גיבוב ההודעות. בנצי שוכח. הגיבוב זוכר

[locomotive]

לפחות אתה נתת כותרת קונטרה בשרשור שלך עם קצת תבלינים.

[הספגטי המעופף]

לוקו אמור להגיע אליך בחור למבחני גיבוב, אולי זה יסייע.

http://www.carsforum.co.il/vb/showthread.php?p=4202026

 

אם אתה רוצה אני יכול לנסות לגבב משהו שרץ לי בראש, אבל לדעתי הוא לא מחומר גיבובי טהור אבל אולי יעביר לך כמה דקות בשיעמום נוסף. בתקווה שאצליח להוריד אותו למקלדת כמובן.

[rupni]

טוב חברים, אני חייב אוטוווווו (על משקל "אני חייב מקרר" של קרמבו ממבצע סבתא)

מה אני עושה ? יש לי שתי בעיות, הראשונה אין לי איך להגיע אותה אני יכול לפתור בזה שאני לוקח את האוטו של סבתא (פעם בשבוע היא נוסעת לתל אביב בלי האוטו כמובן) השניה, אני לא ממש מבין משהו, כאילו אני מבין קצת אבל לראות אוטו ולהגיד אם שווה לקנות אותו או לא אני לא יודע אז אני צריך עזרה (לקחת את האוטו למכון בדיקה אין טעם נכון ?).

[locomotive]

יהודי,

תגובב חופשי.

 

רופני,

על איזה רכב אתה מדבר? רכבים ישנים לא נהוג לקחת לבדיקה.

[rupni]

מה זאת אומרת לוקו ? יאריס רובוטית היברידית, זה לא ברור ?

אליה, אמת פעם שאתה עושה בדיקות לפני קניה, תניע את המנטור אני צריך אותך באיזור עמק חפר (תמורת תשלום כמובן)

(מי ייתן וה205 הזאת לא תימכר).

 

חלודה מסביב למסגרת חלון, עד כמה זה נורא ?

[ברווז]

אצלי, חלום נבואי הוא מורגש כנבואי.

החלום מרגיש כמו מציאות, ברמה של רוח חמה\קרה, ריחות, צלילים, מגע, הכל.

ואחרי X זמן, החלום קורה במציאות. אחד לאחד, ולא משנה איך תנסה להימנע ממנו, הוא יבוא.

כחייל פעם אחת חלמתי שאני בבסיס, ומדבר עם (אז חברתי, והיום) אשתי בטלפון הצבאי, ואומר כמה משפטים מאד מאד מאד ספציפיים, שאין שום דרך אחרת להגיע אליהם.

כמה פאקינג נדהמתי למחרת, כשזה התגשם. אותם משפטים, אחד לאחד. אותה סיטואצייה, עד לרמה של מה לבשתי באותו הרגע (שהיה טיפה חריג באותו היום, אבל הופיע בחלום).

 

היה לי גם אחד (הכי הזוי עד היום) [טוב, אחרי בקבוק שלם של וודקה ב-12 ש"ח, זה יכול לקרות לכל אחד] {לא שותה יותר בקבוק שלם של וודקה, לא משנה באיזה מחיר! למדתי את הלקח ומאז שותה רק במידה!!!} שבו נגליתי לעצמי בחלום, ואמרתי לעצמי משהו חשוב, ממש מונומנטלי. אבל זה סיפור שאני מעדיף שלא להיכנס אליו.

 

אני לא אוהב את החלומות האלו, אני מתעורר עם תחושה מוזרה, שאני מעדיף שלא להיחשף אליה. לא יכול לתאר אותה- לא מכיר מילים עבור זה.

 

 

איזה שותף טיפשה יש לי.

נוסעים להנאתנו ללקוח בקיסריה מכיוון ת"א, נכנסים במחלף הראשון (מחלף קיסריה, באופן מפתיע שמו). שנינו מביטים על הדיונות חול שהיו שם, אני נזכר איך גרתי פעם בחולון ומאד אהבתי להסתובב בדיונות כילד, והשותף אומר לי "איך מתאים לי הדיונות האלו עכשיו".

חשבתי לרגע שהוא מתכוון כמו שאני חשבתי- רגלית.

אבל לא, בגלל שהרכב היה דימקס (לא 4X4), הטיפשה חשב שהוא יכול להיכנס עם האוטו לטיול.

