מי הדביק אותך בשגעון הזה?

[goldstar]

הסרט "הנהג" הדליק אותי על נהיגה בכלל ועל רכבים אמריקניים בפרט.

(כן, אני חתייאר )

עד היום בכל כניסה לחניון מופיעה לי הסצנה הענקית ההיא מהסרט.

[יניב alfa]

אמא שלי עד היום מספרת שכשהיא היתה בהריון היא התחילה ללמוד נהיגה ובגלל זה יצא לה בן שרוט..

מגיל אפס אהבתי לנסוע ברכב,זה היה הדבר האהוב עלי ביותר,הייתי נוסע עם אבי לעבודה והיינו חורשים את הדרום,אבא שלי הגדיל לעשות ולקח אותי בתור ילד למרוצים באשקלון(למי שזוכר),ולימד אותי איך עושים ווקס ומנקים את הרכב כמו שצריך..

מאז עברו בערך30 שנה,לאבא נעלמה השריטה כמעט לחלוטין ואצלי השריטה הפכה לחריטה עמוקה,שלאחרונה אני מעביר בצעדים קטנים אך בטוחים לאחותי...

[SlowRide]

אף אחד לא הדביק אותי, נולדתי ככה. כשהייתי תינוק היו מרדימים אותי בסיבובים בשכונה עם האוטו.

[In Flames]

לאבא שלי, תמיד היה רכב, אבל לא נראה לי שהוא היה משוגע לדבר. פשוט התייחס לרכב כאל דבר ש"נותן" לך שרות (ותחזק אותו דיי בקפדנות).

לי לעומת זאת, בתור ילד, היו כ"כ הרבה רכבי צעצוע (מי שזוכר - דגמי המאז'ורט למיניהם) והכרתי כמעט את כל סוגי הרכב שנעו בכבישים באותם ימים (כולל הנתון ה"מדהים"- מה המהירות המקסימלית בספידומטר של כל רכב ורכב).

קשה לי לומר ממי בדיוק נדבקתי.

אולי נולדים עם הגן הזה...

 

+1!

אבל בלי החלק של המד מהירות

[Notepad]

אצלי זאת מחלה תורשתית ולא נרכשת. כבר כשלמדתי לדבר למדתי גם להבחין בין דגמי מכוניות שונים. תמיד רציתי להיות ברכב. הייתי מצביע על מכוניות ברחוב ומצהיר מאיזה סוג הן.

כשהייתי בעגלה ההורים שלי היו מקיפים את הרחוב בו הרכב שלנו חנה, כי הם ידעו שאני אתחיל לצרוח ולבכות אם נחלוף על פניו ולא נכנס פנימה. בפעם הראשונה ש"נהגתי" הייתי בערך בן 5. זה היה בטיול ג'יפים בלנד קרוזר סדרה 80 שלנו (שנת 9X), ישבתי על הברכיים של אבי וסובבתי את ההגה.

 

בפעם הראונה שנהגתי עם שליטה גם על הדוושות, הייתה באזור גיל 12 בחניון של פארק רכבות הרים בארה"ב. מאז נהגתי משהו כמו 5-7 פעמים עד שהיה לי רשיון, רוב המקרים בחו"ל ובודדים בארץ. לא יכולתי לחכות שיהיה לי רשיון, רציתי להתפוצץ מחוסר סבלנות. וכשקיבלתי את הרשיון, כל הזמן הייתי סוחב את אמא שלי בתור מלווה לנהיגה. וכשנגמר המלווה - לקחתי את האוטו לסיבוב עשרות פעמים סתם לשם הסיבוב. זכור לי שגם כיניתי אותו "מטוס" (קורולה RUNX 2009 ).

 

לפני הרבה שנים אבי היה נהג מקצועי, וגם אביו שלו. אשתו של סבא שלי הייתה נהגת האוטובוס הראשונה בישראל, ואחיו הגדול בין נהגי המשאיות הראשונים בארץ. אבא שלי התחיל לנהוג בסמי טריילרים כבר בגיל 16, והיה נוהג בשלל רכבים בקיבוץ באזור גיל ה 13. בקיצור - היסטוריה לתפארת .

 

נ.ב

מה שכן, אבי וסבי אוהבים רכבים גדולים וגבוהים, שיזכירו להם משאיות כמה שיותר. אני עוד לא סגור על ההעדפה שלי בין ספורטיביות לשיוט איטי ברכב גבוה. צריך לצבור עוד נסיון על רכבים נוספים בשביל זה.

