עבודה חלום - שכר גיהנום

[edan82]

אני חושב שהדילמה שעומדת בפנייך נוצרה בגלל שאתה נותן למעסיק שלך ״הנחות״ כי אתה מנחם את עצמך שאתה עובד בתחום שהוא תחביב שלך וקרוב לליבך.

 

ברגע שתפסיק לתת את הנחת ״קרוב לתחביב״ אתה תראה את הדברים בפשטות.

 

בחברה הקודמת שעבדתי היה לי בוס מאוד לא מפרגן (בכללי אין פרגון בענף שלי, מכרת הרגע 2 מליון דולר יהלום במחיר מצויין? יופי, הלאה).

הוא לא תגמל אותי על דברים שבהחלט הגיע לי תגמול- הקמתי חברה רשום כחוק ופתחתי משרד כולל עבודות שיפוצים- הוא לרגע לא חשב לפצות אותי על כך שההתעסקות שלי בעניין הזה פוגעת לי ביכולת להתעסק במכירת יהלומים= השכר שלי נפגע, למרות ששילשתי לו את המכירות והעלתי את אחוז הרווחיות הוא סירב בתוקף שאביא מזכירה למשרד כי אין הצדקה לטענתו כך שפרט לניהול סטוק בשווי כמה מליוני דולרים התעסקתי גם בתשלום חשבונות, בנקים, משלוחים, ניהול קלסר הנהלת חשבונות, גבייה וכן הלאה.

כדי להתמודד עם כובד המשקל והאחריות הרבה אישתי היתה מגיעה 3-4 פעמים בשבוע לעזור לי עם הניירת וכו׳, כל פעם 3-4 שעות, הוא מעולם לא הציע לשלם לה שכר, אפילו סמלי בשביל ההרגשה הטובה.

כמובן שהוא סירב להעלות לי את השכר ואפילו כשרמזתי לו שיש לי הצעות טובות ממעותית (והיו) הוא היה עונה בזלזול שאני יכול ללכת ואף זרק לי פעם משהו בסגנון ״אתה יודע, אני מכיר את הבוסים בחברות שהציעו לך לעבור אליהן, אני לא רוצה לשים לך רגליים....אבל אתה יודע, תדבר איתי לוודא שאני מסכים שתעבור לחברה אחרת״ !!!!

 

היו לי לא מעט רגעי שבירה שפשוט יצאתי מהכלים אבל כל הזמן שיננתי לעצמי שאני אחרוק שיניים ואקבל בעתיד את מה שמגיע לי.

 

כשהודעתי לו על התפטרותי הוא היה בסוג של שוק, כנראה לא האמין שאעזוב, לשאלתו עניתי בנימוס שכאשר אכנס רשמית לתפקיד אודיע לו מה החברה.

רציתי לסיים יפה ולתת חפיפה מסודרת למחליף שלי, הבוס החליט שהוא נלחם איתי עד לדולר האחרון שמגיע לי ואמר לי ״בסוף החפיפה נתחשבן״.

הודעתי לו שאני מיידית סוגר את המשרד והולך לשרוף אותו אצל כל הלקוחות שלו (שהיו לקוחות שאני הבאתי לחברה).

תוך שעתיים הוא התקשר אלי בנימה מפוייסת וביקש שאמשוך את מה שמגיע לי, משכתי את הכסף והמשכתי חפיפה אבל כבר הייתי ברבע קלאץ׳.

 

לימים הוא הודה בפניי שהוא טעה איתי ושההתנהלות שלו היתה צריכה להיות אחרת, אני משער שזה תוצר של העובדה שהמחליף שלי טיפוס מאוד חמום מוח ועצבני- כשהבוס לא מאשר לו משהו שהוא מבקש הוא פשוט סוגר משרד והולך הביתה.

 

קארמה, רק קארמה, הבוס המנוול קיבל עובד הולם.

[hans]

אחזור רגע לנבלה שהזכיר במבי:

כולנו היינו בשלב הזה, כסטודנטים או סתם צעירים רעבים בעבודה ראשונה.

לקום וללכת משם ולא לעבוד יותר אצל נבלות

הוא לא רק החלטה פרטית שמשפיעה עליך,

אלא הוא בורג במחאה החברתית האמיתית, לא של ההזויים עם הקוטג' ברוטשילד.