אמרתי לו שממש לא מתאים לי להתחפר עכשיו (קצת אחרי 15:00, יש עוד מקומות להיות ומה לעשות).

40 דקות מאוחר יותר... עבר טנדר שברולט ענק, עם אנשים מקסימים שראו אותנו, עצרו בצד ושאלו אם צריכים עזרה.

רבותיי, המון המון תודה לכם, אם במקרה אתם קוראים פה. נעים לדעת שיש אנשים טובים בעולם הזה, ואם אתם בטעות פה, דברו איתי בפרטי כדי שאדע מי אתם בבקשה.

[Talgaz]

ברווז, לשתות בקבוק שלם של "וודקה" חרמון, זה הישג ראוי לציון.

יש סדרת פרסים לנושא, אבל לא מוצאים את השופטים.

ולגבי החלומות, המקרה שאתה מתאר נשמע כמו נבואה שמגשימה את עצמה, לא? מה הבעיה להחליט (גם אם בתת מודע) ללבוש את אותם בגדים?

הרבה זמן לא היה לי כזה חלום. קראתי להם חלומות עם טעם. הם משאירים... משקע.

החלומות שיש לי כרגע הם בעיקר על שורות קוד ומגשי פיצה מעופפים.

[ya_pl]

אצלי, חלום נבואי הוא מורגש כנבואי.

החלום מרגיש כמו מציאות, ברמה של רוח חמה\קרה, ריחות, צלילים, מגע, הכל.

ואחרי X זמן, החלום קורה במציאות. אחד לאחד, ולא משנה איך תנסה להימנע ממנו, הוא יבוא.

 

+1.

 

קרה לי מספר פעמים, שהתגשמו, כמו למשל מעמד רכישת הרכב, הפגישה עם רון אוחנה במוסך (למרות שמעולם לא ראיתי אותו לפני כן) ועוד כל מיני סיטואציות.

לאחרונה חלמתי דו שיח עם מישהי שבחלום עצמו היא האישה שלי (ואני רווק, כרגע ללא חברה אפילו), וזה עינוי סיני בפני עצמו.

[urban.racer]

עבר זמן מה מאז שכתבתי פה לא זוכר מתי באתי לפורום כדי לגובב את אשר על ליבי, נראה לי שבגיבוב מעולם לא.

 

כמה ימים מחורבנים עברו עלי, כנראה שהפרפורציה שלי לא משהו, אבל עדיין אני מרגיש נורא. תמיד הייתי ספק דכאוני קליני ספק מאני דפרסי. במאניה אני די שולט, בדכאון לא תמיד, ועברה תקופה די ארוכה מאז המשבר האחרון. הרבה פעמים זה נבע מלחצים בתחום הפיננסי. גם הפעם. עוד פעם באתי למשוך כסף מהבנק (אינני מחזיק בפלסטיק. אני לא ממש טוב עם העניין הזה, אני עובד על הנושא הזה של שליטה בהוצאות) ועוד פעם נשמעה הבשורה. אני לא יכולה לבצע העברה (אני מעביר סכום כסף מדי חודש להורי מכיווןן שהם שלמו משהו באשראי שאני לא יכלתי) כי יש עיכול. ״שיט, שוב? איך עוד פעם הגעתי לזה חשבתי לעצמי״.

 

אם נוסיף את הנ״ל לעובדה שדי מאסתי בלימודים וזה שאני רוצה לעשות כל כך הרבה דברים אבל מפחד לעשות צעד בכיוון, וקבלתם מתכון לאסון נפשי. והנה עבר עוד לילה שבו אני חושב איזה כיף היה לא להתעורר בבוקר, או בכלל. צריך לציין שלא אשלח יד בחיי שלי, זה לא שאכפת לי, הדבר הכי טוב שאני מרגיש שיכול לקרות לי הוא איזה שהיא תאונה. ככה מישהו אחר יהיה אשם ולי תהיה מנוחה. אני אשלח יד בחיי, פשוט יש יותר מדי אנשים שאכפת לי מהם כדי לפגוע בהם ככה. אז אני קם בבוקר והולך לעבודה, אחרי חצי שעה-שעה ככה נכנסים ללופ והראש עובר מוד של עבודה. יש לקוחות ועובדים, צריך לעטות את המסיכה של הרציני והשמח. זה עובד. אני טוב בזה ומנוסה בזה כבר שנים.

