רגש כלפי רכב

[The Who]

שלום חברים,

 

חשבתי לפתוח דיון שכנראה מדבר אל רובנו, עניין הרגש שאנחנו מפתחים כלפי הרכב האישי שלנו. נקודת ההנחה שלי היא שרוב גולשי הפורום הם חובבי רכב, ולפיכך רכבם האישי אינו עוד כלי תחבורה שאמור להביא אותה מנקודה א' ל-ב'. למרות שלא החזקתי מעולם ברכבים נדירים או רכבי אספנות, תמיד נקשרתי אליהם מאוד מבחינה רגשית. ותמיד כשהגיע הרגע להיפרד מהם (גם אם זה למען מטרה טובה של התקדמות לרכב מודרני יותר או גדול יותר), חשתי עצב לא קטן שמילא אותי. אצלי בכל אופן, ההרגשה הייתה לפעמים כמו איבוד אדם שאתה מאוד אוהב (להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל זה כמובן כדי לחדד את הנקודה).

 

קשה לי להבין איך למרות שאנחנו מבינים שיום אחד נצטרך להיפרד מהרכב (וגם אלו שאומרים "לעולם לא ניפרד מהרכב", רק אומר להם Never say never), אנחנו עדיין מצליחים לפתח כלפיו רגש עז כאילו מדובר בבן אנוש. אז אני מבין שככל שאנו משקיעים בו, שומרים עליו וכדומה, כך הוא נכנס לנו יותר ללב. השאלה שעולה היא האם ניתן להימנע מכך, ושאלה לא פחות חשובה ואולי בחלקה אפילו פסיכולוגית או בריאותית - האם כדאי להימנע מכך.

 

גם אני השקעתי לא מעט ברכב שהיה בבעלותי עד לפני כשלוש שנים. אבל מי אני, אני קטן. מעניין אותי לשמוע את חוות הדעת של אלו מכם שהתאמצו קצת יותר ממני כדי להשיג את רכב חלומם (ואכניס לקטגוריה הזו רכבי אספנות נדירים, או רכבים שנעשה עבורם מאמץ אדיר כדי להשיגם מחו"ל למשל, או רכבים שהושקע בהם כסף רב ואהבה רבה, או סתם רכבים רגילים שנמצאים אצל בעליהם 20-30 שנה ואף יותר).

[חולגי]

אתה מספר לי... (עריכה - כן מפתחים איזשהו רגש).

לפני לא הרבה זמן, פתחתי שרשור על נושא דיי קרוב (בפורום אספנות אמנם). אולי זה יוכל לסייע לך מעט:

http://www.carsforum.co.il/vb/showthread.php?t=452743&highlight=%D7%90%D7%99%D7%9A+%D7%90%D7%AA%D7%9D+%D7%A0%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D+%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%91

[AmitGo]

אני בימים אלו חווה את הנושא.

 

קיבלתי (לצערי / שמחתי) רכב מהעבודה הוא אומנם הרבה יותר חדש מודרני ובטוח (ABS,ESP, וכו') מהרכב האישי שלי.

אבל לא מייצר עבורי חצי מהכיף של הרכב הפרטי.

 

כך שנכון לחודש האחרון הרכב האישי עומד בצד, אומנם בסופי שבוע אני משתדל לנצלו כמה שיותר , חבל לי שיעמוד ולאט לאט ידעך לאיטו, השקעתי בו המון זמן , כסף, הזמנה/ מציאה של כל החלקים (חלקם נדירים מאוד) מחו"ל. (הרכב יבוא אישי , יחיד מסוגו בארץ).

 

פרוייקטים על גבי פרוייקטים ביצעתי עליו, מקומטיקה חיצונית, פנימית, מכאנית, שיפורים, שדרוגים ועוד..

 

אבל, למכור אותו לא בא בחשבון, בניתי אותו מחדש, הוא עמד מפורק כ 10 חודשים בהם העברתי אותו שיפוץ שיפור ושימור מקצה לקצה. (תמיד הצהרתי שאני יהיה הבעלים האחרונים שלו).