 

אני מכיר היטב את התחושה בתור מוסיקאי שתרם המון בחינם (ולא בצדק)

בגלל איזו גישה אמנותית-מתייסרת כלשהי שנפטרתי ממנה מתי שהוא.

להפתעתי הרבה, לא הפסדתי כלום בסירוב לכל מיני הצעות בחינם.

להפך, ה"קריירה" התקדמה בגלל שעברתי מהמעגל של ה"בררה"

למעגל של אנשים וארגונים שמוכנים לשלם כסף כדי לקבל יותר.

[Arik TG]

מה שאני מסיק ממה שכתבת הוא שאתה צריך להגדיר לעצמך מטרות.

 

נפלת למלכודת דבש שבה משלמים לך על משהו שאתה אוהב לעשות וככל שחולף הזמן אתה מגלה שזה לא מספיק. הרי אם היית מאושר לא היה אכפת לך לעשות את זה בחינם ולהיות בודהה גם עם 14 שעות עבודה ביום. אבל כנראה שאתה רוצה דברים נוספים בחיים חוץ מלכתוב על רכב.

 

תראה: אני אוהב לשיר. אני גם יודע לשיר, אני שר ממש טוב. אבל אני אוהב את השירה עצמה. לא הייתי עושה מזה מקצוע כי לשיר זה חלק קטן במקצוע- המקצוע הוא לעשות חזרות ולהקליט ולעשות יחסי ציבור ולנסוע להופעות ולעשות באלאנס ולחזור הביתה לפנות בוקר.

אז אם כשהייתי צעיר היו מציעים לי להיות זמר (אפילו זמר ליווי) בטוח הייתי קופץ על זה, אפילו תמורת דמי כיס, אבל זה כנראה היה לתקופה מוגבלת. למצות את החוויה ולהמשיך הלאה.

השירה זה חיידק. לפני שנה הייתי צריך לשרוף כמה שעות במרינה של תל אביב והגיעו כמה נגנים, חיברו ציוד והתחילו לנגן ברחבה רוק של שנות השבעים. הם היו ממש טובים. עליתי לשיר איתם וזה היה אורגזמטי עבורי. חלום. כשירדתי היה מי ששאל אם אני רוצה לעשות מזה מקצוע ואמרתי לא, אני לא.

אז אני מוכן לשיר בחינם, לשלם אפילו, למרות שאני טוב בזה. להיות זמר מקצועי זו אינה מטרה בחיים שלי. לשיר זו דווקא כן מטרה, ואני משיג אותה במקלחת, בקריוקי עם החבר'ה ובהזדמנויות נדירות יותר כמו זו שסיפרתי עליה.

 

אני מנחש שאתה צעיר ורווק, וזה הכי טוב בשנים האלה לנסות את כל הדברים שאתה יכול ורוצה לעשות. בסך הכל קיבלת הזדמנות להגשים חלום, וקפצת עליה.

השאלה עכשיו מה הלאה.

קודם כל שב ותגדיר לעצמך מטרות- גם כספיות, גם אישיות, גם של אגו. איפה אתה רוצה להיות בעוד שנתיים ובעוד עשרים שנה.

תכתוב את זה:

אני רוצה להיות ה ____ _____ ____ וגם ה_____ ______ _____ אני רוצה לעשות ___ ____ אני רוצה להרוויח ______

 

היו לך תכניות בחיים לפני שפנו אליך. יכול להיות שהן בתחום הרכב, יכול להיות שבתחום הכתיבה, יכול להיות בכוונים אחרים לגמרי. תראה אם הן עדיין רלבנטיות.

העבודה לא יכולה להיות המטרה שלך. היא יכולה רק להיות אמצעי להשגת המטרות שלך. בינתיים היא הייתה אמצעי לנהוג על מכוניות קוליות ולכתוב על זה, שזאת מטרה מעולה, אבל היא לא היתה אמצעי מי יודע מה להתפרנס, שזאת גם מטרה.