 

בשוגון של ג׳יימס קלאוול יש משפט שאומר "It's a saying they have, that a man has a false heart in his mouth for the world to see, another in his breast to show to his special friends and his family, and the real one, the true one, the secret one, which is never known to anyone except to himself alone, hidden only God knows where.". ״לאדם יש לב שקרי בפיו להראות לעולם, אחד מיוחד לחבריו ולמשפחתו ואחד, אמיתי, כנה וסודי אשר לא ידוע איש מלבדו, חבוי במקום שרק האל יודע היכן הוא." התרגום הזה שלי, כי לך תמצא אותו עכשיו בעברית. אני מחובר למשפט הזה מאז שקראתי את הספר לראשונה, אני חושב שהייתי בן 15-16. כמה אמת יש בו. גם פה כשאני שופך הכל, מי באמת מכיר אותי? אף אחד כנראה, לא באמת.

 

האמת? שאני רק רוצה לחזור להתחבא מהכל. זה כל כך כיף, להסתגר בחדר ולשכוח שיש עולם בחוץ. אבל אי אפשר. החובות לעירייה לא ישלמו את עצמם, וההלוואה לא תעלם כי בקשתי אל מול כוכב נופל. זו המציאות, ואני שונא אותה. אני שונא את העובדה שאני לא יכול לקום בבוקר וללכת לסדנה שאני חולם עליה כדי לבנות אופנוע/כסא/מנורה, כי צריך להתפרנס. כי צריך לסיים את התואר כי הבטחתי לאמא, ולא בא לי לאכזב אותה. כי צריך להיות נורמטיבי,ורם תעשה משהו אחרת אין לך סיכוי. לא משנה מתי, אני מרגיש שאני לא שייך לזה, לא יעזור. יושבים חברים מהלימודים וככל שנוקפות הדקות אני מתחיל להעלם לתוך עצמי. אלא אם כן שתיתי. ואז באמת שאני שם. יותר עם המלצרית/מארחת/ברמנית/רווקה בעלת מראה מצודד, כי באותו רגע הצייד יוצא ושיזדיינו השאר. לפעמים בא לי שהוא ישאר בחוץ. עם הבטחון והרעב הזה. הוא רעב בכל תחום, לא רק נשים. בא לו לכבוש את העולם. אבל אז אני מתעורר בבית, לפעמים היא עדיין ישנה, לפעמים היא כבר הלכה. ואני? במקרה הרע עם כאב ראש וצמא למים, במקרה הטוב סתם צמא. הוא כבר עזב מזמן ואני חוזר להיות אני שכולם מכירים ואוהבים. זה שאכפת לו מכולם חוץ מעצמו. זה שמוכן לעשות הכל למען החברים, אבל לא מצליח לעשות למען עצמו.

 

אני חושב שנגמרו לי המילים. לא הרגשות, המילים. אז לבנתיים, לילה טוב.

[David32]

מצד אחד נורא בא לי לגובב איזה משהו, לא יודע אם בכלל מישהו מתייחס לזה או קורא את זה ותכלס? לא כזה אכפת לי.

אז אני רוצה לגובב אבל אין נושא , יותר מדי מחשבות בראש והכול רנדומלי. וכוסעמק צריך לחכות לדוד שיתחמם כי אני לא מסוגל להיכנס למיטה מלוכלך (גם אם זה לא בדיוק מלוכלך).

ומה פתאום בא לי לשמוע טראנס (איכותי)? זה גם מוזר. יש

למתעניינים, מוזיקה מעניינת , אבל עבר לי החשק אליה לפני שנה או שנתיים יחד עם החוסר רצון למסיבות טבע, וזה לא כי אני סאחי , תמיד הייתי סאחי במצבים האלה. ובכלל אני לא שותה כבר המון המון זמן , מספר שנים לא ידוע , לפחות 3 לדעתי, לא כזה מפריע לי למרות שעם שתיה קצת יותר קל להתמודד עם החיים, סתם התמכרות מגעילה.

 

ובגלל שאני לא שותה ואני נהג טוב כולם רוצים שאני אבוא ליציאות שלהם ואנהג. והאמת שקצת משעמם לי ביציאות האלה, אבל אני מעדיף אותם על לשבת בבית.