[liro]

כשהייתי ילד וביקרתי אצל סבתא, במשך שנים יצא לי לקרוא את עותקי מגזין 'אוטו' שדוד שלי היה מנוי אליו. כנראה משם נדבקתי בחיידק הרכב. אותו דוד גם טיפח שושלת מפוארת של בימרים ועכשיו סיים לשפץ אסקורט לקראת אספנות.

אבא שלי כבר פחות בעניין, למרות שמעודכן בנושא ונכנס לאתרי רכב ע"ב יומיומי. לאחרונה הוא התחיל להתעניין ברכישת רכב "מעניין" יותר מהנוכחי (הוא חובב צרפתיות, שדוכא ע"י סביבתו, וגם צרכן לא צפוי כך שיש לי תקווה שיום אחד אגיע הביתה ואמצא בחניה איזו ds3 או קליאו rs דור חדש )

[shayy]

בתור תינוק שהעדיף להשאר ער ואף למחות בקול צווחני, הדרך היעילה ביותר הייתה להכנס לפרניץ 4 ולעשות סיבוב בשכונה.

אני ממש לא יודע להסביר האם זה המנוע המווברץ, הצליל שלו, החום שעבר למושב האחורי או כולם ביחד. אבל נרגעתי ונרדמתי וזה תמיד עבד. אולי זה בכלל היה משהו אחר - אבא שלי גם הוא נרגע מהנהיגה והרי ידוע שלהורים רגועים קל יותר להרגיע את הילד.

אבל אלו דברים שאיני זוכר ויודע רק כי כך מספרים.

את הפרינץ 1200 שהגיע כמחליפה אני כבר זוכר היטב. את רעש המנוע אשר זיהיתי מתחילת הרחוב, את הרגישות לרוחות צד וגם את הדלת שנסגרה על האצבע...

אבא שלי איש טכני עם כישרון עצום וידי זהב. לאורך כל ההיסטוריה המוטורית, למדתי ממנו המון... הוא גם זה שלקח אותי ליאיר ספרים כדי שאבחר שם גליונות של אוטו מוטור אונד ספורט הרבה לפני שטורבו נולד. עובדה שהעמיקה את השריטה.

בעודי בגיל 7 או אולי 9 נמכרו אלבומים שבהם הופיעו דגמי עשרות רבות של מכוניות, כמובן שהיה צריך לרכוש מעטפות עם מדבקות. אני בשקיקה מלאתי את מה שיכולתי ושיננתי כל נתון שהופיע כמו ארץ יצור, נפח מנוע מהירות מרבית והספק המנוע. המצחיק שאז בארץ היו מייחסים למנוע 1200 12 כ"ס ולמנוע 2000 20 כ"ס. באלבום הייתה התפתחות מוזרה, היו מכוניות עם מנוע 2000 אבל עם הספק קצת גבוה או נמוך מ 20 כ"ס. מן "מקוריות" , שאמנם לא גרמה לי ללמוד את האמת לאמיתה, אך שיש הבדלים בין ההספקים של המנועים. הייתה קורלציה לאמת, כי זכורה לי ההתלהבות ממנועי אקזוטיות איטלקיות שהפיקו, כדוגמא ממנו 3 ליטר 40 כ"ס... ימים שכאלה.

באותן שנות ה 70, דוד שלי אשר אהב מכוניות (ועדיין), רכש Ro80, מכוניות אוונגארדית לחלוטין. אמנם היא ידועה בזכות מנוע הואנקל שלה, אך היא נהנתה גם משילדה סופר מתקדמת, לרבות המתלים הנפרדים לכל הגלגלים, בלמי דיסק ל4 הגלגלים אשר ממוקמים במרכז כדי לחסוך במשקל המוקפץ, גיר עם קלאץ' אוטומאטי ומבנה אווירודינמי מאוד. תמהיל שעובד מצויין בתאוריה, אבל במציאות מתכון לחיים קצרים. זכורה לי נסיעה אשר באה חוויתי את היכולות חסרות התקדים לאותן שנים, אך שנגמרה במנוע שאיבד את האטימה ולכן מחה בצלילים לא נעימים ובירידה בהספק. מאירועים כאלו לומדים המון. במיוחד כשאתה נמצא ליד מי שמבין ושמח להסביר. להלן הסמלון שלי.

עד כאן 3 NSU.

[matanfr]

דור ראשון למחלה, התחיל בקטן אחרי שקיבלתי רישיון וצמח לטירוף הנוכחי אחרי שקניתי את הרכב הראשון שלי ועוד מהניילונים (היאריס שבחתימה).

