לגור עם ההורים VS לגור לבד

[כוכב השחר]

חברה די עם ההכללות. כל מקרה לגופו. אותו אחד שהיה צריך לצאת מהבית ולגור עם שותפים כדי להסתדר עם בת הזוג שלו זה מקרה אחד. אני עברתי לגור עם בת הזוג ולא רבנו פעם אחת על משהו שקשור בבית, איזה פלא... מפעילים קצת הגיון בריא והכל עובד כמו שצריך, זה לא מדע טילים.

[falou]

לציידת הדובים בסיביר היתה ברירה?

 

כן.

לחזור לאמאבא ולחיות בנוחות.

[sperial]

לוציפר צודק. הכל כל כך אישי עד שאין שום מקום להכללות.

 

אבלף לוציפר, כרנאה שאתה לא הספקת להיות מספי עם זוגתך. אתם תריבו. זה נורמלי לגמרי, החוכמה היא להכיל את המריבה ולהמשיך הלאה. ועם טיפה שכל תלמדו להיר זה את זהו, וכך תדירות המריבות וחומרתן תלך ותפחת. אם תהיו נוקשים מדי זה יתפוצץ. כאשר הגברת עומדת על דעתה רד חפה, תן לאש לדעוך והכל יבוא על מקומו בשלום (וצפה שגם היא תנהג כך כאשר לך יהיו דרישות תשלא מתאימות לה באותו רגע).

 

ולכל מי שטען שיציאה מאוחרת מבית ההורים מונעת הסתגלות לזוגיות - אשתי ואני דוגמא להפך: שנינו עזבנו את בית ההורים בגיל יחסית מאוחר ובאופן הדרגתי מאד, אבל מרגע שנפגשנו התהליך של יצירת משק בית עצמאי היה קצר מאד. יודעים מה? אני אפילו לא יודע איך התחלקנו בהוצאות בתקופה בה גרנו יחד. זה "קרה" בלי תכנון, זרם, וכעבור חצי שנה, יום אחרי החתונה, חשבונות הבנק אוחדו.

[SlowRide]

כן.

לחזור לאמאבא ולחיות בנוחות.

ואם לא היתה מצליחה להסתדר בארץ זה כנראה מה שהיתה עושה, לא?

או שהיתה נשארת כאן ויהי מה, ישנה ברחוב וחיה מהפחים? כנראה שלא.

אין ספק ששינויים קיצוניים בחיים מחשלים ולומדים מהם, אבל לא כל דבר חובה ללמוד בדרך הכי קיצונית. זה קצת ילדותי לטעון שמי שלא חותך מההורים אחרי צבא נשאר ילדותי. במה בדיוק מתבטאת הילדותיות הזו? רק מי שנכווה יודע לא לדחוף את היד לאש?

או שאני לא מבין את הפואנטה בדוגמא שלך.

[sperial]

יש כאן אנשים שהמחשבה שלהם היא מחשבה של חתולה שנכנסת להריון וצריכה להכין את הקן לדור הבא, אז היא מגרשת את הגורים מהמחזור הקודם. מה לעשות, אנחנו לא חתולים (או ציפורים שמעיפות את הגוזלים מהקן), אלא בני אדם, וככאלה מבינים שגם בני הדור הבא שונים זה מזה, וכל אחד מהם זקוק לתקופת חסות שונה, כמו גם ההורים המסוגלים לתת את החסות משך זמן שונה.

[Benor]

לא יודע למה אבל הדיון הזה מזכיר לי שחשבתי ששירות צבאי ביחידה קרבית יחשל אותי, יהפוך אותי ל"גבר" ישנה ויבגר...

מה יצא מזה?

כלום.

לא חישל, לא שינה, ולא ביגר.

אולי קצת שינה את הפרספקטיבה... אבל לגמרי בקצת.

עריכה אחרונה ב-19 לדצמבר, 2017 על ידי Benor

[SlowRide]

שינוי פרספקטיבה זה חלק מלהשתנות ולהתבגר.

