מי הדביק אותך בשגעון הזה?

[shayy]

לכל אחד שנדבק בחיידק המוטורי יש ציוני דרך שגרמו להתפתחות המחלה.

אחד נדבק מאחיו או מחבר, השני ינק את זה מההורים ויש כאלה שהיו אדישים עד שרכשו את המכונית הראשונה (או אולי החמישית)- זו שנתנה להם תחושת חופש או תחושות אחרות, חדשות ומלהיבות.

 

איך זה קרה לכם? האם אתם דור ראשון למחלה?

כמה אתם שונים מהוריכם ביחס למכונית?

 

אצלי לפחות, זה כבר דור שלישי, ויש לי הרבה סיפורים על ארועים מעצבים. מבטיח לחלוק בהמשך.

[dorsht]

לדעתי אני הדור הראשון

(את האמת שזה גם קשור למשהו אחר במשפחה, לא רק לשגעונות על האוטו)

 

אמא שלי לא ממש מתרגשת מרכבים, למרות שהיא יודעת לנהוג ולהנות מרכב, גם אם אני אשים לה עכשיו בחניה גולף GTI חדשה עם כל השיפורים האפשריים (לא מגנזיום וניקלים, אלא צ'יפ למנוע וכו') היא לא תתלהב מזה ממש.

 

אבא שלי לעומת זאת גם היה ככה והצלחתי לגרור אותו לצד שלי. כל פעם שהוא רואה אלפא הוא מתרגש () והוא מגלה שחלק מהמותגים שבעבר לא היו מי יודע מה הם בסדר גמור.

 

ככה או ככה, הכי שרוט - אני. ההורים שלי לא מבינים למה אני מבזבז מאות שקלים על חומרי טיפול וניקוי לאוטו, או למה בא לי להשקיע ברמקולים טובים, כי בשבילם הדברים הבסיסיים מספיקים.

 

איך זה הגיע אליי? הכול התחיל לפניי 4 שנים כמעט. הייתי בתקופה שיכולתי לגשת לתיאוריה, אחריי שנה קשה של בגרויות בכיתה י"א, התחלתי לקרוא ולהתעניין. עוד בגיל קטן התעניינתי וידעתי מפרטים של מכוניות בעל פה, אבל זה חזר בגיל 16 וחצי בצורה הרבה יותר גרועה

התחלתי לקרוא המון, לשאול שאלות ולקבל הרבה מידע.

איכשהו המידע הזה נאגר ונאגר ב4 שנים האחרונות, אבל מאז הקליאו באמת יש לי שריטה עמוקה. כל פעם שמישהו מלכלך על רכבים צרפתיים או איטלקיים אני ישר נחלץ להגנתם

כל פעם שהייתי חוזר מהצבא בטירונות ובקורס היו כמה דברים שהייתי מחכה להם: לישון במיטה, לאכול אוכל טעים של אמא/סבתא, לשבת במחשב כמו מלך ולהשלים פערים של כל השבוע והכי חשוב - לנהוג.

אחריי שהייתי נח וישן צהריים, הייתי מחפש בכוח מטלות נהיגה בבית. להקפיץ את אחותי לX, לקחת את סבא שלי לסופר, סתם בשביל לנהוג.

אפילו פתחתי כאן שרשור בOT ואמרו ששריטה בנושא של רכב בעקבות גיוס זה שירות של הבקו"ם

 

בכל מקרה אני מרגיש דפוק.

[RK]

דוד שלי הדביק אותי ואת אחי בחיידק, בגיל מאד מוקדם. הוא למד הנדסת מכונות עם איזה דגש על רכב, לא זוכר כבר, בנה באגים באוניברסיטה ועד עכשיו יש בבית של ההורים כל מיני ספרים על הנדסת רכב שלווינו ממנו אני ואחי. הדבר שלא ירשנו ממנו הוא הערצה פריקית לרנו, אבל לא נורא

 

עכשיו הוא נוהג על פלואנס ZE, ואשכרה מעריץ אותה

[Or05230]

מגיל אפס הכל התחיל בעצם,אבא שלי תמיד היה לו את החיידק וכנראה שנדבקתי ממנו,מזהה מכוניות מגיל קטן מקילומטרים וכו',בחטיבה ובתיכון לפני הוצאת הרישיון קצת פחות התעניינתי ולקראת הרישיון התחלתי שוב להתעניין התחלתי לגלוש פה בפורום בזמן שיעורי הנהיגה אחרי זה עבדתי גם בתחום מספר חודשים ככה שהחיידק חזר ובגדול, בכל מקרה לאבי כבר נמאס והוא פחות מייחס חשיבות לרכב כרגע,כנראה הוא העביר אליי את החיידק ואצלו זה הפסיק.

[Kot25]

אני נירא לי דור שני, לא יודע אם זה ניחשב? אבא שלי היה מיתחרה במרוצי אופנועים עוד אז בשנות 70-80.

נידמא לי שזה לא חיידק, זה פשוט עובר גיינטית.