 

אז נכון הוא כבר בן 15 שנה, אבל החיוך לא יורד לי מהפנים כשאני נוסע עליו , (ולאחרונה עוד יותר, עכשיו שאני נוסע עליו רק בסופ"ש)

 

זה התחיל עוד מלפני 6 שנים, וכל הזמן ממשיך. (בפברואר נחגוג לו 6 שנים בעלות)

 

העלתי את כל הפרוייקט לפורום: http://www.carsforum.co.il/vb/showthread.php?t=150447

 

 

אז כרגע משתדלים / מנסים להחזיקו בנוסף לרכב מטעם העבודה... ימים יגידו.

המשפחה לא לוחצת למכור,ההיפך הם חושבים שצריך לשמרו בגלל השקעה ,אני מקווה שהוא ימשיך איתי עד לאספנות... אמן.

 

 

[יוסי פרנקוס]

גם לי יש תהיות בנושא וזה לא ממש נעים.

 

לפני שנה טסתי לחו"ל וההורים אמרו שהם לא ישמרו על המכוניות אז אחת מהן (הטווינגו) הייתי צריך למכור (בסוף נמכרה לחבר טוב וחבר פורום אז זה לא כזה נוראי).

 

את השניה (אלפא 156) הייתי צריך לקבל בחזרה לידיי כשחזרתי לפני חודש וחצי אבל היא אצל אמא שלי והיא משתמשת בה ביומיום.

הבעיה? האלפא על שמה והיא רוצה לקנות אולי משהו אחר.

היא לא רוצה לחכות שאני אתחיל לקבל משכורות כדי להשקיע לה ברכב אלא היא רוצה למכור אותה ואני לא אקבל גרוש.

 

לטווינגו הייתי ממש קשור כי למרות שזה לא הרכב הראשון שלי, היא הייתה הרכב הראשון אי פעם שהיה על שמי ולא הייתה שום התערבות מצד המשפחה לא בקנייה ולא בתחזוקה.

 

לאבד את האלפא שבמצב מצוין אחרי שנקשרתי לרכב רק כי "צריך משהו אחר, יותר "נורמלי", זה ממש כואב (אבל לא בטוח שאני אאבד אותה, תלוי במליון גורמים, ביניהם אם אני אצליח להוציא את הריח של הסיגריות של אמא שלי מהמושבים. איכס!).

 

והיה עוד רכב שכאב לי מאוד לאבד אותו בגלל לחץ של המשפחה.

הפיאט טמפרה שלי שקניתי יד שניה מבני ל. (המכונאי היחיד שאני סומך עליו 100%) שהייתה לי במשך 3 שנים. נאלצתי לגרוט אותה כי לא היה לי מזומן באותו חודש וההורים שלי אמרו "אז קח הלוואה וקנה משהו אחר. אם תכניס אפילו שקל לאוטו אנחנו מורידים אותו מהכביש". אז הלך האוטו...

 

צריך לזכור שבסוף, עם הכל, זו חתיכת פח.

הבעלים הקודם של האלפא עדיין מציק לי לפעמים כי הוא רוצה לקנות אותה בחזרה.

זה לא בריא לפתח אובססיה כזאת כלפי מכונה.

 

אבל עם הכל, אם יש לך את המשאבים לשמור על הרכב עד שיהיה אספנות ולא לפרק לעצמך את כל העתיד הכלכלי, לך על זה. זה גם לא הכי בריא אבל אם אתה יכול להרשות לעצמך, למה לא?

[The Who]

חולגי, עמית, יוסי, תודה על התגובות, נהניתי לקרוא.

 

כמה פעמים שמעתי את המשפט "החח, כמה היא שירתה אותי, נסעה לכל חור ותמיד תמיד הייתה נאמנה". אני חושב שאלמנט המרחק משחק פה תפקיד משמעותי. הרגש עולה ככל שגמענו יותר קילומטראז' עם הרכב. באיזשהו מובן, למרות שמדובר בחתיכת פח, אנחנו מתחילים לפתח כלפיו רגש של חברות, כזה ש'היה איתי ברגעים הכי טובים שלי' או כזה ש'ליווה אותי כמעט לכל מקום'. האלמנט הזה משחק תפקיד אצלנו, חובבי הרכב, שלאו דווקא מחזיקים ביצירות אומנות או חלומות שהגשמנו. אני חושב שאלמנט הזמן והמרחק משחקים תפקיד לא פחות חשוב מרצון כזה או אחר להשיג את רכב החלומות או להשקיע ברכב אספנות כלשהו. וזה בא לידי ביטוי כשצריך להיפרד ממנו.