[rubycoupe]

1992 ,העובד שלי קנה אונו טורבו חדשה{118 כס-0-100=7.7} שהיתה אז רישמית המכונית המהירה בישראל ונתן לי סיבוב קצר......אחרי 200 מטר ,הילוך שני לחיצה ל100 קמש וזהו ...התמכרתי או יותר נכון-הבנתי מה אני צריך....השאר היסטוריה.

[504L]

לא קיבלתי את זה בתורשה מאף אחד, זה תמיד היה שם. במשך שנים, כילד בשנות השבעים, אהבתי לשבת במושב הראשון מימין באוטובוסי לילנד טייגר, לעקוב אחר פעולות הנהג - ולחקות את זה אחר כך, בבית.

 

כן, במשך שנים החלום שלי היה להיות נהג אוטובוס.

 

התקופה בה המכוניות הפכו להיות חיידק ממאיר היתה תקופת בית הספר היסודי.

 

אבי לא היה אף פעם בקטע של פריק מכוניות, אך הוא מעולם (ועדיין, גם בשנות השבעים לחייו) לא היה מהנהגים האיטיים - ובהיותו איש טכני מאד נמשך למכוניות עם מפרט מתקדם. ב-1972 הוא רכש סובארו FF1 חדשה שמאד אהב אותה, אך 3 שנים מאוחר יותר נהרסה המכונית כשנפל עליה מנוף במקום עבודתו(ללא נפגעים, חו"ח). אבי רצה מאד לקנות במקומה לנצ'יה בטה 1400 חדשה, אך סכום הפיצוי הצנוע מהביטוח והעובדה שהוסיף לשלם תשלומים על המכונית ההרוסה, הגבילו אותו לרכישת סובארו נוספת, לאונה 1400 (שכילד, מעולם לא אהבתי).

[shlomi6280]

מתנצל מראש על ההקפצה של השרשור הזה.

הרעיון לשרשור שכזה הוא פשוט גאוני ואני ממש רוצה לקרוא עוד ועוד סיפורים ואני בטוח

שעוד כמה ישמחו לזה.

[shayy]

שלומי בשבילך,

 

אמצע שנות ה 70, כתה ב' או אולי ג'. החיידק כבר מקנן.

חזרתי הבייתה לבדי או עם חברים. לפעמים משנה קצת את הדרך ומכיר את הסביבה.

בדרך צופה במכוניות שבאותן ימים היו הרבה פחות מגוונות מהיום וגם מעטות. פיז'ו 404, סימקה, רנו 12 וגם 16, אופל קדט או רקורד וגם פורד אסקורט או קורטינה. מעט מאוד מכוניות באמת מעניינות. לנצ'ייות ואלפות ולפעמים ב.מ.וו וכמובן מכוניות אמריקאיות שאז היו סוג של חלום וסמל להצלחה.

יום אחד, בעודי לבד, חוצה כביש של רחוב ללא מוצא אשר לא הייתה לי כל סיבה להכנס אליו, מביט ימינה ושמאלה ופתאום אני נמשך...

בקצה הרחוב ביצבץ קצה חרטום אשר היפנט אותי ומשך אותי אליו. אני מגיע לדבר הזה ופשוט בהלם טוטאלי. מחזה שלא היו לי מילים מספיקות כדי לתארו. דבר כזה או דומה לא ראיתי או דימיינתי מעולם. מכונית עם תא נוסעים קטן ותא מנוע שלא נגמר. מבנה נמוך וספורטיבי. לא מתאפק ומציץ פנימה, בוחן את המושבים, ההגה, לוח השעונים ואז הלסת נופלת לי. באותם ימים הספידומטרים שורטטו למהירויות של 160, 170, 180 ופה ושם גם 200 ופה לא פחות מ 260! מפלצת מהפנטת... סיבוב נוסף ועוד אחד ואני מצליח לגלות שמדובר ביגואר e-type. מאז, המסלול הזה חזר על עצמו עד שיום אחד לתדהמתי הצטרפה לכחולה הסגורה אחת נוספת אדומה פתוחה. הימים חלפו, גם בי"ס היסודי הפך לתיכון והמסלולים השתנו. היפיפיות נעלמו אבל הזכרונות נשארו.

וזה לא מסתיים...במסלול אחר, שנה או שנתיים מאוחר יותר, אני מגלה משהו שמעולם לא ראיתי, מכונית קטנה יחסית, ספורטיבית ללא ספק, בוחן אותה היטב, מתאהב ונשבע שיום אחד היא תהיה שלי. הדשבורד שובה את ליבי, שלל המחוונים במכונית היפנטו אותי וגודלה המושלם. לוטוס אלן+2 בצבע לבן. שנים הייתי בטוח שזאת המכונית בשבילי. מן סוד פרטי שנזכרתי בו בגלל השרשור.