פעם הייתי בדיכאון וודאי וכבד יחסית , עכשיו אני לא יודע מה נסגר איתי, מצד אחד מדוכא מצד שני מדי פעם אני מצליח להסתכל קצת עלי מהצד ולראות את עצמי מדוכא אבל גם לראות שבבסיסי (בCORE שלי) אני סביר.

 

יש לי את הרגעים האלה שבא לי לפתוח את הפה ולשחרר איזו צעקה לאוויר , אבל לרוב זה לא עוזר לי וגם זה לא בא לי בטבעיות עכשיו , אני רוצה אבל זה לא בא. חוץ מזה כבר מאוחר בלילה ואני לא רוצה להעיר אף אחד.

 

איך לעזאזל רשמתי את כול זה.

 

[אנלוגי]

בד״כ אם אני זוכר חלומות אני מתבאס מהם. לשמחתי אני כמעט לא זוכר.

 

אני לא יכול להגיד בפה מלא שאני מאמין ביקום ובגורל, אבל לא מתעלם מצירופי המקרים שמרכיבים את המציאות. הנה אחד טרי:

כולכם עקבתם בדריכות (או שלא) אחרי חיפוש הגיטרה האובססיבי שלי, עם העליות והירידות שבו. בסוף היא חמקה לי ברגע האחרון מבין הידיים. לא ממש הצטערתי, אבל קצת כן. באותו יום (לפני יומיים) הייתי קצת מופרע, והחלטתי שאני קונה גיטרה ויהי מה. בא לי להתחדש לרגל המעבר החדש והכל. חיפשתי בלוחות, כלום מעניין. פתחתי הפייסבוק, מצאתי כמה קבוצות למכירת כלי נגינה שם. התחלתי לחרוש. הגעתי גם הרבה אחורה, סתם לראות מה נמכר ומה הולך.

 

מידע ביניים - הייתי הבעלים הגאה של טלקסטר שחורה עם צוואר מעץ רוזווד. הנה היא כאן. כשרניתי אותה לפני 18 שנה בגיל 16 מאוד אהבתי אותה, זה מה שרציתי. עם השנים פחות ופחות אהבתי, לא את הגיטרה עצמה אלא בעיקר את הצבע וסוג הצוואר. רציתי צבע עץ וצוואר מייפל. אני לא חושב שזה ממש משפיע על נוחות הנגינה או על הצליל, אבל בהחלט משפיע על החשק לנגן ועל ההרגשה. כמה פעמים חשבתי להוריד ממנה את הצבע, אבל זה תהליך לא פשוט ואלוהים יודע איזה עץ מסתתר מתחת (אומרים שגיטרות צבועות עשויות מהעצים הפחות יפים, הנשמרים לגיטרות בהן רואים את העץ).

 

חזרה לפייסבוק, בעודי חופר אחורה בלוחות אני מוצא מודעה בת איזה חודש של בחור שיש לו טלקסטר בדיוק מאותו דגם שלי, בצבע שאני אוהב, ומה הוא מחפש? נכון, את מה שיש לי. יצרתי קשר, הוא שמח מאוד לשמוע. בינתיים עשיתי מחקר אינטרנטי וגיליתי שמבחינת ערך הן שוות אותו דבר (שלי בת 18, שלו בת 4), מבחינת איכות זה די דומה, ובעצם בהחלפה ראש בראש שנינו מרוויחים.

קפץ אלי הבחור היום, בדק, ניגן. בדקתי, ניגנתי. הוא מבסוט, אני מבסוט. החלפנו. 18 שנה הייתה איתי ובמחי יד הוחלפה, בלי סנטימנט בודד. סיכמנו את יום שני הקרוב כמועד אחרון להתחרטות, שכל אחד ינגן עם עצמו והמגבר שלו ויחליט אם הוא שלם עם ההחלטה. צד אחד לא מבסוט - מחליפים בשמחה חזרה, כי אף אחד מאיתנו לא הולך להפסיד באמת, חשוב רק שנהיה מבסוטים. אמר שאני ארוויח ככה או ככה, כי הוא מתכוון להחליף מיתרים בגיטרה הישנה שלי כדי לבדוק אותה ברצינות. גם אם יתחרט, אקבל גיטרה עם מיתרים חדשים.