 

ביום שהעבודה תפסיק להיות מטרה ותתחיל להיות אמצעי היחס שלך ישתנה ואתה תכנס למשרד בבוקר בצעד הרבה יותר קל. אם חמשת אלפים מספיק לך בינתיים בדרך להגשמת התכניות שלך, אתה תקבל את זה בענווה. כמה מקבל מתמחה במשרד עורכי דין? רופא מתחיל שקורע את התחת בתחילת דרכו המקצועית אחרי שלמד שבע שנים!

 

ואם זה לא מתאים לך אז תחליט מה כן מתאים. אם אתה רוצה מספיק חזק להכניס לבוסים שלך תוכל להתיעץ עם מישהו שמבין בדיני עבודה אולי יש לך קייס לתבוע אותם על השעות שלא סופרים לך.

[Guest]

אהלן כולם. מצטער שלא עניתי במהלך היום, עבדתי...

 

אני רוצה רק להודות שוב לכולם על העצות המצויינות. אתם כולכם צודקים אבל אני חושב שהתפרשתי לא נכון, או שלא הסברתי את עצמי נכון (בושה וחרפה בפני עצמה, אבל על זה בפרק אחר). אני אוהב לעשות את מה שאני עושה. אני לא אוהב את הסביבה והתנאים שבהם אני נאלץ לעשות אותה.

 

אני כן מתכנן לבנות מהתחום הזה קריירה. זאת לא "עבודה שקפצתי עליה", זאת הייתה שאיפה מאז שנותי הצעירות, היא פשוט איכשהו נדחקה לנבכי המחשבה שלי כי "איזה סיכוי באמת יש לי להיות כתב רכב? ביץ' פליז".

אני מודע לזה שהסבל שאני נאלץ לסבול כרגע הוא כמו שאמר עידן, סוג של שכר לימוד. השאלה המרכזית היא האם המצב עומד להשתפר והאם יש בכלל למה לקוות? או שמא כמו בפוסט שדריש ציין, נחרץ גורלי לחיות ממשכורת רעב.

 

אגב, אני לא מתכנן להתעשר או אפילו להרוויח "טוב", כל שאני רוצה הוא להתפרנס בכבוד ולהרוויח מספיק לחיים סבירים. לא רוצה דירת גג ב[הכנס שם של שכונה יוקרתית] ולא מעניין אותי להחליף את ה-GTR בפרארי. מספיק לי פורד פוקוס בת שלוש.

 

הבוס נבלה, נכון. מה שהוא עושה זה לא מוסרי, לא יפה, לא נחמד ואולי גם לא חוקי. אני יודע שאני *צריך* לקום וללכת. הבעיה היא שכמו שאמרתי אני כן רוצה לעשות מזה קריירה ונכון לעכשיו אין לי שום מקום אחר ללכת אליו. בעיה.

 

דיסקו - שתי משרות? אם זה משהו קונקרטי אני פתוח להצעות.

אמיר - להזיז את הגבינה? לא מכיר אבל אני אשמח ללמוד מה שזה אומר.

דריש - אני אוהב אותך. אתה כל כך מנסה ומשתדל לעזור, כאילו פאק, אפילו הלכת והבאת לינק לסיפור. אבל בחייאת דינק, הטון המתנשא הזה (מסמך אנושי מרתק, תודה באמת) לא עושה צדק. לא איתך ולא אם האנשים שלהם אתה מייעץ (ביעילות מופתית יש לציין). אני יודע שהכוונות שלך טובות ובאמת שאני מעריך את העזרה, אבל אני מציע לך לייעץ תוך מבט בגובה העיניים. לשאלתך: רווק, בלי משפחה/ילדים/משכנתה, חובות, או התחייבויות כל שהן. בעקרון אני יכול מחר לקום וללכת, אני לא רוצה.

עידן - תודה שחלקת. רבים האנשים שמכירים את הסיפורים האלה מקרוב מדי, גם עבדך הנאמן. חלאות, כמו פראיירים, מסתבר, לא מתות (או מתים? תבחרו מה שיותר מתאים לכם).

האנס - אז איך אם כך יוצאים מהוישס סייקל הזה? עצות? רעיונות? ליצור קשרים? לפרסם/ליחצ"ן את עצמי? לדרוש בברוטליות יותר כסף על העבודה שלי? (אני גם מצלם. ולא רע בכלל לדעת לא מעט אנשים).