האים קיימת תרופה לחידק הזה?כמה זה עולה? ואיפה קונים?

[Danix60]

אבא היה חולה רנו, והעביר לי את זה בדם

[חולגי]

לאבא שלי, תמיד היה רכב, אבל לא נראה לי שהוא היה משוגע לדבר. פשוט התייחס לרכב כאל דבר ש"נותן" לך שרות (ותחזק אותו דיי בקפדנות).

לי לעומת זאת, בתור ילד, היו כ"כ הרבה רכבי צעצוע (מי שזוכר - דגמי המאז'ורט למיניהם) והכרתי כמעט את כל סוגי הרכב שנעו בכבישים באותם ימים (כולל הנתון ה"מדהים"- מה המהירות המקסימלית בספידומטר של כל רכב ורכב).

קשה לי לומר ממי בדיוק נדבקתי.

אולי נולדים עם הגן הזה...

[itaysamurai]

לזכותו של אבי יאמר שהוא עזר לי לטפח מגיל מאוד צעיר (3-4) את האהבה שפיתחתי למכוניות.

לימד אותי לזהות אותן, לצייר אותן (יש ציורים שלי בתלת מימד עוד מהגן), קנה לי מגזינים, לקח אותי לאוטומוטור וקארטינג

וגם קנה לי את הרכב הראשון ועזר לי במימון עוד שתיים.

היום הוא הרבה פחות מתעניין משום מה.

אם נשחיל את הדור הבא, אז הבן שלי הוא בהחלט הבן שלי. מזהה דגמים, מצייר, דורש לנהוג, משחק כל היום

עם עשרות דגמי מכוניות שהוא מקבל (חלקן אלו אותן מז׳ורט שהיו שלי), רוצה לעזור לשטוף וכו׳.

קטע מצחיק מהילדות שלי עם הקשר להווה: גיל 4, אני מצולם בלונה פארק, צורח ואוחז בכל כוחי בשער

של המכוניות המתנגשות אחרי 4-5 סיבובים שאבא שלי נגרר איתי כל פעם את התור מחדש.

שלשום עומר שלי (בן 3 וקצת) עשה סיבוב על רכב חשמלי של חבר מהגן. כשהגיע הזמן לשחרר,

אותה סצנת בכי אחד לאחד, כשאני מנסה לתלוש אותו מההגה כאב לי כי הוא נהנה אבל הפלאשבק קרע אותי מצחוק.

[RK]

אצלי הציורים היו דו-מימדיים, אבל של רכבים "מתכנון עצמי" ועם טבלאות נתונים צמודות

[Freak_Miky]

אף אחד לא הדביק אותי.

 

כל העניין מסתכם בזה שרכב הוא כלי חיוני, אבל מצד שני אני לא מספיק עשיר בכדי לא להתעמק בנושא.

[shlomi6280]

אצלי זה בעיקרון דור ראשון לשריטה ממש ממש ממש עמוקה (צריך עוד הרבה ''ממש-ים'' כדי להמחיש עד כמה),

אבל חלק מהשריטה הזו נוצרה גם בזכות אבי, ואני אסביר.

 

מגיל קטן אני חי, נושם, מאוהב, מעריץ וחולה מכוניות וכל מה שסביב זה.

הייתי משחק במכוניות (דגמים 1/64) כל הזמן, מסדר אותם כמו איזה מגרש חנייה וככה הכי נהניתי.

כבר מגיל קטן הייתי מזהה את כל המכוניות בעל פה, התחלתי עם הזמן לזהות את שנת הייצור לפי הסיומת של הלוחית,

הייתי מזהה מוניות לשעבר, צבאי לשעבר וכדומה.

 

כל הילדות שלי היתה כזו שכשמגיע יום שישי אני הולך לעבודה עם אבא שלי.

הוא היה חורש את כל גוש דן ובכל חור אפשרי בו, וגם מקיף את הארץ. אף פעם לא הייתי מוכן לוותר על יום שישי עם אבא,

זה גרם לי להתפקח מאוד ולהבין הרבה מאוד דברים כמו דרכים- אני בן 21 ובדרכים אני מאוד מתמצא,

מכיר בעל פה את כל הכבישים, מספרי כבישים, מחלפים רחובות, הכל.

במהלך יום שישי, אחרי העבודה של אבא שלי, היינו הולכים לשטוף את האוטו, אז היתה לו רנו אקספרס מודל 93

מבין המושקעות והמטופחות בארץ.

לאבא שלי יתה שריטה קשה של ניקיון וטיפוח. הוא היה נכנס לאוטו דיפו רק כדי להתעדכן במוצרים חדשים

שאפשר לפנק את האוטו, ושטיפה? פעמיים בשבוע ובכל ערב שהוא חוזר הביתה הוא היה מנער שטיחים.

מיותר לציין שתמיד היו לי מגזינים שהייתי מקבל בעקביות ושאבי היה לוקח אותי לאוטומוטור כל הזמן, אז אני לא אציין את זה.