[sperial]

שאלה מעניינת - האם לשירות הישתה השפעה על הטורט. אבל זו סטיה מהנושא שצריכה להשאל בפורומים רפואיים.

 

לעצם העניין - אנימסופק אם מישהו בפורום הזה יוכל לתת לך תשובה ראויה. בסופו של דבר אתה זה שיודע מה מתרחש בבית ההורים, מה היחסים ביניהם לבינך, עד כמה את חש "חנוק", וכמובן, מה המשמעות הכלכלית של המהלך. והכי חשוב: האם אתה חש בשל לחיות לבד\עצמאית. ברמה הטכנית בהחלט אפשר לשכור דירה בקרבת בית ההורים שתשמש אותך לשינה וארוחת בוקר, ולחזור לארוחת הערב ומכונת הכביסה של אמא. המשך הניתוק יהיה הדרגתי כאשר תלמד לבשל, לכבס ולנקות (זה לא טריויאלי!) וכל שאר מה שנדרש להתנהלות עצמאית. ועוד דבר חשוב - אם אתה מתגורר לבד אתה צריך לדעת להפיג את שעות השעמום הלא קצרות שיהיו לך. לי הן זכורות כקטע לא סימפטי בתקופות בהן גרתי לבד.

[Benor]

לגבי הבישול -

אמנם אני כרגע את האוכל שיש בבית, אבל אני יודע כבר כמה דברים בסיסיים ואין לי בעיה ללמוד. מנגד אני מכיר אנשים שנאטמו, ולא מוכנים ללמוד/רוצים חברה שתעשה את זה בשבילם.

בטטה/תפו"א בתנור, שניצלים בתנור, חזה עוף, אורז.

דברים מאוד בסיסיים, אבל אפשר להכין אותם בכמויות ולשמור אותם במשך שבוע במקרר.

חוץ מזה, שתמיד אפשר לאלתר משהו.

אין כוח לבשל? זורקים תפו"א למיקרו ואיזו ביצה לסיר... פותחים פחית טונה וכד'...

בישולים, כביסה וכו' זה פחות מה שמדאיג אותי.

אם כבר יותר מדאיג אותי העניין של ניהול/חלוקת תקציב חודשי.

עריכה אחרונה ב-19 לדצמבר, 2017 על ידי Benor

[leon1.8]

לא יודע למה אבל הדיון הזה מזכיר לי שחשבתי ששירות צבאי ביחידה קרבית יחשל אותי, יהפוך אותי ל"גבר" ישנה ויבגר...

מה יצא מזה?

כלום.

לא חישל, לא שינה, ולא ביגר.

אולי קצת שינה את הפרספקטיבה... אבל לגמרי בקצת.

 

אני חושב שרבים, אם לא כולם מרגישים בפנים, לפעמים אותו ילד קטן בן 6 שהיו...

תתבגר או לא, החיים קורים ומתרחשים והזמן עובר.

מקסימום על המצבה יכתבו "הילד שלא יתבגר"

עריכה אחרונה ב-19 לדצמבר, 2017 על ידי leon1.8

[sperial]

בן אור - אתה נטפל לקטנות.

 

הנקודה שלי ההיא שהיציאה מהבית יכולה להיות עניין הדרגתי. מתחיל בשינה בדירה 3 פעמים בשבוע, הכנת קפה בבוקר וביצה בערב, ולאט לאט הגדלת זמן השהות בדירה והגדלת המשימות שאתה לוקח על עצמך. בתחילה תאכל אצל אמא, אחר כך תקח סירים לדירה שלך ותבשל קצת, בסוף תהיה עצמאי. רומא לא נבנתה ביום אחד, גם לא משק בית. חשוב, למשל, על הציוד שיהיה עליך לרכוש, ואשר עולה ממון רב. בהתחלה זה יהיה קומקום חשמלי, כיריים, סיר ומחבת קטנים ואולי מיקרוגל או טוסטר-אובן. בהמשך תצטייד גם בידע וגם ביוד הדרושים למטלות יותר מורכבות. וזה נכון גם לשאר המטלות.