מהמעט שניגנתי בינתיים לא נראה לי שאתחרט, הדבר היחיד שקצת מציק לי הוא שהיא חדשה מדי, מבריקה מדי, אני צריך להתחיל לייצר לה בלאי, וליישן את המיתרים. לא סובל מיתרים חדשים.

 

בקיצור, יקום, סחתיין עליך. רציתי התחדשות - קיבלתי. לא עלתה לי גרוש. ענתה לי על משהו שרודף אותי כבר שנים (הצבע השחור שדי שנאתי). אני בעצמי עוד לא מבין איך לאכול את הסאגה הזו, ועוד מחפש את הקאץ׳. יכול להיות שהפעם מצאתי את ה-Win Win האולטימטיבי?

 

הנה תמונה של החדשה, מגוגל אבל זה מאוד דומה:

 

[הספגטי המעופף]

לוקו, לא חומר גיבובי טהור, לא ערוך אבל אם שרפתי לך איזה סיגריה מהחיים אז מבחינתי סבבה, אני את שלי פרקתי.

 

"מצחיק איך שהגורל מגלגל אותנו" הוא אומר לי ומסמן לי עם הראש למזוג עוד כוס קפה, יושבים בבוקר בהיר על הגבעה ומביטים על העמק שלמטה. כלב רץ במורד המדרון לכיוון הישוב שבתחתית, עוצר מדי פעם כדי לבדוק שלא עוקבים אחריו ושכלבים בני כלבים לא השתינו לו על השביל וממשיך בקפיצות מוזרות. "את הבית הזה אני בונה מאפס, מכלום. שהחלטנו שאנחנו רוצים לבנות בית ידענו שאין לנו הרבה כסף וגם כך לא רצינו בית רגיל, היה ברור לנו שאת הבית נבנה כאן, על השלוחה. אחרי שקיבלנו את המגרש הזה הייתי בא לכאן כל יום, לפעמים גם ליממות שלמות. תבין, זה לא הולך להיות בית רגיל, הוא צומח מהקרקע, מהרוח ומאיתנו. הייתי פה בגשם, בקור, לא הספיק לי הניתוח המטארולוגי של המגרש. רציתי להרגיש בעצמי את הרוח בכל שעה של היממה, לראות באיזה זווית מגיע הגשם בחורף ואיך בדיוק זורחת ושוקעת השמש. עכשיו אני בונה את הבית הזה שיחמם את עצמו בחורף ויקרר את עצמו בקיץ, הוא ישתמש במשטר הטבע המקומי של המיקום הספציפי שהוא נבנה עליו וזה לא כמו שהוא אומרים שהבית ינצל את הטבע, הוא פשוט יהיה חלק ממנו. האידיאל שלי היה גם שיהיה חלון בדיוק בזווית שהשמש תהיה על החלק שלי במיטה ותעיר אותי עם זריחה, אבל היקירה שלי לא הייתה מוכנה לוותר על הכרבולים ובטח שלקום לפי השמש ולא בשעה קבועה עם שעון. אל תראה את זה לא נכון, אני מוותר על זה בשמחה אמיתית, לא מקבל את הזוגיות שלנו כמובנת מאליה. הבית הזה הוא הזוגיות שלנו, הוא הסימן, היציבות, לכן אנחנו בונים אותו במו ידינו ביחד מהרגע הראשון. וזה בית שאפשר לשנות שנרצה, ואם החמודים שלנו שהיום גם עוזרים בבניית הבית שלנו ירצו שיגיע זמנם להקים משפחה להצטרף לבית הזה או לשלוחה, אז פשוט נבנה עוד". הפינג'אן התרוקן, אני מנקה אותו ושם מים לתה, הטקס הקבוע של כל בוקר, עוד מעט תגיע אשתו עם ארוחת הבוקר.

 

"מה איתך?" הוא שואל, "כל פעם תגיע אלינו לבד?". "מה זאת אומרת? אליכם אני מגיע כדי לנקות את הראש, לבד. חוץ מזה, אין לי הצלחה בקשרים ארוכי טווח כל כך, ולהגיע יחד למקומות שבהם אני בורח, זה רק עם מישהי שבאמת ארגיש שהיא איתי, קצת כמו שאתה מספר". איזה שקט, תמיד נראה לי אבסורדי שתמיד אני מדבר הרבה, בקושי מקשיב למי שמולי ומרגיש ממש מוזר בהפסקות שבשיחה. אבל יש אנשים שאיתם האופי שלך נהיה אחר, מהורהר יותר, שקוע פחות בעצמו, לומד להקשיב. מכאן נראה כאילו הכלב לא ממש מתקדם, בטח לא בקו ישר. הוא מרחרח מסביב ומחפש משהו, אולי נקבה שעברה בסביבה או שאולי זאת כלבה בכלל וזה רק הראש שלנו שהתרגל שכלב הוא זכר עד שיוכיח אחרת.