 

אשתי נסעה על אופל אסטרה חדשה חמש שנים תמימות, חמש שנים שבהן היא חרשה אצטדיוני כדורגל בכל רחבי הארץ (וכך הכירה אותי, אגב). היא אפילו נתנה לו שם, 'אופטימוס פריים' (או 'אופטימוסו' כשם חיבה). כשהתחלנו לדון על החלפת הרכב עקב כך שהוא כבר לא באחריות ובכלל בגלל הרצון להתקדם לרכב חדש, היא התחילה להפנים את רוע הגזירה. כשהרכב נמכר, היא שקעה בדיכאון בחודש שלאחר המכירה. בשבוע הראשון היא לא הפסיקה לבכות. בשנה האחרונה, היא זורקת לי מדי פעם משפטים כמו 'אין כמו אופטימוסו, הוא היה תותח, וגם הרכב הנוכחי (זה שהיא נוהגת עליו כרגע) לא יהיה כמוהו'. העובדה שהוא היה גם רכב החתונה שלנו, בוודאי מוסיפה לזיכרונות הטובים שלה ממנו. מיותר לציין שכל הרכבים שהיו בבעלותנו קיבלו כמובן שמות חיבה.

 

גם אני נכנסתי לדיכאון לאחר שהיה עליי להיפרד מהרכב הראשון שלי (ששירת אותי אגב נאמנה במשך שבע שנים). הוא אומנם היה חתיכת גרוטאה שעלתה לי הרבה כסף (מה הוא לא עבר, דפיקות, שיפשופים, הלך לו הקלאץ' בעת חזרה לאזור המרכז מטבריה, מכסה המנוע שלו עלה באש בעת עלייה בכביש למכללת אריאל, בלוקים של אבנים כיערו אותו כשחזרתי מאריאל הביתה ביום שבו ערפאת נפטר), אבל ככל שהוא עבר 'אסונות', כך הרגש שלי כלפיו גבר. פעם אפילו עשיתי לו וידאו קליפ. כשהגיע רגע הפרידה, נכנסתי לדיכאון. ועם הרכב השני שבא אחריו נכנסתי לדיכאון אפילו גדול יותר, לאחר שגיליתי שהבחור שלו מכרתי את הרכב הצליח להשבית אותו.

 

בקיצור, בריא או לא, דעתי האישית היא שלפחות עבורנו, חובבי הרכב, אין ממש אפשרות לא לפתח רגש כלפי הרכב שבבעלותנו. זו עסקת חבילה שצריך לדעת לקבל אותה. השאלה האם זה בריא או לא (חולני זה כן, אין ספק), היא כבר שאלה רפואית.

[Cerebral Cortex]

קודם לפותח השירשור גם לי עלו מחשבות בנושא לא מעט פעמים. כמובן אני מדבר על רכבים שהם בבעלות האדונים שלהם מעל 10-20 שנים. להחזיק רכב 3 שנים ואחרי זה למכור אותו זו ממש לא חוכמה. המין הרגשה שאתה מדבר עלייה יותר דומיננטית כאשר מדובר ברכב ששירת אותך המון שנים. מבחינתי, רק לשבת בכזה רכב זה כמו מכונת זמן שלוקחת אותך אחורה הרחק לעמקי הזיכרונות שלנו. אתה יודע איזה הרגשה אדירה זה לבן אדם לשבת באותו רכב ששהורים שלו הביאו אותו מבית החולים לאחר שנולד? כמה אנשים כאלה יש שהרכב אצלם יד ראשונה מעל ל 30 שנים? אני מכיר אנשים כאלה ומספרם לא יותר מעשר האצבעות בכפות הידיים שלי.

 

מילא, למכור רכב שהיה אצלך המון שנים זה משהו אחד. הפיצוץ הכי גדול וההרגשה הכי מצערת יכולה להיות זה כאשר הרכב עובר תאונה ומורד לגמרי מהכביש או כאשר לוקחים אותו לגריטה. עוד לא ראיתי אדם אחד (לא אומר שלא קיים כזה) שהיה בבעלותו רכב יד ראשונה למשך 20-30 שנים שנתן אותו לגריטה.