[לאון]

אני יעזוב את בית הוריי רק שאסיים תואר בסיעוד, אתמקם בבית חולים טוב וארוויח 10 נטו. וזה יהייה באזור גיל 34-35. עד אז, אני חוסך כסף, וגם נהנה מהוריי על הדרך. כן, נהנה מהם! הורינו מזדקנים ואתם רק מחפשים לברוח מהם. יום אחד שהם כבר לא יהיו פה אתם עוד עלולים להתגעגע ולהתחרט על הזמן היקר שאיבדתם איתם.

 

קראתי את התכנית שלך ובאמת צרמו לי ההנחות השגויות שלך לגבי העתיד:

- אם יקח אקסטרא שנה-שנתיים למצוא בית חולים טוב אז תעזוב בגיל 36-37?

- אז יקח לך עוד שנה להגיע ל10 נטו, אז תעזוב בגיל 37-38?

- אם הבית חולים יהיה בצפת או באילת? לא בדיוק הערים לרווק באמצע שנות ה30, או לחילופין בתל אביב? היכן שהדיור לא כל כך בר השגה לרווק צעיר

- אני אישית חושב שמתחת ל30 זה די הגבול להישאר אצל ההורים, גבר בן 31,32 והלאה שגר אצל ההורים זה turn off רציני אצל נשים שמעלה המון תהיות וספקות, גם ככל שהגיל עולה כך גם עולה הבררנות, אצלך ובצד השני, על אחת כמה וכמה בן 35.

- אם מחר תפגוש מישהי, לאחר זמן מה תבין שהיא אהבת חייך ותרצו לעבור לגור יחד?

 

אני מבין שאתה נהנה מההורים שלך ולא מחפש לברוח מהם, אבל התכנית שלך תוביל אותך לכך שלא תוכל לצאת מהבית גם אם תרצה.

 

לסיום, כל השירשור הזה מזכיר לי שיר של טונה שלוחץ על הנקודות הרגישות:

[borsood]

רק על עצמי לספר ידעתי...

מגלל סיבות כאלה ואחרות ההורים שלי היו מאד מגוננים. זה גרם לי לחשוש אם אדע להסתדר בחיים לבד. לכן ברגע שהייתה לי עבודה מסודרת אחרי הצבא עזבתי את הבית. גרתי שנה שלמה עם שותפים ודאגתי לעצמי לגמרי, הבנתי את היכולות, ומה שקורה וחזרתי הביתה כדי להמשיך לחסוך כסף.

עזבתי לחתונה.

(אמא שמסדרת אחרי הבן שלה בגיל 28 זה פתטי, אמא שמסדרת אחרי הבן שלה בגיל 18 זה פתטי, אמא שמסדרת אחרי הבן שלה בגיל 8 זה מתכון לפתטי)

[Benor]

- אני אישית חושב שמתחת ל30 זה די הגבול להישאר אצל ההורים, גבר בן 31,32 והלאה שגר אצל ההורים זה turn off רציני אצל נשים שמעלה המון תהיות וספקות, גם ככל שהגיל עולה כך גם עולה הבררנות, אצלך ובצד השני, על אחת כמה וכמה בן 35.

- אם מחר תפגוש מישהי, לאחר זמן מה תבין שהיא אהבת חייך ותרצו לעבור לגור יחד?

 

אכן בעיה,כבר נתקלתי בנשים שאורח החיים שלי היווה עבורם מכשול;

וכן אני בהחלט יכול להבין את זה, זה צורך ביולוגי טהור שהגבר יהיה חזק ויוכל לעמוד על רגליו.

כמה שזה יכול להשמע מוזר למזלי, אני לא חי בשביל לרצות גחמות של בנות זוג פוטנציאליות.

משתדל לנהל את חיי לפי צרכיי ורצונותיי...

עריכה אחרונה ב-19 לדצמבר, 2017 על ידי Benor

[gbguy]

גם בת הזוג שלך תחיה בשביל עצמה. פשוט יהיה לה שותף לחיים שזה יהיה אתה: היא תמשיך לפתח קריירה, תרצה לבלות מידי פעם עם חברות, תבקר את המשפחה שלה.