 

"תראה אותנו, שני אנשים עם אופי כמעט הפוך שהחיים מגלגלים אותם כל אחד לחלום של השני" הוא אומר תוך כדי גיחוך. "אני עם נפש הנווד בונה בית ואתה עם האריק אינשטייניות שלך כל היום מתגלגל בדרכים מפה לשם, מחפש מקום ולא מוצא. אתה יודע, שעוד הייתי צעיר ויפה הייתה לי אהבה מטורפת, כזו שאתה מתרחק ממנה כמה מטרים אתה בטירוף. כל פגישה היא סערת רגשות, ברגע הראשון שנפגשנו זה כבר היה ברור. איתה כל רגע היה חום אנושי של חמישים מעלות שאתה רוכב על טורנדו. לא היינו יכולים אחת בלי השני, אפילו שעשיתי חודש מילואים היא הגיעה לפתע. כל הזמן הסתובננו בעולם, בלי כסף ובלי כלום היינו זזים ממקום למקום וכל מקום הרגיש נכון, מאז שאני ילד זה תמיד היה ככה, כל מקום הרגיש נכון אבל לא ליותר מדי זמן. שחזרנו לארץ בניתי לנו, לא רחוק מכאן האמת, מעין זולה, בנויה מעמודי טלפון, בדים, מה שמצאתי בסביבה, לקח איזה חמש-שה ימים*. נראה כמו אוהל בדואי שבנו ילדים אשכנזים ועם כמות המקלחות שעשינו גם היינו די שחומים. אבל גם אותה וגם את הזולה לקחה חורף אחד איזה רוח. לא לא, היא לא מתה, חס וחלילה. רק השאירה מכתב וטסה, לא יודע מה קורה איתה היום אבל אני מודה שמעולם אף אדם לא חיבק אותי בכזה חום כמוה, אפילו לא הילדים". הכלבה התחילה לרוץ לכיוון הכביש, כנראה הבינה שהיא מאחרת.

"עם אשתי התהליך היה כמעט הפוך, הגיעה מבית דתי, בהתחלה בכלל לא נתנה לי להתקרב. חודשים על חודשים עבדתי כדי להתקרב אליה והיא כל פעם רק שחררה קצת את החבל, לפעמים אפילו משכה חזק, וכואב. היא כנראה ראתה בי איזה פרא חסר עבודה, מבולגן ומלוכלך, היא לא ממש טעתה. כל שבוע נפגשנו באיזה קורס העשרה, התקרבנו לאט לאט אבל עד שהיא הסכימה אפילו לתת לי צ'אנס אמיתי עברה יותר משנה. איזה תהליך עברנו...או אה...ולחשוב היום לאן הגענו, יש ילדים, בונים ביחד בית. הבית הזה...הוא ממש כמו הזוגיות שלנו, הוא דורש מחקר והרבה עבודה, הרבה. בונים אותו לאט ובזהירות, עם יסודות כמו שצריך, שיהיה בית יציב למשפחה שלנו. אבל עדיין, עם אפשרות לשינויים, לגמישות, ממש כמו הזוגיות שלנו. הבית הזה כבר לא יעוף בשום רוח, הרוח הכי חזקה שיכולה להיות כאן רק תאוורר אותו יותר" הכלבה הגיעה לכביש, רכב חולף כמעט דרס אותה. היא מתחילה ללכת לצד הכביש, נהיית קטנה מרגע לדודלי.

"איך נהיה שאני הנוסע התמידי בונה בית קבע שבו אני רוצה למות ואתה שתמיד מחפש מקומות ספציפיים מאוד כל הזמן מסתובב ומסתובב, איזה עולם. אבל אתה תמצא משהו בסוף, תאמין לי, אני רואה אותך. ואתה יודע מה, אולי אפילו הייתי מתחלף איתך, להיות נווד שוב, להכיר כל הזמן מקומות ואנשים חדשים, לרענן את העין מהשגרה. אני חושב שאולי גם אתה היית רוצה להתחלף איתי, אולי זה מה שמושך אותך לבוא לכאן שוב ושוב, הקביעות הזו של האנשים, הבית שאתה מרגיש חלק ממנו. אולי, ואולי לא".