אריק - בעוד שנתיים אני רוצה להיות... אתה יודע מה? לא רע לי להיות באותו תפקיד/דרג כמו שאני עכשיו, רק עם שכר מעט גבוה יותר. בעוד 20 שנה אני רוצה להיות - ואולי זאת פנטזיה אבל אני לא רואה סיבה שזה לא יקרה, אני יודע שאני יחסית טוב ומאמין שעוד אשתפר - אחד מכתבי/עורכי/עיתונאי הרכב המובילים בישראל.

למי שהציע את רעיון החו"ל - מצטער, זה בדף הקודם ואני לא זוכר את השם. אין לי בעיה לכתוב באנגלית, למען האמת אני לעיתים קרובות מצליח להתבטא טוב יותר באנגלית ומוצא את עצמי שונא את השפה העברית על כך שחסרות בה כל כך הרבה מילים וחסרים אין ספור משפטים שהיו יכולים לתאר את מה שאני חושב באופן מדוייק להפליא. ואני מוצא את עצמי מתפשר על משהו כמו "לא מאוד טוב" או שיט מעפן אחר כלשהו.

לכל מי שהציע לתבוע, המצב הרבה יותר בעייתי ממה שהוא נראה. מפאת האנונימיות אני לא יכול להרחיב, מצטער.

 

תוך כדי שאני כותב אני מבין שאני מנגן די שונה ממה שהצגתי אתמול. אתמול הייתי די שבר כלי אחרי עוד שיחה מתסכלת עם הבוס שלי במהלך היום שדי

הוציאה לי את החשק לחיות אז נהייתי קצת נקבה בכיינית. עמכם הסליחה.

 

שוב, תודה לכולם. אתם עושים עבודת קודש. אתם עושים לאיש צעיר לקבל החלטות מאוד מאוד חשובות.

[hans]

אני חלש בעצות מעשיות, מצטער.

מה שכן, אפרופו הזזה של גבינה,

הדרך הכי טובה להעלות את השכר היא... לעבור לעבודה אחרת.

חוץ ממוטציות מוזרות כגון משרדי ממשלה למיניהם הכוללים קידום אוטומטי

שאינו תלוי בכישורים, זאת המציאות.

 

יאללה, חיית את החלום לפרק זמן מסוים, היה כיף,

אבל צריך להתקדם. תמיד תוכל לחזור לתחום הזה בהמשך,

צברת ניסיון ויש לך קבלות מעשיות בשטח ואולי אם תשתפשף

בתחומים אחרים מעולם הרכב תוכל לחזור לכתיבה ממעמד של עורך,

ולא תוך 20 שנה. חס וחלילה לחכות 20 שנה לדבר כזה.

תסתכלעל טל"ש, למשל. הוא עשה אלף ואחת דברים חוץ מכתיבה. נסה את זה.

[ברווז]

הדבר הראשון (והברור מאליו) שקופץ לראש הוא כמו שאליה אמר, לצאת לדרך עצמאית. הבעיה היא שאין לי מספיק נסיון, ידע או קשרים כדי לעשות את זה.

 

 

יש לי עוד בעיה אחת, אבל איתה אני משער שרק ורדה רזיאל ז'קונט הבייתית שלנו יוכל לעזור לי - אני מעולם לא הייתי, וכנראה לעולם לא אהיה, מספיק בטוח בעצמי. אני לעולם לא אוכל ללכת ולשווק את עצמי בראיון עבודה או להדחף באמצע שיחה בהשקה כזו או אחרת ולהציג את עצמי, אני לעולם לא אחשוב ש"הנה, אני יודע מספיק כדי לעשות את זה לבד". כי למה מי אני בכלל?

 

יש לך מושג כמה עצבנת אותי עם המשפטים שבציטוט?

אתה חושב שנולדים עם ידע, קשרים וניסיון? אתה חושב שהיה לי ידע, קשרים וניסיון כשיצאתי לדרך עצמאית מעבודה שגרמה לי לכל העצבים והדיכאונות שאתה מתאר, רק בצורה קצת יותר קיצונית כי לא היה כלום שאהבתי בעבודה ההיא?

ניסיון צוברים רק תוך עשייה.