 

גם באופנועים זה ככה. אני מכיר אנשים ששיפצו אופנועים שהיו שייכים להורים שלהם. אתה יודע איזו הרגשה זו להעיר לחיים אופנוע שהיה שייך להורים שלך בצעירותם?

הנה מקרה שבו שני ילדים שיפצו את האופנוע של ההורים שלהם ללא ידיעתם והכינו אותו ליום ההולדת של האב. רק תראה איך האב התמלא בדמעות ולא יכול היה לדבר.

 

עוד הרגשה שהיא בכלל פיצוץ חבל על הזמן זה לילד שהפך כבר לגבר והפך לאבא בעצמו להשתמש בכלי העבודה של אביו לתיקון.

 

מדהים איזה רגשות ואיזה סערות חפצים יכולים לעורר בחיינו.

http://www.youtube.com/watch?v=L-oZZ0HwdcU

[bengee]

קשר נפשי לרכב... חובב רכב , שלי נגנב לפני כמעט שבועיים, ועזבו את ההשקעה הכספית ואת הזמן שהשקעתי בו, את המערכת שהייתה בו, לקום בבוקר ולהבין שזה לא קיים יותר (אצלי לפחות), זה באמת הרגשה נוראית, עברתי כמה רגעים לא נעימים, וסביר שבעוד תקופה מסוימת זה יעבור לי, אבל אני אומר לכם, לאבד רכב אהוב זה כואב, עברו כמעט שבועיים ואני עדיין מקווה שהנה היום אולי ימצאו משהו.....זה ממש לא נכנס להגדרה של "ברזל" .

מה שכן צריך לדעת להמשיך הלאה....

[Cerebral Cortex]

למרבה הצער גניבה זה גם חבל על הזמן. לדעת שהרכב שלך נגנב ונמצא באיפה מקום נשחט ומפורק לחלקים זה בכלל הרגשה קקה שאי אפשר לתאר אותה. שוב פעם, כאשר מדובר ברכב ששירת אותך שנים זוהי הרגשה נוראה ביותר.

[shaymi]

בתור אחת הקניות היותר משמעותיות בחיים (שנייה כנראה רק לקניית דירה), אפשר להבין מדוע מפתחים רגש לרכב.

 

הצליל והתחושות שנותן רכב מאפשרים "להתחבר" אליו הרבה יותר מאשר מוצרי צריכה אחרים.

 

זה דרך אגב שורש הבעיה שלי עם מכוניות חשמליות - הניתוק והתחושה שאתה נוסע במכונת כביסה...

או במילותיו של קלרקסון באחד המירוצים המפורסמים בטופ גיר - "I WON'T BE BEATEN BY A FLYING WASHING MACHINE".

 

בנימה אישית - הרכב שלי שבק חיים ביום ו' האחרון לאחר שבע שנים שהוא היה איתי

הוא לא היה רכב ספורטיבי אך הוא היה רכב קטן , ידני וכיפי (xs 106 שנת 98') סוף השבוע עבר עליי די בדיכאון..

[Skity]

היה לי את האופנוע שלי במשך שנה וחצי, ושמכרתי אותו וראיתי את הקונה נוסע עליו ממקום העברת הבעלות הרגשתי ממש רע עם עצמי, הייתי מאוד קשור אליו, וזה הרגיש לי כאילו קורעים חלק ממני, הייתי בדיכאון איזה יומיים, אחרי הכל זה אופנוע ראשון, כל החוויות הכי יפות עברתי איתו, לא היה לי קל בכלל למכור אותו.

 

אני נקשר מאוד לכלי רכב שלי, גם בתור ילד קטן (שהייתי בערך בן גנבו לנו א

הרכב ופשוט התחלתי לבכות, מרגיש לי כמו בן משפחה שעזב אותנו.

 

חצי שנה לאחר שמכרתי את האופנוע זיהיתי אותו בעיר העתיקה בירושלים ממרחק אדיר, לא יודע איך, וגם לא לפי לוחית הרישוי כי אף פעם לא הצלחתי לזכור אותה, מרחוק פשוט ידעתי שזה האופנוע, ושהתקרבתי אז כבר בכלל הייתי בטוח שזה הוא לפי השפשופים הקטנים שנגרמו בגללי. והייתי מזועזע כשראיתי שהוא ״פיצץ״ את האופנוע במדבקות של ערסים (מדבקות לחץ?)