 

"אז מה, לאן אתה ממשיך מכאן?" הפעם הוא מוזג לנו מהקנקן. "באתי מהדרום הפעם אז נראה לי שאנסה לנסוע צפונה, לאן שיהיו טרמפים אני חושב". התה חם אבל כמו תמיד אצלו הוא גם מתוק מדי "אז בוא תישאר לארוחת בוקר, הנה מגיעה האור של חיי עם האוכל, אחר כך אקפיץ אותך לצומת לפחות". הכלבה נעלמה מהעין, כנראה הגיעה ליישוב או נכנסה לאיזה מערה בדרך.

אוכלים בלי הרבה דיבורים, נותנים כבוד לאוכל הכי פשוט - לחם, ירקות, שמן זית וכל המסביב. ברכב, בדרך הקצרה לצומת, שרנו עם הרדיו בקולי קולות, נהנים ומרוצים מעצמנו שאנחנו יכולים לשיר ביחד כמו שכל נהג שר לבד באוטו בחופשיות אבל לא ממש מעיז לעשות שיש עוד אנשים ברכב. הצומת כרגיל די ריקה, כמעט ללא תנועה ועל מטר של מדרכה מוגבההת מסמן עמוד עם שלט של אגד ומספר של קו שבחיים לא יעבור את נקודת הטרמפים האידיאלית כרגע.

 

"אתה יודע מה? אני לא חושב שהייתי מתחלף איתך" אני אומר לו שאני כבר מחוץ לרכב. "כל אחד חי את חייו, ולא היה לי את האושר שלך אם הייתי באותה סיטואציה, זה קצת נאיבי". חיוך, "ברור, זה היה דבילי מצידי, כמה שאני מתגעגע לנוודות גם אני לא הייתי מוותר על מה שיש לי כרגע, לא לרגע". הוא מתחיל לנסוע, מאחורי התחנה מגיחה כלבה, או כלב, לא יודע למה תמיד חושבים שזה כלבה ולא כלב. הוא עושה פרסה בצומת הריקה, נוסע לכיוון ממנו בא ופתאום עוצר, רבררררס. מוציא את הראש מהחלון וצועק "יודע מה, אולי לכמה ימים - דבר איתי אם אתה מעוניין", דופק גז ונוסע.

 

*במקור יום-יומיים

[הספגטי המעופף]

דוידו, תגובב, אני חושב שרוב מה שאני כותב הוא רק תירוץ כדי לפרוק דברים שרצים בראש ואני מנסה להיפטר מהם. אני יוצא מנקודת הנחה שאת החפירות הארוכות הרוב לא קוראים, אם בכלל יש מישהו שכן. תראה איזה יציקה גיבובית זרקתי עכשיו, לא שיערתי שזה יצא בכזה אורך.

מה שכן, אם זה מפריע למישהו ולא מתאים לגיבוב אשמח לדעת, כי אז כבר ממש לא נעים לי.

צעקה, כדי לצעוק אני לפעמים פשוט נכנס לרכב ונוסע לאיזה איזור ריק יחסית, דופק צעקה ונוסע, מזמן לא עשיתי את זה אז כנראה שמצבי יחסית טוב כרגע ממה שחשבתי.

 

אנלוגי, איזה כיף לשמוע והכי כיף לעשות "עסקים" עם כאלו שמבינים שהמטרה היא רווח הדדי ולא לדפוק אחד את השני.

 

סעמק, נפתחו לי שערי גיבוב, סימן ללכת לישון.

[ברווז]

ברווז, לשתות בקבוק שלם של "וודקה" חרמון, זה הישג ראוי לציון.

יש סדרת פרסים לנושא, אבל לא מוצאים את השופטים.

ולגבי החלומות, המקרה שאתה מתאר נשמע כמו נבואה שמגשימה את עצמה, לא? מה הבעיה להחליט (גם אם בתת מודע) ללבוש את אותם בגדים?