צא. תעשה. או שתצליח, או ש...תצטרך למצוא עבודה אחרת. קורה, אתה ממילא על הסף של לחפש עבודה אחרת. מה זה כבר משנה כך או כך?

*קח בחשבון שתצטרך קצת חסכונות לפני שאתה מתחיל...

 

לגבי מספיק בטוח בעצמי.

אני סובל מהבעייה הזו עד היום. בוא ואני אגלה לך דרך התמודדות קטנה ויעילה:

כישרון משחק.

כשאני משוחח עם אדם שאני לא מכיר, אני ביישן מטבעי. דג קטן, שתקן, בצבע אדום מזה שאני מסמיק.

אני מסתיר את זה עם הפרסונה המוחצנת שייצרתי לעצמי: אותה פרסונה שבטוחה בעצמה, שיודעת על מה היא מדברת (כי זה נכון, וגם אתה יודע על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על מכוניות או על כתיבה), שלא חוששת מכלום, ועוד תוספות וחמוצים. ראבק, אם אני מככב בסדרת סרטוני הדרכה, עם רמת הביטחון העצמי שלי, אתה בהחלט מסוגל לצאת מזה ולעשות עם זה משהו.

זו עוד מסכה, אחת מכמה שכולנו לובשים כל יום. לא כולם יודו שיש להם מסכות, ולא כולם מודעים למסכות שהם לובשים, אבל כולנו מתחבאים מאחורי מסכה כזו או אחרת.

 

אני עזבתי עבודה עם שכר מצחיק לעומת כמות העבודה שביצעתי, עם בוס שפשוט היה כאב אחד גדול, ועם וותיק שהיה אחד האנשים היותר קשים שנתקלתי בהם מימיי, כי פשוט הגעתי לנקודה של "אי אפשר יותר". במקרה שלי, זה תוכנן כך שכשאעזוב אתחיל עסק עצמאי, אחרת הייתי עוזב זמן רב קודם, לפני שנגרם נזק בלתי הפיך... אתה לא היחיד שמושפע מזה, והמצב רק מידרדר. כשיש אחד עצבני בחדר, יש סביבו מעין "הילה" שמשפיעה על כל מי שנמצא ברדיוס המיידי שלו, וזה לא הולך להשתנות או להשתפר. אז כשהמשחק מכור, לא מהמרים ופשוט לוקחים את הכסף והולכים למקום אחר, אפילו אם רק לפני דקה התנית אהבים ברגש עם הסייח שהימרת עליו ואתה מת לדעת אם הוא ינצח. יש לך 2 אפשרויות, או שהמצב ישתפר, או שתהיה במצב דומה במקום אחר. כרגע, בכל מקרה ומצב יש לך את המצב הגרוע, ואין לך דרך אחרת לשפר אותו. לדעתי יש פה רק פיתרון אחד והוא ברור לגמרי.

 

ואם אתה מתחיל ממקום של "מי אני, מה אני", אתה גם תישאר בו ולא תוכל לצאת ממנו. זה מה שנקרא "איזור הנוחות" שלך, ואתה לא תאמין מה קורה מחוץ לו.

[gsi16v]

הייתי כלכך תובע את המעסיק הזה על תשלום שכר רק על השעות במשרד

[RazorJunior]

למרות שמעט קשה להוסיף על כל דברי החכמה בנושא הזה שכבר נאמרו,

רק עוד נקודה אחת קטנה - זה שאתה נהנה מזה לא אומר שזה חייב להיות המקצוע שלך.

לפעמים אפילו להפך - להפוך את זה למקצוע מעט ממאיס את זה.

אולי שווה לחשוב גם איזו עבודה מספקת אותך מצד אחד, ומאפשרת לך (מבחינת זמן וכסף) להתעסק בתחביב שלך (ושל כולנו).

