רגש כלפי רכב

[AlonBar]

לא רבים הסיכויים שנמצא עוד תגובה כמו שלך שתתאר כה טוב את מה שרובנו לא הצלחנו לתאר בשרשור.

 

רק בכל זאת חברה, בואו נזכור שאנחנו בני אדם. הרכב הוא מכונה. זה לא יעבוד, אז אנא.

[The Who]

מבחינתי, יש כל מני סוגי רגשות כלפי רכב:

- יש התייחסות לאיכויות פאסיביות מסויימות. עניין של טעם, עניין של הערכה. וזה לא שונה מחפצים אחרים, בד"כ מורכבים. אין ספק שהתעשייה מודעת ליחס של הלקוחות לנושאי עיצוב, חומרים, צלילים, אשר לא קשורים לאיכויות הדינמיות אבל בהחלט גורמים לאנשים להמשך יותר למכוניות מסויימות מלאחרות. בכדי להמחיש את המשיכה, ברמה של התאהבות שקיימת בכם, תחשבו על הפעם הראשונה שראיתם מכונית מסויימת ופשוט רציתם כזאת. זה רגש על גבול ההתאהבות...

 

- יש רגש שנוצר מיכולות דינמיות. מי שנהנה לנהוג מכיר את התחושה של מכונית שמלפרטטת איתו. הגה מצויין (מתקשר!), תגובת דוושה חדה, יכולת שליטה במצבי קיצון. זה גורם לריגוש ממכר. רוצים עוד מהמנה הזו... ותגידו שזה לא סוג של רגש.

 

- יש רגש של אינטימיות עם המכונית. החיים של רובנו עמוסים בדברים מרגיזים יותר או פחות, צפופים, לחוצים ועם רעש בלתי נשלט...זה לא משנה אם זה הלחץ של הבוקר ילדים/אישה, יציאה מפגישה מרגיזה או סתם יום עבודה מעייף... נכנסת לאוטו שלך, וזה לא משנה אם זה טראנטה...סגרת את הדלת ונכנסת לעולם הפרטי שלך, שקט, אטום ונשלט על ידך. תוכל לנהוג בשקט או לשמוע חדשות, לשמוע מוסיקה בפול ווליום או לדבר בסלולרי או אולי סתם לחטט באוזן או באף. ואז מערכת היחסים הזו עם הרכב שכל פעם נותן לך את הספייס הפרטי שלך הופכת כבר למשהו הרבה יותר מסתם מכונה שמשרתת אותך, כמו מכונת קפה או מקרר. מדובר ממש במכונה שכוללת מצב מנטאלי שונה. קל מאוד לאהוב מכונה כזו...

 

ניסחת את זה מעולה. בהחלט קל מאוד לאהוב מכונה כזו.

[haimy]

נוסטלגיה מתעתעת ומאכזבת ככל שאתה מתרחק בגיל מהתקופה ה"טובה".

לפני כמה שנים היתה לי חוויה מאד מיוחדת, שלא לכל אחד, או ליתר דיוק כמעט לאף אחד, לא תזדמן.

נסעתי ברכב מקהיר ארצה לאורך הים התיכון,לאורך כל המקומות בהם שירתתי והייתי ולא חשבתי שייצא לי לראות יותר בחיים. עיסמעליה,פירדן,רומנה,(ולא רומני כמו שקראנו ) בלוזה,טסה,ברדאוויל,השק"ם של אל עריש (עכשיו של הכח הרב לאומי, האנדרטה לחיילים המצרים מוזנחת - לא כמו שצה"ל כיבד)....הכל כאילו הייתי שם אתמול.

לא עשה לי כלום. המקומות לא מחזירים אותך לגיל 20 ,- 40 שנה אחורה.

כך אני מאמין גם אם מחר תחזור אלי הבייבי פורד פריפקט 46 ,האיזטה (בה עשינו,חברתי ואני,שיאי גינס) או הטילון, לא יעשו לי כלום - כמו ה BSA בנטם ("תרנגול") שאני רואה כפעם בחודש מחליד בחצר הורי ולא עוצר לידו עשרות שנים.

נוסטלגיה = אשליית חזרה לחוויות שתקפות בגיל צעיר ,בו להרבה דברים יש אימפקט ראשוני ,ומאבדות משמעות עם מרחק השנים.

[omri617]

בסוף הכל עניין של אופי . עניין אינדיווידואלי.

[Black Joker]

אני עם ה"נוכחית" כשלוש שנים.

 

בהתחלה, כאשר ראיתי שריטה/כתם קטנים, ישר לקחתי כוס עם מים חמים וסמרטוט, "הרבצתי" עבודה של עשר דקות למילימטר בערך, גם כשידעתי שהסיכויים שזה יעזור נמוכים. היום? אם אני רואה שריטה, גדולה כקטנה, אני מעביר עליה את האצבע עם טיפת רוק בתקווה שזו לא תהייה שריטה, אלא רק לכלוך.