 

בכל מקרה, אני אחד שמאוד נקשר לכלי הרכב שלו, מטפל בהם ביד חמה ואוהבת, זה מרגיש לי כמו בן משפחה.

[omri617]

אותי מדהימה העובדה שאני , אחרי יותר מ 3 שנים עם הרכב עדיין כשקם להשתין באמצע הלילה פותח חלון השירותים כדי להסתכל על הרכב.

[sperial]

רכב זו חתיכת פח ודירה היא אוסף בלוקים וצחינורות.

כאשר אני מוכר רכב הו נשכח תוך 2 דקות - גם אם שרת אותי נאמנה 7-10 שנים.

המפתיע יותר הוא דירה - אפילו אשתי הרגשנית שהיתה בטוחה שתתגעגע לדירה הקודמת שמכרנו (לפני כ-16 שנה) שכחה ממנה תוך 12 שעות. עברנו לידה מאז עוד פעמיים כדי להראות לילדים היכן הם בילו את ילדותם ועוד כמה פעמים כאשר ביקרנו את השכנים שהיו גם חברים (וגם הם עזבו בינתיים את השכונה).

[Cerebral Cortex]

רכב זו חתיכת פח ודירה היא אוסף בלוקים וצחינורות.

כאשר אני מוכר רכב הו נשכח תוך 2 דקות - גם אם שרת אותי נאמנה 7-10 שנים.

המפתיע יותר הוא דירה - אפילו אשתי הרגשנית שהיתה בטוחה שתתגעגע לדירה הקודמת שמכרנו (לפני כ-16 שנה) שכחה ממנה תוך 12 שעות. עברנו לידה מאז עוד פעמיים כדי להראות לילדים היכן הם בילו את ילדותם ועוד כמה פעמים כאשר ביקרנו את השכנים שהיו גם חברים (וגם הם עזבו בינתיים את השכונה).

 

אתה צודק, אופנוע, רכב, משאית, רכבת או מה שלא יהיו בסופו של דבר הם חתיכות פח, אוסף של מתכת ופלסטיק. הם לעולם לא ירגישו כלפינו מה שאנחנו מרגישים כלפיהם כי אין להם רגש. הם גם לא שומרים שום רגשות. זה אנחנו מחזיקים רגשות אצלנו שצברנו בעזרתם. זה בסדר להרגיש כמו שאתה מרגיש וזה בסדר להרגיש כמו שאחרים מרגישים. שני הדרכים נכונות ואין אחת יות נכונה מהשנייה.

 

מצטער ידידי, מבחינתי זה לא קשור לסכום ששולם על הרכב וגם לא לצליל שהוא מפיק או לא מפיק. זה מין הרגשה שרכב שמשרת אותך תמיד היה איתך ברגעים השמחים והפחות שמחים. אני יודע, זה נשמע ק'יצי. שוב פעם, אני מדבר יותר על מכוניות יד ראשונה שנשארו איתך לאורך שנים.

מבחינתי יש הבדל בין מכונית ישנה שקנית יד ראשונה לבין מכונית ישנה שאתה לא יד ראשונה.

 

מצטער ידידי, מבחינתי זה לא קשור לסכום ששולם על הרכב וגם לא לצליל שהוא מפיק או לא מפיק. זה מין הרגשה שרכב שמשרת אותך תמיד היה איתך ברגעים השמחים והפחות שמחים. אני יודע, זה נשמע ק'יצי. שוב פעם, אני מדבר יותר על מכוניות יד ראשונה שנשארו איתך לאורך שנים.

מבחינתי יש הבדל בין מכונית ישנה שקנית יד ראשונה לבין מכונית ישנה שאתה לא יד ראשונה.

[Skity]

ד"א במקרים שרשמתי למעלה אף פעם לא הייתי יד ראשונה, תמיד רכבים יד שניה.

[Ahbarony]

שנים שלושה ראשונים עוד היו אמוציות.

לאחר מכן - חתיכת פח שמזיזה את התחת שלי מנקודה לנקודה.