[amir74]

ספר משנת 1998.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99_%D7%94%D7%96%D7%99%D7%96_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%9C%D7%99%3F

[vadim6385]

עברו כמה חודשים, החדשות נהיו פחות מעניינות והאנשים נהיו פחות חביבים, נכנסים למשרד בלי להגיד בוקר טוב, יוצאים בלי להגיד להתראות, תקועים כל אחד בתוך ערימות העבודה האין סופיות שלו ומדברים פחות ופחות בכל יום. לאט לאט מצאתי את עצמי מתוכפף יותר ויותר לרצונות וסגנון הכתיבה של המנהלים שלי, שהוא לכשעצמו יבש ולא מעניין ועוד יותר מזה רחוק מהסגנון שלי אלף אלפי שנות אור. מצאתי את העבודה שלי, ואת עצמי, מוערכים פחות ופחות, יותר "תעשה ואל תשאל שאלות כי ככה אני רוצה את זה" ופחות "תן לקוראים משהו נעים להעביר איתו את הזמן".

 

עם הזמן נסיעות המבחן ו"מסיבות העיתונאים" נהיו תכופות יותר ויותר, ערימות העבודה ורשימות ה- To Do ארוכות יותר, מצאתי את עצמי מבלה עשרות שעות בחודש על נסיעה מפה לשם ובחזרה (לא כולל נסיעות מבחן) בלי שום תגמול כספי על הדלק או הזמן שאני שורף. הדרישות לקיצוץ בזמנים של הדברים שכל כך משכו אותי לעבודה הזאת - נסיעות מבחן, מחשבה על איכות החומר שאני מפיק וסיעור מוחין עם שאר הצוות - הפכו לדרקוניות ובלתי אפשריות. על השאלה למה זה קורה, נענתי בחוסר אכפתיות ופתיחות משווע (כמו עם כל שאלה) בכך ש"אתה נהנה לעשות את זה".

 

א) שכר הוא פונקציה של עד כמה קל להחליף אותך, וגודל בפרופורציה הפוכה לעד כמה קל להחליף אותך.

 

ב) אמרת שיש לך סגנון כתיבה מיוחד, והבוסים שלך מכניסים אותך בכח לשבלונה שלהם. האמת היא שהרבה יותר קל לעשות משהו שמוגדר מראש עם הוראות נוקשות ומדוייקות, מאשר לעשות עבודה שדורשת ממך יצירתיות. ז"א, אם אתה מתבקש לעצב פרסומת לרכב, והבוס/הלקוח בא ואומר "אני רוצה תמונה של האוטו על רקע שמיים כחולים, כשבצד ימין למעלה יהיה הסמל של המותג, בצד שמאל למעלה יהיה לוגו של סוכנות, באמצע תמונה של אוטו ומשפט מחץ "לאדה כבר לא מתפרקת, עכשיו בתשלומים", ולמטה אותיות קטנות", אז זה יהיה יותר קל לעשות מאשר שאותו הבוס או הלקוח יגידו לך "תעשה משהו שיפיל את הקהל יעד מהרגליים, אני סומך על היצירתיות והשיקול שלך".

 

ג) ככה, במקום שלכל כתב יהיה סגנון כתיבה משלו, שיחסר מאוד או אותו הכתב יעזוב, הם יוצרים אנדרואידים קטנים, שלא תהיה בעיה להחליף אותם.

 

מסקנה - תעשה מה שבא לך.

[amir74]

אם יורשה לי להיות פסיכולוג בגרוש. אולי פתחת את השרשור כדי לקבל את האישור לפרוש מהחלום. הגעת לעבודה שחלמת עליה כל חייך הבנת שזה לא באמת זה כי יש הרבה דברים שמפריעים ועכשיו אתה מחפש את האישור לצאת.

[sronis]

הייתי כתב רכב במשך כמעט 8 שנים, רובן במשרה חלקית. אני חושב שהצעד החכם ביותר שעשיתי עם הכניסה לתפקיד הוא להרשם לאוניברסיטה. אולי המקצוע שבחרתי ללמוד לא היה הבחירה הכי טובה (היום אני עושה משהו קצת אחר), אבל עצם העובדה שלא השלכתי את יהבי על עיתונות הרכב - זו בפירוש הייתה הבחירה הנכונה.

זה לא סוד שעבדתי במגזין אוטו ויש לי הרבה מילים טובות לומר עליו, אבל גם רעות. ובכל זאת, אני רוצה להמנע מלהרחיב בנושא המגזין עצמו, שאני מעריך רבים מעובדיו, ולהתמקד בתעשייה עצמה.