 

בהתחלה, כאשר מכונית חנתה צמוד (מאוד) אליי, הזזתי את המכונית מייד כאשר ראיתי זאת. היום? רואה, מרגיש צביטה קטנה בלב וממשיך הביתה.

 

בהתחלה, שטפתי את המכונית בעצמי ודאגתי לכל פינה. היום? שטיפה בתחנת דלק ב-10 ש"ח פעם בחודשיים-שלושה, מספיקה לי.

 

אז כן, האהבה למכונית פחתה (יעידו גרגירי החול שהקימו מדינה קטנה במכונית שלי וכבר מספר חודשים טובים, אני מתעצל לפנותם לאלתר) וכנראה שהתחלתי להבין שזו סה"כ "מכונית" ולא יותר מזה. מצחיק שרק עכשיו, אחרי 9 שנים עם רישיון נהיגה, אני מתחיל לקלוט את זה...

 

אגב, את היחס שלי למכוניות של אחרים לא שיניתי - לא פותח דלתות, לא חונה במקומות צפופים ובטח ובטח לא חונה בחנייה כפולה.

 

אני מפנטז על ספורטיבית קטנה כמכונית הבאה, אבל הבנתי שכל השקעה, מהשקעה קטנה עד להשקעה בבית, תבוא לפניה .

 

נ.ב

 

אני עדיין רוצה חנייה פרטית מקורה!

[חן פרחי]

לרוב רגש מפתחים כלפי מכוניות אספנות שהושקעו בהם מאות אם לא אלפי שעות עבודה וחיפוש חלפים.

ברור שכמכונית אף אחת מהן, למעט מספר מועט של מכוניות ספורט איטלקיות או גרמניות, לא מתקרבת ביכולותיה למכונית מודרנית בכל ההיבטים.

חלק ניכר מילדותי ביליתי במושב האחורי של וולבו 144, וזה היה אך טבעי עבורי לחפש לי כזו כרכב אספנות, ובהחלט פיתחתי רגש כלפיה.

אבל לעומת זאת, לפתח רגש ליונדאי גטס או I20 זו כבר באמת סטייה שמצריכה טיפול נפשי..

[AlonBar]

מצחיק שתמיד יונדאי נופלת בין הכסאות בנושאים כאלו

[haimy]

לפני כ-40 שנה דודי השוויצרי (ז"ל מזמן) , אחרי גיל 70, קנה לו פונטיאק פיירברד קונברטיבל אדומה, (הרכבה שויצרית - זוכר את סמל ההרים בגריל) טייל בה ברחובות ציריך (העיר עם התחבןרה הציבורית שזוכה בדירוגים הטובים בעולם - מקפידים על ההגירה) , עם ברט משובץ וצעיף אדום.כששאלתי אותו מה זה (עד אז נסע ב 504 סטיישן כמו של אנשי המכירות שלו, עמוס בקטלוגים דוגמאות בדים) אמר פשוט שהוא יכול להתחיל להינות מהנסיעות.

כפי שזה נראה לי היום מגוחך , במדינה קרה וגשומה. כמו שנאמר כאן - כל אחד וההנאות שלו. מקווה שלא אגיע לזה - מעשים רגשיים נגד הרציו.(כאן אפילו נופים אירופאיים אין).

[shayy]

אני דווקא מוצא הרבה הגיון ברגש...

[papikian]

מצחיק שתמיד יונדאי נופלת בין הכסאות בנושאים כאלו

 

שניה שומי בא לעשות לך שיחת פתיחה !

 

 

אני מוכן...

[Black Joker]

אני רוצה לראות את ה-I40 קופה בארץ. זו בהחלט קופה סולידית ועם זאת, נאה מאוד.

[AVI32]

היתה לי מגאן קופה 96' 2.0, אהבה ממבט ראשון, השקעתי את הנשמה שלי בה מכל הבחינות, ובסוף קינחתי אותה בהחלקת מעברים אחרי שנקרע בה הטיימינג ו16 שסתומיה שבקו חיים. ושבועיים אחרי זה היא מתה בתאונת צד קשה (שאסי). באותו רגע שנכנסתי בעמוד לא עיקלתי מה קרה באמת, נשארתי רגוע, עד שיצאתי מהרכב, ואיך שהסתכלתי על הנזק, ישר הרגשתי חץ בלב והזלתי דמעה או שתיים כאילו מישהו לחץ לי על כפתור.

אני לא יודע מה יקרה אם אני שוב אראה אותה עם אותו בחור מאושר שקנה אותה במחיר "ברזל", כשליבה מוחה ומערכותיה הפנימיות היו בשיאם.

ואפילו המיצובישי קולט אוטומט החבוטה שקניתי בהזדמנות אחרי המקרה הזה היתה נשמה אמיתית. הומוריסטית וכיפית אספנו זיכרונות ותמיד היינו ידידים הכי טובים, אבל לא יותר מזה.

 

ואז הגיעה המגאן 99' הנוכחית שלי, שעקבתי אחריה שנה, וגם הספיקה להעביר עוד יד, עד שמצאה את ייעודה הסופי אצלי בחתונה קתולית.