בכיתה ד' קיבלתי במתנה את הדגם הראשון שלי לאוסף, זה היה טויוטה לנד קרוזר 80 מודל 92 של חברת יאט מינג בקנה מידה 1/18. הדגם הזה כבר ממזמן לא קיים אבל מאז אני גם אספן דגמים של 1/18.

ועם הזמן שיותר התבגרתי התחלתי לקרוא באינטרנט על כל מה שקשור במוטוריקה, בעיקר מכוניות.

 

עד שהגעתי לגיל 17- גיל הוצאת רישיון.

הוצאתי רישיון ופעם ראשונה גיליתי מה זה נהיגה.

נהיגה בשבילי זו טרפיה, אני עולה על ההגה ושוכח מהצרות.

אני פחות מאלה שאוהבים את הנהיגה הספורטיבית (אולי כי לא יצא לי עוד להכיר את זה יותר מקרוב), אני נוהג

הכי רגוע שיש, נהנה מהנסיעה.

ביום שנגמר המלווה, חיכיתי ל- 12 בלילה, כמובן שניצלתי את הזמן ונסעתי- לא מוותרים את רגע טיקסי שכזה.

מאז נהייתי חולני מבחינת טיפוח וניקיון, תכונה שירשתי מאבי אבל בגירסה הרבה הרבה יותר שרוטה.

אני מוציא כ- 100 ש''ח בשבוע על ניקיון, בין אם זה להיכנס למכון השטיפה,

ולאחר מכן רכישות אי אילו תכשירים לרכב וכמובן שזה לא מסתיים בזה, הרכב גם מטופח ומושקע מאוד.

כמובן שחוק ברזל אצלי שהחלונות לא נפתחים אחרי השטיפהרק יום לאחר מכן, יש לי ''מטלית כוננות'' בכל פעם אם אני מבחין

בסימן או לכלוך לא רצוי על הצבע, לפני שאני מגיע הביתה אני תמיד עוצר בתחנת הדלק הסמוכה כדי לעבור שוב על הרכב

שהברק והניקיון לא יעלמו ולו לטובת הלכלוך הקטן ביותר, ככה זה אצלי.

אני לא מאלה שמוסיפים שיפורים למנוע, אני לא מרגיש צורך בזה.

אני יותר מתחבר למכוניות יוקרתיות מאשר ספורטיביות, אולי זו הסיבה שאני נהנה מנהיגה רגועה ולא ספורטיבית.

 

כיום הרכב הוא רנו קנגו מודל 09 שמקבלת יחס של כלב פודל עם תעודות ומדליות מתחרויות.

החברים שלי בטוחים שאני סוג של פסיכי שמאוהב במכוניות ובטוחים שבחתונה שלי אני אהיה הנהג (מה שנראה לי נכון )

[elians]

אצלי זה התחיל בגיל 5 או 6 , שדודה שלי הביאה לי מגזינים של חברת מרצדס (בה עבדה כמה שנים טובות), התמונות משכו אותי, מפה זה התחיל באיסוף דגמי מכוניות, אפילו את הבימבה שהיתה לי אז דרשתי לשפר (עם תאורה על סוללות). מאז היסטוריה (:

[ניקו פ.]

החיידק מאבא. למרות שהוא עדיין בדעות של שנות ה-70 (יונדאי וקיה - לא מתקרב).

[yulianx]

אני נדבקתי מגיל קטן,זה התחיל בכך שהייתי מחקה קול של מנוע כשהיינו נוסעים,התקדם לכך שפעם בשנה שנינו נוסעים לחיפה לסוכנויות רכב לשבת ולהתרשם,וכשרכשתי את הרכב שלי בכלל זה היה השיא.

[rupni]

אצלי זה די מולד, אולי לאבא שלי הייתה תרומה אבל אני הרבה יותר משוגע ממנו, בהתחלה יותר אהבתי את הדברים הגדולים (נשמע לא טוב), טרקטורים, משאיות, הכרתי הכול, החל מאיזה תיבת הילוכים יש בטרקטור, דרך מגזינים של כלים חקלאיים (שאבא שלי הביא לי), ידעתי איך קוראים לכל כלי, מה הוא עושה, איך הוא עושה, מתי משתמשים בו, ולזהות שהשתמשו בו, ועד נסיעות.

מבחינתי כל המכוניות הקטנות היו לפוזה בלבד (מיאטה, אבארט, וכו') רק שהגעתי לפה הבנתי עד כמה טעיתי.

 

היום בן דוד שלי בדיוק כמוני (בקטע של טרקטורים) הילד בן 4 ויודע יותר ממכונאי טרקטורים, מזהה חלקים בטרקטור, יודע לתפעל (פעם אחד הוא ישב בתוך טרקטור והניע אותו, אם הוא היה יותר חזק הוא גם היה מתחיל לנסוע), וכמובן מכיר את כל הכלים, ואיך לרתום אותם ולהשתמש בהם.