במשך 8 שנים ראיתי את עיתונות הרכב הולכת ומתדרדרת ואני ביחד איתה. זה לא שב-2005 היא הייתה בשיא פריחתה, אבל מסתבר שהיה לאן לרדת. גם אני התחלתי אז בשכר פתטי של 5000 שקלים בחודש, וגם אני החשבתי אותו בתור שכר לימוד. עשיתי עבודות שחורות למכביר אבל היו לא מעט רגעים טובים של נסיעות מבחן במכוניות מהנות - בדיוק מה שאהבתי לעשות. אהבתי גם לתרגל את הכתיבה שלי (וזה חסר לי כיום, במיוחד כשאני גר בחו"ל ומתקשר עם אנשים בעיקר באנגלית) ובזכות אנשים טובים שעבדתי איתם, גם נהנתי מכל ה"מסביב". אחרי פחות משנה התחלתי ללמוד והמשרה הצטמצמה ל-30-50% בממוצע. השכר השעתי גילם משכורת של אולי 7000 שקלים בחודש והתנאים היו הבסיס של הבסיס. בשנים הראשונות עוד עשיתי כיף חיים. היה לי המזל לעבוד ביחד עם חבר אמיתי שגילם את תפקיד העורך, ובזכותו "ראיתי עולם" ונהגתי על כמה חלומות ילדות. אבל לאט לאט גם האנשים התחלפו והמגזין לקח כיוון שפחות עניין אותי. היה לי ברור שאין משם לאן להתקדם. אין לאן להתפתח. עדיף לי לעבור למקצוע אחר, בו אולי לא אנהג על מכונית נהדרות (לפעמים), אבל לפחות אוכל להרשות לעצמי לקנות אחת...

 

אני קורא את הדברים של "שם משתמש" ומזדהה עם כל מילה. הבוסים שחושבים שאתה עובד בשביל הכיף, שעות העבודה, התגמולים... כיום, לצערי הרב, אני רואה את מקצוע העיתונות בארץ כשם שאני רואה את מקצוע המלצרות. זהו תפקיד ביניים. לא בריא לשרוד בו יותר מכמה שנים, וגם זה תוך ויתור מסיבי על הרבה מאוד דברים. במהלך העבודה במגזין היה לי המזל ליהנות מהמון רגעים, אבל לרגע לא ציפיתי לפתח קריירה או אפילו לחסוך כסף.

יש אנשים שמצליחים לעשות קריירה מעיתונות רכב ונהנים מעצמאות יחסית גדולה, גם אם לא משכר גבוה במיוחד, אבל הם נדירים ולקח להם שנים רבות והרבה מזל להגיע למעמד הזה. במקומך לא הייתי מעמיד פנים שאני יכול להיות אחד מהם.

 

ההמלצה שלי? אם כך אתה מרגיש כבר אחרי כמה חודשים (או "בין חצי שנה לשנתיים") - חפש את הדרך החוצה. חבל על הבריאות שלך.

אם תרצה עצות נוספות, אני פה.

 

רוני

[BeBest]

תפתח בלוג ותפרסם שם את המאמרים שלך.

קצת פרסומות, המוניטין יעלה עם הזמן, ויש לך אחלה משכורת בתור עצמאי.

לא רואה סיבה להתענות בשביל משכורת מינימום ועוד עושים לך "טובה".

[ישה]

נשווה זאת לדיילת בסה"כ מלצרית באוויר ועם קצת מזל תגיע להיות אשת ראש הממשלה.

 

חפש עבודה רצינית ובכסף שתעשה שם תשכור לך מעת לעת או מעט לעט מכונית על

 

מסמך כל שעה שאתה עובד ועליה אתה לא מקבל שכר

 

העיתונות הכתובה ( המודפסת ) בירידה מתמדת . חפש סוס אחר.

 

אחרי שתעזוב דרוש את המגיע לך על פי חוק, לא תקבל , בית הדין לעבודה הוא הפתרון.

 

ובשביל התחביב מצא אפיקים לכתוב בהם אפילו כאן.

[vadim6385]

תפתח בלוג ותפרסם שם את המאמרים שלך.

קצת פרסומות, המוניטין יעלה עם הזמן, ויש לך אחלה משכורת בתור עצמאי.

ואז תוכל לקנות קופסת סיגריות שלמה! WOW!