אז כן, שום כוח בעולם לא יגרום לי למכור אותה. חד משמעית. הרבה כסף אהבה דאגה זמן ומחשבות הושקעו ומושקעים בה כל הזמן, ולא ממש יצא לי להנות ממנה בשנה שהיא אצלי, וזה לא משנה לי, כי אני לא אוהב אותה מתוך אינטרס אישי. ואני יודע שיום אחד לא רחוק היא תהיה מס' 1.

 

אם רכב זה רק פח ומתכות, בן אדם זה רק בשר ועצמות.

 

מה ההבדל? בגלל שלבן אדם יש רגש, אי אפשר להשוות ל"גוש מתכת"? גם לחיות שאנחנו אוכלים יש רגש ואינטליגנציה אפילו יותר מהאדם. אז...?

וחוץ מזה רגש אצל האדם כמעט תמיד נובע מיצר של אנוכיות ואהבה עצמית. קודם כל ולפני הכל.

[kentix]

יש לי רנו קליאו 95 ידנית שזהו הרכב הראשון שלי. יש לי שנתיים רישיון.

יש לי מהרכב המון חוויות, נסעתי בו המון וואלה טפו טפו טפו לא מפונק ולא עושה בעיות.

לדעתי, הרכב הזה ישאר אצלנו במשפחה עד יומו האחרון. נראלי שמשמעותי להוסיף שהוא יד ראשונה

אם אני קשור לאוטו הזה המון תחשבו עד כמה אבי קשור אליו.

ומה עם אמא??? אמא רק חושבת איך להעיף אותו, בלי שום רגש כלשהו לרכב (למרות שהיא שינתה קצת את דעתה כאשר שטה לה בכבישים בין עירונייים בחורף הקשה שעבר עלינו בזמן שמכוניות דנדשות תקועות להן בשוליים)

לעומת זאת, יש לנו פורד פוקוס האצבק שבאה עם כל הדאווינים שלה ולהוכיח שהיא שווה יותר. בבעלותינו כחצי שנה.

שום רגש אמיתי לא נקשר אליה עד כה.

מה שאני מנסה להגיד שהזמן עושה את הרגש, ככל שהזמן יעבור כך מעריכים את הרכב יותר והופתעתי לגלות שישנם אנשים שמחליפים רכבים ונקשרים ממש לכל רכב חדש שהם קונים...

[Cerebral Cortex]

לרוב רגש מפתחים כלפי מכוניות אספנות שהושקעו בהם מאות אם לא אלפי שעות עבודה וחיפוש חלפים.

ברור שכמכונית אף אחת מהן, למעט מספר מועט של מכוניות ספורט איטלקיות או גרמניות, לא מתקרבת ביכולותיה למכונית מודרנית בכל ההיבטים.

חלק ניכר מילדותי ביליתי במושב האחורי של וולבו 144, וזה היה אך טבעי עבורי לחפש לי כזו כרכב אספנות, ובהחלט פיתחתי רגש כלפיה.

אבל לעומת זאת, לפתח רגש ליונדאי גטס או I20 זו כבר באמת סטייה שמצריכה טיפול נפשי..

 

אתה צודק בהחלט, אם נמשיך את הכיון מחשבה שלך אז תתאר לעצמך שלא רק שיש לך וולבו 144 כי זה מה שאתה זוכר מילדותך, תתאר לעצמך שיש לך את אותו הרכב בדיוק את אותו אחד כלומר מאז הילדות ועד הבגרות עדיין אותו רכב. אז אתה כבר מדבר על משהו לא מהעולם הזה. להבדיל אלפי הבדלות מרגש למכוניות אני יותר התכוונתי לרכב שבבעלותו של אדם מעל ל 10, 20 ואפילו 30 שנים. פי אחת וכמה שמדובר ברכב יד ראשונה. לא משנה אם זה שברולט, פורד, יונדאי או וולבו. רכב שנמצא אצל אדם חלק ניכר מחייו ראוי שתהיה מערכת יחסים מסוימת בינו לבין הרכב.

[Accent Coupe]

אבל לעומת זאת, לפתח רגש ליונדאי גטס או I20 זו כבר באמת סטייה שמצריכה טיפול נפשי..

זה לא קשור לסטייה או בעיה נפשית.

יש אנשים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד ונקשרים לחפצים ששימשו אותם הרבה זמן, וזה לא משנה אם זה רכב או כל חפץ כלשהו.

שאתה מפתח רגש לרכב זה ממש לא בגלל היופי שלו או בגלל שייצרו לא הרבה ממנו, אלא בגלל שהוא ליווה אותך הרבה זמן מחייך.

ניקח דוגמה הכי פשוטה, כלב: אתה תקשר לכלב שלך כי הוא היה שלך וחיית איתו ולכן יש לך רגשות אליו, אך לא תקשר לכלב אחר שעבר לידך ברחוב.