הרבה זמן לא היה לי כזה חלום. קראתי להם חלומות עם טעם. הם משאירים... משקע.

החלומות שיש לי כרגע הם בעיקר על שורות קוד ומגשי פיצה מעופפים.

לפי תמונת הרקע שלך, אני מתפלא שאתה בכלל זוכר חלומות (מכיר מישהו שאהב לנכש עשבים בעזרת נייר גילגול. צורה מוזרה ואיטית מאד להיפטר מהדשא, אם תשאל אותי)

אולי בתת מודע, אולי בטט מודע (די כבר עם הבדיחות על שמנים!), אבל כמו שציינתי, זה היה משהו טיפה חריג.

בצבא, זה לא סוד שהייתי בחיל האוויר. הייתה לי הפריווילגייה להסתובב בבסיס עם טריקו בלבד בד"כ, ללא החולצה של ה-ב'. כולם הכירו אותי, כולל הרסרי משמעת למיניהם, כבחור על הכיפאק וכאחד שהם סומכים עליו, מהתורנויות שעברתי ומתוקף תפקידי רם הדרג (מי שישמע...), אז נתנו לי לעשות מה שבא לי- בגבולות הטעם הטוב כמובן. בתור אחד שחם לו גם בינואר, הייתי בד"כ מסתובב בטריקו ירוק.

באותו יום ספציפית, לא היה לי טריקו ירוק אלא לבן של ה-א', והייתי עם החולצת ב' עליו.

שילוב של כמה גורמים, קצת נדיר. קורה.

 

אין לי מושג איזו וודקה זו הייתה. חייל, חופשה באילת. לא בחור שמשתולל או שותה בד"כ, תמיד הייתי שותה כמות הגיונית. לא משתכר, אלא בסבבה, כמות שמותאמת לגודל שלי ולכמה אכלתי לפני ששתיתי. אז הייתי שותה אני מעריך במקסימום 2 כוסות של וודקה\וויסקי וזה היה הגבול שלי, לא עובר את זה (כוסות מלאות, לא השוטים של בר). מרגיש טוב ונוח עם הכמות הזו. במידה, כמו אדם רציונאלי. לרוב הייתי שותה רק כוס אחת ומסתפק בזה- בסבבה שלי.

אז בחופשה החלטתי שאני רוצה להוריד בקבוק וודקה שלם. הייתה חנות שמכרה שתייה ליד המלון, קניתי, והחלטתי שאני מוריד אותו. ככה, שלם, היום. למה? כי בא לי. כי נמאס לי להיות הילד הטוב.

ואני, כמנהגי, עושה מה שאני מציב לעצמי. כבר בא לי להקיא, אבל שותה. גומר את הבקבוק. מדדה כמו ברווז(...) למיטה, ונרדם. שינה כזו לא הייתה לי בחיים שלי.

בדיעבד הסתבר לי שנחרתי בצורה כזו, שהאישה קראה לקב"ט משום מה לחדר עד עכשיו אני לא מבין את הקטע, אבל שיהיה. לא היה לי מושג.

בוקר (בוהריים. תדייק בבקשה.). קם (פותח את העיניים. תדייק בבקשה.). הראש כואב. האור מרגיש כאילו הוא תוקף אותי עם סכין מלובנת מבפנים. מדדה כמו ברווז לשירותים, לאחר מכן לוקח כדור לכאב ראש.

טוב- חופשה, מה, לא נטייל ונמשיך את היום כרגיל? בוודאי שנטייל ונמשיך כרגיל!

הייתי קצת יותר חסין בתקופה ההיא, כשהייתי צעיר

אז כן, היה כאב ראש, אבל לא הייתה בחילה (ביום למחרת) ולא היו הקאות בכלל.

מה שכן, חצי שנה אחר כך לא יכלתי לגעת באלכוהול, ורק מהריח של בירה היה בא לי להקיא.

 

 

גיבוב נפלא שקוצר מטעמי נוחות בלבד למשפט זה

אין לך מושג כמה אני מזדהה.

תיארת פה כמעט מילה במילה לא מעט ממה שעובר עליי.

 

אני אף פעם לא צעקתי.

גם כשאני עומד להתפוצץ, אני לא צועק. לא כלפי חוץ, בכל מקרה. רק פנימה.

my burden is mine alone.

[ג'יימס]

הייתי בקיסריה בשבת, מקום נחמד.