כמובן לא עוצר ולא שואל עצמו באיזו סיטואציה אנחנו, כישראלים, כן היינו מכירים בקבוצה אחרת כזו כפליטים. לצערי, כנראה שבשום סיטואציה שבעולם.

זה לא אומר שאני אישית חושב שמקומם של האפריקאים כאן. עדיין צורם לי שחברי הכנסת עושים שימוש בצורות ביטוי שיש להן קונוטציות מאוד ברורת מן העבר.

אולי הגיע הזמן להפתח קצת יותר בכל מה שקשור למשמעויות של השואה, מקורות הנאציזם, מקורות הלאומנות שלנו וכו'. אולי אפשר להסיק או ללמוד עוד דברים מהשואה, מעבר לזה שאנחנו חייבים להיות מגה - חזקים, כדי שזה לא יקרה שוב.

 

זה נובע מכך שאנחנו מנכסים את השואה רק ליהודים ושוכחים שרצחו שם באותה שיטתיות את כל מי שלא התאים לסטאנס הארי (לפני היהודים התחילו עם המפגרים, הנכים והצוענים). חשוב שנבין שהתעלמות מרדיפת השונה ממני תגרום לכך שבסוף יגיע תורנו בדיוק כמו שנימלר כתב בשירו הידוע "לא הרמתי את קולי".

[אביב]

אפשר להתנגד להגירה כזו מהרבה סיבות ענייניות, גם כאלו שנובעות מאתנו-צנטריות צרופה, בלי לעשות דה-הומניזציה לבני אדם.

 

אחרי זה קשה לראות את מירי רגב מניפה דגל ישראל.

 

ותרשה לי להשתמש בשפת התורה שהחכימה להתייחס לעניין זה:

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" - ויקרא י"ט ל"ד.

 

ואני מוסיף- כי נרדפים הייתם ע"י הנאצים.

 

לגבי מירי רגב- יש דברים שהשתיקה יפה להם.